עולים במשורה- אבי פיקאר
היתר היציאה מעיראק שניתן בד בבד עם התגברות העלייה מרומניה העלה את הקשיים הכרוכים במדיניות של עלייה המונית במלוא חריפותם. בדיונים שהתקיימו בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתיאום באה לידי ביטוי הדילמה בין בניין (או ליתר דיוק מניעת הקריסה) לבין הצלה. ואכן, על פי כמה מקורות מטרתה של ממשלת עיראק בהתירה את יציאת היהודים הייתה להביא לקריסתה הכלכלית של ישראל. בימים הראשונים לאחר שהותרה היציאה, כאשר שליח העלייה שלמה הלל סיפר ללוי אשכול גזבר הסוכנות על תכניות העלייה מעיראק, הוא זכה לקבלת פנים צוננת. אשכול אמר לו ׳תאמר ליהודים שיבואו אבל לא ימהרו, אין לנו כרגע אפשרות קליטה […] אם יבואו יצטרכו לגור ברחוב׳.העובדה שגם ברומניה היה היתר היציאה שברירי החריפה את הלבטים והוסיפה למתח הגלוי שבין הצלה לבניין גם מתח סמוי בין המורשת הקולוניאלית לאתוס הלאומי ובין הגישה המשלבת לגישה המסתייגת כלפי יהודי ארצות האסלאם. עד ראשית 1951, אף שלא דחתה רשמית את עולי עיראק, נקטה הסוכנות מדיניות של השהיה, שהאטה מאוד את היציאה מעיראק. העלייה מרומניה הועדפה בעיקר בשל מדיניותם רבת הסתירות של המשטרים הקומוניסטיים בשאלת היהודים והחשש מעצירה פתאומית של העלייה. אשר ליהודי עיראק, ההנחה הייתה שמנהיגי המדינה נחושים להוציאם ועיכובם לא יביא לעצירת התהליך.
הערות המחבר : כל עולה נוסף הוא מסמר נוסף בארון המתים של ישראלי, אמר נורי אלסעיד, ראש ממשלת עיראק (צמחוני, ממשלת עיראק, עמי 88). ראו גם את עמדת תופיק אל סוידי, ראש ממשלת עיראק מינואר עד ספטמבר 1950 ובעל תפקיד מרכזי בחקיקת החוק שהתיר את יציאת היהודים (שם, עמי 80). ציטוט דומה הביא יצחק רפאל מפי צלאח ג׳אבר, שר הפנים העיראקי(המוסד לתיאום, 27.8.1950, אב״ג). בהנהלת הסוכנות חששו עוד במרס 1950 שפתיחת שערי עיראק היא מזימה עיראקית או אמריקנית שנועדה למוטט את ישראל (מאיר, התנועה הציונית, עמי 240). גולדמן ציטט דוברים אמריקנים שאמרו ׳לא צריך להילחם עם ישראל, ניתן להם לקלוט עד שיפלו׳(שם, עמי 310 הערה 120).
הערות המחבר : הלל העריך ש־60,000 מיהודי עיראק ינצלו את החוק ויעלו. הערכה זו הייתה גבוהה בהרבה מהערכות של ממשלת עיראק ושל ממשלת ישראל. בפועל היה מספר העולים כפול.
הערות המחבר :מצבם של יהודי עיראק, שבמהלך הרשמתם לעלייה נשללה מהם נתינותם העיראקית, הלך והחמיר במחצית השנייה של 1950. בהיעדר מחנה מעבר מסודר הפך בית הכנסת ׳מסעודה שם טוב׳ בבגדאד למחנה מעבר מאולתר עבור היהודים שמחוץ לעיר, ו־25,000 העולים שנדחסו שם חיו בתנאים קשים ביותר. בקרב חסרי הנתינות שהתחייבו לעזוב את עיראק בתוך עשרים יום התחוללו הפגנות בדרישה ליציאה מהירה. חזרתו של נורי אל סעיד, ממייסדיה של עיראק המודרנית ומדינאי עוין ליהודים, לראשות הממשלה בספטמבר 1950, החריפה את המגמה האנטי־יהודית. ממשלתו, שזעמה על קצב היציאה האטי, איימה בשליחתם של 20,000 משוללי הנתינות אל הגבול הירדני בכוח, ומשם במשאיות לישראל או לגבול כוויית, למדבר. האפשרות שהעיראקים ינקטו צעדים קיצוניים הייתה סבירה לנוכח הניסיון של הטיפול העיראקי במיעוטים ובייחוד טבח האשורים (קבוצה נוצרית שאלפים מחבריה נטבחו ב־1933 ביזמת הצבא העיראקי). אי־לכך הפעילו ממשלות בריטניה וארצות הברית לחץ על ישראל כדי לזרז את קצב העלייה מעיראק. בשלהי 1950 ובראשית 1951 שוב הושלכו פצצות על מוסדות יהודיים ובתי כנסת. פצצות אלה, ובעיקר זו שגרמה לארבעה הרוגים בינואר 1951 בבית הכנסת מסעודה שם טוב, הגבירו את קצב הרישום, שהיה גבוה גם קודם לכן, וכמובן החריפו את החרדה. לימים נשמעה טענה שאת הפצצה הקטלנית השליכו שליחים ציונים כדי לזרז את העלייה. אך הסבירות שזו הייתה ׳פרובקציה ציונית׳ נמוכה מאחר שקצב הרישום באותם ימים היה ממילא מהיר מקצב העלייה ובוודאי מיכולת הקליטה של מדינת ישראל. טענת הפרובוקציה עמדה במרכזה של תביעת דיבה שניהל שליח העלייה לשעבר מרדכי בן פורת. מסקנת בית המשפט הייתה שאין בסיס לטענה(שגב, הישראלים, עמי 165-164). עם זאת חלק מהספרות המתייחסת לעלייה מעיראק חוזרת על הטענה בדבר מזימה ציונית להפחדת היהודים. ראו למשל שוחט, זיכרונות אסורים, עמי 158; שנהב, היהודים הערבים, עמי 134; שטרית, המאבק המזרחי, עמי 328 הערה 80.
הערות המחבר : העיתונות בעיראק הסבירה את מדיניות הסוכנות ביחס הקולוניאלי. ישראל, כך נכתב, מעדיפה את עולי רומניה מכיוון שהיא מעדיפה אירופאים(צמחוני, ממשלת עיראק, עמי 92).
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים – בן לאדן והאחים המוסלמים
בן לאדן והאחים המוסלמים
שנת 1979 הייתה שנת מפתח בתולדות האיסלאמיזם, בזכות התרחשויות בשתי מדינות שונות. ניצחונו הגדול של ח׳ומייני באיראן התקבל בתנועה האיסלאמיסטית כמהפכה של תקווה, בסדר הגודל ההיסטורי של המהפכה הצרפתית והמהפכה הסובייטית. אולם את האופוריה הזאת קלקל באותה שנה ההלם הכבד שגרמה השתלטותו של הצבא האדום על אפגניסטן המוסלמית. מוקד חדש נוצר למלחמת הקודש. אחד הערבים הראשונים שנחלצו לג׳יהאד נגד ברית המועצות הוא קרוב לוודאי האיש שהשפיע על אוסאמה בן־לאדן יותר מכל אדם אחר: איש האחים המוסלמים עבדאללה עזאם.
עזאם, שנולד בשנת 1941 בג׳נין, גילם להפליא את הקשר שבין חזיתות הג׳יהאד האיסלאמיסטי באפגניסטן ובארץ־ישראל. ״עזאם היה ממייסדי ארגון הטרור הפלסטיני־איסלאמיסטי חמאס״, מספר היליד דוראן במגזין ׳טרנס־ איסלאם׳. ״כל חייו נאלץ להתגונן מפני ההאשמה שהתעסקותו באפגניסטן הסיחה את הדעת מפלסטין, שכן פלסטין היא בחשבון אחרון ׳דאגתו העיקרית של האיסלאם׳. למעשה, עזאם ביקש להילחם למען אפגניסטן כדי ליצור בכך את הבסיס למאבק הבא נגד ישראל״.
בשנת 1960 התמנה עזאם לדובר האחים המוסלמים באוניברסיטת דמשק. בשנים 1973-1971 למד לתואר שלישי באוניברסיטת אל־אזהר במצרים, ושם יצר קשר עם איסלאמיסטים לוחמניים מצרים. עם תואר הדוקטור יצא ללמד קורסי חובה באיסלאם באוניברסיטת המלך עבד אל־עזיז בעיר ג׳דה שבסעודיה. בגידה הייתה השפעתם של האחים המוסלמים המצרים חזקה במיוחד. העיר הייתה שער הכניסה של חומר מודפס ממצרים, וכתבי סייד קוטב הופצו בה בידי אחיו מוחמר קוטב, ששימש מרצה בקורסי חובה באיסלאם באוניברסיטה לצד עזאם.
אוסאמה בן-לאדן למד כסטודנט בקורסים של מוחמר קוטב בגידה בשנים 1978-1974, והתוודע לכתבי אחיו. הללו היו עתידים להפוך חלק מתכנית הלימודים במחנות האימונים שבן-לאדן הקים לימים באפגניסטן. אולם את מערכת היחסים הקרובה ביותר שלו יצר בן־לאדן עם מורהו האחר לאיסלאם באוניברסיטה, מוחמר עזאם. הרצאותיו של הפלסטיני עזאם נסבו כולן סביב ציר אחד קבוע: ג׳יהאד במקום משא ומתן עם ישראל, ג׳יהאד במקום ועידות בסוגיית אפגניסטן, ג׳יהאד במקום דיאלוג עם הכופרים. בלהט שאינו בר כיבוש האדיר עזאם את פולחן השהאדה. בכתביו הרבה להלל את השגת הקדושה, או, ליתר דיוק, את ההתעלות השמיימית באמצעות הרם עצמי ג׳יהאדיסטי, הראויה להיות מטרת חייו של כל מוסלמי אדוק.
עזאם ותלמידו בן-לאדן ייסדו בשנת 1982 את ״לשכת שירותי המוג׳אהידין״ בעיר פשוואר שבפקיסטן ואת כתב העת ׳אל־ג׳יהאד׳. בכל כתביו זכר עזאם להדגיש שהמאבק בפלסטין הוא חובתו של כל מוסלמי לא פחות מהמאבק באפגניסטן. בשנת 1984 הקים בן-לאדן גם את ״בית מְלַוֵוי הנביא״, פונדק ל״אפגנים ערבים״. כבעל תואר במינהל ציבורי, הוא השכיל להכין מסד נתונים של כל הג׳יהאדיסטים שעברו בו. עד מהרה נודע מרכז תיאום זה בכינויו המקוצר ״אל־קאעידה״ – הבסיס.
באותה שנה שבה נוסד בית המלווים השתחרר מהכלא המצרי מקורב נוסף של בן־לאדן, איימן א־זוואהירי. גלגוליו של זוואהירי ממחישים היטב את תהליך הרדיקליזציה שחל בתנועה האיסלאמיסטית. הוא נולד בשנת 1951 והצטרף לאחים המוסלמים בגיל צעיר. בשנת 1974 הוסמך בקהיר כרופא ילדים. עוד באותו עשור נטש את המקצוע כדי להתמסר למאבק המזוין להקמת דיקטטורה איסלאמית. בראשית שנות השמונים, כחבר בארגון הג׳יהאד, היה מעורב בהכנות להתנקשות בחיי סאדאת. הוא נכלא בשנת 1981, אך שוחרר כאמור כבר בשנת 1984. בשנת 1985 הוא הצטרף למוג׳אהידין באפגניסטן, ושם, בתום עשור, התמנה לסגנו של בן־לאדן.
זוואהירי הוא שהשפיע על בן־לאדן לאמץ את ההשקפה שהמאבק המזוין והטרוריסטי קודם לחינוך ולתעמולה. זאת ועוד. זוואהירי הוא גם מי ששכנע את בן־לאדן בצורך לשנות את סדר העדיפות באסטרטגיה הג׳יהאדית: יש להמשיך אמנם בניסיונות להפיל את הממשלים הכופרים בארצות ערב, אך האמריקנים והישראלים צריכים להיות מעתה המטרות העיקריות.
כמהפכן מקצועי, זוואהירי הקדיש תמיד תשומת לב מיוחדת לאינדוקטרינציה של אנשיו. אפשר לראות זאת בפרטים על ההכשרה הצבאית באל־קאעידה, שנחשפו במהלך משפטים שנערכו בקהיר. לאימונים המעשיים בייצור פצצות, בזיוף דרכונים וכיוצא בזאת קודמים תמיד קורסים תאורטיים אינטנסיביים בנושאים כגון ״הלכה איסלאמית״, ״אידאולוגיה של הג׳יהאד האיסלאמי״ ו״ההיסטוריה הפוליטית של תנועות איסלאמיות לוחמות״. בדרך זו נשמר הקשר הרעיוני בין הדורות החדשים של הלוחמים ובין המקורות, האחים המוסלמים. גם אוסאמה בן־לאדן הוא תוצר של האידאולוגיה וההיסטוריה הללו. ההשפעה הנודעת לאיסלאמיזם המצרי על פעולותיו מומחשת בקלטת וידאו מאוקטובר 2001 שבה הגיב למתקפת ארצות הברית נגד הטליבאן: בן־לאדן ניצב שם בין שני מנהיגי ג׳יהאד מצרים. משמאלו המצרי מוחמד עאטף, שהיה אז המפקד הצבאי של אל־קאעידה, ומימינו איימן א־זוואהירי. זוואהירי נואם בקלטת אחרי בן־לאדן, ומשמיע הצהרה פרוגרמטית: ״אמריקה היא הבכירה שבפושעים, כי היא יצרה את ישראל, אותו פשע בן חמישים שנה״.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
Le Makhzen, par ces efforts empressés qui paraissent exceptionnels, n'est guère sorti des procédures habituelles de la loi relative à la « Dhimma », ni tombé dans l'imbroglio des interprétations intéressées et mensongères du dahir du 5 février 1864 ; mais il a voulu faire perdre au colonialisme européen l'occasion qu'il espérait pour l'occupation du pays et de la population. La parution du dahir a représenté une occasion importante que les Européens entendaient exploiter au maximum, car ils pensaient qu'elle les mènerait à paralyser l'autorité et la souveraineté du Makhzen et à sortir une partie de la nation de son pouvoir et de sa juridiction. En voici les détails :
Les étrangers à l'affût purent acquérir l'adhésion de nombreux juifs dont la plupart des notables et des richards, en leur accordant leur protectorat avec tous les avantages et tous les droits inhérents, minimisant l'autorité du Makhzen sur eux alors qu'ils étaient ses sujets. Lesdits étrangers avaient infiltré par le canal des écoles de l'Alliance Israélite Internationale plusieurs des grandes villes marocaines dans le but de dénaturer l'identité culturelle et nationale des juifs, d'en faire des « résidents » et de les préparer à servir leurs ambitions au Maroc, en les utilisant dans la réalisation de ce qu'ils projetaient, dans la planification de leurs avantages. Cela conduisit les juifs trompés à espérer arracher les mêmes privilèges économiques que ceux accordés aux étrangers. S'imaginaient-ils devenus quasiment les sujets d'autres nations, comme l'Angleterre ?
La promulgation (forcée) du dahir précité constituait probablement le fruit d'une préparation réfléchie dans le cadre d'une vaste tactique coloniale, visant des pays dans le but de les occuper. Parmi ceux-ci, le Maroc. Autrement, comment expliquer ces hasards ? Voilà l'Empire ottoman, 25 ans avant la parution de notre dahir, qui se trouve obligé par les forces coloniales à publier un édit (firman) sultanien en 1840, déclarant « de cesser les mauvais traitements et la torture » contre ses sujets juifs, et 27 ans après, le Bey de Tunis, forcé sous la pression militaire française, de proclamer le pacte de 1857, s'engageant à déclarer l'égalité entre les juifs et les musulmans de Tunis et les exonérant de toutes les taxes imposées aux non-musulmans. Sept ans plus tard, vint le tour du Maroc et la promulgation du dahir de 1864. Bien que ce dahir confirmât la loi régissant les « Ahl Eddhimma » en vigueur depuis des siècles, les étrangers et ceux qui suivirent leur voie parmi les juifs marocains, le lurent et l'interprétèrent de la même façon que l'édit sultanien et le pacte du Bey et s'en servirent pour créer les troubles et l'agitation au Maroc.
3.- Les pays étrangers voulaient par ce tumulte mensonger fait autour de « l'injustice, les mauvais traitements et la torture des juifs du Maroc », expérimenter un nouvel outil qui sera ajouté aux autres pour anéantir la souveraineté et l'honneur du pays. Ce prétexte était celui des « minorités religieuses maltraitées », expérimenté auparavant en Orient, minant l'Empire ottoman de l'intérieur, ce qui avait facilité son morcellement, permis la colonisation de certaines parties de cet Empire, et créé des troubles dans de nombreuses localités. Afin d'arriver à ses fins, l'étranger s'était mis à faire circuler des racontars au sujet du « juif maltraité», « méprisé » et « abandonné », qui subissait diverses sortes de mauvais traitements et de tortures ; cela pour disposer d'un argument lui permettant d'augmenter sa pression sur le Maroc et de chercher de nouvelles voies pour s'imposer et s'introduire dans le pays, ce qui affaiblirait davantage le Makhzen, le déshonorerait et en ferait une proie facile pour la colonisation.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-La rosace du Roi Salomon
La rosace du Roi Salomon
David Bensoussan
Dans ce roman captivant, l'intrigue archéologique fait revivre des moments intenses d'un passé souvent méconnu où s'entremêlent l'Histoire et les croyances qui ont façonné notre société. Le récit se poursuit aux temps présents avec un dénouement surprenant.
Le roi Salomon commande à son joaillier une rosace de six pétales. Chaque pétale contient une inscription partielle et est confié à des personnes de confiance qui le transmettront de génération en generation.
Un scientifique montréalais qui est aussi un archéologue amateur est contacté par une organisation mystérieuse qui possède des trésors d'art. Sollicité pour une expertise, il parvient à remonter la filière de l'organisation. Ses aventures l'amènent à interagir avec les services secrets israéliens, des musulmans qui prennent conscience de leur origine juive et des trafiquants d'art qui entravent ses recherches.
Le contexte général est celui d'un monde qui vit de plus en plus le choc des religions. Le scientifique réussit à retrouver les six pétales et leur message devient connu de la planète qui cherche à en décoder le secret, soit l'adresse du Jardin d'Éden. Or, ce message est à double sens. Il est décrypté alors que la planète angoissée par les conflits se familiarise avec une personnalité inspirante qui pourrait être… le messie.
Dr. David Bensoussan, du Québec, est un universitaire dans le domaine des sciences appliquées et a à son actif un long passé d'engagement dans des organisations philanthropiques. L'Histoire et l'archéologie sont sa passion et son passe-temps.
Il a publié de nombreux oiwrages de sciences et est également l'auteur de plusieurs volumes littéraires dont un commentaire de la Bible (La Bible prise au berceau), un livre de souvenirs (Le fils de Mogador), deux essais historiques (L'Espagne des trois religions, Il était une fois le Maroc) et un livre d'art (Mariage juif à Mogador) en collaboration avec Asher Knafo.