מורשת יהדות מרוקו

עורלה.

כשהמוהל חותך את העורלה, הוא מטמינה מיד בצלחת קטנה מלאה חול המונחת לידו. האֵם תיטול אחר כך עורלה זו, תצפון אותה בתוך הכר של התינוק, מתוך אמונה שזו תשמור עליו מכל מרעין בישין.

ערלה ימול : ראשי תיבות של " יסודו מעפר וסופו לעפר "

בליעת העורלה.

יש נשים עקרות הבאות ונוטלות את עורלת התינוק, ובולעות אותה רגעים אחדים אחרי הברית, יש גם נשים המביאות לעולם רק נקבות ולא בנים זכרים והן נוטלות את הערלות ובולעות אותן.

רבי דוד עובדיה זצוק"ך בספרו " קהלת צפרו " חלק ג' כותב שם : שדבר זה אסור ויש למחות על כך. גם נשים מוסלמיות נוהגות לעשות כן, וזאת על מנת לחזק את אהבתן לתינוק שנולד.

המוהלים שומרים ערלות.

היו מקרים שמוהלים שמרו את הערלות. מסופר על מוהל אחד מעיר לעראייש שבצפון מרוקו, אשר החזיק בביתו תיבה מלאה אלפי ערלות של תינוקות, אשר מל במשך שנים. בתיבה זו הייתה גם אבקת תחמוצת עופרת אדומה. Le minium de plomb.

הנקראת " אזרקון " בערבית, הוא הטמין בתוך אבקת התחמוצת הזו כל עורלה שכרת. המוהל גם ציווה את בניו לקוברו עם כל הערלות שאסף כדי שתשמשנה לו עדות והוכחה על כל ברית מילה שערך בחייו בעולם הזה, ועל השכר שבצידה בעולם הבא.

עדות נוספת מספרת על מוהל שהיה בתוניסיה. האיש החזיק קופסא אחת בביתו, ובה נהג להטמין כל עורלה שכרת בברית מילה, לאחר שייבש אותה היטב. לפני מותו ציווה את בניו להשחיל בחוט את כל הערלות שאסף בימי חייו, ולתלות אותן עליו, והוסיף : " זו סגולה נפלאה להרחיק המזיקים והמשטינין.

יורשיו נדהמו מסוג צוואה זו ולא אבו לקיימה, שדבר זה אסור וכן יש בו חסרון דעת. אולם בני קהילתם לחצו עליהם עש ששוכנעו וקיימו את צוואת אביהם.

היו גם מוהלים שציוו את בניהם לקחת את הערלות שאספו בחייהם ולהלביש להם אותן, על התכריכים, בהסבירם להם כי זו סגולה נפלאה להבריח כל מזיק ומחבל. מוהלים אחרים נהגו לרשום את השם של כל ילד שמלו, ולפני מותם, ביקשו שיקברו עימהם את פנקס השמות, כדי שיגן עליהם בעולם האמת נגד המשטינים.

רבי יוסף משאש זצוק"ל בספרו " אוצר המכתבים " כרך ג': הרב נתבקש לחות דעתו בסוגייה זו וכתב שזה מותר. ומסיים את תשובתו בהדגישו : דבר זה כבר היה לעולמים, ואף שאין לו טעם שכלי, אין להרחיקו ויפה עשיתם שעמדתם על בניו לןקיים צוואת אביהם המת.

זמני הברית.

כאשר יום הברית חל בשתעה באב, נהגו למול אחר חצות היום, וכשחל ביום ראש השנה או ביום הכיפורים, הברית נערכת אחרי תפילת שחרית. יש שנהגו לערוך ברית דווקא מלפני תפילת מוסף, כלומר אחרי קריאת התורה.

אחר כך חזרו והמשיכו להתפלל. יש גם שנהגו לערוך את הברית בבית הכנסת, אם זה היה ראש השנה או יום הכיפורים. כמו כן בתאריכים אלה, הסנדקאות תמיד בדמים מרובים.

ארוחת בוקר אחרי הברית.

לארח ברית המילה, טבי הבן מזמין את המשתתפים לשולחנות ערוכים. מאחר שאסור לסרב לסעודת אליהו, כל הנוכחים מתיישבים לאחר שאיחלו את ברכת מזל טוב להורים החדשים. ובעוד האם והחמות מזילות דמעות התרגשות לשמע בכי העולל הכואב, ניגשות הנשים ומברכות גם הן את האם.

בסעודה זו נהגו להגיש ביצים שלוקות, כעכים גדולים ( מאפה ביתי ) תה, וכמובן מעט מאחייא ) עראק ) שמקומה לא נפקד מאף שמחה. אם הימים ימי חורף, נהגו לכבד ולהגיש אספאנז' – לביבות ביתיות. יש שנהגו לחלק גם תמרים, אגוזים, וצימוקים למזומנים. בעל הברית ובמיוחד הסנדק, נהגו לחלק צדקה לעניים ולתלמידי חכמים.

סעודת מצווה.

אחרי ארוחת הבוקר, הקהל מתפזר והמשפחה מתחילה בהכנות לסעודת מצווה של אליהו הנביא. שכן בעל הברית עורך תמיד סעודה ומשתה לכבוד המצווה. בארוחת צהריים של יום ברית המילה, נוהגים יהודי מרוקו עד היום להגיש את החמין של שבת שכ'ינא בסעודה.

היו גם שהיו מפריזים בסעודה זו, והיו מוסיפים נוסף לשכ'ינא גם תבשילים מיוחדים כמו פשטידות עשויות מביצים ותפוחי אדמה, שתייה ועוד. בסעודה זו לא נפקד מקומם של אנשי חברת קדישא, המוהל והסנדק.

יש להדגיש כי את מאכל השכ'ינא נהגו להגיש גם בסעודת הבר מצווה, בחתונה ( בסעודת חתן וכלה ) וגם ביום הקמת המציבה של הנפטר.

ברכה לנימול ולהוריו.

בגמר הסעודה שבה השתתפו כאמרו כל הקרובים, מגיע תורו של הנימול. האם מגישה אותו על כרית משי כשהוא מלובש יפה, לרב של בית הכנסת וזנ מברך אותו בכל הברכות הטובות ובאיחולי הצלחה להוריו. גם הפייטן היושב על יד הרב, איננו חוסך בפיוטים לכבוד הנימול ולכבוד אליהו מלאך הברית

ואם אבי הבן הוא חבר בחברה קדישא, נשיא החברה מברך את הנימול ומכניסו כחבר מן המניין בחברה. לאחר מכן מברכים את כל הקהל הנוכח בסעודה.

נראה שפאולום התבונן בסבל, שסבלו היהודים מצד היוונים לפני מרד החשמונאים, ופירש את שורש השנאה הזאת כביטוי של קנאה ביהודים בגלל דתם. הוא סבר שאם יעזבו היהודים את דתם, יסירו מעליהם את האיבה כלפיהם ובכך תמוגר שנאת ישראל:

״הן הוא [ישו] שלומנו. הוא עשה את השניים לאחד והרס בבשרו את מחיצת האיבה [בין ישראל לאומות העולם]. הוא [ישו] ביטל את תורת המצוות שבחוקים [של התורה], כדי לברא בו עצמו את השנים לאדם חדש אחד ובכך לעשות שלום״(אפזים ב, יד־טו).

שיטה זו להבאת שלום בין ישראל לאומות העולם היתה בעבר כבר תקוות היהודים המתייוונים. כן סברו אחריהם הרבה יהודים ולא יהודים בכל דור ודור – אבל ההיסטוריה עוד לא הצדיקה את שיטתם.

בעיני חכמי ישראל פאולוס הוא אפיקורוס וכופר בתורה. אחד מחכמי הפרושים, רבי אלעזר המודעי, קבע עליו – בלי להזכיר את שמו – ועל כיוצאים בו, שנדחים הם מעולם הבא:

״המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמבזה את חברו ברבים, והמפר את הברית [מילה], והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף־על־פי שיש בידו תורה ומצוות, אין לו חלק לעולם הבא״(אבות ג, יא).

אף שפאולוס כותב שרבן גמליאל הצילו מגזירת מוות, ושהוא קיבל רק עונש של הכאות מן הסנהדרין, מכל מקום מעיד התלמוד שחכמי ישראל התאספו בעיר יבנה, ושם גזרו רבן גמליאל ובית דינו חרם על המינים. הם תיקנו תפילה מיוחדת – שלא יצליחו במזימתם להפר את דת ישראל, ושלא יצליחו במלשינותם על עם ישראל בפני אומות העולם. תפילה זו נקראת ׳ברכת המינים׳.

הערת המחבר :   ׳מין׳ הוא ביטוי תלמודי לאפיקורסים. אולי בא מקורו מקיצור השם של המאמינים בישו הנוצרי: מ – מאמיני, י – ישו, נ – נוצרי. וראו פירוש רש״י ראש השנה יז א, סוטה מט, א; חגיגה ה, ב, ד״ה אפיקורסים: ״מינאי, תלמידי ישו״, במהדורות לא מצונזרות. בזמן הבית נקראו החולקים על הפרושים ׳צדוקים׳ או ׳בייתוסים׳, ואחר החורבן נקראו הכתות הרבות ׳מינים׳; כנראה נתהפכו הראשונים ולבשו צורה של מאמיני ישו.

הערת המחבר :   ״אמר להם רבן גמליאל: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים [המינים]? עמד שמואל הקטן ותיקנה״ (ברכות כח, ב). בספרים ישנים שנמצאו בגניזה בקהיר, יש הנוסח הראשון של ברכת המינים: ״למשומדים אל תהי תקוה אם לא ישובו לתורתך, הנוצרים והמינים כרגע יאבדו, ימחו מספר החיים ועם צדיקים אל יכתבו״. ראו מאמרו של חיים משה יצחק גבריהו, ״ברכת המינים״, וראו ל׳ שיפמן בתוך פרדס, 35, פריז, 2003. הטעם, שרבן גמליאל נתקשה בתיקון הברכה, הוא אולי בגלל דברי שלמה המלך שאמר: ״בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך״ (משלי כד, יז-יח). אבל שמואל הקטן לא שמח בנפול אויביו, כמבואר בתלמוד(אבות, ד, יט), גם היה ראוי שתשרה עליו השכינה(סנהדרין, יא, א). ואולי הטעם

שני מנהיגי הפרושים אחר החורבן, רבי טרפון ורבי עקיבא, הזהירו מאוד שלא לקרוא בספרי האוונגליון:

״ספרי המינין.. אמד רבי טרפון: אם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן, שאפילו אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו, נכנס לבית עובדי אלילים, ואין נכנס לבתיהן של אלו, שהללו [היהודים מחברי האוונגליון] מכירין [שתורת משה אמת] וכופרין והללו [אומות עובדי אלילים] אין מכירין וכופריך! ״אמר רבי עקיבא: אף הקורא בספרים חיצוניים אין לו חלק לעולם הבא״_; ״[מה הם ספרים החיצוניים?] ספרי מינים: אותם ספרים שפירשו התורה נביאים וכתובים על־פי דעתם ולא סמכו על מדרש חכמים, כי יש בדבריהם צד מינות, וכל מקום שפקרו המינים אמרו חכמים תשובתן בצדן״.

בספרו מדמיין יוסטינום המרטיר ויכוח עם רבי טרפון, ובו ניסיון מדומה להגיע לפשרה, והוא מתמרמר קשות על ׳ברכת המינים׳.

הקוראן מעתיק מן האוונגליון דברי קטרוג נגד היהדות

לדברי פאולוס ואבות הכנסייה, דחיית היהודים את ישו ושליחותו היא ראיה שהם כופרים בתורת משה. האוונגליון משווה את היהודים הללו לאבות־אבותיהם שמרדו במשה ובנביאי האמת. לדעת חכמי הפרושים ההפך הוא הנכון: בגלל אדיקותם ודבקותם בדת משה לא רצו לנהות אחר ישו, שבעיניהם היה נביא שקר. הקוראן חוזר על הטיעונים שמעלה בנדון האוונגליון ומאמץ אותם כאמת מוחלטת כפי שבאה לביטוי בדברים האלה:

״נתנו למשה את הספר והקימונו אחריו שליחים בזה אחר זה, ונתנו לישוע בן מרים אותות נהירים וסייענו בידיו ברוח הקודש, וכי כל אימת שיביא לכם אחד השליחים את אשר לא תאבה נפשכם, תימלאו שחץ ואת אזהרות כמה מהם תכחישו ואת אחרים תהרגו? הם אמרו: לבותינו ערלים. אבל אלוקים קיללם כי כפרו. כה ממעטים הם להאמין! כאשר הוצג להם ספר מעם אלוקים המאשר את אשר בידיהם [הכוונה לברית החדשה]… כפרו בו. קללת אלוקים על ראש הכופרים! מה נורא הדבר הזה אשר בגינו מכרו את נפשם: הם כפרו באשר הוריד אלוקים רק משום שצרה עינם בברכה אשר שלח אלוקים אל אשר יחפוץ מבין עבדיו! על כן ניתכה עליהם חמה על גבי חמה, ולכופרים צפוי עונש מחפיר. בהיאמר להם: האמינו באשר הוריד אלוקים [האוונגליון], יגידו: נאמין באשר הורד אלינו [התורה]. בם כופרים באשר מעבר לזאת, ואולם הוא האמת והוא ניתן למען יאשר את אשר עמם. אמור: מדוע הרגתם את נביאי אלוקים לפנים, אם מאמינים הנכם? משה הציג להם אותות נהירים, ואתם עשיתם את העגל בהיעדרו והייתם בני עוולה״(ב, פח-צג).

״משה אמר לבני עמו: בני עמי, מדוע פוגעים אתם בי? הן יודעים אתם כי הנני שליח אלוקים אליכם. וכאשר סטו, נטע אלוקים את הסטייה בלבבם, כי לא ידריך אלוקים את קהל המופקרים. ישוע בן מרים אמר: בני ישראל, אנוכי שליח אלוקים אליכם ובאתי לאשר את התורה אשר נגלתה לפני, ולבשר על שליח שיבוא אחרי ושמו אחמד. ואולם כאשר הביא להם את האותות הנהירים, אמרו: אלה כשפים בעליל. מנוולים מכול הם אלה אשר בהיקראם אל האסלאם טופלים שקרים על אלוקים. אלוקים לא ינחה את בני העוולה״_; ״מוכי השפלה ודלות הם, וניתכה עליהם חמת אלוקים, זאת כי כפרו באותות אלוקים והרגו את הנביאים בלי צדק. זה גמולם על כי המרו ועברו את גבול המותר״_; ״הכופרים באותות אלוקים וההורגים את הנביאים בלא צדק וההורגים את האנשים המצווים על הצדק, בשר להם על עונש כבד. אלה, מפעלותיהם לא יניבו פרי בעולם הזה ובעולם הבא, ולא יקום להם עוזר״(סא, ה-ז_; ב, סא; ג, כא-כב).

3. לשונות הסיפורים: הערבית היהודית והעברית

הסיפורים על הרמב׳׳ם צמחו בתפוצות הגולה; וטבעי הדבר, שלצד הסיפורים שצמחו בלשון העברית, או הועלו מפי העם בלשון העברית על ידי סופרים וחכמים, צמחו סיפורים בלשונות היהודים, בלשונות שדיברו בהן קהילות ישראל. ואמנם מצאנו סיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית, ביידיש, בלדינו, בפרסית ובלשונות יהודיות נוספות. במסגרת ספר זה אנו מתרכזים בראש ובראשונה באגדות ובסיפורים שנכתבו ערבית יהודית ולאחר מכן באלה שנכתבו עברית בקרב קהילות ישראל במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

א. הסיפורים בערבית יהודית חדשה

כל הסיפורים בערבית יהודית הבאים בספר זה כתובים בלהגי הערבית היהודית החדשה שזמנם מאז המאה השש־עשרה ועד ימינו. לא עלה בידי לאתר אפילו אגדה אחת או סיפור אחד שנכתב בערבית יהודית של ימי הביניים, שהיתה בעיקרה לשון אחידה המשותפת לכל דוברי הערבית וכותביה בקרב קהילות ישראל במזרח התיכון ובצפון אפריקה." כידוע בערבית היהודית החדשה היסוד הלהגי בולט וניכר, אך עם זאת עדיין משמרת היא דרכי הבעה הנהוגות בספרות הערבית והערבית היהודית של ימי הביניים. להגי הערבית היהודית נבדלים זה מזה במידה ניכרת ביסודות פונולוגיים ומורפולוגיים, באוצר המילים ובדרכי התחביר. וככל שגדל המרחק בין ארץ לארץ, גדל ההבדל בין להג ללהג. כך, למשל, הקרבה הגאוגרפית שבין קהילות יהודי צפון־אפריקה מגדילה את המשותף שבין להגי הקהילות הללו, והקרבה שבין קהילות יהודי המזרח התיכון מקרבת ומגדילה את היסודות המשותפים ללהגים אלה. מצד אחר, אם מצאנו הבדלים ניכרים בין להגי קהילות יהודיות שבתוך אותה ארץ, כמו ההבדלים שבין להגי היהודים בקהילות הבבליות, על אחת כמה וכמה אם נשווה את להגי הקהילות שבקצות התחום הגאוגרפי הנידון — את הלהג הערבי היהודי העיראקי ללהג הערבי היהודי המרוקאי — נראה שיש הבדלים בולטים גם בלהגים הכתובים, ועוד יותר מכך בלהגים המדוברים בשתי הקהילות, עד שלעתים קרובות אין דובר להג אחד מבין את להג רעהו.

לפיכך אם אנו מדברים על ערבית יהודית בקהילות שבמזרח התיכון ובצפון־אפריקה מדובר במספר להגים כמספר הקהילות. בספרנו זה הבאנו סיפורים הכתובים במספר להגים של הערבית היהודית החדשה:

להג ערבי־יהודי עיראקי

  להג ערבי־יהודי תימני

להג ערבי־יהודי מצרי

להג ערבי־יהודי לובי

להג ערבי־יהודי תוניסאי

 להג ערבי־יהודי אלג׳יראים

 להג ערבי־יהודי מרוקאי

בספר זה, נוסף על הסיפורים בערבית יהודית כתובה, השתדלנו לכלול סיפורים בערבית היהודית המדוברת בדורנו: ועלה בידינו להקליט סיפורים מפי דוברי שני להגים בלבד, בלהג הערבי־היהודי העיראקי ובלהג הערבי היהודי המצרי.

הערבית היהודית החדשה הכתובה אינה הומוגנית. יש קהילות ויש להגים שמקוימת בהם מסורת כתיבה, והלהג הכתוב שונה מן הלהג המדובר. כך, למשל, הלהגים הערביים הכתובים של יהודי עיראק ותימן, ובמידה גם של יהודי מצרים, שונים הם מן הלהגים המדוברים באותן קהילות: והיסודות של הערבית היהודית הביניימית או הערבית הספרותית ניכרים בשפה הכתובה יותר מאשר במדוברת. לעומת זאת, ברוב להגי הערבית היהודית של קהילות צפון־אפריקה אין הבדלים גדולים בין השפה הכתובה למדוברת. מטרתנו כאן אינה לשונית ואין מקום להיכנס לבחינת

המשותף וההבדל שבין הלהגים השונים; הקדמנו דברים כלליים אלה כדי לעורר עניין בחקר משווה של להגים אלה. ואולי יהיה בהעמדת טקסטים בנושא משותף, כמו בספר זה, זירוז לבדיקת הסוגיה.

ב. הסיפורים בעברית

חלקו השני של הספר כולל סיפורים הכתובים עברית. סיפורים על הרמב״ם נכתבו בעברית בידי תלמידי חכמים החל במאה החמש־עשרה, ואולי קודם לכן, ועד ימינו.

הסיפורים שבעברית אין לשונם אחידה: יש מהם שלשונם מליצית ונשגבת ויש מהם שלשונם ציורית ועממית, הכול לפי כישרון הכותב. מהם שנוסחו בעברית פסבדו־מקראית ומהם בעברית ימי־הביניים ומהם בעברית חדשה בת ימינו. אשר לעברית החדשה — במיוחד אמור הדבר על הלשון העברית שבה נרשמו הסיפורים על הרמב״ם בארכיון הסיפור העממי בישראל — זוהי ברוב הסיפורים לשונם של עולים חדשים, לשון ציורית ועממית, לשון מתורגמת, ולעתים עילגת. סיפורים אלה הובאו בעיקרו של דבר כמסירתם מלבד עריכת ליטוש קלה, שהשאירה את ההבעה העברית העממית בעינה.