ארכיון יומי: 14 בדצמבר 2015


מארוקו ויהודיה במאה התשע־עשרה-מיכאל אביטבול

מארוקו ויהודיה במאה התשע־עשרה-מיכאל אביטבולמשפחת קורקוס

מארוקו המוקפת חומת־מים ארוכה בעברה הצפוני ובעברה המערבי, נשארה עד ימינו ארץ יבשתית ביסודה. ואולם במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה התחילה מדינה זו להפנות את גבה לים ולהקטין את תלותה בשיירות היורדות מהרי האטלאס או העולות מהצחרה.

ערי־נמל עתיקות, כמו אל־עראיש, טאנג׳ר, קאזאבלאנקה (אנפה) וסאפי, שנדמו כמעט לחלוטין מאז גילוי אמריקה או מזמן שפסקה הפעילות האיברית במאה השש־עשרה — חזרו ופתחו את שעריהן לחיים חדשים, וערי־נמל אחרות כמו מוגאדור נבנו מחדש(1764/5).

שינוי חריף זה, שבדומה למקומות אחדים בעולם, עתיד היה להזיז את הארץ לכיוון החוף, לא נעשה מרצון. הוא בא כתוצאה מלחצן של ספינות המלחמה וספינות־הסחר של אירופה, אשר הכריחו את מארוקו לפתוח את שעריה למוצרים ולצרכים של התעשייה הצעירה של היבשת הישנה וכתוצאה מן האינטריגות של הקונסולים המערביים ושאיפות ההתפשטות של שולחיהם. מקומה של מארוקו בין אפריקה השחורה לאירופה וכן נכסיה הטבעיים(תבואה, עורות, צמר ועוד) הגבירו את ההתעניינות בארץ זו ככל שכוחה ירד: חלפו הזמנים שבהם הטילו ״הקורסרים הברברסקיים״ את אימתם על כלי־השיט הנוצריים. שינוי זה, אשר בסופו של דבר יגרום לשעבודה הפוליטי של המדינה, יטביע את חותמו גם על חיי יהודיה, מאחר שהוא טומן בחובו את התהפוכות והתמורות שיגיעו לכלל ביטוי תחת שלטץ הפרוטקטוראט.

הנה כי כן, כשהם נמשכים אחר זרמי־הסחר החדשים, הנוטים מעכשיו לכיוון הים, מתרוקנים היישובים הפנימיים מקצת אוכלוסייתם היהודית, בתוקף תהליך ממושך אשר הגיע לסיומו לפני זמן לא רב. הראשונים שעקרו היו מבין הנפגעים הראשונים של הקוניונקטורה החדשה, כלומר תושבי המרכזים הפזורים לאורך נתיבי השיירות. בשלב ראשון בחרו הללו להתרכז בערים ההיסטוריות שבפנים הארץ(מראכש, פאס, מכנס, צפרו ועוד), שם הכירו לראשונה, לרוב בתנאים קשים, את חיי הערים, ולאחר־מכן הם המשיכו בהגירתם גלים־גלים עד לערי החוף האטלאנטי. ואכן כבר באמצע המאה התשע־עשרה מהווים היהודים 25% ל־40% מכלל האוכלוסיה העירונית של נמלי טאנג׳ר, טיטואן, קאזאבלאנקה ומוגאדור, בעוד מספרם הכולל בקרב האוכלוסיה הכללית אינו עולה על יותר מ־7%.

קוֹנְיוּנְקְטוּרָה

ל (נ') [מלטינית: coniungere (coniunctus) לאַחד, לחַבר] צֵרוּף הַגּוֹרְמִים וְהַמַּצָּבִים הַשּׁוֹנִים הַקַּיָּמִים בְּשָׁעָה מְסֻיֶּמֶת, מַעֲרֶכֶת הַנְּסִבּוֹת הַקּוֹבְעוֹת אֶת הַמַּצָּב בִּמְדִינָה אוֹ בְּאֵזוֹר מְסֻיָּם: "הַנִּמּוּק הַהֶגְיוֹנִי הַיְּחִידִי… הוּא קוֹנְיוּנְקְטוּרָה שֶׁל מִלְחָמָה" (ברש, ג 92). "הַקּוֹנְיוּנְקְטוּרָה הַמַּתְאִימָה לִפְעֻלָּה מַהְפְּכָנִית" (דינור, בימי 267). הַסּוֹחֵר נִצֵּל אֶת הַקּוֹנְיוּנְקְטוּרָה הַחֲדָשָׁה. קוּנְיוּנְקְטוּרָה נוֹחָה לְהַשְׁקָעַת כְּסָפִים בְּבִנְיָן.

לא מצוקת הדיור וגם לא התנאים הסאניטאריים הקשים, שמהם סבלו הרבעים היהודים בערים ה״החדשות״— שתי תוצאות־לוואי בלתי־נמנעות של כל עיור חפוז ובלתי־מתוכנן — עצרו את הנהירה. בעיני המהגרים החדשים ניצנץ תמיד החוף באורות העולם החדש, אם כי הדוחק והעוני היו מנת חלקם של רוב העקורים. אולם להם ישחק המזל, ואפשרויות לשינוי כלכלי אכן לא תחסרנה. ה״נועזים״ ביניהם יוכלו גם לרכוש השכלה מערבית בעזרת מורי ״כי״ח״, שהחלו בפעולתם בראשית שנות השישים, והפעלתנים ביותר יוכלו גם לקבל חסות אירופית מטעם הקונסולים, אשר במחי־יד ביטלה את רוב סממני הנחיתות המשפטית, שהיו מנת־חלקם של הד'מיים היהודים.

יחסו האוהד של היהודי כלפי האירופים וכלפי הרפורמות שהונהגו בלחצם: הכרתו העמוקה של הארץ ומנהגיה: כשרונותיו המסחריים והדינאמיים שגילה — תכונות המאושרות על־ידי כל צופה מבחוץ— כל אלה הפכו אותו לאלמנט קבוע בנוף הכלכלי החדש של מארוקו אם כסוכן מסחרי, ואם כשותף לעסק, אם כתורגמן או אפילו כפקיד פשוט. עד־מהרה הוא נעשה למתווך נחוץ ויחיד בין הקונסוליות והחברות המערביות, מצד אחד, לבין השלטונות והיצרנים המקומיים, מצד אחר. להוציא את תג׳אר אל־שולטאן, או ״סוחרי המלך״, שבהם נדון בהמשך הדברים, עתיד מרהיב נשקף לרבים מאנשי העסקים היהודים החדשים האלה: והללו לא רק שיתפסו מקום בולט בסחר הגדול, בבנקים ובתחבורה הימית, אלא רישומם יהיה ניכר גם בענפי התעשיה ובעיתונות.

הערת המחבר : [1] נציין בין היתר שמות כמו קורקוס ממראבש וממוגאדור באשר לסחר הגדול, בנוסף לאפריאט מהעירה הקדם־צחרית של אופראן וכן לסרי מרבאט; בתחום הבנקאות נזכיר את משה פאריינטה ומשה נהון מטנג׳ה, שייסדו את שני הבנקים הראשונים במארוקו. בתחום העיתונות יצוינו הנסיונות שנעשו בעיר זו למן שנות השבעים בעזרת ה״אליאנס״ ובעזרת השגרירות הצרפתית. אשר עודדה ב־1884 את הוצאתו־לאור של העיתון Le Réveil du Maroc על־ידי לוי כהן.

מלחמת ספרד בתיטואן 1859-1860 – שליחותו של חיים פיצ׳יוטו

מלחמת ספרד בתיטואןמונטיפיורי

שליחותו של חיים פיצ׳יוטו

מועצת הקרן הזאת שלחה את חיים פיצ׳יוטו, שמוצאו מסוריה ועבר להתגורר באנגליה, לסייע לפליטים לחזור לקהילותיהם, וביקשה ממנו להציע דרכים כיצד לחלץ את יהודי מרוקו מהמצוקה שהם שרויים בה, באמצעות הכסף שנשאר בקרן. לכן הוא יצא מלונדון ב־27 באוגוסט 1860 וביקר בגיברלטר. שם שיבח את המושל על שאיפשר לקלוט זמנית את הפליטים היהודים, ונפגש עם אלה שטיפלו בפליטים וסיפקו להם מגורים ומזון. ב־17 באוקטובר ביקר בספרד, ושם התברר לו שכל הפליטים כבר חזרו למרוקו. לדבריו, מספרם היה 407, ומהם חזרו 377 לטנג׳יר, 30 ללאראש או לאוראן. מספר השבים קטן יחסית ממספרם של הבורחים. אחר כן ביקר בטנג׳יר. אליה חזרו כל אלו שברחו ממנה – 377 בני אדם במספר. בעיר זו מתוך 4500 נפש 1200 מקבלים צדקה. הוא מתח ביקורת על העשירים המקומיים על שמתעלמים ממצוקת העניים. פיצ׳יוטו ביקר גם בערים קזבלנקה, מאזאגאן, סאפי ומוגדור. במוגדור ביקר בביתו של הרב יוסף אלמאליח, המכונה ׳הרב הראשי׳, ונועד עם עשרת ראשי הקהילה. הוא הוזהר לבל יבקר בערים פאס, מכנאס ומראכש בגלל הקנאות של המקומיים, ואם הוא בכל זאת מעוניין לבקר שם, יש לעשות זאת בלבוש מאורי בלבד.

בדו״ח, שבו 72 עמודים, דן פיצ׳יוטו בתופעות האופייניות ליהודי מרוקו והציע להן פתרונות. לדעתו, המפתח לצאת מהמצוקה הוא החינוך, ואמנם בעקבות הביקור החלו להקים בתי ספר של כי״ח. במימון הקרן הזאת בטנגיר ובתיטואן ולאחר מכן גם בקהילות אחרות. באשר לכספי הקרן יאשר דרומונד האי את אופי השקעתם כדי שיישאו רווחים.

באשר למצבם של יהודי מרוקו, פיצ׳יוטו מספר בדו״ח על ביקורו בתיטואן, ששם תחת הממשל הספרדי זכו לחופש. הוא הביע תקווה שהממשל המאורי לאחר התבססותו אחרי המלחמה ינהג עם היהודים בצדק, גם בשל העובדה שהם האומנים בחברה והגורם היצרני שלה. עוד הוא מספר שבטנג׳יר נאמר לו שבהתערבותו של דרומונד האי הוציא הסלטאן ׳ט׳היר׳, שהבטיח בו יחם חיובי בעתיד לכל אזרחיו היהודים. בשל כך החליט פיצ׳יוטו לפנות לממלא מקום הסלטאן, מולאי עבאס, ולוזיר לענייני חוץ אלכתיב, כדי להודות בשם המוסד ששלח אותו. אבל לאחר מכן בביקוריו בחוף המערבי [האוקיינוס] שמע תלונות שהמושלים המקומיים מדכאים את היהודים שם ולכן כששב לטנג׳יר, דיבר על העניין עם דרומונד האי ושלח לו מכתב בנידון. נוסף על זה הוא מדווח שב־15 בספטמבר 1860 ביקר אצל דרומונד האי כדי להודות לו על שירותיו הטובים למען יהודי מרוקו. הדיפלומט הבטיח לו בשיחה שהממשל נותן להם יחס נאות וחופש פעולה, כלומר לאלה שנשארו במרוקו ולאלה שעזבו אותה בעת המלחמה עם ספרד. בטנג׳יר שופר מצבם הן מבחינת יחס השלטונות והן מבחינת יחם האוכלוסין.

פיצ׳יוטו עוד כותב בדו׳׳ח שב־1 באוגוסט כתב מכתב לסלטאן וביקש בו שינהג במתינות כלפי היהודים, לאחר שהספרדים עזבו. הוא ציין בדו״ח שעתה בעלי השפעה באירופה מתעניינים בגורל אחיהם במרוקו. כן הוא מדווח על מכתב שכתב לרוזן ראסל בנושא הזה. הוא עוד כותב שבשל הפעולות שלו הצהיר הסלטאן שכל יהודי האימפריה יקבלו יחס נאות ושוויון זכויות, וייסלח להם על שצידדו באויב במלחמה האחרונה. מסקנתו של פיצ׳יוטו היא שמצבם של יהודי מרוקו יהיה תלוי בהתערבותם של יהודי אירופה. הממשל המרוקאי פועל על פי דעת הקהל באירופה ועל פי מידת הרצון שלהם. לכן אם יוסיפו יהודי אנגליה ויהודי צרפת להראות במלוא המרץ עמדה חיובית כלפי אחיהם המדוכאים, יפחת הדיכוי, והמושלים יתנהגו אליהם בצדק.

פיצ׳יוטו מסיים את הדו״ח כשהוא כותב על מכתב ששלח לו דרומונד האי ב־28 בנובמבר 1860. במכתב מודיע דרומונד שמסר לממלא מקום הסלטאן את תמצית המכתב שקיבל ב־27 בנובמבר מפיצ׳יוטו, בקשר להתנהגות השלילית של מושלים מקומיים כלפי היהודים. ממלא המקום הבטיח שימליץ לסלטאן להוציא הוראה לשפר את ההתנהגות כלפי היהודים כשיתייצב המצב. שניהם הסכימו שהימים לאחר המלחמה עם ספרד וכיבושה את תיטואן אינם מתאימים לתקן את העוולות שעשה הממשל המקומי.

כמו שפורסם ב-JC ב־ 21 בדצמבר 1860, חזר פיצ׳יוטו במוצאי שבת ללונדון ומסר את הדו״ח על שליחותו. הדו״ח הזה היה הזרז לביקורו של מונטיפיורי במרוקו כארבע שנים לאחר מכן.

תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנו

 תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס בשנים 1930 – 1945 – מרגלית בז'רנומורשת יהדות מרוקו

לרוב הגדול כשמונים אחוז נקבע מס נמוך, פסו אחד עד שלושה פסוס לחודש, ואילו אחוז אחד מחברי הקהילה שילמו מס גבוה, 100 – 300 פסוס לחודש. המסים הגבוהים הם שאיפשרו למעשה את ביצוע הרפורמה.

יש להעיר כי משרד המשפטים הארגנטיני התנגד למיסוי בלתי אחיד, ולכן הוסיפה הקהילה לגבות מבחינה פורמלית מס של פסו אחד לחודש מכל חבר, והשאר נרשם בספרי החשבונות כ " תרומה " .

שיטת המיסוי בקהילה הספרדית של בואנס איירס – שלא הייתה מקובלת ביתר הארגונים היהודיים – מזכירה את שיטת ה " עריכה ", שהייתה נהוגה בארצות האימפריה העות'מנית. אולם יש לזכור, שבארגנטינה היו החברות בקהילה ותשלום המס וולונטריים, ובידי הקהילה לא היו אמצעים להשלטת סמכותה.

יש לראות את הנהגת שיטת המיסוי הזו על רקע הזהות היהודית הגוברת בתקופת השואה, ואת המוטיבציה לתשלום המס כחיובית ביסודה.

שיטת המיסוי החדשה הביאה למעשה לתמורה רצינית במקורות המימון של הקהילה הספרדית. השינוי לא היה רק כמותי, אלא גם באופי ההכנסות – במקום הכנסות מבתי הקברות ומבית הכנסת – הכנסות מדמי חבר.

לתופעה זו משמעות מיוחדת על רקע המקום המרכזי, שתפס בית הקברות במימון הפעולות של הארגונים היהודיים בארגנטינה. ובמיוחד בהשוואה לנעשה בקרב הקהילה האשכנזית. קהילה זו ניסתה במשך שנים להעלות את דמי החבר ורק בשנת 1945 הצליחה להעלות את המס החודשי מפסו אחד לשניים, מקור ההכנסה החשוב ביותר של הקהילה האשכנזית היה ועודנו בית הקברות.

" החברה קדישא אשכנזי " שהפכה ל " קהילה אשכנזית של בואנס איירס " – האמיה  AMIA , מחזיקה במונופול על שירותי הקבורה לאשכנזים, ואילו כל אחד משאר הארגונים הקהילתיים של הספרדים ובני עדות המזרח מחזיק במונופול על קבורת בני עדתו.

הקבורה היא התחום היחיד, שבו ניתן למנוע שירותים מיוחדים, המסרבים להשתתף במימון הפעילות הקהילתית, וכך, באמצעות הפעלת לחץ על חברים הנזקקים לשירותי קבורה, מממנת האמיה את מירב פעולותיה.

אחד המניעים לשינוי שיטת המיסוי בקרב דוברי הלדינו היה הרצון להתרחק מן הדוגמה האשכנזית ולא להפוך את בית הקברות למוקד החיים הקהילתיים.

בצד שינוי שיטת המיסוי וגיוס חברים חדשים פעל הארגון הקהילתי הספרדי להפסקת קיומם העצמאי של ארגוני צדקה קטנים ולסיפוחם לקהילת האם. ארגונים אלה, שהוקמו כלאנדסמאנשאפטים, התחרו ביניהם על החברים, מילאו פונקציות חופפות והביאו תועלת מועטה בלבד לציבור הנצרכים.

הקהילה הספרדית החליפה את שיטת המיסוי שנהגה עד אז, לפי גבה כל ארגון מחבריו באופן עצמאי דמי חבר חודשיים, במנגנון גבייה משותף לכל ארגוני הקהילה. על כל חבר בקהילה נוטל מס אחיד, שכלל את תשלומיו לכל הארגונים שאליהם השתייך.

בתמורה התחייב הארגון הקהילתי לתת קצבה חודשית קבועה לארגוני הסעד שהצטרפו אליו. בהדרגה איבדו הארגונים הקטנים את מעמדם העצמאי ונבלעו בתוך הארגון הקהילתי.

בעקבות הרפורמה גדלו תקציבי הסעד של הקהילה בצורה ניכרת : כמחצית מכלל ההוצאות של הקהילה בשנות הארבעים היו מיועדות לסעד. יש לציין כי לנשים היה תקפיד חשוב בארגון פעולות הסעד של הקהילה, והן שקיימו מגע אישי עם האוכלוסייה הנצרכת, דאגו לביקורים בבתי העניים, לבדיקת תנאי חייהם ולחלוקת לבוש חם ומזון טרי למשפחות.

חשיבות מיוחדת נודעה לשירותי הבריאות שפיתחה הקהילה על בסיס פעולותיו של הארגון לעזרה רפואית, שפעל ברובע ויז'ה קרספו עוד מאז שנת 1922. לאחר שהצטרפו לקהילה, הגישו רופאי הארגון דו"ח לוועד המנהל של הקהילה ובו תארו את המצב הסניטרי הירוד, שבו חי חלק מן האוכלוסייה הספרדית – בתתי דירות צפופים ללא חימום בחורף, ללא תזונה מספקת וחשופים למחלות ראומטיות ולשחפת.

דו"ח זה זעזע כמה מראשי הקהילה, שהחליטו ליזום הקמת מרפאה לקהילה הספרדית. התוכנית להקמת מרפאה הייתה בראשיתה צנועה למדי, אך היא השתלבה בתקופה של " קדחת בנייה ", שהקיפה את כל הארגונים היהודיים בבואנוס איירס, ובסופו של דבר נבנתה מרפאה מפוארת, שהושלמה בשנת 1952 בצמוד לבניין הקהילה שברחוב קמרגו.

הוועד המנהל של הקהילה יסד שירות הלוואות לחברים נצרכים, בתקווה להפוך אותו למוסד בנקאי של הקהילה. מטרת ההלוואות הייתה לעזור לנצרכי הסעד להסתדר בעבודה על ידי רכישת כלי עבודה או סחורה, אולם שירות זה לא זכה להיענות ציבורית, וזאת בניגוד בולט למצב בקהילה האשכנזית, שבה מצחו ארגוני אשראי כבר בשנות העשרים ומילאו תפקיד מרכזי בחיים הכלכליים של הציבור האשכנזי. אצל הספרדים התפתחו אגודות האשראי רק בתקופה מאוחרת – מאז שנות הששים.

הרפורמה בשירותי הסעד נבעה אמנם ממצבה הקשה של האוכלוסייה הנצרכת אך ניתן לראות בה גם תוצאה מההתפתחות הכלכלית בארגנטינה. לאחר המשבר של שנת 1930 חלה התפתחות רבה בתעשייה הארגנטינאית, שהביאה לשיפור המצב הכלכלי של המעמד הבינוני העירוני, ולפיתוח תעשיות הביגוד, שבהן עסקו ספרדים רבים.

ראשוני הנהנים מתהליך זה היו מיעוט בתוך הציבור הספרדי, אך הם שסיפקו לקהילה את מקורות המימון שלה, והפעילות הפילנתרופית הגוברת הייתה ביטוי לרווחה.

למרות שאיפותיהם של מנהיגי הקהילה לפתח שירותי סוציאליים מודרניים, הוסיפו שיטות הסעד להתבסס על התפיסה הפילנתרופית המסורתית, והסעיף העיקרי בתקציב הסעד היו הקצבות חודשיות לאלמנות ולנצרכים. הקהילה הספרדית לא הצליחה להתחרות בציבור האשכנזי בשירותי אשפוז, תעסוקה או מוסדות פיננסיים.

קהילת ג'יברטלר – חכמים מגיברלטר שכיהנו במקומות אחרים.

חכמים מגיברלטר שכיהנו במקומות אחרים.מחקרי אליעזר ספר

רבי יהודה הלוי, כיהן בתור אב בית דין של קהל הפורטוגזים בתוניס בין השנים 1840 – 1848 ונפטר ב-30 בדצמבר 1848.

רבי יהודה בן שמואל ביבאס, בן למשפחה שעברה למרוקו לאחר גירוש ספרד. המשפחה גרה בתיטואן ובסלא. אביו היה כנראה בין הבורחים ממרוקו לגיברלטר בשנת 1790 בזמן גזירות יזיד הרשע. הוא נשא לאשה קרובה של רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים ". יהודה יליד גיברלטר ושנת לידתו לא ידועה. נשא אשה שגם היא ילידת גיברלטר שנפטרה בשנת 1850. למד תורה בגיברלטר, ולאחר פטירת אביו עבר כנראה לליוורנו אל זקנו ושם רכש את רוב השכלתו החילונית עד שנת 1831, וקיבל תואר  Laureato Dottore .

חזר לגיברלטר בין השנים 1805 – 1810, מכאן הפליג לאנגליה הוזמן לכהן כרב של קהילת קורפו החל מ-1830 או 1831, לפי חוזה לחמש שנים. בפברואר 1839 יצא לסיור וביקר בבלקו ובתורכיה, ברומניה בפראג ובפרנקפורט.

בשנת 1840 פגש שני מיסיונרים סקוטים שנשלחו לארץ ישראל, תורכיה, ואלוניה, מולדביה וגליציה המזכירים אותו. חזר לקורפו ובשנת 1841 נחתם הסכם חדש לחמש שנים נוספות לכהונת רב הקהילה. הוא חתום על מכתב בקשר לאתרוגים בשנת 1845.

בטבת תרי"ב – 1852 – עלה לארץ ישראל ונפטר בחברון בי"ז ניסן תרי"ב, השקפתו על הגאולה הייתה שהיא תלויה במודרניזציה, פרודוקטיביות, השכלה, הפסקת החלוקה וכיבוש צבאי של הארץ בידי היהודים.

רבי חיים מימון טובי, יליד גיברלטר ונתין בריטי. הגיע לדמשק סביב 1825 לרגל עסקיו המסחריים. הוא מונה כרב ראשי לא בגלל גדולתו בתורה, אלא בהנחה שנתינותו הבריטית עשויה לסייע בידו לייצג את האינטרסים של הקהילה בפני השלטונות, ובהצלחתו לגייס את הקונסוליה הבריטית בדמשק לטובת הקהילה.

הוא נזכר על ידי כמה בריטים שביקרו בדמשק. הכומר וורקוק כתב עליו ביומנו שפגש בדמשק את הרב הראשי שהוא אדם פקח ומנומס. זה סיפר לו שנולד אזרח בריטי בגיברלטר ודיבר גם איטלקית. בלגלוג הוא כותב שעישן סיגר כהוכחה לנימוסיו האירופאים, אבל הצית אותו בצד הבלתי נכון.

הבריטי ג'והן וילסון שסייר במזרח התיכון בראשית שנות ה – 40 של המאה ה-19 ביקר את הרב הראשי של דמשק בשם חיים מימון טובי שהוא כבר 18 שנים בדמשק ובא מגיברלטר, וקיבל אזרחות בריטת מלורד פלמרסטון.

אזרחותו מסייעת לו בניהול מגעים עם הממשל העות'מאני. אשתו של הרב שוחחה אתו. בשנת 1849 פרש מחיי הציבור, ונפטר בכ"ב בטבת תרי"ז ינואר 1857.

 בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו תש"ז – תשט"ו

מאז בואם של המגורשים מספרד למרוקו ועד שנת 1918, היו בתי הדין פועלים האופן עצמאי בכל התחומים, ולא הוגבלו על ידי שום גורם חיצוני. הם היו מענישים את העבריינים בקנסות, בחרם וגם בעונש גופני. חכמים היו מסמיכים דיינים ואלה כיהנו גם בתור רבני הקהילות.

השלטונות אפשרו חיי דת וקהילה עצמאיים ולא התערבו בחייהם הפנימיים. בתי הדין פסקו בדרך כלל על פי המסורת הספרדית ותקנות קשטיליה, שהובאו על ידי המגורשים לפאס. רוב הקהילות במרוקו נהגו על פי תקנות באישורם של הנגידים וטובי הקהילה, החל משנת 1494.

אלה שתוקנו עד אמצע המאה ה-18 לוקטו ממקורות שונים והודפסו על ידי רבי אברהם אנקווא בספרו " כרם חמד ". בתקופה זו לא ידוע על שיתוף פעולה בין קהילתי או על מסגרת על קהילתית ולא על רבנות ראשית או מועצה של מפגשי רבנים.

בעקבות שלטון הפרוטקטורט של צרפת במרוקו החל בשנת 1912 חל שינוי מהותי. הוקם גוף בשם " ברית הקהילות " שהורכב מנציגי הקהילות שנבחרו על ידי ראשי המשפחות בכל קהילה. בשנת 1918 נערך הסכם בין ממשלת מרוקו לבין צרפת, ולאחר התייעצות עם רבנים, התקבל חוק הדיינים המורכב מעשרים וארבעה סעיפים, המסדיר את מערכת בתי הדין, סמכויותיהם, הפרוצדורה המשפטית, רישום הפרוטוקול, שחייב אישור פקיד הממשל, זכות ערעור, ההוצאה לפועל ועוד.

הדיינים שמונו על ידי השלטונות, הוגבלו לדון דיני אישות וירושות בלבד. החוק יושם, וברבאט הבירה הוקם בית דין גבוה לערעורים. בשבע ערים הוקמו בתי דין מחוזיים בהרכב של שלוה דיינים ומזכיר. בערים שבהן לא היה בית דין, מונה רב אחד שהוא בא כוחו של בית הדין בעיר הסמוכה, ועליו הוטל לפקח על סופר בית הדין.

החלטות בתי הדין בוצעו על ידי השלטונות, ובית הדין היה מוסר עבריינים לשררה כדי לאסרם. בשנים הבאות חלו עוד שינויים. לא מצאנו בספרות הרבנית של התקופה התנגדות להתערבות חיצונית במינוי הדיינים.

מועצת הרבנים.

בשנת תש"ז התכנסו רבני מרוקו ברבאט לאחד את הדינים והמנהגים הנהוגים במדינה זו, ולדון בנושאים המחייבים תיקון, ולגדור פרצות בחומת הדת, כפי שהדבר נוסח על ידם.

1 – טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשווה בערי מקורו.

2 – תקנות והנהגות לפי המצב, לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים, היוזם למועצה זן היה מר מיכאל בוטבול, המכונה " המנהל הראשי לכל קהילות עם ישראל במרוקו ".עד שנת תשט"ו נערכו שש התכנסויות כאלה. בשנה אחריה זכתה מרוקו לעצמאות.

פרטים על מהלכם וההחלטות פורסמו תחת הכותרת : מועצת הרבנים במארוק האסיפה השנתית ". ומהם ניתן ללמוד פרטים על הנושאים שהעיקו על הדיינים ועל הנסיונות לתיקונם. המידע על מועצת הרבנים הגיע גם לארצות אחרות, ובעקבות הכינוס הרביעי בתשי"ב, ביקשה הרבנות הראשית באי ג'רבה לשלוח לה את החוברות, כדי להיעזר בהן בניסיונם להקים גוף דומה.

התקנון של המועצה קובע כי ישתתפו רק חברי בית הדין הגבוה, ונשיאי בתי הדין של ערי מרוקו. הוזמנו גם סופרי בית הדין הגבוה ומזכיריו, המפקח על המוסדות היהודיים, המזכיר הכללי של ברית הקהילות במרוקו, ולישיבת הפתיחה החגיגית יועץ השלטונות הצרפתיים, או סגנו. את הישיבה היה פותח ראש בית הדין הגבוה המכונה גם הרבה הראשי.

העלאת הנושאים.

באסיפה הראשונה הוחלט שדיין הרוצה להעלות נושא, עליו לשלוח העתק הצעתו / הרצאתו חודשיים לפני מועד הכינוס כדי לאפשר למשתתפים לעיין בו. בכל כינוס היה עומד על בדר היום נושא או כמה נושאים.

אחד הדיינים היה מרצה ומציע פתרון, והמשתתפים החליטו בדרך כלל ברוח ההצעה. בנושאים מורכבים היו מחליטים להקים ועדה לטיפול בנושא, כמו בחינוך הדתי ובדיני שחיטה. בכינוס השני בשנת תש"ט הוחלט על מפגש של ששת השוחטים בערים הגדולות שיציעו בפני מועצת הרבנים את החלטתם בקשר לדינים שיהיו מקובלים על הכול.

בכינוס השלישי בתש"י הוחלט שחמישה חכמים ושלושה מומחים לשחיטה יחליטו בנדון. גם בכינוס הרביעי עלה נושא זה. היו נושאים שנדונו שוב לאחר שנה או יותר, כדי לוודא אם אכן בוצעו ההחלטות.

למרות הרצון להגיע לאחידות המנהגים בכל הקהילות, היו נושאים שהשאירו לבתי הדין המקומיים. למשל הוחלט שאין להכניס סעיף לגבי ניקור הבשר בתקנות המועצה, אלא של בעת דין יפקח על המנקר בעירו. עוד התברר שלא כל סופרי הסת"ם בקיאים.

אבל הוחלט במועצה שבתי הדין יפקחו עליהם, שכן אין אפשרות לבחון כל סופר. רק בנושא אחד, ירושת האישה והבת הנשואה, שהיה שנוי במחלוקת, הוחלט לבדוק את דעת הקהל בקהילות. בשני נושאים הוחלט על פי הנהוג במדינת ישראל 

1 – ייבום או חליצה

2 – הגרוש נדחה מדירתו, והגרושה נשארה בביתם.

הדאגה העיקרית של הדיינים הייתה הכרסום בחיי הדת והזלזול במצוות, והם ראו מחובתם להחזיר עטרה ליושנה. לפי הספרות הרבנית ומקורות אחרים, החל בעשורים האחרונים שלל המאה התשע עשרה וביתר שאת במחצית הראשונה של המאה העשרים, הייתה ירידה בקיום מצוות בהשפעת התרבות הצרפתית בפרט והאירופית בכלל, בעיקר בערי החוף, בהן היו מגעים תכופים יותר עם הנוכרים.

הדבר התבטא בצמצום מספרם של לומדי תורה, בחילול שבת, בשתיית יין נסך, באכילת חמץ בפסח, באכילה ובשתייה ביום כיפור, בגילוי ראש, בפנייה לערכאות הגויים, בנישואי תערובת,  בהתאסלמות ובהתנצרות ועוד.

תחום אחר הוא זלזול בדיני טהרת המשפחה, הפקרות בתחום הצניעות המינית, מסיבות של ריקודים משותפים, אהבה ויחסי מים לפני הנישואין, החזקת פילגש, פנויות שהתעברו, ניאוף, לידת ממזרים, אונס ופרוצות יהודיות.

תופעתו אחרות שהיה צריך לטפל בהן ולתקנן היו נישואי בוסר, הסדרת ההילולות שתתקיימנה בצורה מכובדת, ולא יגרמו לחילול הקברים וחילול השבת, סדרים נאותים בבתי הדין והקשורים במערכת זו ופיקוח של פונקציונרים כמו סופרים, שוחטים ומוהלים והכשרתם המקצועית.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר