הולכת עם כמון -גבריאל בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים

 

תיקוןהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר (2)

ישבתי בבית הקפה באולם הנוסעים בשארל דה גול עם פחית קולה וחכיתי לטיסה שלי לקזבלנקה. לא רחוק מולי ישבה אישה צעירה עם ילד כבן תשע ואכלה ארוחת בוקר. הילד שחסרו לו שתי שיניים קדמיות לא ידע מנוחה, דרש כל הזמן קריפ. היא מסבירה לו שאין קריפ, אבל הוא מתעקש: יש קריפ. אין, היא חוזרת ואומרת. יש, הוא אומר והולך לשאול את המוכרת בדלפק. יש קריפ? אין, היא אומרת לו והוא חוזר לשולחן לנדנד. לא רחוק מהם עמד גבר מוזר ליד עגלת נוסעים עם שני זוגות משקפיים על צווארו ואחד על עיניו מחפש בתוך תיקים שחורים, מוציא מהם חוברות וניירות ומחזיר. הוא לבש מכנסי ג׳ינס ומעיל עור, חצי קרח ועל כל אצבע שתי טבעות כסף משובצות אבנים. כל הזמן מחליף משקפיים, מחפש בתוך התיקים ומדבר ספק אל עצמו ספק אל האישה: פקידי המכס חיפשו לי בתיקים, בלבלו לי

את הכל, הוציאו אפילו את המחשב, חיברו אותו וחיפשו את הזיכרון, לא יודע מה הם רוצים ממני. עכשיו הם לקחו לי, כנראה, את הקלסר הכי חשוב… הם סתומים, אומרת לו האישה במין השתתפות בצער, לא יודעים אצל מי לחפש… תגיד, היא זורקת בו מבט חודר. נדמה לי שאתה מוכר לי… אתה לא המורה מוסיו שארל מבית הספר מולייר במיקל אנג׳? כן, הוא אומר, כשהוא שקוע בתיקיו, אני מוכרח קודם למצוא את זה, נורא אם זה הלך לאיבוד. אז אתה היית מורה שלי, היא אומרת בחיוך, אה, כן? מתי? הוא עונה לה ופניו בתיקים. לפני ארבע עשרה־חמש עשרה שניב. מה שמך? הוא שואל בעודו מחפש. נטלי. נטלי סוטה, היא עונה. הוא מרים את פניו לרגע מהתיק ומביט עליה. ישבת בשורה האחרונה קיצונית משמאל. שתקת תמיד. אותם עיניים כחולות ואותו סרט אדוב בשיער. היית מעולה.

מעולה. הציונים הכי טובים שקיבלתי בחיי היו אצלך, היא אומרת לו ומפזרת את השער הבלונדי שלה על הכתפיים. בטח מישהו גנב כשהסתובבתי לרגע בשעה שאנשי המכס חיפשו, הוא אומר, ממשיך לפשפש בתיקים, מכניס מחברות וחוברות ומוציא אחרות. אתה יודע איפה יש קריפ? שואל אותו הילד, מטפס על העגלה. אץ כאן קריפ, עונה לו מוסיו שארל. במטוס יש? שואל הילד. אני לא חושב, עונה לו האיש בלי להרים את עיניו. לא כדאי לטוס, אומר לו הילד. יותר טוב להישאר פה. בוויקנד אפשר להשיט סירות בטולרי, לראות גיניול ולאכול קריפ. אולי אנשי המכס עצמם גנבו את הקלסר, אומר שארל ספק לילד, ספק לעצמו. מנוולים, אומרת נטלי, כשהיא שותה מהקפה שלה.

תשמעי, הוא אומר לה, אני הולך לצלצל, תשימי לב, בבקשה, והוא מצביע על החבילות שעל העגלה, צועד לעבר הטלפון הציבורי הקרוב, מוציא את הארנק מהכיס ומחפש, כנראה, את הטלקרד, אבל לא מוצא, כי הוא מכניס בחזרה את הארנק לכיס ופונה למישהו שזה עתה סיים לצלצל והוציא את הטלקרד שלו. מוסיו שארל! היא קוראת לו ומושיטה לו את הסלולרי שלה. קח! קח! הוא: לא! אני לא רוצה ל… אני אמצא טלקרד. היא קמה, ניגשת אליו ותוקעת לו את הטלפון בתוך היד. הוא מצלצל ומיד קורא לתוך הטלפון: אמא! חבילה בצבע אדום נעלמה לי. תראי אם היא מונחת על השולחן שלי, מאיפה אתה מדבר? שואלת האם. אני עוד בשדה התעופה, הוא אומר. פקידי המכס כמעט הוציאו את הזיכרון של המחשב שלי, הרסו לי את העצבים, לא יודע מה חיפשו, עכשיו תגשי לשולחן שלי, הגעת? אז תמצאי חבילה בצבע אדום, אין חבילה על השולחן שלך, היא אומרת. אין? הוא שואל בדאגה, אז אם כך בטח שמתי אותה במזוודה ששלחתי במטוס, לא נורא, אמא! הוא אומר, סוגר את הטלפון ומחזיר אותו לאישה. חוזר לחפש, אבל לא עובר זמן והוא שולף חבילה אדומה, מתוכה משתרבבים הרבה דפים וניירות. מצאתי! הוא קורא בניצחון, מנפנף בחבילה בשמחה לעיני האישה.

איזה יופי! עונה נטלי, תארי לך שהייתי מאבד! תכננתי לעבוד על התיקונים בזמן הטיסה… הוא מוציא מיד חבילת עפרונות אדומים, מניח על השולחן ומתחיל לתקן את הבחינות. הקפה שלך בטח התקרר, אומרת לו נטלי ומצביעה על ספל הקפה שלא הספיק עדיין לנגוע בו. כן, הוא אמר. את היית תמיד מנומסת, תמיד עשית מה שאמרו לך. ידיים תמיד שלובות, לא הפרעת אף פעם. עשר בכל המקצועות. רק פעם אחת נתת לי אפם, אמרה נטלי. אני? הוא תמה. כן, היא אמרה. זה היה בכיתה ב. במבחן בכפל. אה, כן? הוא אמר. אני לא שוכחת את זה, היא אומרת ופותחת את כפתורי החליפה הכחולה שלה, התרגיל היה 49 כפול 32 אני כתבתי 1948 ואתה מחקת את התוצאה שלי בקו אדום וכתבת 1492. אני טעיתי? התפלא שרל. אני בדרך כלל לא טועה, את רואה כמה עפרונות ומחקים יש לי. אני בודק בקפדנות. למה לא ניגשת אלי? התביישתי, אמרה לו, כשהיא מורידה את העפעפים, חיפשתי אותך בחדר המורים, אבל ראיתי אותך מתקן מחברות ופחדתי להפריע לך. שמרתי את המבחן ומפעם לפעם אני מוציאה אותו ובודקת, לא מבינה מה רצית ממני. צלצול טלפון.

 היא מוציאה את הסלולרי מהתיק שלה. הלו! היא קוראת. סליחה טעות, עונה קול קשיש של אישה מהעבר השני. זה לא טעות, אומרת לה נטלי ברכות. אני מחפשת את הבן שלי, אומרת האישה מהעבר השני. הוא פה, עונה לה נטלי. הוא אמר לי שהוא טס, רוגזת האישה. זה לא יכול להיות שהוא איתך. הוא צריך להיות בשדה התעופה. נטלי: הוא בשדה התעופה. האם: אז מה הוא עושה אצלך? נטלי: גם אני בשדה התעופה. האם: מה? אתם טסים יחד? הוא לא אמר לי. נטלי: אנחנו לא טסים יחד, אבל, כנראה באותו מטוס. האם: באותו מטוס? עם בני?! קחי אותו, אומרת לה נטלי ומעבירה לו את הטלפון. אמא שלך, היא אומרת לו. כן, אמא! הוא לוחש לתוך השפופרת. לא אמרת לי שאתה טס עם בחורה לקזבלנקה. אמא! היא תלמידה שלי. תלמידה שלך? השתגעת? ממתי אתה מתעסק עם תלמידות? אני לא חושבת שזה דבר נכון בשבילך, התלמידות שלך צעירות מדי. היא תלמידה ותיקה, אמא, היא עכשיו אמא עם ילד. למה אתה צריך את זה? מגיע לך רווקה. אמא, לא מגיע לי כלום. בסך הכל חיפשתי את החבילה והיא עזרה לי.

תמיד זה כך, מהמהמת האם, מחפשים חבילה ומוצאים אישה, היא אומרת. מצאתי את החבילה, אמא! אל תדאגי! אז תשמור על החבילה שלך ואל תאבד אותה שוב, וכשתגיע תצלצל להודיע. בסדר, אמא. הוא מסיים ומוסר את הטלפון לנטלי, שעומדת לסגור, כשהיא שומעת את קול האם פונה אליה: אם את גרושה, הבן שלי לא צריך להתעסק אתך. אני לא גרושה, גברתי, אומרת לה נטלי. נשואה ולא מתביישת להתחיל עם גבר זר? הנשים של היום! אני לא נשואה, אומרת לה נטלי. לא נשואה? נשמע קולה המבוהל של האם, ושל מי הילד? הנשים של היום, אלוהים ישמור! בזמננו ידענו להתחתן וידענו להתגרש, הגבר היה בפנים או בחוץ, אבל לא היה מקרה שהוא לא פה ולא שם. היום קודם עושות ילדים ורק אחר כך מחפשות אבא. לאן נגיע? תני לי את בני, פוקדת האם. הוא מצמיד את השפופרת לאוזנו: תשמור על החבילה שלך, בן, ותשים לב שלא יגנבו לך, ואל תשכח להודיע כשתגיע. כן, אמא, הוא עונה ומחזיר את הטלפון לנטלי. אז היו לך פחות משקפיים, פחות טבעות ופחות קרחת, אומרת לו נטלי בחיוך. ולך חסרו שתי שיניים, הוא מצביע על הפה שלה, הייתי בגיל שלו, היא מצביעה על הילד, חשבנו שאתה אלוהים, לא יכול לטעות ושהתוצאה שלך היא הנכונה, ההורים לא רצו לשמוע אותי ולא להסתכל במבחן, היה ברור להם שהטעות שלי ושאתה צודק, עכשיו מקרוב אתה נראה לי יותר אנושי, אתה מאבד קלסר, יש לך אמא, ואנשים רעים הוציאו את הזיכרון מהמחשב שלך…

אני כל הזמן הולכת עם התרגיל הזה בראש ולא יכולה להבין מה קרה. 32 כפול 49 אתה מוחק באדום את התוצאה שלי 1948 וכותב 1492. אני לא מבינה מה רצית ממני, למה עשית לי את זה? אני ממש לא זוכר, זה קרה לפני כל כך הרבה שנים… את בטוחה שאת צודקת בתוצאה? הוא שואל, אפשר לבדוק, היא אומרת, ומוציאה מחשבון קטן מתיקה, מתקתקת בו את המספרים ונותנת לו לראות. תרשי לי, הוא אומר ולוקח מידה את המחשבון, מתקתק בו ואומר לה: את צודקת לגמרי – 1948. אני ממש מצטער. מצטער – זה לא מספיק, היא אומרת לו בפנים חמורות, אתה לא מתאר לך כמה סבלתי בגלל זה, שנים של עוגמת נפש… חיי היו יכולים להיות לגמרי אחרת. מי יודע אולי גם הנסיעה הזאת היא תוצאה של אותה טעות. מי יודע? אתה חייב לתקן. איך מתקנים, הוא אומר לה? אני רוצה קריפ, צועק הילד ומתרפק על ברכי אימו, אין פה קריפ, היא עונה לו, כשהיא מסתכלת על שרל בשפתיים חשוקות ומחכה לתשובה. איך מתקנים? הוא חוזר ושואל. אם את מתכוונת ל… אני לא יודע אם אמא תרשה… לא לזה התכוונתי, היא אומרת לו. אני חד הורית בעיקרון ויש לי מספיק כסף לכל החיים. מה שאני רוצה הוא שתתקן לי את הציון. את הציון?! הוא שואל בתמיהה. בשביל מה? בשביל מי? זה היה לפני חמש עשרה שנה בכיתה ב׳! כי זה לא היה צודק, היא אומרת בעיניים מכווצות. אבל אני לא שומר גליונות ציונים מלפני חמש עשרה שנה, הוא אומר לה. אין לי מסמכים, אין לי קשר לא עם המורים, לא עם התלמידים, מי זוכר את הציון שלך? אני! היא אומרת. אפס במקום מאה. את בטח שיפרת את הציונים שלך בכיתה ג׳ ובטח בתיכון. אני בטוח שבניגוד לי את למדת גם באוניברסיטה.

הכל השתנה בגלל אותו ציון, היא אומרת לו. במקום ללמוד באוניברסיטה הלכתי לעבוד… במה עסקת? הוא שואל, חיפשתי כל הזמן הסבר לטעות. תשובה לשאלה – מה רצית ממני? איפה הטעות? למה תיקנת? אז מה תיקון הציון יכול עכשיו לעזור? מה שהיה היה, הוא אומר, ומכל מקום גליונות הציונים של כיתה ב׳ שלך מזמן לא קיימים, אין אפילו איפה לתקן. תתקן לי את הציון בעבודה שלי, היא אומרת. הוא עושה העוויה של אי הבנה ואי אימון. אני שומרת אותה, היא ממשיכה. אני ממש לא מבין מה המשמעות של התיקון בעבודה שלך… אני תובעת תיקון, היא מתעקשת. תראי, אם את מתעקשת על התיקון, זכותי לבדוק אם הטעות שלי, אני אדם שלא טועה, אם יש לך מבחן אני רוצה קודם לראות אותו. מה? אתה לא מאמין לי? היא אומרת, אני משקרת אותך? בשביל מה אני צריכה לשקר? זה בסך הכל ציון מכיתה ב׳! מי יודע? אולי בלבלת אותי עם מורה אחר? אני לא מתקן שגיאות של מורים אחרים. שכל אחד יהיה אחראי לשגיאות שלו. יש לי מספיק לתקן גם ככה, הוא מצביע על החבילה שלפניו, אני לא מוכן לקחת על עצמי שגיאות של אחרים, אני רוצה לראות שהטעות שלי. רק היום לפני שיצאתי מהבית פתחתי שוב את הקלסר כדי לראות את המבחן הזה ואת התיקון שלך אדום על גבי לבן. פיליפ, תגיד לו! והבן מתיישב על ברכי האיש, מושך לו זוג משקפיים ואומר: 32 כפול 49 שווה 1492 כל יום בארוחת בוקר אמא חוזרת על זה… Seeing is believing, שולף המורה לפתע פתגם אנגלי, מבקש לומר: נראה קודם את המסמך. קול צרוד של דיילת בוקע מהרמקול: ״הנוסעים לקזבלנקה בטיסה 49 מתבקשים לפנות לכניסה 32״. קח את כרטיס הביקור שלי, אומרת נטלי, קמה ללכת ומושיטה לו כרטיס ורוד, וכשתחזור מהוויקאנד צלצל אלי. אני אראה לך את זה.

מה פתאום? הוא אומר, אם עשיתי טעות, אני רוצה תיקון עכשיו! אני לא מתכוון להשאיר את זה כך. אני לא נוסע לפני שאני מתקן. אבל קוראים לנו לטיסה, היא אומרת לו. מצטער, הוא אומר לה, אם את רוצה לתקן את הטעות שלך, גם אני רוצה לתקן את הטעות שלי. אני לא נוסע עם טעויות ועוד טעויות מכיתה ב׳! חסר שאמא שלי תדע! עכשיו או אף פעם! אתה באמת משונה, היא אומרת. אפסיד טיסה בגללך? אני לא יכול לטוס כשעוול יושב על מצפוני. יש טעות – אני לא טס. מעולם לא טסתי עם חטא על המצפון. או. קיי! היא אומרת בפנים סמוקות, יהיה כמו שאתה רוצה, אתה בא אלי עכשיו הביתה, אני מוציאה את הטעות מהארון ואתה מתקן במקום. פילים! היא קוראת לילד. אנחנו לא נוסעים, אנחנו הולכים לאכול קריפ! יופי! מתרומם הילד בשמחה מעל ברכי האיש ומתיישב על החבילות. נטלי ושרל דוחפים יחד את העגלה עם הילד והתיקים לכיוון היציאה כמו זוג נשוי שהגיע זה עתה עם הבן בטיסה מקזבלנקה לפאריס.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר