ארכיון יומי: 8 בדצמבר 2015


הלכות ומנהגים לחג החנוכה אצל יהודי מרוקו-אברהם אסולין

הרב אסולים הי"ו

הרב אסולים הי"ו

תאור מדהים על מנהגי העיר מקנס בימי החנוכה. כפי עדותו של מורינו כמוהר״ר יוסף משאש z"ל כמובא בספרו ״נר מmוה״.

ההכנות לחנכה, היי מתחילים בארץ מולדתי, אצל עשירי עם נדיבי וזלג, מחדש אלול, אשד בו רזיו ממלאים חביורג ג ז־ ולו רב של חרס בגזרי בשר מטוגנים בשמן זית זך שקורין בערבית ׳׳לכליע״ פי הרש אלול, הוא היוד הזמן במרוקו, שדזבשר מרובה, והמחיר נמוך הרבה, ובל נדיב לב היה ממלא שתי הביות גדולות, המכילים יותר ממאתים קילו בשר, אהת לבני ביתו לימי החורף שברובם אין הבשר מצוי בלל, אף בשבתות, ואחת שמורה לימי הנובה, לחלק לעניים נסתרים וגלויים, מתנה יפה, בהעדפה, ובפרש לתלמידי חכמים דדחיקא ליהו שעתא, היתה המתנה כפולה וצנועה.

עוד זאת בירחי אלול ותשרי הוא זמן דריכת ענבים להוציא מהם יין, ויען לא היו לנו גתות, ולא היה שום מסחר ביין, רק כל בעל בית אמיד, היה עושה יין לעצמו לקדוש והבדלה, ועשירי עם היו ממלאים עשרות חביות יין לעצמן ולצדקה וחסד, ואמרתי דרך אגב להודיע סדר עבודת היין, איך היה באותם הימים, והוא!. בעל הבית, מביא ארבע לוחות ברוחב ספח ויותר, ובאורך חמש אמות או פחות או יותר כמדת אמצע חצרו, ומדביק הלוחות על צדן על הרצפה במתונתא שקורין בערבית ״תאדקא״ שהוא חומר עפרי רך כמראה האפר, שממנו היו הנשים העבריות והערביות עושות תנור וכריים וכופח, שהוא דבק חזק, ואחר שעות אחדות שמתייבש, מביאים סלי ענבים ומריקים באמצע, והפועלים דורכים אותם ברגליהם, אחר רחוץ ידים ורגלים יפה יפה, ומלקסים את היין בכוסות לכלים גדולים, ומהם לחביות, אחר רחיצה ונגוב, וגימור בעצי בשמים, ואחר הדריכה יפה יפה, אוספים עוד החרצנים והזגים, ועושים מהם עגול גבוה, וכורכים עליו חבל ארוך כריכה אחר כריכה ממסה למעלה, ומביאים לוח חזק ונותנים על העגול, ומביאים שתי קורות רחבות וארוכות וחזקות, ומניחים אותם על הלוח, שתי וערב במשקל השוה, ומזמינים מן הרחוב כל עובר ובלבד שיהיה שמן, ועומדים על הקורות מכל רוח, ואוחזים אחד באחד, ומכבידים עצמן, ומספרים ספורים, ושרים שירים, גם בדיחות ומהתלות ועקיצות, משך עשרים דקות, פחות או יותר, והיין יוצא, והאוסף אוסף, ויורדים מעל הקורות ונפרדים בברכה מבעל הבית, הם אומרים להניח ברכה לשתות את יינך בשמחות וגילות וקדוש והבדלה, והוא משיב, וכן תעשו תמיד בבתיכם, ואז הפועלים מורידים את העגול ומפוררים אותו, וחובשים אותו במקלות שסוחות וחוזרים ועושים אותו עגול אחר, כדבר האמור, ואם היו ענבים שובים, עושים עוד עגול שלישי.

והנה, למען הזמין את האנשים בקל לעמוד על הקורות, עשו חרוזים על ההזמנות עם נגינות נעימות, וזה השיר הראשון אשר בא לידי זה שנים רבות למר דודי הרה״ג כמוהרי׳ר דוד משאש זצ׳׳ל, עלה למרום, י״ד טבת התרל׳יח, וזה נסהו:

בואו בני תורה , כלבם בחברה לעמוד על הקורה , להוציא חמרא לקדוש והבדלה , ולמצות מילה ולהכנסת כלה , ולדלא ידע במגילה

וכתב, כי ראה ושמע נוסח עתיק, בתרגום והוא :

בואו בנייא, שמנייא, נצבייא, בקורייא, למפקייא, חמרייא, לקדושייא, ולמפקנייא, ולגזורייא, ולפורקנייא, ולחתנייא, ולפורייא.

וגם אני, העני, חרזתי את זה, בעשרת ימי תשובה שנת התרס״ס, בשמנה תנועות, במשקל אחד.

בואו אחים מתנדבים , להיות על קורות נצבים להמשיך את דם ענבים , לבללא יין היקבים לברד שרכן כרובים , שבתות וימים טובים ובמילת ערלות תעובים , ובפדיון פטרי נקבים ובחופת רעים אהובים , ובכוס ברכת המסבים וחלוק יין לרבים , עניים דלים תאבים בחנוכת המכבים , ובדלא ידע מריבים המריעים המטיבים , כה לחי בבית נדיבים

עוד בסוף אלול התרע״ט, היינו בצוותא בביתו של הרה״ג כמוהר״ר יהושע בירדוגו זצ״ל, רבה הראשי של העיר הגדולה מקנ״ס, ונתגלגלו הדברים על שירי היין, ובקש ממני לארוג שיר חדש מיוחד לכבודו, ועשיתי רצונו, בא סימן יוסף משאש חזק, יו״ד תנועות.

ידידים עלו על הקורה , לא תפחדו אם נוע תנוע והכבידו במדה יתירה , אז היין ירד כמבוע סגלה ביין מאד יקרה / כוס ישועות בכל עת קבוע פינו עליו לאל ישיר שירה , יום טוב ושבת בכל שבוע מצות מילה גם היא בו קשורה , גם 

בפדיון בכור לו זרוע שם בחתונות קבע לו דירה / שבעת ימים אצל רש ושוע אחר מזון על כוס השם אקרא , גם בחנוכה תת לדל לגמוע שמחת פורים דלא ידע מהרה , בין ארור לצדיק אור זרוע חיי אריכי לרב העירה , בירדוגו מפורסם וידוע זרע קדש לו עז וגבורה , תמיד לכל מטרה לקלוע קול ששון וקול שמחה וזמרה , בביתו אז ישיר יהושע

נחזור לסדר עבודת היין, אחר שנותנים אותו בחביות מבקרים אותו יום יום עד שינוח מתסיסתו, ואז מביאין צמוקים כתושים, ועושים אותם כדורים, ונותנים תוך החביות, בשיעור מיוחד לבל חבית גדולה או קטנה, ויום יום היו מסירים את הקצף עם הפסולת העולים על היין, משך ארבעה או חמשה ימים או יותר עד שמזדכך, ואחר סוגרין את החביות במגופות כמדתן, ומקיפים אותם בטיט עם סיד, ומייחדים את הסגורים בפה מלא, אלו לחנוכה, ואלו לפסח, והנשארים פתוחים, הם לבני הבית לשתות לרצונם, ולקדוש והבדלה, להם ולקרוביהם העניים, ולביהכ׳ינ שמתפללים בו להבדלת מוצאי שבתות, ולחופות עניים ומילה ופדיון, ולרבנן ותלמידהון בסיום מסכתות בישיבות ולבעלי בתים בסיום ספרי הזוהר שלומדים כנופיות כנופיות בכל ליל ששי בשבת.

ובשבת שלפני רי׳ח כסלו שבו מברכין החדש, היתה מתעוררת שמחה גדולה בלב העניים, כי קרבו הימים שממלאים גרונם יין מכל המינים, וגם ממלאים כרסם בשר מטוגן, ומהשומן הנקרש עליו, מבשלים הרבה מיני תבשילין, מסלתות וקמחים בכל בוקר בימי הקור להתחמם בהם, וכשהיה החזן מדגיש, בסימן טוב יהי לנו ר״ח כסלו המלומד בנסים, היו איזה עניים בדחנים מוסיפין והמלומד בנשים צדקניות המחלקות בשר ויין, שאין שמחה אלא בבשר ויין, ודורשי רשומות אמרו, חנוכה פעמיים, ככה!.

חולקות חכמות נשים נתחים ויין ושמן כתית כל הימים הללו.

ובס׳יו לחדש כסלו, כל הישיבות ובתי הספר, וכל כנופיות בעלי בתים הקובעות עתים לתורה בכל לילה, היו לומדים הלכות חנוכה ומתעמקים בהם, וגם הילדים הקטנים היו המורים מלמדים אותם ברכות של חנוכה עם איזה שירים מיוחדים לחנוכה.

ויומיים או שלש קודם חנוכה, היה רעש בכל הבתים והחצרות, שכל הנשים היו מזדרזות לנקות אותם ואת כל אשר בהם, ומסיידים בסיד כל רצפות הבתים וכל תורבצי החצרות וכל הפתחים, כמו פסח בזעיר אנפין, ומוציאים נר חנוכה של נחשת שיש לכל בעל הבית בציורים נאים מינים ממינים שונים, ומורטים אותם בחול פעמים שלש, עד שמבהיקין כזהב טהור, ותולין אותך במקומן על מזוזות פתחים, והעניים היו קונים חדשים של בדיל.

ובערב חנוכה, כל החנויות היו מעוטרות בכל מיני פירות וירקות רעננים, ובפרט כרוב וקרא אדומה ובצלים ולפתות מכל המינים, כי כל אלו הם קשוט של חובה לתבשיל של כוסכוס בגזרי בשר מטוגן, שעושים כל בני העיר לחנוכה, יחד עשיר ואביון, וכל היום עין רואה עניים מחזרים על פתחי נדיבים, ובידם כלים רקים גדולים לאסוף בהם בשר ויין ושמנים וסלתות שמחלקים להם כל בית נדיב, וכאשר מתמלאים הכלים הולכים לבתיהם ומריקים אותם וחוזרים, וחסד זה יש לו תשלומין כל שמונה, מי שלא לקח היום לוקח למחר, גם כל היום השלוחים יוצאים מבתי נדיבים, והם עמוסים בקבוקי יין וצלחות מלאות גזרי בשר מטוגן, להוליך לבתי תלמידי חכמים, ונסתרים, וחולים שאינם יכולים לבוא ברגליהם, ויש נדיבים שהיו מוסיפין גם מתת כסף הגונה ישלם ה׳ פעולם. ובערב מתאספים כל הקהל בבתי כנסיות ומתפללים מעריב בהדרת קדש, ואחר תפלת י״ח מדליקין את הנרות גם בביהכ״נ משום פרסומי ניסא, ואחר הולכים לבתיהם, וכל אחד מקהיל עליו אשתו ובניו ומברכים על הנרות בנגון ובקול רם מלה במלה בנועם שיח, ואומרים כלם כאחד הנרות הללו בקול המולה, ועוד מזמור שיר חנוכת, ויש מוסיפים עוד פסוק ויהי נועם, ז׳ פעמים ע״פ איזה מקובלים שאמרו שיש בו סגולה לשמירת הבית, ואחר כן סובבים את שלחנם הטהור, הערוך כיד ה׳ הטובה עליהם, ואוכלים ארוחתם בשמחה מול פני המנורה, ואומרים זמירות לחנוכה, שתקנו המשוררים הראשונים ממרוקו, כמו השיר,

מי זה ימלל בסי אל יתבונן , בימי מתתיהו בן יוחנן

[תהלה לדוד להרהי׳ג מותר״ר דוד גן חסין זצ״ל דף כ״א, נדפס פעם א׳ באמשטדם כישנת תקנ״א, ועוד פעם בי בכאזא בלאנקא שנו! יתפא״ר, והוא ממקנס].

ועוד אשורר שירים נאים , לשוכן מעונים הגביר החשמונאים , ממלכת כהנים [ספר עת לכל חפץ, להגאון מוהרי׳ר יעקב בן צור זצ״ל הידוע בשם יעב׳יץ מעיר פאס, נדפס נא אמון,תרנ״ח.] ועוד יונים הגאיונים , אכזרים כתנינים

קמו על זרע איתנים , בימי החשמונאים והאל שאין בלעדו ׳, נטה עליהם ידו והגביר זרע חסידו , דאת יהודה עבדו [אלו ב׳ בתים הנודעים מהשיר הזה, והשאר, אבד חע״ד והוא מיוחס להגאון המפורסם כמוהרי׳ר רפאל בירדוגו זצ׳יל והוא ממקנס].

ועוד אל נערץ בסוד קדושים, מוציא אסירים בכושרות, זמרו לו על הנסים, על הפורקן על הגבורות, [ספר קול יעקב להגאון המפורסם, הידוע בשם החכם סתם, והוא כמוהרריי׳ע בירדוגו זצ״ל, ממקנס המחבר כמה ספרים]. ועוד אשירה לצור נורא , קדוש עשה פלאים בכח וגבורה , הרס מבצרי גאים אויבי שוטני, מוני ־, הכוני פצעוני ארוממך ה׳ כי דליתני [ספר די השב, להגאון כמוהר״ר שלמה בירדוגו זצ״ל, ממקנס, נדפס בקאזא בלאנקא, שנת חש״י.

וגם אני הצעיר, חברתי הרבה שירים לחנוכה, כמו שכתוב בפנים הספר שכלו מקשה זהב על חנוכה, ועוד נמצא בפנים שיר יפה על פורים של מעגאז, ובבוא המנוח הדגול מר אברהם אלמאליח זצ״ל למקנאס, ארץ מולדתי, ובקר אותי בביתי ביום ב׳ ז׳ כסלו תשיי׳א, ונתגלגלו השיחות על כמה מיני פורים שבהם עשה הקבי׳ה נסים גדולים לבני ישראל עם קרובו בארצות פזוריהם, והגדתי לו, שגם פה מקנס, יש לנו פורים מיוחד ביום ש״ז אדר, מה מאד שמח 

לבו על הבשורה, ועוד לא שאל ואיך  מסרתי בידו ספרי הנזכר מתנה, אשר בו מבואר הכל לפרטיו, ובשובו אל הארץ כתב מאמר גדול עלי ועל פורים של מעגאז הנזכר, ועוד הדפיס אצלו את שירי הגדול הנכתב בפנים הספד והללו מאד, ושלח לי חוברת מודפסת, הנה היא באמתחתי.

ומיום צאת ספרי הנזכר לאור, והפיצותיו בקהל, קבעו הרבה לקרוא בו את כל תכתוב על חנוכה, ועוד הרבה קבעו לקרוא מגילת אנטיוכוס, הנדפסת בספר תפלת הידוע בשם בית עובד, ומפני שלא היה הספר מצוי ביד כל אדם, העתיקוה הרבה בעלי בתים בכתב ידם.

וכל ימי חנוכה כל בתי כנסיות מתפללים בהדרת קדש, ובעת הוצאת סי׳ת נהגו לומד שמונה פסוקי נרות ואור, ממשלי שלמה בנגון יפה, והם: גר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. פי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. פי אתה תאיר נרי ה׳ אלהי יגיה חשבי. אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ואורח צדיקים כאור נגה הולך עד נכון היום. קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח.

וכל בעלי בתים אוכלים ארוחת הבקר כל שמונת הימים בסופגנים עם דבש, יש נשים יודעות לעשותם, ומי שאיך אשתו יודעת, קונה מהחנויות הנפתחות הרבה בימי חנוכה, מאנשים בעלי מקצוע זה, ונמצא על כלם לחץ גדול תמיד מרוב הקונים אנשים וילדים, כי המנהג פשוט לשלוח מהם מנות לבנות הנשואות ומשודך למשודכתו, ובכל בקר עין רואה קבוצות קבוצות נערים ונערות משרתים ומשרתות, הלוך ושוב ברחובות קריה עם צלחות גדולות של נחשת ממורט מלאות סופגניות, ובתוכם גבעולים מלאים דבש דבורים עם בקבוקי חלב ויין לארוחת הבקר.

גם היה מנהג פשוט אצל כל בעלי בתים לעשות משתה גדול פעם אחת בחנוכה לקרוביהם וכל בני משפחתם, ביום או בלילה בכמה תבשיליו ובראשם כוסכוס בבשר מטוגן ויין חדש, עם כל שיר ושבח שיש על חנוכה, ככה עוברים כל שמונת ימי חנוכה, בשמחה ומשתה ורנה וצהלה.

עוד שמעתי מזקני הדור, כי בזמן הקודם, היה אצלם מנהג פשוט בימי חנוכה, שכל מורי בתי הספר העניים, היו שולחים את הילדים הלומדים אצלם לחזר על הפתחים לאסוף להם תבואה וקטנית, 

ובל אחד מבעלי בתים הוא או אשתו, היו נותנים להם מלא הפנים חשים או קטנית, ובל מיני פירות יבשים כל אהד מהנמצא אתו בבית, גם ביצים וחתיכות סוכר גם פחמים ועצים, גם פרושות, וכשהיו מחזרים, היו אומרים בקול המולה, נוסח אחד בשפה ערבית, אשר לא נודע להם מי מחברו, וברור שהוא אחד מהמורים אשר שם בפי הילדים וזה נסחו:

מימבא מימנא, מולאת אדאר שמימבא, עטיודבא, עטיוונא, חפינא, חפינא, זראע וקטנייא, וטחינא טחינא, פוזה חנוכה ופוזהנא, בעייסו פאמילייא מגבונא, דרבי די כא יקרינא, לקראייא בנייא, משבחייא, חתיא לעסייא. וחוזרים מימנא, מימינא.

וזה פירושו, מימגא [מזל טוב, כמו שקורין לאשרו חג של פסח בשם ״מימונא״ שפירושו מזל טוב, לפי שהוצאות פטה מרובין עד שנתרוקנו הכיסים, לכן אומרי׳ מעתה שמתחילים במטחר ומלאכה, מבקשים מהקב׳יה מזל טוב, והכפל מימנא, לחזק הברכה.

מולאת אדאר שמימנא [בעלת הבית שמינה וזה חונף לנשים, שהשומן לאשה היה נחשב ליופי, והיו הנשים מתחרות להיות שמנות יותר], עטיווגא, עטיווגא תנו לנו, תנו לנו, חפינא, חפינא, חופן, חופן, זראע וקטנייא, חטים, וקטנית, ושחינא, טחימא, וקמח, קמח. פוזה חנוכה ופוזהנא, לכבוד חנוכה ולכבודנו, נעייסו פאמיליא מגבונא, נחייו משפחה אביונה, דרבי די כא יקרינא, של הרב המלמד אותנו, לקראייא בנייא, קריאה בתום לב, משבחייא התא לעסייא, מן הבקר עד הערב.

עלל דבר יפה היה במקנס, שהיה מנעים את חגיגת ימי חנוכה, שנים רבות, ונהנו ממנו כל בני העיר, ובפרט רבנן ותלמידהון, וכל עניי העיר, והדבר הוא, במחוז מקנס, ברחוק כמאה קילומטר, יש בפר גדול של ברברים, נקרא בשם ״אזרו״ ובשנים שעברו זה כמאתים שנה, היו שם קהל גדול מישראל, ומפני חמת המציק, עזבו את המקום, וברחו לנפשם, ונתפזרו לכל רוח בכל ערי מרוקו, והרבה מהם באו למקנס, ונשאר המקום חרב ושמם, עד בוא הצרפתים, בשנת התרע״א, וכבשו את המקום, ובנו בו הרבה בניינים, וגם הרבה יהודים ממקנס בנו שם בתים וחנויות גם בית כנסת קטן עם ס״ת וחזן לשאר ימות השנה ואמנם במועדים היו באים למקומם וחוגגים חגיהם.

בכפר הזה, נשאר שריד אחד עתיק יומין, והוא לרגל הר אחד 

גבוה אשר שם, נמצא קבר אמד גדול אשר לא נודע שם הקבור בו וזמנו, רק ידוע ומפורסם בפי הפל, בשם קבר הצדיק מול (בעל) אזרו, וקבלה בידם שנפטר בחור, כמ״ש הגאון כמוהררי״ע בירדוגו זצ״ל, בספרו קול יעקב, נדפס בלונדון התר״ד, ושם בדף יו״ד כתב, שבחשון שנת צדק״ת נסע לשם ונשתטח על קברו לסיבת שכול בנים, ונענה, ושר עליו את השיר הזה. אגפי היום אשירה , לאל חי קדוש ובורא ארנן ואזמרה , זמירות צבי לצדיק צדיק אזרו בך חיילים , נכשלים ונחשלים אברך יה במקהלים , כי אותר ראיתי צדיק

ל^וד השיר ארוך בעל כ״ו בתים, כל בית מסיימת בשם צדיק. והנה בתוך המשפחות הבורחות למקנס, בזמן הקודם יש משפחה אחת עד עתה נקראת בשם "אלחייני" ובפי הכל נקראת בשם ״עדי״ בדגשות דלת במקום הכפל, על שם אמם זקנתם שהיתה אשה נכבדת, אבי המשפחה היה נקרא בשם ״מכלוף״ והיה בעל נכסים רבים, והיה בעל משפחה ענפה מאד בבנים ונכדים ונינים, והיה מכבד את קבר הצדיק הלזה, והיה משלם שכר יומי ליהודי אחד שהיה מכבד ומרבץ ומנקה ומסייד, כי היה אומר, שבכל עת צרה, היה נגלה אליו בחלום, ומודיעו מה לעשות, והיה עושה וניצול, ופעם אחת הקיפו לסטים את ביתו להכותו נפש הוא ואשתו ובניו ולשלול כל רכושו, והוא בכה וצעק הושיעה אדוני הצדיק, וברחו כלם וניצול, ומאותו היום התחיל להתכונן, וברח הוא וכל אשר לו, ובעודו בדרך תפשו אותו עוד לסטים. וצעק לצדיק וניצול, והנסים הללו אירעו לו בר״ח טבת, ואז קבע לעשות משתה גדול בר״ח טבת בכל שנה ושנה, בשירות ותשבחות וחלוק צדקות ביד נדיבה, ונמשכה על זה צוואת הורים, מדור לדור עד הזקן שהיה בימינו, שמו מכלוף גם הוא ז״ל נפטר בשנת התר״ע בשיבה טובה זקן ושבע ימים, ובניו הישרים, הר׳ משה, והרי מסעוד ז״ל, בימיו וגם אחרי מותו, היו עושים משתאות גדולות לכל בני העיר משך ארבעה ימים ביומי דחנוכה, ומה גם לכל חכמי העיר וענייה. עם מתת כסף הגונה, ושולחים מנות לנסתרים ולנסתרות, .וכל הסעודות היו מלאות תוכן, חדושי תורה, וכל מין שיר ושבח 

למקום ב״ה, ומה גם השיר הנזכר צדיק אזרו בך חיילים עד תומו, שהיה שגור בפי בני המשפחה, כל זה היה מוסיף חן וכבוד לימי חנוכה.

 

ומם תשיעי לחנוכה, היו קורין לו יום ״השמש״ והיו הנש*ב> מוציאות הפתילות והשמנים הנשארות בנרות חנוכה, ושורפות אותן בפתחי החצרות, והילדים היו מוסיפים עליהם ניירות בלות ושמרטושים וכל הבא לידם כדי להגדיל המדורה, וקופצים ומדלגים עליהם, כמשוורתא דפורייא, (סנהדרין ס׳יד), והיו אומרים בקול המולה נוסח זה בלשון ערבי בנועם שיח.

האגדא עוואיידנא, נחרקו פתאיילנא, ונטלבו מן מולאנא, אלעאם למאזי יחיינא, ונרזעו לארדנא, וארד זדודנא, ירושלים לעזיזא עלינא, ולתורה ולמצות יזכינא, וזכות אדאוו דלקנידלאת די סעלנא, ידווי עינינא, ועינין אולאדנא, נדאוו דתורה די הייא חייאתנא, וטולאן עמרנא, וביהא נפניוו עדייאנא, וחוזרים האגדא עוואיידנא.

וזה תרגומו בעברית:

כך מנהגנו, נשרוף פתילותינו, ונבקש מאלהינו, לשנה הבאה יחיינו, ונחזור לארצנו, וארץ אבותינו, ירושלים החביבה עלינו, ולתורה ולמצות יזכנו, וזכות אור הנרות אשר הדלקנו, יאיר עינינו, ועיני בנינו, באור התורה שהיא חיינו ואורך ימינו, ובה נאבד שונאינו.

ועוד מוסיפים הילדים מן הבא לפיהם, פסוקים ושירים, כל אחד ומה שיודע, והולכים מחצר לחצר ומרחוב לרחוב, כנופיות כנופיות, עד חצות הי1ם שנגמר העסק, והנשים בעודן עסוקות בהשבת הנרות וקנוחן להחזירן למקומן הקבוע להן כל השנה, פיהן ממלל לשנת הבאה בירושלים.

זהו מה שהשיגה ידי להגיד בעזר המקום ב״ה, את מנהגי אבותינו ביומי דחנוכה, בארץ מולדתי מקנס מרוק, בתוספת דברים יפים על מה שכתבתי ושלחתי לועד עדת המערבים לירושלים, כי מפני הלחץ שלחצו עלי למהר מעשי, נשכחו ממני, ועתה ב״ה עלו לזכרון, ותשלם המלאכה. בעזר המקום בי׳ה אשר לו המלוכה, והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.

פי המדבר, הגבר המחבר, הצובר עבד אל דוק וחוג אשש יוסף משאש, ס״ט

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

עץ חיים-רבי חיים גאגיןהערות פר' עמאר מולכו, בית העלמין, סימן 407. להלן מצבות משפחת גאגין הנזכרים אצל מולנו ועמנואל, לפי סדר נרונולוגי. מולנו, בנספח עמי 640, מס׳ 130, מצבת ״לאה אשת החכם הנעלה כמוהר״ר משה גאגין יצ״ו, יה תשרי השע״ד״; עמנואל, מס׳ 781, מצבת ר׳ אברהם גאגין שנפטר צעיר ללא בנים, ד אלול התנ״ב ; מולכו, מס׳ 1082, עמי 374, ״אבן מעולפת ספירים… דגל התורה הרים, מלא תלמוד והגדה, החה״ש חסיד ועניו כמהר״ר ידידיה גאגין…״ נפטר בי״ג אייר תל״ח, זקן ושבע ימים. הוא מוזנר אצל ר׳ דניאל אישטרושה, מגן גבורים, שאלוניקי תקי״ד, יו״ד, סימן יד ; ר׳ שלמה אמאריליו, פני שלמה, שאלוניקי תע״ז, דרוש טו: ״דרוש שדרשתי על פטירת החנם השלם נמהר״ר ידידיה גאגין ז״ל ביום שבת קודש לתשלום ל״י [= שלושים יום] בק״ק לישבונה חדש יע״א שנת תל״ח״. בנו ר׳ חיים נפטר צעיר לימים בט״ז ניסן התמ״ט; מצבתו אצל מולנו, מס׳ 1125, עמי 392. רחל אשת ר׳ חיים, נפטרה באב שגת התס״ט, ר׳ יוסף דוד, יקרא דשכבי, שאלוניקי תקל״ד, דרוש מה (דף צט, ע״ד), דרש לתשלום השלושים לפטירתה בקהל לישבונה חדש; עמנואל, סימן 996, עמי 452, מצבת ר׳ יצחק גאגין שנפטר צעיר לימים בנ״ה ניסן תמ״ז; שם, מס׳ 1520, מצבת ״החנם השלם החסיד העניו נמהר״ר אברהם גאגי״, נפטר בב׳ תשרי תק״ך. וראה על משפחת גאגין בירושלים בהערה הבאה.

כמו שכתוב בהקדמת הראש״ל הרב אברהם אשננזי לחיבורו של ר׳ שמ״ח גאגין, ישמח לב, ירושלים תרל״ח: ״חוטר מגזע המשפחה הרוממה המיוחסת מגירוש קאסטיליא (נאשר יראה בפרי תואר סי׳ טל)״. אמנם, לנאורה ניתן לומר שלא היתד! קיימת מסורת ברורה בעניין זה בידי המשפחה, ור״א אשכנזי נתב נן רק על סמך הזהות בשם המשפחה בינם לבין ר״ח גאגין הנזנר ב״פרי תואר״. מה גם שלא מצאתי לרבני המשפחה שנתבו זאת בהקדמותיהם, להוציא את ר׳ ש״ט גאגין, אשר כתב בהקדמתו לחיבורו בתר שם טוב, לונדון תשט״ז, א, עמי 24 : ״ומשפחת גאגין שבירושלים הם צאצאי הרב [ר׳ חיים] הנז׳ ז״ל״.

להלן הרבנים למשפחת גאגין בירושלים (ראה לעיל הערה 14) : ר׳ חיים אברהם בה״ר משה גאגין המנונה הרב אג״ן נולד בקושטא בשנת התקמ״ז (1787) ונפטר בירושלים בני אייר תר״ח (1848). הוא נין לר׳ שלום שרעבי־מזרחי (= הרש״ש), ראש בית המדרש למקובלים בירושלים ״בית אל״. מכוח סבו־זקנו זכה לקבל את ספרייתו העשירה וכן לכהן כראש בימ״ד בית אל. בשנת תר״ב נבחר לכהן בתפקיד ראשון לציון ו״חכם באשי״. הוא היה הרב הראשון שנתמנה במאמר המלך לתפקיד החכם באשי. בין שאר תפקידיו היה אחראי כלפי השלטונות לתשלום מסי היהודים ; כן ניתנה לו רשות להטיל מסים פנימיים על היהודים. את משרתו נהג ברמה, והיו חיכוכים בינו לבין העדה המערבית. מחיבוריו פורסמו: מנחה טהורה, שאלוניקי תקצ״ו, ביאור מקיף על מסכת מנחות; על ספר זה חיבר ר׳ רחמים חיים יהודה ישראל מרודוס ספר הערות והשגות בשם: בן ימין, שאלוניקי תרנ״ו; חוקי חיים, ירושלים תר״ג, שאלות ותשובות; עדות לישראל, ירושלים תר״ח, דבר המחלוקת נגד הרב משה תורג׳מן, מראשי העדה המערבית; חיים מירושלים, ירושלים תרמ״ב, דרושים ; יריעות האהל, פירוש לספר ״אהל מועד״ לר׳ שמואל ב״ר משולם גירונדי, ב״ח, ירושלים תרמ״ו—ס״ד. כן ההדיר את הספרים ״קדושת יום טוב״ לר׳ יום טוב אלגאזי, ירושלים תר״ג; ״התקנות וההסכמות והמנהגים בירושלים״, ירושלים תר״ב. ר׳ חיים אברהם השאיר אחריו בן יחיד, ר׳ שלום משה חי גאגין, שנמנה עם חכמי ירושלים בדורו וכיהן כראש בימ״ד בית אל, וכן ירש מאביו את ספרייתו העשירה, בה היו אלפי ספרים ועשרות כתבי־יד. די לציין כי בבוא רא״ל פרומקין לכתוב חיבורו ״תולדות חכמי ירושלים״, שאב חלק חשוב מידיעותיו מספריה זו. ר׳ שלום משה חי נפטר בי״ב אלול תרמ״ג. מחיבוריו פורסמו: שו״ת ישמח לב, ב״ח, ירושלים תרל״ח—מ״ח ; שמח לבי, ירושלים תרמ״ד, דרושים ; ישמח משה, ירושלים תרל״ח, פס״ד בדבר צוואת קאייד נסים שמאמא; סביב האהל, נספח לפירוש אביו על ספר ״אהל מועד״; שמח נפש, ירושלים תרס״ג, על ברכות המצוות וברכות הנהנין. בניו, ר׳ אברהם ור׳ יצחק, ייסדו שניהם בית דפוס בירושלים, במטרה להדפיס את ספרי היהדות בלאדינו, כדי להפיץ תורה ודעת בין המון העם. ר׳ אברהם, שנמנה עם חכמי ירושלים, נפטר בי׳ כסלו תרע״ח. אתיו ר׳ יצחק קבל את הספריה המשפחתית לרשותו; הוא נמנה עם חכמי ירושלים, כתב השלמות לחיבור אביו ״שמח נפש״ וכן כתב ״מכסה לאהל״, הערות על ״סביב לאהל״ שחיבר אביו על ״אהל מועד״. הוא נפטר בכ״ט כסלו תרפ״ד. השאיר אחריו שלושה בנים : ר׳ שם טוב, ר׳ משה חי ור׳ אליהו. לאחר פטירתו הוזנחה הספריה אשר שמרו עליה דורות רבים, והיא נמכרה חלקים חלקים לסוחרים עד שחוסלה כליל. מבניו התפרסם ר׳ שם טוב, שנולד בט״ו אלול תרמ״ה (1885). כיהן ברבנות בקהיר, באנגליה — במנצ׳סטר וכראב״ד לקהילת הספרדים בלונדון. מחיבוריו: כתר שם טוב, ז״ח, א—ו, לונדון תרצ״ד—תשט״ז; ז, ירושלים תשמ״א, על המנהגים השונים של עדות ישראל, במועדי השנה ותפילותיה ובמחזור החיים, טעמיהם ומקורותיהם; פרקי שירה, ליטא תרצ״ז, ובו תפילות שונות, שירי שמחה ועצב, וסיפח לו קונטרס ״בקשת הלמדניך לר׳ אברהם ב״ר יצחק הבדרשי; מכתבי תהלה, ליטא תרצ״ח, ובו מכתבי הערכה שקבל על חיבורו ״כתר שם טוב״; חיי היהודים בקוטשין, לונדון תשי״ג, ועוד. על החכמים למשפחת גאגין ראה א״ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ג״ח, מהדורת א׳ ריבלין, ירושלים תרפ״ח—צ, לפי המפתח; מ״ד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, ירושלים תרצ״א, עמי 178—189 ; א׳ אלמאליח, הראשונים לציון, ירושלים תש״ל, עמי 182—ו204

ר׳ חיים גאגין חיבר ״עץ חיים״, ובו הנציח את ״פולמוס הנפיחה״ ורקעו ההלכתי. החיבור נערך ונחתם על ידו. נראה שחיבר חיבורים נוספים שלא הגיעו לידינו. לפני הדי״ט טולידאנו היה פירושו למשנה ערוגה 18, וכן הגיעו לידינו מספר קינות שחיבר על גלות ישראל ״י. מכל יצירתו שפר גורלו של החיבור ״עץ חיים״, אשר השתמרו ממנו מספר העתקות. להלן נדון במבנה חיבור זה ובתוכנו.

עם הגירוש בשנת רנ״ב (1492), התחיל להגיע למארוקו זרם הפליטים מספרד ומפורטוגאל, והוא נמשך עד לסביבות שנת הר״ס (1500). חלק ניכר מהמגורשים התיישבו בעיר פאס, כדברי עד ראיה: ״ונתאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים״. העדפתם את פאס נבעה מהיותה עיר מרכזית בתקופה זו, בעלת חשיבות כלכלית ומדינית. על כך נוסף יחסו החם והאוהד למגורשים של המלך מולאי מוחמד אשיך, הראשון למלכי פאס מבית ואטאס (1472—1505), אשר פאס שימשה עיר בירתו. יחס זה חיזק את תחושת בטחונם של המגורשים, ולכן העדיפו רבים מהם לגור בתוכה. למרות העזרה בקליטתם שקיבלו המגורשים מאחיהם התושבים ומהשלטונות, לא שפר גורלם, ובשנים הראשונות, עד לשנת הרנ״ח (1498), הם סבלו מפגעי הטבע: בצורת, רעב ומגיפות, שהפילו בהם חללים רבים. כתוצאה מהפגעים הרבים כשל כח הסבל של המגורשים ורבים מהם המשיכו בנדידתם לארצות המזרח; חלקם אף נאלץ לחזור לספרד .

משנת רנ״ח ואילך הלך מצבם והשתפר מבחינה כלכלית ותרבותית, כדברי ר״ח גאגין .

משנת ירח״ם (רנ״ח) והלאה ברכנו השי״ת בברכותיו, עד שבנינו בתים מרווחים בציור וכיור וברכנו השי״ת בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות, וספרי תורה מלובשים שש ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ישמעאל כהיום הזה.

הערות פרופ' עמאר  ר״א אדארוטיל, תשלום ספר הקבלה. חיבור זה פורסם לראשונה על־ידי א׳ נויבאואר, סדר החכמים וקורות הימים, אוכספורד תרמ״ח, א, עמי 101—114 ; א״א הרכבי, הדשים גם ישנים, נדפס כנספח לספר דברי ימי ישראל לצ. גרץ במהדורת התרגום של שפ״ר, חלק ו, וארשא תרנ״ח (= שתי כרוניקות עבריות מדור הגירוש, ירושלים תשל״ט, עמי 22—41 [להלן: ספר הקבלה, תשל״ט]), עמי 39.

הערות פרופ' עמאר  על כך הוא נזכר לטובה על־ידי היהודים מבני התקופה כותבי דברי הימים. ראה ספר הקבלה, תשל״ט, עמי 38 ; ר״ש בן דרגא, שבט יהודה, מהדורת בער־שוחט, ירושלים תש״ז, סימן נד, עמי קכג; ר״א קפשאלי, סדר אליהו זוטא, מהדורת בניהו־סימונסון־ שמואלביץ, ירושלים תשל״ו, א, פרקים ע, עז. על המניע למדיניותו הנדיבה של המלך וקליטת המגורשים במארוקו, ראה ד׳ קורקוס, ׳יהודי מארוקו מגירוש ספרד ועד אמצעה של המאה הט״ז׳, ספונות, י (1966), עמי 55—111 ; נר המערב, עמי 49—90 ; ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים תשכ״ה (להלן: הירשברג, תולדות), א, עמי 298—324 ; ,1980 J. S. Gerber, Jewish Society in Fez, Leiden 51 40 .חין. על עזרת התושבים לאחיהם המגורשים אנו שומעים מעדויות שונות של המגורשים עצמם, ראה להלן, בתחילת חלק ב למבוא. ואין יסוד לדברי גרבר, שם, עמי 47 הקובעת שהמגורשים נתקלו בעוינות מצד התושבים. על כך אני דן בהרחבה בחיבורי הנ״ל בהערה ו. על סבלם של המגורשים ראה המקורות הנזכרים לעיל ; עץ חיים, פרק א ; ר״א זכות, יוחסין, מהדורת פריימאנן, לונדון תרי״ז, עמ' 227.

כתבות של סופרים עבריים שביקרו בצפון־אפריקה-יוסף שטרית

ב. כתבות של סופרים עבריים שביקרו בצפון־אפריקהשטרית יוסף

חלק גדול של הכתבים המקומיים בצפון אפריקה, ובמיוחד העיקריים שבהם — שלום פלאח מתוניס, יצחק בן יעיס הלוי ודוד אלקאים ממוגדור — השתכנעו כנראה להפנות כתבותיהם לעיתונות העברית ובעיקר לעיתון הצפירה, לאחר שעודדו אותם לכך משכילים עבריים שהגיעו לביקור ולסיור בקהילותיהם, או כתגובה על מאמרים שהם קראו על קהילותיהם בעיתונות העברית. בשנות השישים, השבעים והשמונים עלתה לכותרות העיתונים העבריים בעיית הקהילות היהודיות במרוקו ובתוניסיה, לרוב דרך ציטוטים ודיווחים שנלקחו Univers Israélite- ,Jewish Chronicle-rm או מהבולטין של כי״ח, שדיווחו על מצבן האומלל של קהילות אלה ועל ההתנכלויות ומקרי הרצח הרבים שהיו מנת חלקם של יחידים ושל קבוצות בקהילות אלה. התעניינות זאת בגורלם של יהודי צפ״א באה לידי ביטוי גם ברשימות ששלחו כתבים מקומיים או בכתבות שחיברו סופרים משכילים עבריים בהסתמכם על כתבות שפרסמו חוקרים או נוסעים לא־יהודיים על הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה. לקראת סוף שנות השמונים לא הסתפקו העיתונים העבריים בכתבות מזדמנות אלה, אלא עודדו משכילים עבריים או כתבים ידועים, אירופיים או ארץ־ישראליים, שהזדמנו לצפון־אפריקה לשלוח להם משם כתבות סדירות על מצב הקהילות היהודיות ועל רשמיהם האישיים מסיוריהם וממפגשיהם.

מבקרים אלה קשרו קשרים עם חוגים שונים בקהילות שבהן הם שהו, ובהיותם בעצמם משכילים עבריים הם חיפשו בקהילות השונות אחים לשיחה או להתעניינות משכילית, וכן עיתונים עבריים וספרות עברית כרי להתעדכן במתרחש בעולם היהודי. הם דיווחו על ממצאיהם בכתבותיהם לצד רשמיהם ותיאוריהם. ראשון ששלח סדרת כתבות ארוכה כזאת להצפירה הוא אנשל אשר פערל, שהיה אזרח תורכי. שני יעקב גולדמן, איש ירושלים, שבה הוא נולד בשנת תרט״ז ובה הוא שימש כעיתונאי מפורסם. בקיץ 1889 הוא נסע לצפון־אפריקה כשליחו של מוסד ירושלמי אשכנזי לאיסוף נדבות, וכנראה גם ככתבם של שני העיתונים העבריים שהיה קשור עמם מזה שנים כסופר בירושלים, הצפירה והמליץ. אחרי שני אלה ביקרו משכילים עבריים נוספים בצפון־אפריקה ופרסמו גם הם את רשמיהם, כגון צבי הלוי ברעכען וד״ר נתן פרידלנדר, אולם למטרותיו של מחקר זה חשובות בעיקר כתבותיהם של שני הראשונים, ובמיוחד כתבותיו של יעקב גולדמן.

אנשל אשר פערל נולד כנראה במזרח אירופה בסוף שנות החמישים או בתחילת שנות השישים של המאה שעברה. ב־1886 הוא ניסה להתיישב בירושלים, אולם גורש משם לאחר שישה חודשים למרות אזרחותו התורכית. הוא היה מומחה לשפות ולגאוגרפיה ומשכיל עברי מיומן, והחליט לכוון צעדיו לצפון־אפריקה. הוא סייר פעמים בתוך שנה בקהילות היהודיות, ביקר בתוניס, שהה בקהילות שונות באלגייריה ובמיוחד באוראן(והראן), ומשם הוא שלח את רשמיו על קהילות אלה. בדרכו למרוקו שהה במאלאגה שבספרד ובגיבראלטאר, ושלח גם משם כתבות על היהודים שפגש ועל מצב הקהילות. הוא התעכב לבסוף בטנגייר, שם התמנה ב־1888 מורה למקצועות העבריים בבית־הספר המקומי של כי״ח, אולם לא לזמן ארוך, שכן הוא נאלץ מסיבות בלתי ברורות להתפטר ולעזוב את הקהילה חודשים ספורים לאחר שמשרה זו הוצעה לו מתוך התלהבות מכישוריו הפדגוגיים ומידיעותיו בלשון ובספרות העברית החדשה. אחר כך חזר לדרום ספרד והתיישב בסופו של דבר באלחזיראס, פתח בה סוכנות ליבוא ויצוא, והוציא לאחר מכן בטנג׳יר בין השנים 1931-1924 עיתון יהודי בשפה הספרדית. במסגרת סיוריו הוא נפגש בעיקר עם מנהיגי הקהילות ועם דמויות מפורסמות בקהילות השונות. בגלל ידיעותיו הרבות בשפות האירופיות לא נזדקק לחברתם של דוברי עברית, לכן דיווחיו על פעילותם של חוגי ההשכלה העבריים שבהם נתקל דלים ביחס. לעומת זאת הבליט בכתבותיו את מצבן החברתי־פוליטי החדש של הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה ברוח ההשכלה העברית המזרח־אירופית, והשתומם מהאנטישמיות הפורחת באלגייריה.

– האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך – משה עמאר

השידוכיןמשה עמאר 1111

הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על־ידי נישואין נקראת בלשון חכמים ״שידוכין״, ובלשון הרווחת כיום: ״אירוסין״. חכמים אסרו לקדש אשה בלא שקדמו לזה שידוכין, מתוך רצון שהקידושין ייעשו בשיקול דעת ובמתינות. לאחר שהחתן או הורי החתן ביקשו מהכלה המיועדת או מהוריה את ידה, והיא או הם נתנו את הסכמתם, רק אז ערכו את האירוסין.

כל עוד היה קיים מוסד האירוסין, היו השידוכין נערכים בפרטיות — הצדדים הסכימו על מועד האירוסין והנישואין, על מקום מגורי הזוג ועל ההסדרים הכספיים. דומה כי הסיכומים נעשו בעל־פה והועלו על הכתב רק בשעת האירוסין. אולם משעה שאוחדו האירוסין והנישואין לטקס אחד, הלך והחליף מוסד השידוכין את האירוסין, ואת מקום השידוכין תפסו ה״ביקושין״. השידוכין נערכו בטקס פומבי בהשתתפות בני משפחה משני הצדדים ומכרים וידידים. במעמד זה נהגו לכתוב שטר שידוכין, ובו התחייבו הצדדים על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ותנאים נוספים שהסכימו עליהם.23 כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה.

בפזורה הספרדית המזרחית השדכנים היו ההורים או קרובי משפחה ומכרים, ובדרך כלל לא גבו השדכנים תשלום בעבור שירותם, הם עשו זאת לשם סיוע או לשם מצווה. זאת שלא כנהוג בפזורה האשכנזית — שם היתה השדכנות למקצוע, גם מי שעשה שידוך באקראי גבה תשלום, ולא פעם התעוררו דין ודברים בין השדכן לצדדים על התשלום.

השידוכין ותקפותם המשפטית

השידוכין אינם יוצרים זיקת אישות בין הצדדים, והפרתם אינה מצריכה גט. את חוסר זיקת האישות בין הצדדים שהשתדכו ימחיש מעשה שהיה בקירואן:

ראובן היו לו שתי בנות ושידך שמעון לאחת מהם ונתרצה לו… ובאו התלמידים והקהל לבית המדרש, ועמד שמעון ממקומו ונתן קידושין לראובן, והיו התלמידים בני רב נתן ז׳׳ל יושבין בצדן, פתח שמעון ואמר תהא בתך מקודשת לי בטבעת זו. ואמרו לו בלשון הקדש פרש פרש כמו ד׳ וה׳ פעמים, ולא שם לבו לדבריהם שנבהל בעמדו לפני התלמידים ולפני הקהל. לאחר שישב במקומו אמרו לו התלמידים שיושבין בצדו [ = לראובן]: טול ממנו שני גיטין לשתי בנותיך ששתיהן נאסרו עליו, לפי שלא פירש איזו מהן קידש. והשיב ראובן ואמר פלונית בתי קידש, ואעפ״י שלא פירש עכשיו לפניהם הרי עדים שלא שידך אלא לפלונית. ועמדו העדים והעידו שלא שידך אלא לפלונית. ואף שמעון ענה ואמר לא קדשתי אלא פ׳ ומרוב שנבהלתי לפניהם לא פירשתי שמה.

אף שאחת הבנות היתה משודכת לשמעון, והדעת נותנת שכוונת שמעון לקדש את המשודכת לו: יתרה מכך, שני הצדדים מצהירים שהתכוונו לבת המשודכת — בכל זאת מרבית חכמי המקום פסקו להם ששתי הבנות מקודשות מספק. ומאחר שקיים איסור לשאת שתי אחיות, הרי הפתרון היחיד מהסבך הוא בגירושי שתיהן, ושתיהן ייאסרו עליו לעולם. במקום היו כמה חכמים שסברו כי מאחר שאחת מהן היתה משודכת לו, מן הסתם היתה כוונתו לקדש רק אותה. לכן פנו להכרעתו של רב סעדיה גאון. לאחר מבוא הלכתי סיכם רס״ג את תשובתו:

אם כן היה מעשה הרי נאסרו שתי בנות ראובן על שמעון וצריכות ממנו שני גטין ואין משגיחין לשידוכי שמעון הראשון.

כלומר, מעשה השידוכין אינו יוצר שום קשר בין הצדדים, שהרי כל אחד מהם יכול לחזור בו בכל עת שירצה בלא שום הודעה מוקדמת.

ההבטחה לנישואין אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזה, אלא את הזכות לתבוע פיצויים אם תופר ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק החומרי, כגון החזר מתנות והוצאות מסיבת השידוכין: (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, כגון הצער והבושה, שנגרמו לו עקב ההפרה. לעומת זאת, ההלכה קבעה: בעניין הנזק החומרי — כי כל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת השידוכין בניכוי שליש. כי הדעת נותנת, שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא הוצאו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין. אשר לנזק הנפשי — מן התלמוד ומספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה.

[1]  מהדיר התשובות הביא בשולי התשובה דיון בדברי ראשונים וברס״ג בסוגיה זו. הנימוק לתשובת רס״ג, כתבו הפוסקים, משום שצריך לפרט בקידושין, ודברים שבלב אינן דברים, ולכן לא מועיל גם תיקון תוך כדי דיבור בקידושין — ראה טור ושו״ע אבה״ע, סימן ל״ז, ט״ז. רבנו תם סבר במקרה דומה, שהולכים אחר כוונת נותן הקידושין, ואין חוששים שמא התחרט, כי שארית ישראל לא יעשו עוולה(תוספות קידושין נב ע״א ד״ה והילכתא), אבל אחר־כך חזר בו רבנו תם. וראה: טור, בית יוסף ושו״ע אבה״ע, סימן לז ובנושאי כלים, שם. וראה: ריבלין, התפתחות, דיון בדברי רס״ג.

[1]  ראה: בבא בתרא קמו ע״א. אף שהדיון שם הוא בעניין אירוסין, כלומר קידושין, בכל זאת רוב הראשונים סוברים שהוא הדין בעניין שידוכין. וזה שלא כריטב״א והנימוקי יוסף, שם, שכתבו שדין ההחזרות נוהג רק אם קידש, אבל בשידוכין חוזר הכול בשלמות. וראה: טור ושו״ע אבה ״ע, סימן נ.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר