החשישים – כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס
בשנת 1192 מצאו פגיונותיהם של החשישים, אשר הספיקו כבר לחסל כמה מפקדי צבא מוסלמים, את קרבנם הצלבני הראשון – קונראד ממונטפיראט (Conrad of Montferrat), מלכה של ממלכת ירושלים הצלבנית. רצח זה הטביע חותם עמוק על הצלבנים. לרוב מחברי הכרוניקות של מסע הצלב השלישי יש מה לומר על אודות אנשי הכת הנוראים, על אמונותיהם המוזרות, על שיטותיהם הנוראות ועל מנהיגם האיום. ב\כך מתארם הכרוניקן הגרמני ארנולד מליבק Arnold of Lubeck
עתה אספר לכם כמה דברים על ׳האיש הזקן׳ הזה, אשר ייראו בעיניכם מגוחכים אף כי נתאמתו לי בעדותם של עדים בני סמכא. ׳איש זקן׳ זה בלבל כל כך את אנשי ארצו בכשפיו עד שאינם מאמינים ואינם עובדים שום אלוה מלבדו. כמו כן הוא מלהיב אותם באופן מוזר בתקוות ובהבטחת תענוגות נצחיים עד כדי כך שהם מעדיפים את המוות על פני החיים. רבים מהם נכונים לקפוץ מעל חומה גבוהה על פי ניד ידו או פקודתו. בנפצם את גולגולותיהם הם מוצאים את מותם במיתה משונה. המאושרים ביותר שביניהם, כך הוא קובע, הם אלה השופכים דמם של בני אדם כנקמה ומוצאים את מותם במעשה זה. לפיכך, כשבוחר אחד מהם למות בדרך זו – ברוצחו מישהו בתחבולה ומת מות קדושים כדי לבצע מעשה נקמה בשמו של מנהיגם – הוא [מנהיגם] נותן להם במו ידיו סכינים, שהוקדשו כביכול לאירוע זה, ומשכר אותם במין מרקחת כזו שהם שוקעים בהתלהבות ובהינתקות מן המציאות. באמצעות כשפיו הוא מציג בפניהם חלומות תעתועים שופעי מנעמים ותענוגות, או ליתר דיוק הבלים, והוא מבטיח להם דברים אלה לנצח כגמול על מעשים אלה.
בתחילה היתה זו נאמנותם של החשישים יותר מאשר האכזריות שלהם אשר עוררה את הדמיון הנוצרי. בשלהי המאה השלוש עשרה משוררים מפרובנס – ככל הנראה בהשראתם של דיווחים שזכו לתהודה ציבורית רחבה על נסיון של ׳חשישים׳ בשנת 1192 להתנקש בחייו של פיליפ אוגוסטוס, מלך צרפת – השוו את מסירותם לנשותיהם לנאמנותם של החשישים לאיש הזקן. ׳את מחזיקה בי בכוחך – אומר טרובדור איש פרובנס לגבירתו – ׳יותר מאשר מחזיק ״האיש הזקן״ בחשישים שלו ההולכים להרוג את שנואי נפשו׳; ממש כשם שהחשישים משרתים את אדונם ללא לאות׳ – אומר אחר – כן משרת אני את האהבה בנאמנות ללא פקפוקי. במכתב אהבה אלמוני מבטיח הכותב לאהובתו: ׳אני החשישי שלך המקווה לזכות בגן העדן על ידי ביצוע פקודותייך׳. סונטה איטלקית, ככל הנראה מתוך חיבור שכתב דנטה בצעירותו, נוקטת אותו דימוי בתארו את התמסרותו של האוהב לאהבתו: ׳[מסור] יותר מהחשישי לזקן ומן החסיד לאלוהיו׳ piu che .(Assassino al Veglio e a Dio il Presto מכל מקום, תיאור זה נראה לא יותר מאשר אופנה ספרותית. במרוצת הזמן, הטביע החשישי את חותמו לא כנציג האהבה אלא כשליח המוות, ומן המאה הארבע עשרה ואילך נתייחדה לשם ׳חשישי׳ ההוראה של רוצח. מכל מקום לימים הייתה זו הרצחנות, יותר מאשר הנאמנות ללא סייג, שטבעה רושם חזק יותר, והעניקה לשם Assassinאת ההוראה שנתייחדה לה עד היום.
ככל שנתארכה ישיבתם של הצלבנים בלוונט, הלך והצטבר מידע נוסף על אודות החשישים והיו אפילו אירופים שנפגשו עמהם ושוחחו אתם. אבירי המסדרים הטמפלרים וההוספיטלרים הצליחו לעלות על מבצרי החשישים ולגבות מהם מסים. ויליאם מצור תיאר ניסיון כושל של ׳הזקן מן ההר׳ ליצור מגע עם מלך ירושלים כדי להציע לו לכרות עמו ברית כלשהי; יורשו מספר – סיפור שמהימנותו מוטלת במידת מה בספק – כיצד הרוזן הנרי משמפאיין(Count Henry of Champagne) בשובו מארמניה בשנת 1198 התארח בטירתו של ׳הזקן׳ אשר ציווה על אחדים מעושי דברו לקפוץ אל מותם מן הדייק של מבצרם כדי לשעשע את אורחו, ואף הציע כמחווה של הכנסת אורחים להעמיד כמה מהם לפקודתו של הרוזן, ׳ואם יש מישהו שפגע בו עליו להודיע לו והוא יביא להריגתו׳. מעט יותר סבירה היא עדותו של ההיסטוריון האנגלי מתיו מפריס (Matthew of Paris) המדווח על כן שבשנת 1238 הגיעה לאירופה משלחת מטעם כמה מושלים מוסלמים ׳ובעיקר מטעמו של ׳הזקן מן ההר׳; הם באו לבקש עזרה מן הצרפתים והאנגלים נגד האויב החדש שעמד אז בשער: האיום המונגולי מן המזרח. בשנת 1250 כאשר עמד לואי הקדוש בראש מסע צלב לארץ הקודש, היה באפשרותו להחליף מתנות ומשלחות עם ׳הזקן מן ההר׳ של זמנו. נזיר דובר ערבית איב מברטון(Yves the Breton) ליווה את שליחי המלך אל החשישים ודן עם מנהיגם בענייני דת. בעדותו ניתן להבחין באופן קלוש, מבעד לערפילי הבורות והדעות הקדומות, בכמה מעיקרי האמונה הידועים של הכת המוסלמית שהחשישים השתייכו אליה.
תולדות רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח- שמעון ואנונו
רבי אברהם ב״ר יהושע מונסונייגו
בן הרב יהושע חי במאה הז׳ היה שקדן וחריף. נפטר במבחר ימיו על פני אביו בשנת התרל״ג [1873] ולא השאיר אחריו צאצאים.
פאס וחכמיה, ח״א, עמוד 308
רבי אברהם ב״ר יום טוב
מחכמי טורקיה. נכדו של הרב אברהם בר יו״ט ירושלימי. מובא בספריהם של חכמי דורו.
אטלס עץ חיים
רבי אברהם ב״ר יוסף אירגאס
רבי אברהם אירגאס בנו של הגאון המקובל הנודע רבי יוסף אירגס ז"ל, מחבר ספר ״שומר אמונים״ ושו״ת ״דברי יוסף״ ועוד, נודע בשכורים המצויינים בעירו ליוורנו המרוממה. קורותיו עלומים
הם, ואך שביבים מקורות חייו נותרו בהקדמות לספרו של אביו שו״ת ״דברי יוסף״.
קודם לכל נקדים איזה מילים על אביו הדגול, ממנו ירש את תורתו וחכמתו. רבי יוסף אירגאס, היה מגדולי רבני ליוורנו, מלבד גדולתו בתלמוד ובפסיקה, גדל כחו בחכמת הנסתר. הוא נודע בראייתו הזכה ובתקיפותו העזה בה נלחם בכת השבתאים, ובעיקר בנחמיה חיון שפרש טלפיו בימים ההם. רבי יוסף גילה פניו ברבים, ואף פרסם נגדו חיבורים בשם ׳תוכחת מגולה׳ ו׳הצד נחש׳ [לונדון תע״ה]. בחיבוריו אלו הראה את עוצם חכמתו ובקיאותו בתורת הנגלה והנסתר לעין הארץ, פועל יוצא שמקרוב ומרחוק פנו אליו בשאלות ובעיות השעה.
רבים אף חילו פניו שיוציא לאור עולם מחיבוריו הנוראים, ואכן לאחר הפצרות מרובות מסר מכתביו לתלמידו הנאמן מאד ה״ה הגאון רבי מלאכי הכהן זצ״ל בעל ׳יד מלאכי', למען יסדרם לדפוס. ואכן אחר איזה ימים הניח התלמיד לפני רבו את החיבורים מסודרים בסדר נאות וטוב.
אך רעה חולה קפצה על רבי יוסף, ונחלה במחלה קשה ונתייסר ביסודם גדולים, עד כי נראית מיתתו קרובה, והנה הוא אך בן ארבעים וחמש שנים, אב ומטופל בבנים, ומוקף בקהל רבבים. ואכן ביום שלישי לחדש סיון שנת הת״צ נשבה ארון האלקים, ופנתה זיוה של ליוורנו העיר, אשר נתייתמה מרבה הדגול.
רבי אברהם אירגאס, בנו של רבי יוסף אירגאס הנ״ל, משחר יניקתו נועד לגדולות. אך דא עקא שאביו נפטר עליו באודו באיבו, בגיל חמש שנים בלבד, דבר שיכל לעוצרו מגדול, אילולי הפקיד אביו רבי יוסף, בחכמתו הרבה, את תלמידו הנאמן רבי מלאכי הכהן ז׳׳ל לטפחו ולגדלו.
וכך תיאר רבי מלאכי הכהן ז״ל את בקשת האב קודם פטירתו מן העולם [הקדמת ״דברי יוסף״]: ״ויוסף עוד לדבר אלי ויאמר ראה הפקדתיך היום הזה הבן יקיר לי, שמחת גילי, הצעיר כצעירתו אברהם יצ״ו בן חמש שנים למקרא, שנולדו בו סימני טהרה, בימינך תסעדהו, לפני שוכן מעונה, סלסלהו ותרוממהו, ובין נגידים תושיבהו, אולי יישר לפני שוכן מעונה, להחזיר העטרה ליושנה״. ואכן את הבטחתו קיים התלמיד בנאמנות גמורה, שטיפח ורבה את הבן הצעיר עד כי גדל ורב, ולתורה וחכמה קרב.
ואכן מפרי מעשיו של הבן נתוודע בשנת התק״ב, שנת הדפסת הספר הנפלא שו״ת ״דברי יוסף״, הכולל תשובות מופלאות מקצה תשובותיו של רבי יוסף אירגאס ז״ל, אשר יצא לאור בפיקוח תלמידו רבי מלאכי הכהן ז״ל, ובהגהת וביקורת בנו רבי אברהם אירגאס דנן.
בהקדמת רבי מלאכי הכהן ז״ל יעיד על רבי אברהם, כי ״עד שלא שקעה שמשו של הרב המחבר זצוק״ל, האיר ובא, ברא מזכי אבא, ונצר משרשיו יפרח, כאזרח רענן מתערה, לי הנפש גם לי לבב, הנבון והותיק כה״ר אברהם יצ״ו, אשר בתוך זמנו, נטע אהלי אפדנו, ועמד על כנו, למלוא עיונו, לשנות חידושי הלכות, שמורות וערוכות, בן רבי חיי׳א נפק לקרייתא. אל הנער הזה התפללתי אלף עולות, יעלה שלומו ויהי אלהיו עמו, אשר פריו יתן בעתו, דולה ומשקה מתורתו, ותקותי יתן אלוה כי אשלים חקי, וה׳ יגיע חשקי, אשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו בקדושה״.״ מעדות זו נווכח שבעוד רבי אברהם צעיר לימים כבן ז״ך שנים, כבר נתעלה בתורה ורחש ידע מקיף וכולל הדרוש למי שרצונו להניף ידו על כתבי אביו העמוקים והכוללים ומשולבים בנסתר ונגלה, לנפותם ולנקותם מכל סיג וטעות, ולהקריבם הקרב היטב על מזבח הדפוס.
מהקדמת רבי אברהם לספרו של אביו הנ״ל, נדע עוד איזה פרטים מחייו, כגון שלאחר פטירת אביו נתגדל בבית אח אביו הגביר רבי משה אירגאס, ופרטים על לימודו מפי רבי מלאכי הכהן ז״ל ועוד. ונביא בכאן איזה שורות מהקדמתו הנ״ל:
״אמר הצעיר והקטן שבתלמידים אברהם בלא״א הרב הגדול החסיד ועניו המקובל האלהי הרב המחבר זצוק״ל, לבי יחיל בקרבי בהעלותי על לבבי יום צרה ותוכחה ונאצה, הוא היום כי יד אלוה נגעה בי ויסר עטרת ראשי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, אשר עודנו באבו ה׳ בשמים הכין כסאו…
אף לזאת יחרד לבי לא יתנני השב רוחי, בזכרי עניי ומרודי אשר לא זכיתי לינק מדדי תכונתו וליהנות מזיו חכמתו, כי הן בעודני בימי הילדות והשחרות לקח אותו אלהים מעמדי, ולא יכולתי לטעום מטעם המלך ונועם אמריו…
זאת נחמתי בעניי, בכל עת אשר אני רואה נפלאות מתורתו שבמדת טובו הורישני… והיה לי למשיב נפש בלמדי משפטי צדקו, הנחמדים מזהב ומפז רב, ויהיה לי לששון ולשמחת לבבי בכל מקום ובכל זמן אשר אשנה הני מילי מעלייתא ומתנייתא דתני רב יוסף.
ותהי עוד נחמתי שפקדני אבא לאחיו יפ״ת הגדול, איש תם וישר בכל ענייניו מאושר, זה דוד״י וזה רועי, שאהבה נפשי אף רוחי בקרבי, האלוף הותיק והתורני זקן ונשוא פגים כה״ר משה אירגאס יצ״ו, ויהי מאז הפקיד אותו על ביתו ועל כל אשר יש לו, לא עזב
דו ואמתו לפקח בכל ענייני בכחו כח גברא, וברוב חסדיו הוא היה לי לאב ואני אהיה לו לבן… ואברך את ה׳ אלהי אדוני אב רם ונשא כי ביום צוותו, עוד פקד עלי לרחימא דנפשיה הרב הדומה למלאך ה׳ צבאות אישי כהן גדול, לשים עיני השגחתו עלי לטובה, הלא הוא מורי ורבי ועטרת ראשי רב חביב״י החכם השלם הדיין המצויין כמוהר״ר מלאכי הכהן נר״ו, ויקם אדונ״י את דברו, כי בכל לבבו ובכל נפשו מנעורי גדלני כאב, וכאשר יישר יישרני בדרך הישרה, וילמדני דעת ודרך תבונות יודיעני כאשר אמר יוסף״. אכן ספר שו״ת ״דברי יוסף״, בהגהת ועריכת הבן, יצא לאור עולם כלול בהוד והדר, ברווחות הדפוס ונייר משובח, עד כי היה מהספרים היותר יפים שבדור ההוא, כיאות ויאה לבן המכבד לתורת אביו, והוא בעל נכסים ופזרן לצדקה. תשובה מרבי אברהם אירגאס בעניין ״ביטול חכם והסכמת הקהל על איסור השחוק נדפס במקבציאל״ גליון כב, עמודים כא-כח.
קובץ חידושי תורה, ״מקכציאל״, גליון כב, תמוז תשנ״ו
משה עובדיה לתולדות דמויות מערביות בירושלים: סיפורו של מרדכי אלמשעאלי(משעלי)
ברית 28
בירושלים היו תלמודי תורה אחרים שלמדו בהם בערב ונתמכו על-ידי 'ועד יגדיל תורה', שמטרתו הייתה לייסד ולחזק את תלמודי התורה והישיבות בארץ ישראל. נשיא הוועד היה הראשל״צ, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בתמונת הילדים שבמאמר נראים ילדים מבני עדות המזרח שלמדו בכיתות שיעורי ערב לנוער בעיר העתיקה, ובהם מערבים מבני משפחת משעלי. בתמונה הופיע גם מרדכי בעצמו עם חליפה וקסקט, הוא ראה בעידוד לימוד התורה וקריאת תהילים של ילדי העיר העתיקה מצווה גדולה, מרדכי דאג למקום הלימוד ולהנאת הלימוד של הילדים נתן פרסים ודברי מתיקה.
מרדכי התחתן פעמיים. מאשתו הראשונה נולד לו בן אחד ששמו אברהם, לימים נמנה אברהם עם עורכי הדין בירושלים, עוד מתקופת המנדט. לאחר פטירת אשתו הראשונה נשא מרדכי לאישה את מזל, יהודייה ממוצא תורכי דוברת לדינו. מזל ילדה למרדכי עשרה ילדים. להלך לפי סדר הולדתם ילדיו שנולדו בעיר העתיקה ונאלצו להיות מבין מגורשיה בעקבות מלחמת השחרור (1948).
אליהו משעלי, נולד בירושלים ב-1921. אליהו רכש את השכלתו בישיבת 'פורת יוסף' ובתיכון מחוץ לעיר העתיקה. בימי המנדט עבד בבית חרושת לטבק בשכונת גבעת שאול, וב- 1942 התגייס לצבא הבריטי. מעדותו עולה שהתגייס ב-1942 והשתתף בקרבות באל-עלמיין בפיקודו של הגנרל הבריטי מונטוגומרי, משם הגיעה יחידתו לטריפולי ולאוסטריה וחזרה לישראל. הוא השתייך לכוח עזר ללוחמים. בשירותו הצבאי הגיע עם אחת מיחידות התחבורה של הצבא הבריטי עד לנורמנדי. במהלך חייו שירת אליהו במשטרת ישראל ופיקד על משטרת תל-אביב. ויקטוריה ז״ל עקרת בית. שרה ז״ל עקרת בית.
משה משעלי, נולד ב-1930 בעיר העתיקה ואת חינוכו היסודי קיבל במוסדות של הספרדים שם, ובימי המנדט עסק בנגרות. ב־1946 הצטרף להגנה, וב-1948 נפצע באורח קשה מאוד בלחימה ברובע היהודי. נפטר ממחלה קשה ב-13.08.2005.
יצחק משעלי נלקח לשבי הירדני ב-1948 ושוחרר בעת חילוף השבויים. עבד בצי הישראלי ובסוכנות היהודית. מרים עקרת בית
שמעון משעלי, נולד בשנת 1935 בעיר העתיקה בירושלים. בנערותו הצטרף לגדוד הנוער של העיר העתיקה. כשהיה בתצפית בעמדה ברובע היהודי החליף אותו אחד הלוחמים בשם
לא עלה בידי לפענח את שמו המלא.
:אוסף מאיר סודרי, תעודה ובה מחזיקי חברת הזוהר ולומדיה, שנת תרפ״ד.
ראו עותק של התמונה שקיבלתי מבנו שמעון. על אודות מרדכי אלמשעלי ראו אצל מאיר סודרי, ספר מאיר זיכרונות. כפר-סבא 1994, עמי 178-176, ארכיון העיר ירושלים, אוסף חוברות, חוברת פרסום ל״ועד יגדיל תורה׳.
ריאיון עם אליהו משעלי; על חשיבות נוכחות החיילים מארץ ישראל ראו אצל מיכאל מ׳ לסקר, ישראל והעלייה מצפון אפריקה, ירושלים תשס״ז, עמי 49-48.
ראו על פציעתו: שאול תובל, הגדנ״ע ברובע היהודי בירושלים העתיקה בתש״ח, ירושלים תשס״ג, עמ׳91.
ניסים גיני להפסקה קצרה, כאשר חזר שמעון מחדר האוכל ראה שגיני נהרג מכדור במצחו. במהלך חייו שימש שמעון חבר בקואופרטיב 'המקשר' ולאחר מכן באגד ירושלים, כמו כן עסק בצרכי ציבור בוועד העדה המערבית והספרדית בירושלים. היום גמלאי, מתגורר בירושלים. רחל עקרת בית. חנה עקרת גית.
את דרכו של מרדכי ממשיך היום נכדו מרדכי אבועזיז המתגורר בארצות הברית. נראה כי מרדכי הטמיע בילדיו את אהבת הארץ ומידות נעלות ביניהן מידת החסד, כן הצליח להקים משפחה רחבה בירושלים אליה יהודי מרוקו ושאר יהודי התפוצות שאפו להגיע תמיד ובפיהם הייתה שגורה האמירה, 'ירושלים מא תעדש', כלומר'ירושלים לא יאונה לה כל רעי.
סוף המאמר…..
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
נודע בשערים בעלה
כשהיה רבנו חוזר מאוחר מדרשות וכנסים, ופעמים רבות הכנס היה מתחיל מאוחר או מתארך הרבה יותר מהתחזית, בכל זאת היתה אשתו מקבלת את פניו בשי הרוגע, ולכך לא היה רבנו לחוץ בכנסים למהר, ואף שהשעה התחילה להיות מאוחרת. ולכך המליץ רבנו על אשתו הרבנית תחי׳ את הפסוק ״נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ״ שלכאורה בהיבט ראשון הפסוק מוקשה שהרי פסוק זה מוזכר בפרק העוסק בשבחי האישה, ואם כן מה ראה שלמה המלך להזכיר כאן את שבחי הבעל? ועל כך ענה רבנו ששבח האשה ניכר מהזמן שיושב הבעל עם זקני ארץ, ופעמים שהשעה מתאחרת מאוד, ואז אם יודע הבעל שאשתו לא מקפידה על איחורו כלל אזי רואים שאין הבעל לחוץ, ומזה אפשר להכיר את מדותיה של אשתו של החכם.
פעמון זהב ורימון
במקום שלא היה חייב רבנו לחוות דעתו, או במקום שידע שהמלחמה אבודה, היה שם קץ לדיבור, והיה מושל ביצר הדבור וההתנשאות, והיה סגור כרימון. מאידך כשהיה צריך להביע דעתו הביעה בבהירות כקול הפעמון. ואעפ״י שידע שהוא נתון תחת ממשל, היה אומר: שמחמת הממשל אינו צריך להיות מושלל מלהביע דעתו ואף שהיא סותרת וכואבת לממשל.
ופרצו חומות מגדלי
בדרשותיו היה צריך לעמוד בפרץ כחומה בצורה נגד רוח החופש שהכניסו הצרפתים, ומספר רבנו בכאב על ההידלדלות בענין כיסוי הראש של הנשים בערים במרוקו: שבתחילה זוכר הוא שבהיותו כבן עשרים וחמש היה רדיד גדול שבו כיסו הנשים ראשן ורוב גופן, אח״כ פנו למטפחות, אח״כ החלו במטפחות מרוקמות שהמצח והצדדין נראין, וכשבאו הצרפתים הריחו במרוקו דרך החופש, וגם מסווה הבושה לא נשאר כ״כ, ואז פרצו לגמרי והתחילו לגלות ראשם לגמרי, והחשובות שבהן כדי לעשות היתר ויהיו לרוח הזמן חבשו פיאה נוכרית.
וכן לענין החכמים מקונן רבנו בספרו תבואות שמש אה״ע/סט׳ ואת׳׳ד: לא כן בזמנינו שרוח החופשיות גברה והאמונה נחלשה, ואי אפשר להעמיד משפטי הדת על תילם, שבדורות הקודמים היה הדור ירא וחרד שכוח החכמים היה גדול, ותיכף שראו מעט רפיון ידיים היו עושים חיזוק גדול לדת בחרמות ונידויים, והם ורק הם היו עיני העדה ואין מי שימחה בידם. כידוע לנו מפי זקני הדור, לכמו שראינו קצת מה שהיה קודם שבאה ממשלת צרפת.
ובא השמ׳׳ש וטהר
היה רבנו מרבה לדבר על טהרת המשפחה, ושבזה זוכים שהבנים לא יהיו פגומים, וזוכים לאריכות ימים, לשלום בית, ולבנים עם בושת פנים. והיה מעורר בזה בפרט את הנשים בטענה שענין זה כולו נתון בידם, ונשות ישראל קרובות מאוד לקיים את מה שהן שומעות, שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים. ומידי פעם היה רבנו כותב מאמרי חיזוק בעניינים האלו, כשהם מתורגמים לצרפתית, ומחלקם למשפחות היהודיות שבעיר קזבלנקא.
מעין עולם הבא
בדרשותיו היה מרבה לעורר על השבת בדברים מיוחדים מעוררים ומושכים. דרשותיו עשו רושם על שומעים רבים, עד שהדרשות גרמו לשומעים לקבל עליהם להתחזק בשמירת שבת בהידור.
רבנו היה כואב במיוחד את כאבה של השבת, כיון שבקטנותו לפני בואם של הצרפתים, מספר רבנו שחילול שבת בפרהסיא היה דבר שבלתי נתפס במחשבה. כמו כן היה מזרז שידרשו בכל בתי הכנסת כל שבת, בטענה שלרוב ההרגל יחזור המוסר להיות קנין בנפשם של השומעים, וחברך חברא אית ליה. (וחם השמש/ תרכג)
״העולם שלו היה מיום השבת״ זו ההגדרה של השבת אצל רבנו. היה מקפיד ומדקדק בכבוד ועונג שבת בצורה המירבית ביותר, בימי שישי אחר חצות היה מסתפק בשתית כוס חלב או בשתית כוס לבן, וזאת כיון שרצה להרגיש את עונג השבת באכילה של שבת כראוי, לכך דאג שלא לבוא לשבת כשהוא שבע, וכבר בשעות הסמוכות לשבת היה יושב בסלון וממתין ליום השבת כשהוא מלובש בבגדו הלבן ובכובעו המסורתי בצבע שחור ואדום, ופיו מלא בשירים ופיוטים לכבוד השבת באומרו שכוונת הפסוק ״שמור את יום השבת״ הוא ללמד גם שצריך להמתין ליום השבת, כי שמור הוא מתפרש גם לכיוון של להמתין.
מראהו בשבת היה כמראה מלאך ה׳, והיה שש ושמח בו ביותר, וממנו היה שואב כוח להשלים בין הרוחניות לגשמיות לכל ימות השבוע. הן על ידי שהיה מקדשו ביתר שאת לתורה לתפלה בשירה בפיוטים ובקשות, והן על ידי דרשותיו שהיה דורש בשבתות ברוב עם.
ההבדלה אצל רבנו היתה ברגש מיוחד, והיתה מתארכת זמן רב, ההבדלה היתה מלווה בתפלות להצלחה ופיוטים רבים.
כל גופי מזדעזע
ומעיד רבנו על עצמו בספרו וחם השמש עמי רסב וז״ל: ובאמת ה׳ יודע שבשעה שאני מגיע בליל שבת בתוך התפלה לפסוק ״ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו״ אני מתרגש רגש עצום וכל אבריי מזדעזעים ־ איך זכינו לזכיה גדולה כזו, ליום שהקב״ה בכבודו ובעצמו ברך וקידש אותו, כמ״ש על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו״ ונתן ה׳ לנו את היום הזה? כמה אנו צריכים לשמוח בזה, ולהתבטל לפניו ית׳, וכמה צריכים אנו לשמור על מתנת ה׳ ולכבד אותה.
וגילו ברעדה
בקולו הנעים והערב היה מוסיף רבות להרגיש ולהנעים את השבת לעצמו ולאחרים. וכשהיה רבנו מתחיל לשיר שירי שבת היתה רעדה אוחזת את המסובים, ומצד שני היה החלל מתמלא שמחה ורגש עד כדי דמעות שירדו מעיניו ומעיני המסובים.
ברוב עם הדרת מלך
בהיות שידעו שרבנו לבו חם להחזיר את בני ישראל בתשובה לאביהם שבשמים, היו מזמינים אותו-כל שנה, (לאחר עלותו ארצה) באחד מימי החנוכה לכבדו בהדלקת החנוכיה הגדולה שהיו מציבים ברחוב הראשי של ירושלים, והיו מתקבצים אנשים רבים והיה רבנו מדליק את החנוכיה בברכה, בטענה שיש בזה פרסומי ניסא דרבים יותר מביהכנ״ס, ושאם בביהכנ״ס מברכים מפני האורחים ק״ו בחנוכיה שברחוב, והיה מכוין להוציא את הנוכחים שאין להם חנוכיה בבית, ולאחר מכן היה נושא את דרשתו בדברים המושכים את הלב, בדברים השוים לכל נפש. (ח״ג שמש ומגן/סג׳).
אשרי המדבר על אוזן שומעת
ואכן שומעי לקחו בדרשותיו הן הן תלמידיו, והם בנוסף לתלמידים להן זכה בהיותו מלמד בת״ת ובישיבה בעיר מקנס, ומלבד זאת זכה לתלמידים והם אותם שלמדו בספריו ובמאמריו. ואותם התלמידים – ראו ברבנו שהוא רבם ושאבו ממנו חיזוק ועצה לכל דבר וענין. דרשותיו המפליאות הלא המה כתובים בספריו ״וחם השמש״ שיצאו בעבר, ושיצאו בעתיד, ועל לוחות ליבם של אלפים מאחינו בני ישראל די בכל אתר ואתר ששתו את דבריו בצמא.
על דרשותיו בארץ ישראל ידובר בפרקים הבאים
׳צדיק כתמר יפרח׳(תהילים צב,יג) מה תמר זה אם נעקר אין לו חליפין, כך הצדיקים, אין להם חילופים בשעה שמתים,שנאמר ׳והחכמה מאין תמצא׳(במדבר רבה ג.א)
כנס בני תורה יוצאי מרוקו – מרן הראשל"צ הרב שלמה משה עמאר שליט"א
כנס בני תורה יוצאי מרוקו – מרן הראשל"צ הרב שלמה משה עמאר שליט"א
Marriage in Mogador- Asher Knafo-David Bensoussan
Marriage in Mogador
Mogador-Essaouira, a maritime metropolis of the South, younger than the northern towns ( Fez, Meknez, Tetouan, Rabat, Salé ) and its big neighbour Marrakesh, brimming with its many and varied activities, participated, in spite of its recent history, in the grand destiny of Jewish Morocco and the Sherifian Empire. It was famous for its important role in opening up the whole country to the outside world, its economic and cultural influences, and its tujjar a־s-sultan, the traders of the King, who were not only exporters and importers of goods – produce of the land and artisans – but were also erudite, belonging to the tradition of businessman-scholar (the artisan-scholar also belonged in this category), who pursued the double quest of science and fortune.
The scholarly writer of Essaouira, the one who was known throughout the past two centuries, has the same intellectual profile and the same spiritual destiny as those like him in the past or present in the cities of Fez, Meknez, Tetouan or Marrakech. He was often their disciple or emulator, or sometimes even master in certain subjects and disciplines such as poetic creativity, both Hebrew and dialectical, and the playing of Andalousian music, whether classical or popular.
I would like to evoke here a few illustrious figures who I have known personally in my childhood, and for whom I have preserved wonderful and moving memories. These include my masters of Talmud and Midrash, Rabbi David Attar and Rabbi Pinhas Abisror, Rabbi Braham Bensoussan, and Rabbi David Knafo. I remember also my grandparents Rabbi Meir Zafrani and Rabbi Abraham Ben David ve- Yossef, talmudists and kabbalists of whom I was a disciple, and those great cantors and poets Rabbi David Elkai'm and Rabbi David Iflah. These two liturgical singers, as well as many others, knew how to preserve, enrich, transmit and teach piyyut (liturgical poetry) and songs, a thousand year old musical heritage still present in the memories and hearts of Moroccan Jews.
If Rabbi David Iflah, known as Sheikh David, the "Dean" of the community, was the great master of Andalousian music, a specialist known and respected by Jews and Muslims of his generation, Rabbi David Elkai'm was also an artisan and artist-carver by profession, an engraver, draftsman, and painter. His many manuscripts, epitaphs and ketubot are masterpieces due to their admirable calligraphy and the illuminations with which they were often illustrated. His poetic oeuvre is assembled in his diwan entitled Shiray Dodim (Songs of Loves.)
The collection of ketubot, which is so remarkably presented in the present collection, contributes to our knowledge of a world that has now disappeared. It also contributes to the awakening of an interest in research, memory and identity. This is an undertaking worthy of high praise. I hope that it will be followed by other comparable works which will bring to light the richness and the diversity of the faces and the cultural heritage of Moroccan Jewry in general, and that of Mogador-Essaouira in particular.
Dr Haim Zafrani
Paris, January 24, 2002
על הדפוס העברי במגרב – אברהם הטל.
עיתונות ודפוס במרוקו
על הדפוס העברי במגרב – מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך שני – אברהם הטל.
חקר תולדותיהם וספרותם של קהילות ישראל בארצות המזרח אך נכנס לשלבו ההתחלתי, והפרסומים שהופיעו לאחרונה הן בארץ והן מחוצה לה, מותירים מקום למחקרים נוספים. למעשה, דברי ימי ישראל, כפי שמוצגים בפנינו בספרים הקלאסיים, לוקים בחסר, ולשווא נחפש תמונה סינתטית של המאורעות ההיסטוריים או של יחסי החברה של הקהילות היהודיות שחיו בארצות האסלאם.
תרומתנו הצנועה בשטח זה מתכוונת לעסוק כאן במקורות הדפוס העברי בצפון אפריקה ובהתפתחותו. עוד לפני שלבש את צורתו הסופית כפי שמוכרת היום, ידע הדפוס העברי בצפון אפריקה תקופות של נסיונות ספורים ולאחריהן תקופות ארוכות של הפסקה.
ניתן לחלק תקופות אלו לשלושה שלבים : השלב הראשון הוא שלב נסיוני ובודד : בשלב השני מסתמנים צעדיו הראשונים של הדפוס : ולבסוף, השלב השלישי, שהעניק תנופה להתפתחות הדפוס העברי בצפון אפריקה.
פאס ותוניס הן שתי הערים הראשונות במגרב בהן הודפסו לראשונה ספרים עבריים. שמואל ב"ר יצחק המכונה " נדיבות " ובנו יצחק, שניהם גולים מפורטוגל, ייסדו בפאס בשנת רע"ז – 1516 – את בית הדפוס הראשון בצפון אפריקה והדפיסו בו חמישה או שישה ספרים, הראשון מביניהם הוא ספר " ספר אבודרהם ".
מאתיים וחמישים שנה לאחר מכן, בשנת תקכ"ח – 1768 -, הדפיס ישועה כהן טנוג'י מתוניס בביתו את " זרע יצחק ", חידושים על התלמוד לרבי יצחק לומברוזו מתוניס, וזאת, כך נאמר, לאחר התנכלויות לכתב יד של המחבר.
כהן טנוג'י, שעמד בכל מחיר שהספר יצא לאור, הזמין מאיזמיר את כל ציוד הדפוס ואף שכר פועלים. אך אלה היו מחוסרי נסיון במידה כה רבה עד שהמגיה, דוד בן מנחם בלעייש, התלונן על קשיים בקריאת ההגהות והתנצל על טעויות הדפוס המרובות, הנובעות לדבריו מן העובדה שמלאכת הדפוס הייתה דבר חדש בתוניס.
דוגמאות אלה מפאס ומתוניס נותרו בגדר נסיונות בודדים ולא היה להם המשך. בזאת מסתכם השלב הראשון.
שמו של שד"ר מירושלים, חיים זאב אשכנזי, קשור בתחילתו של השלב השני של הדפוס העברי בצפון אפריקה. שליח זה מדפיס במקצועו, היה בשליחות במגרב בשנים תר"י – תרכ"ב, והא חידש באזור זה את מלאכת הדפוס העברי. באלג'יר הוא מסדר את הספר העברי הראשון שנדפס בעיר זו. " ידי דוד ", פירושים למסכת נזיר לרבי דוד ב"ר שמואל מועטי מאלג'יר, ומדפיס אותו בשנת תרי"ג בבית דפוסו של מדפיס יהודי מאלג'יר.
שלוש שנים לאחר מכן סידר אשכנזי את ספר " שבחי אלוהים ", קובץ שירים, בקשות ופיוטים, שקיבץ נסים קרסינטי והדפסו אצל מדפיס לא יהודי בווהראן. זהו הספר העברי הראשון שנדפס בעיר זו. שני ספרים אחרים בשם " שובע שמחות " על המן ובניו, והשני בשם " לחם שיעורים ", על דינים ומצוות, נדפסו בווהראן אצל A.d Perrier על ידי המדפיס חיים זאב אשכנזי באותה שנה, ואין לדעת באמת איזה משלושתם קדם.
בשנת תרכ"א ניתן למצוא את אשכנזי עוסק בהדפסת תרגום ביהודית ערבית לחוקת היסוד של תוניס, הידועה בשם " עאהאד אלאמאן ", שנתפרסמה ב – 10 בספטמבר 1857 על ידי הבאי מחמד באשא, בתרגומו של משה בן יעקב שמאמא.
אשכנזי הדפיס את הספר אצל מסיונר אנגלי מתוניס. ספר זה נקרא " כתאב קאאנון אלדאולא אלתוניסיה " . מסתבר אם כן, שחיים זאב אשכנזי מירושלים, נדד מאלג'יר לווהראן, ולאחר מכן הגיע לתוניס עם אוסף אותיות דפוס עבריות וידיעות מושלמות במלאכה. אלא שלא היו בידו הכסף הדרוש והאישור החוקי כדי להקים בכוחות עצמו בית דפוס ראוי לשמו. המשיכו לעסוק בדפוס במשך שנים מספר באלג'יר חיים ויעקב הכהן שולאל, לאחר שנכנסו בסודות המלאכה בעזרתו של הרב השליח, ולאחר שרכשו מידיו מאותיות הדפוס.
במרוצת הזמן שיכללו האחים שולאל את בתי המלאכה שלהם וצירפו לעצמם שותפים.חיים ויעקב שולאל שקיבלו רשיון לפתוח ב – 20 ביולי 1853, הדפיסו באלג'יר בשנת תרי"ד – 1854 – את הספר " ניסעת ישראל " על עשרת השבטים, והוא הספר הראשון שנדפס בבית דפוסם.
בשער הם מזכירים את חיים זאב אשכנזי כ " מחוקק אותיות ". באותה שנה הדפיסו חיים ויעקב הכהן שולאל שני ספרים נוספים, : יוסף חן ", סיפורים ומעשיות על יוסף הצדיק בערבית, וספר " שי למורא " חלק א, ביאורים על התורה בערבית לרבי שלום זרקא ורבי יהודה צ'רמון.
ציון שמו של חיים זאב אשכנזי מצוי בספרים אלה בסוף הספר או בסוף ההקדמה. לאחר מכן שוב אין שמו של זה מופיע, ככל הנראה מפני שהאחים למדו היטב את המקצוע ואף רכשו את אותיות הדפוס מאשכנזי.
במשך הזמן שיכללו האחים שולאל את בית המלאכה שלהם וצירפו לעצמם שותפים. עוד באלג'יר פותחים אברהם בוכ'בזא ושלום בכ'אש בשנת תרמ"ו בית דפוס עברי, שבו הודפסו ספרים מספר בערבית של יהודי אלג'יר, שהראשון מביניהם הוא " מעשה בוסתנאי ".
לאחר ארבע שנים, כלומר בשנת תר"ו, פותח יעקב גיג', בנו של הרב אליהו גיג', בית דפוס עברי צנוע באלג'יר. עם הפיכת תוניסיה לארץ חסות צרפתית פוקדת תנופה חזקה את המקצוע, ולמעלה משלושים בתי דפוס עבריים נוסדו כמעט בכל הערים הגדולות בצפון אפריקה. כך התחיל השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הענף.
צפרו העיר-רבי דוד עובדיה זצ"ל – תעודה מספר 293 בערבית כולל תרגום לעברית
תעודה מספר 293
התק"ן.
הרב הגדול משי"ח נר"ו ובית דינו הצדר יע"א
אחרי דרישת שלום מכבוד תורתו יוואזב כתר תורתו על שאלה באר היטב בשלון שיבינו המון העם ושכרך כפול משמיים.
על ריב בעלי החצר הנקראת על שם אריכ"א עם כללות הקהל על עסקי הנהר העובר בחצר הנזכרת והוא שבעלי החצר עמלו אלבאב לצ'אר למדכורא וקאמו עליהום מיחידי הקהל וזוולוהא בכוח הזרוע בטענה באיין אלוואד די פצ'אר הנזכרת הווא דלקהל.
והחזיקו בו כמה שנים לשאוב ממנו כל בנות העיר ביום ובלילה ואיפשר תחדאז סי מרא תסקי פנץ אליל ותזרבהא מסדודא ואידו תעטל פברא חתא תדוק עלא מוואלן אצ'אר באס יחלולהא, יזראלהא סי מקרה רע פלמשך די יקומו יחלולהא.
ובפרט שזה כמה שנים והייא בלא באב תבקאבלא באב, ועמלו קבלת עדות מכמה מנהום ופיהום די סהדו באיין יערפוהא בלא באב ובתוכם זקן אחד שמעיד באיין יערפהא בלא באב מן איים מולאי ישמעאל ר"א, ובני החצר כא יוואזבוהום מה לנו ולכם תמנעונא מא נעמלוסי אלבאב לת'ארנא גזאיית אלכיר די כא נכליווכום תסקיוו מן ךוואד דייאלנא כירייא בטענה רעועה לאייכון תקום די תמלא אלמא פנץ אליל.
די הייא מלתא שכיחא טחנא כלליה עמלנא אלבאב לא עלה על לבנו למנוע חסד לעכב עליהם מא יסקיווסי אידא פליל מא עוולנא נסדדוה עג שתכלה רגל השואבות ואידא פלפזר די כיף כא נחללוהום אלבא דלוואד די עשויה מכמה שנים נחולולהום חתא באב אצ'אר ומה תועלת ענדהום די תבקא באב אצ'אר מחלולא ובאב אלוואד מסדודה.
ולעדים די סהדולכום באיין כאנת בלא באב כא יסהד אגיר מזמן חורבנה שנחרבה בשנת ח"ץ ובנאווהא אלגויים בלתי שום תיקון בבניין רעוע ועניים מרודים כאנו יסכנו פיהא. וליום די דכלת פיידינא ועמלנאלהא בנין מחדש מתוקן ומושוכלל כראוי וסכנה פיהא גיר תלמידי חכמים ואנשים של צורה בהכאח, יעמלו אשמירה לאיין פרצה קוראה לגנב.
ומן זנאב להיזק די כא ידכלולהא לחמיר חוץ מן הכבוד די מטלוקין פלמללאח פליל וכא ירדוהא פחאל ארווא, וזמעא די פאתת סבל פיהא חמאר מיית וקבדהום לגוי מולא חלפהום אנשים ונשים ולוכאן כאן לגוי אלם לוכאן גרמוה דון סראע.
ונית ענדהום היזק אכור בכל ליל שבת שהטמנת חמין אידא יעמלו אתבשילין פווסט אצ'אר והייא בלא באב איכא חשש איסור בשר שנתעלם מן העין, ואיכא חשש סכנה פן יכנס איזה שונא וישלך סם המות בקדירות וכשמכניסין החמין בבית יש להם צער גדול ובפרט בימות החמה.
ונית ענדהום היזק אכור די כלליה כא יקומו באשמורת תלמידי חכמים די תמא להסיך רגליהם בצניעות בהנהר הנזכר כא ידכלו עליהום נשים די כא יקומו מן דאך אלווקת וממילא נמנעו וכא ימסיוו למקום הידוע לבלתי צנועים וסמחו פמוצ'עהום.
ודי כא יסהד לעד די הווא זקן באיין מן אייאם מולאי סמאעל סהד שלא בפנינו ונאיין סהד בפנינו חזר בו כמו שיראה כבוד תורתו חזרתו……והשתא דאנתינא להכי ותחת טובתינו גמלתנו רעה היינו דאמרי אינשי טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך.
מהיום הזה והלאה מי ידכלנא חד ללוואד דייאלנא והראיה באיין לוואד דייאלנא ופחוזנא הווא די מדכור פכל מא הייא כתבא די סרא די פיידנא מכלל הנאות המדור מכתוב לרבות תעלת המים העוברת בחצר הנזכרת.
וראיה אוכרא הא לכם פסק הקמונים נוחי נפשם על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח. וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות כאנו יטבלו נשים פהאדיך אסאקיא והייא מזררבא בזרב וכאנו יטלקו אלחוייאך וויטבלו תחתהום ועטאווהום ב״ד רשות יטבלו פכל צ׳אר די וואלאת… ואידא ענדהום האד לוואד מיוחד יש בו די והותר לבית הטבילה ועלאס ימסיוו לדייאר שלא יילהום אלא ודאי לווידאן כלהום בשוה די מוואלין אצ׳ייאר וכאנת ענדהום פיהום האד אלחזקה די טבילה דוקא, ומנאיין (חסר) הרי משה ן׳ עדי אחד מבעלי החצרות ועטאהום (חסר) ועטאהום באותן החצרות… ועוד דאיכא לבעלי החצר התק ראיה שכל בנות העיר עוברות בכל שעה ורגע עליהם… ומה גם דאיכא בהדיא היזק ראיה מהפרוצות והעזות שבהם שמעברים עליהם גרף של רעי חמ׳׳ה שאין לו חזקה לכ״ע כדכתב מרן סימן קנ״ה סל״ו… ולמכתי׳ר החיים והשלם.
נאם עבדך שאול ישועה
חדש טבת משנת אשר ה ח ז ק ת י ך מקצו״ת הארץ.
הועתק מספר אבני שי״ש ח״ב סימן קד.
תרגום תעודה מספר 293
הרב הגדול מורי שיחיה נטריד! רחמנא ופרקיה ובית דינו הצדק ה׳ עליהם יחיו אמן.
אחרי דרישת שלום מכבוד תורתו, ישיב כבוד תורתו על שאלה זו באר היטב בלשון שיבינו המון העם ושכרו כפול מן השמים. על ריב בעלי החצר הנקראת על שם ״אריכא״, עם כללות הקהל על עסקי הנהר העובר בתוך החצר הנזכרת. והוא שבעלי החצר עשו דלת לחצר הנזכרת, והתנגדו להם אחדים מיחידי הקהל, והסירו את הדלת בכח הזרוע. בטענה שהנהר שבתוך החצר הנזכרת הוא של הקהל והחזיקו בו כמה שנים, לשאוב ממנו כל בנות העיר ביום ובלילה, ואיפשר שאיזה אשד. תרצה לשאוב מים בחצות הלילה ותמצא הדלת נעולה, ואם תשאר בחוץ עד שתדפוק על בעלי החצר שיפתחו את הדלת, יכול לקרוא לה מקרה רע במשך אותו זמן עד שיפתחו את הדלת. ובפרט שזה כמה שנים והחצר הנזכרת בלי דלתות ותשאר בלי דלת, ועשו כמה קבלת עדות מכמה עדים מהם ומהמהם שהעידו שהם יודעים החצר הנזכרת בלי דלת. ובתוכם זקן אחד שמעיד שהוא יודע החצר הנזכרת בלי דלת מימיו של המלך מולאי ישמעאל ירחמו ה׳. ובני החצר משיבים מד. לנו ולכם שתמנעו ממנו שלא לקבוע דלת לחצר שלנו, וזה לפי חסדנו אתכם שמנחים אתכם לשאוב מים בחסד מן הנהר השייך לנו, בטענה רעועה שאולי תבוא איזו אשד, לשאוב מים בחצות לילה שהיא מלתא דלא שכיחא, ואנחנו הגם שקבענו דלת לחצר לא עלה על לבנו חסד לעכב עליהם שלא ישאבו מים מן הנהר, אם בלילה לא חשבנו לנעול הדלת רק עד שתכלה רגל השואבות, ואם בהשכמה כמו שפותחים דלתות הנהר שהיו לפני כמה שנים, כן נפתח את דלת החצר, ומה תועלת תהיה להם, אם החצר תשאר פתוחה והנהר סגור. והעדים שהעידו שהחצר היתד. בלי דלתות, עדותם רק מזמן חורבן החצר שנחרבה בשנת תשעים ושמנה, והבנין נעשה ע״י גויים בנין רעוע בלי תיקון. והדיירים שדרים בחצר הנזכרת היו כלם עניים מרודים, וכעת שנכנסנו אנחנו ונמסרה החצר לידינו ועשינו בנין מחודש מתוקן ומשוכלל כראוי. ודרו בה רק תלמידי חכמים ואנשים של צורה. והם מוכרחים לעשות שמירה לחצר ולא תשאר פרוצה שהפרצה קוראת לגנב ויש עוד היזק שנכנסים חמורים חוץ מן הכבוד לחצר מן החמורים של הגויים שמטיילים בלילה בשכונת היהודים, ועל ידי זה חזרה החצר להיות כאורוה, ובשבוע החולף בבקר אחד נמצא חמור אחד מת בתוך החצר,
והגוי בעל החמור, בא והתלונן על הדיירים שהם המיתוהו והצריכם לישבע כלם אנשים ונשים וטף, ואם היה הגוי, גוי אלם היה קונסם לשלם מחירו גם בלי דין ומשפט. ועוד יש להם התק אחר בכל ליל שבת בהטמנת החמין שמהדרין התבשילין באמצעה של החצר והיא בלי דלתות יש חשש איסור בשר שנתעלם מן העין ויש גם חשש סכנה פן יכנס מי שהוא איזה שונא וישלך סם המות בקדירות, ואם יכניסו החמין בפנים לבית יש להם לבעלי הבית צער גדול מן החום ובפרט בימות החמה. ועוד יש היזק אחר שקמים באשמורת הבקר התלמידי חכמים הדרים בחצר ונכנסים לנהר להסיר רגליהם בצניעות. מופיעים בנהר הנשים שקמים בהשכמה. וזה מנע מהם להשתמש בנהר ומוכרחים לפנות למקום הידוע שהוא מקום להבלתי צנועים, [אולי בתי כסאות הצבוריים הנקראים ״אלבוויתאת״] והניחו ומחלו בהכרח בזכות שיש להם בדירתם, ומה שמעיד העד שהוא זקן שמימי מולאי ישמעאל [שהחצר היתד. בלי דלת] הוא העיד שלא בפנינו וכשעמד להעיד בפנינו חזר בו כמו שיראה כבוד תורתו בעדות החזרה… והשתא דאתייא להכי ותחת טובתינו גמלתונו רעה היינו דאמרי אינשי טב לביש לא תעביד, וביש לא ימטי לך מהיום הזה והלאה לא יכנס שום אחד לנהר שלנו, ויש לנו ראיה שהנהר הוא שלנו ובחזקתיגו שהרי בכל המסמכים של קנין החצר שבידינו מוזכר שירות בנהר הזה מכלל ההנאות השייכים לקרקע החצר הנזכרת. וראיה אחרת הוא פסק הקדמונים נוחי נפש על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים ובין בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם, שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות היו טובלות הנשים באותו הנהר שהיה מוקף בגדר והיו פורסות סדינים וטובלות תחתיהם והרשו אותם בית דין שיטבלו בכל חצר מהחצרות איך שיהיה להם נוח. ואם הנהר הזה לאורכו יש בו מקום די והותר לבית הטבילה, למה יבואו לחצר שאינה שייכת להם, אלא ודאי, כל הנהר לאורכו הוא שייך לבעלי החצרות והקהל יש להם חזקת הטבילה דוקא, ומאחר… היקר משה בן עדי אחד מבעלי החצרות ונתן להם… ונתן להם באותן החצירות… ועוד יש לבעלי החצר היזק ראיה שכל בנות העיר עוברות בכל שעה ורגע עליהם… ומה גם שיש התק ראיה להדיא מהפרוצות ועזות פנים שבהן שמעברין בידם עליהם [על פני הדיירים] גרף של רעי חוץ מן הכבוד. שאין לו חזקה לכולי עלמא כמו שכתב מרן בחושן משפט סימן קנ״ה סעיף ל״ו… ולמעלת כבוד תורתו החיים והשלם.
נאם עבדך שאול ישועה
תולדות היהודים בארצות האסלאם
היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-שלום בר אשר
תנופה כלכלית חשובה קיבלה הקהילה בטריפולי משהתחילו יהודי ליוורנו להגיע אליה כראשית המאה ה־17, אם כי גם כאן לא באותם ממדים כבתוניסיה. רוב המיסחר התקיים עם איטליה, והיהודים קיבלו אף כאן מונופול על יצוא של אי־אלה סחורות, כגון נוצות בת־יענה, כרכום וכן מונופול על חכירת מסים. היו ששימשו סוכני הקונסוליות הזרות בטריפולי. כך שירתו בני משפחת סרוסי כסוכנים דיפלומטיים של צרפת במאה ה־17 וה־18, אברהם קוריאל היה סוכנה של ויניציה בסוף המאה ה־18 ובני משפחת לביא יצגו את האימפריה ההאבסבורגית, בלגיה, הולנד וגרמניה במאה ה־19.
יהודים אחרים עסקו בסחר הסודאן, אך חלקם המכריע של יהודי לוב עסק במיסחר זעיר וברוכלות. חלק מהם ישב ישיבת קבע בטריפולי והיה עושה שבועות וחודשים בכפרים ובעיירות הערביים והברבריים הפזורים על־פני כל הארץ. היו אף כאלה שהלוו כספים למוסלמים, ואפילו חיילים בצבא העות׳מאני נהגו במאה ה־19 למשכן את חרבותיהם אצל יהודים תמורת הלוואות.
עד אמצע המאה ה־18, עת הגיעו למצריים סוחרים נוצריים מסוריה, שעמדו בתחרות קשה עם היהודים, התרכז חלק נכבד מן המיסחר הימי(כגון סחר הקפה) והאדמיניסטרציה הכספית וניהול בתי־המכס של מצריים בידי יהודים. כמעט לכל המושלים היו שרי־אוצר יהודיים, שאחד משני הכינויים שבהם נודעו העיד על פעילותם — ׳צראף באשי׳ — החלפן(או הבנקאי) הראשי. היהודים לקחו חלק ניכר בסחר עם אירופה(במיוחד עם ליוורנו, ונציה ופיזה) תורכיה והבלקן ואיי הים־התיכוץ (כגון רודוס). מיספר הסוחרים היהודיים היה כה גדול, עד שבשנת 1727 נעשה ניסיון באלכסנדריה להקים חברה של סוחרים יהודיים.
עליית מוחמד עלי לשלטון בראשית המאה ה־19, שלוותה בפיתוח המיסחר עם אירופה, הביאה לפעילות מחודשת בקרב היהודים. חלק מה׳׳שונות״ — ממגורות לאיחסון סחורות, שהובאו מאירופה, אפריקה, תורכיה והמזרח — היו שייכות ליהודים.
חלקים אחרים של האוכלוסיה היהודית היו בעלי־מלאכה שעסקו במיוחד במלאכת הבד והמשי וכן במיסחר בבגדים ישנים. מיעוט קטן עסק בהלוואה־בריבית ובחלפנות, וחלק ניכר התפרנס ממיסחר. הנוסע היהודי־אוסטרי לודוויג פרנקל, שפקד את הארץ באמצע המאה ה־19 מעיד, ש״המוחמדים (המוסלמים) והנוצרים אוהבים לקנות סחורתם אצל היהודים, יען לא יונו במישקל ובמידה״(ממצריים, וינה, 1862 עמי 86), וכמו ביתר התפוצות היתה גם כאן שיכבה לא קטנה של עניים.
כללם של דברים — אופי משלחי היד שבהם עסקו יהודי אפריקה הצפונית בתקופה הנדונה נגזר מיחסה של הסביבה המוסלמית למקצועות מסויימים, ממסורתם הדתית והחברתית של היהודים, ובעיקר מאופן התיישבותם — העיסוקים הטיפוסיים לבני עיר, ובמיוחד המיסחר והמלאכה — ומן היוזמות הכלכליות שנפתחו בפניהם עם התפתחותו של המיסחר הימי. אף־על־פי־כן, בולטות בתקופה זו שתי תופעות יסוד בכלכלת יהודי האיזור: הראשונה — העיסוק של חוג מסויים במיסחר הבינלאומי ובאספקה למדינה, והשניה — קיומה של שיכבה נרחבת, שישבה במרכזים הגדולים וביישובים הקטנים כאחד, שעסקה במלאכת־כפיים. בשלהי התקופה הנדונה התערערה מגמה זו כתוצאה מתמורות מדיניות, כלכליות ודמוגראפיות, שהתחוללו בארצות המגרב, ושמטבע הדברים הטביעו את חותמן גם על היהודים. חוג החצרנים והסוחרים הגדולים איבד חלק ניכר מתפקידו הכלכלי מחד גיסא, ומאידך גיסא עברו יותר ויותר יהודים שהגיעו למרכזים העירוניים הגדולים אל מעגל הסוחרים הזעירים או פנו למקצועות שירותים ולמקצועות חופשיים בגלל הזדמנויות חדשות שנפתחו בפניהם. מגמה זו ניכרה בארצות שבאו תחילה במגע עם השפעה מערבית, או שנכבשו לבסוף על־ידי מעצמות אירופה: מצריים, אלג׳יריה ותוניסיה, ואחרי כן בא תורן של לוב ומארוקו
עולים במשורה- אבי פיקאר
היתר היציאה מעיראק שניתן בד בבד עם התגברות העלייה מרומניה העלה את הקשיים הכרוכים במדיניות של עלייה המונית במלוא חריפותם. בדיונים שהתקיימו בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתיאום באה לידי ביטוי הדילמה בין בניין (או ליתר דיוק מניעת הקריסה) לבין הצלה. ואכן, על פי כמה מקורות מטרתה של ממשלת עיראק בהתירה את יציאת היהודים הייתה להביא לקריסתה הכלכלית של ישראל. בימים הראשונים לאחר שהותרה היציאה, כאשר שליח העלייה שלמה הלל סיפר ללוי אשכול גזבר הסוכנות על תכניות העלייה מעיראק, הוא זכה לקבלת פנים צוננת. אשכול אמר לו ׳תאמר ליהודים שיבואו אבל לא ימהרו, אין לנו כרגע אפשרות קליטה […] אם יבואו יצטרכו לגור ברחוב׳.העובדה שגם ברומניה היה היתר היציאה שברירי החריפה את הלבטים והוסיפה למתח הגלוי שבין הצלה לבניין גם מתח סמוי בין המורשת הקולוניאלית לאתוס הלאומי ובין הגישה המשלבת לגישה המסתייגת כלפי יהודי ארצות האסלאם. עד ראשית 1951, אף שלא דחתה רשמית את עולי עיראק, נקטה הסוכנות מדיניות של השהיה, שהאטה מאוד את היציאה מעיראק. העלייה מרומניה הועדפה בעיקר בשל מדיניותם רבת הסתירות של המשטרים הקומוניסטיים בשאלת היהודים והחשש מעצירה פתאומית של העלייה. אשר ליהודי עיראק, ההנחה הייתה שמנהיגי המדינה נחושים להוציאם ועיכובם לא יביא לעצירת התהליך.
הערות המחבר : כל עולה נוסף הוא מסמר נוסף בארון המתים של ישראלי, אמר נורי אלסעיד, ראש ממשלת עיראק (צמחוני, ממשלת עיראק, עמי 88). ראו גם את עמדת תופיק אל סוידי, ראש ממשלת עיראק מינואר עד ספטמבר 1950 ובעל תפקיד מרכזי בחקיקת החוק שהתיר את יציאת היהודים (שם, עמי 80). ציטוט דומה הביא יצחק רפאל מפי צלאח ג׳אבר, שר הפנים העיראקי(המוסד לתיאום, 27.8.1950, אב״ג). בהנהלת הסוכנות חששו עוד במרס 1950 שפתיחת שערי עיראק היא מזימה עיראקית או אמריקנית שנועדה למוטט את ישראל (מאיר, התנועה הציונית, עמי 240). גולדמן ציטט דוברים אמריקנים שאמרו ׳לא צריך להילחם עם ישראל, ניתן להם לקלוט עד שיפלו׳(שם, עמי 310 הערה 120).
הערות המחבר : הלל העריך ש־60,000 מיהודי עיראק ינצלו את החוק ויעלו. הערכה זו הייתה גבוהה בהרבה מהערכות של ממשלת עיראק ושל ממשלת ישראל. בפועל היה מספר העולים כפול.
הערות המחבר :מצבם של יהודי עיראק, שבמהלך הרשמתם לעלייה נשללה מהם נתינותם העיראקית, הלך והחמיר במחצית השנייה של 1950. בהיעדר מחנה מעבר מסודר הפך בית הכנסת ׳מסעודה שם טוב׳ בבגדאד למחנה מעבר מאולתר עבור היהודים שמחוץ לעיר, ו־25,000 העולים שנדחסו שם חיו בתנאים קשים ביותר. בקרב חסרי הנתינות שהתחייבו לעזוב את עיראק בתוך עשרים יום התחוללו הפגנות בדרישה ליציאה מהירה. חזרתו של נורי אל סעיד, ממייסדיה של עיראק המודרנית ומדינאי עוין ליהודים, לראשות הממשלה בספטמבר 1950, החריפה את המגמה האנטי־יהודית. ממשלתו, שזעמה על קצב היציאה האטי, איימה בשליחתם של 20,000 משוללי הנתינות אל הגבול הירדני בכוח, ומשם במשאיות לישראל או לגבול כוויית, למדבר. האפשרות שהעיראקים ינקטו צעדים קיצוניים הייתה סבירה לנוכח הניסיון של הטיפול העיראקי במיעוטים ובייחוד טבח האשורים (קבוצה נוצרית שאלפים מחבריה נטבחו ב־1933 ביזמת הצבא העיראקי). אי־לכך הפעילו ממשלות בריטניה וארצות הברית לחץ על ישראל כדי לזרז את קצב העלייה מעיראק. בשלהי 1950 ובראשית 1951 שוב הושלכו פצצות על מוסדות יהודיים ובתי כנסת. פצצות אלה, ובעיקר זו שגרמה לארבעה הרוגים בינואר 1951 בבית הכנסת מסעודה שם טוב, הגבירו את קצב הרישום, שהיה גבוה גם קודם לכן, וכמובן החריפו את החרדה. לימים נשמעה טענה שאת הפצצה הקטלנית השליכו שליחים ציונים כדי לזרז את העלייה. אך הסבירות שזו הייתה ׳פרובקציה ציונית׳ נמוכה מאחר שקצב הרישום באותם ימים היה ממילא מהיר מקצב העלייה ובוודאי מיכולת הקליטה של מדינת ישראל. טענת הפרובוקציה עמדה במרכזה של תביעת דיבה שניהל שליח העלייה לשעבר מרדכי בן פורת. מסקנת בית המשפט הייתה שאין בסיס לטענה(שגב, הישראלים, עמי 165-164). עם זאת חלק מהספרות המתייחסת לעלייה מעיראק חוזרת על הטענה בדבר מזימה ציונית להפחדת היהודים. ראו למשל שוחט, זיכרונות אסורים, עמי 158; שנהב, היהודים הערבים, עמי 134; שטרית, המאבק המזרחי, עמי 328 הערה 80.
הערות המחבר : העיתונות בעיראק הסבירה את מדיניות הסוכנות ביחס הקולוניאלי. ישראל, כך נכתב, מעדיפה את עולי רומניה מכיוון שהיא מעדיפה אירופאים(צמחוני, ממשלת עיראק, עמי 92).
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים – בן לאדן והאחים המוסלמים
בן לאדן והאחים המוסלמים
שנת 1979 הייתה שנת מפתח בתולדות האיסלאמיזם, בזכות התרחשויות בשתי מדינות שונות. ניצחונו הגדול של ח׳ומייני באיראן התקבל בתנועה האיסלאמיסטית כמהפכה של תקווה, בסדר הגודל ההיסטורי של המהפכה הצרפתית והמהפכה הסובייטית. אולם את האופוריה הזאת קלקל באותה שנה ההלם הכבד שגרמה השתלטותו של הצבא האדום על אפגניסטן המוסלמית. מוקד חדש נוצר למלחמת הקודש. אחד הערבים הראשונים שנחלצו לג׳יהאד נגד ברית המועצות הוא קרוב לוודאי האיש שהשפיע על אוסאמה בן־לאדן יותר מכל אדם אחר: איש האחים המוסלמים עבדאללה עזאם.
עזאם, שנולד בשנת 1941 בג׳נין, גילם להפליא את הקשר שבין חזיתות הג׳יהאד האיסלאמיסטי באפגניסטן ובארץ־ישראל. ״עזאם היה ממייסדי ארגון הטרור הפלסטיני־איסלאמיסטי חמאס״, מספר היליד דוראן במגזין ׳טרנס־ איסלאם׳. ״כל חייו נאלץ להתגונן מפני ההאשמה שהתעסקותו באפגניסטן הסיחה את הדעת מפלסטין, שכן פלסטין היא בחשבון אחרון ׳דאגתו העיקרית של האיסלאם׳. למעשה, עזאם ביקש להילחם למען אפגניסטן כדי ליצור בכך את הבסיס למאבק הבא נגד ישראל״.
בשנת 1960 התמנה עזאם לדובר האחים המוסלמים באוניברסיטת דמשק. בשנים 1973-1971 למד לתואר שלישי באוניברסיטת אל־אזהר במצרים, ושם יצר קשר עם איסלאמיסטים לוחמניים מצרים. עם תואר הדוקטור יצא ללמד קורסי חובה באיסלאם באוניברסיטת המלך עבד אל־עזיז בעיר ג׳דה שבסעודיה. בגידה הייתה השפעתם של האחים המוסלמים המצרים חזקה במיוחד. העיר הייתה שער הכניסה של חומר מודפס ממצרים, וכתבי סייד קוטב הופצו בה בידי אחיו מוחמר קוטב, ששימש מרצה בקורסי חובה באיסלאם באוניברסיטה לצד עזאם.
אוסאמה בן-לאדן למד כסטודנט בקורסים של מוחמר קוטב בגידה בשנים 1978-1974, והתוודע לכתבי אחיו. הללו היו עתידים להפוך חלק מתכנית הלימודים במחנות האימונים שבן-לאדן הקים לימים באפגניסטן. אולם את מערכת היחסים הקרובה ביותר שלו יצר בן־לאדן עם מורהו האחר לאיסלאם באוניברסיטה, מוחמר עזאם. הרצאותיו של הפלסטיני עזאם נסבו כולן סביב ציר אחד קבוע: ג׳יהאד במקום משא ומתן עם ישראל, ג׳יהאד במקום ועידות בסוגיית אפגניסטן, ג׳יהאד במקום דיאלוג עם הכופרים. בלהט שאינו בר כיבוש האדיר עזאם את פולחן השהאדה. בכתביו הרבה להלל את השגת הקדושה, או, ליתר דיוק, את ההתעלות השמיימית באמצעות הרם עצמי ג׳יהאדיסטי, הראויה להיות מטרת חייו של כל מוסלמי אדוק.
עזאם ותלמידו בן-לאדן ייסדו בשנת 1982 את ״לשכת שירותי המוג׳אהידין״ בעיר פשוואר שבפקיסטן ואת כתב העת ׳אל־ג׳יהאד׳. בכל כתביו זכר עזאם להדגיש שהמאבק בפלסטין הוא חובתו של כל מוסלמי לא פחות מהמאבק באפגניסטן. בשנת 1984 הקים בן-לאדן גם את ״בית מְלַוֵוי הנביא״, פונדק ל״אפגנים ערבים״. כבעל תואר במינהל ציבורי, הוא השכיל להכין מסד נתונים של כל הג׳יהאדיסטים שעברו בו. עד מהרה נודע מרכז תיאום זה בכינויו המקוצר ״אל־קאעידה״ – הבסיס.
באותה שנה שבה נוסד בית המלווים השתחרר מהכלא המצרי מקורב נוסף של בן־לאדן, איימן א־זוואהירי. גלגוליו של זוואהירי ממחישים היטב את תהליך הרדיקליזציה שחל בתנועה האיסלאמיסטית. הוא נולד בשנת 1951 והצטרף לאחים המוסלמים בגיל צעיר. בשנת 1974 הוסמך בקהיר כרופא ילדים. עוד באותו עשור נטש את המקצוע כדי להתמסר למאבק המזוין להקמת דיקטטורה איסלאמית. בראשית שנות השמונים, כחבר בארגון הג׳יהאד, היה מעורב בהכנות להתנקשות בחיי סאדאת. הוא נכלא בשנת 1981, אך שוחרר כאמור כבר בשנת 1984. בשנת 1985 הוא הצטרף למוג׳אהידין באפגניסטן, ושם, בתום עשור, התמנה לסגנו של בן־לאדן.
זוואהירי הוא שהשפיע על בן־לאדן לאמץ את ההשקפה שהמאבק המזוין והטרוריסטי קודם לחינוך ולתעמולה. זאת ועוד. זוואהירי הוא גם מי ששכנע את בן־לאדן בצורך לשנות את סדר העדיפות באסטרטגיה הג׳יהאדית: יש להמשיך אמנם בניסיונות להפיל את הממשלים הכופרים בארצות ערב, אך האמריקנים והישראלים צריכים להיות מעתה המטרות העיקריות.
כמהפכן מקצועי, זוואהירי הקדיש תמיד תשומת לב מיוחדת לאינדוקטרינציה של אנשיו. אפשר לראות זאת בפרטים על ההכשרה הצבאית באל־קאעידה, שנחשפו במהלך משפטים שנערכו בקהיר. לאימונים המעשיים בייצור פצצות, בזיוף דרכונים וכיוצא בזאת קודמים תמיד קורסים תאורטיים אינטנסיביים בנושאים כגון ״הלכה איסלאמית״, ״אידאולוגיה של הג׳יהאד האיסלאמי״ ו״ההיסטוריה הפוליטית של תנועות איסלאמיות לוחמות״. בדרך זו נשמר הקשר הרעיוני בין הדורות החדשים של הלוחמים ובין המקורות, האחים המוסלמים. גם אוסאמה בן־לאדן הוא תוצר של האידאולוגיה וההיסטוריה הללו. ההשפעה הנודעת לאיסלאמיזם המצרי על פעולותיו מומחשת בקלטת וידאו מאוקטובר 2001 שבה הגיב למתקפת ארצות הברית נגד הטליבאן: בן־לאדן ניצב שם בין שני מנהיגי ג׳יהאד מצרים. משמאלו המצרי מוחמד עאטף, שהיה אז המפקד הצבאי של אל־קאעידה, ומימינו איימן א־זוואהירי. זוואהירי נואם בקלטת אחרי בן־לאדן, ומשמיע הצהרה פרוגרמטית: ״אמריקה היא הבכירה שבפושעים, כי היא יצרה את ישראל, אותו פשע בן חמישים שנה״.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
Le Makhzen, par ces efforts empressés qui paraissent exceptionnels, n'est guère sorti des procédures habituelles de la loi relative à la « Dhimma », ni tombé dans l'imbroglio des interprétations intéressées et mensongères du dahir du 5 février 1864 ; mais il a voulu faire perdre au colonialisme européen l'occasion qu'il espérait pour l'occupation du pays et de la population. La parution du dahir a représenté une occasion importante que les Européens entendaient exploiter au maximum, car ils pensaient qu'elle les mènerait à paralyser l'autorité et la souveraineté du Makhzen et à sortir une partie de la nation de son pouvoir et de sa juridiction. En voici les détails :
Les étrangers à l'affût purent acquérir l'adhésion de nombreux juifs dont la plupart des notables et des richards, en leur accordant leur protectorat avec tous les avantages et tous les droits inhérents, minimisant l'autorité du Makhzen sur eux alors qu'ils étaient ses sujets. Lesdits étrangers avaient infiltré par le canal des écoles de l'Alliance Israélite Internationale plusieurs des grandes villes marocaines dans le but de dénaturer l'identité culturelle et nationale des juifs, d'en faire des « résidents » et de les préparer à servir leurs ambitions au Maroc, en les utilisant dans la réalisation de ce qu'ils projetaient, dans la planification de leurs avantages. Cela conduisit les juifs trompés à espérer arracher les mêmes privilèges économiques que ceux accordés aux étrangers. S'imaginaient-ils devenus quasiment les sujets d'autres nations, comme l'Angleterre ?
La promulgation (forcée) du dahir précité constituait probablement le fruit d'une préparation réfléchie dans le cadre d'une vaste tactique coloniale, visant des pays dans le but de les occuper. Parmi ceux-ci, le Maroc. Autrement, comment expliquer ces hasards ? Voilà l'Empire ottoman, 25 ans avant la parution de notre dahir, qui se trouve obligé par les forces coloniales à publier un édit (firman) sultanien en 1840, déclarant « de cesser les mauvais traitements et la torture » contre ses sujets juifs, et 27 ans après, le Bey de Tunis, forcé sous la pression militaire française, de proclamer le pacte de 1857, s'engageant à déclarer l'égalité entre les juifs et les musulmans de Tunis et les exonérant de toutes les taxes imposées aux non-musulmans. Sept ans plus tard, vint le tour du Maroc et la promulgation du dahir de 1864. Bien que ce dahir confirmât la loi régissant les « Ahl Eddhimma » en vigueur depuis des siècles, les étrangers et ceux qui suivirent leur voie parmi les juifs marocains, le lurent et l'interprétèrent de la même façon que l'édit sultanien et le pacte du Bey et s'en servirent pour créer les troubles et l'agitation au Maroc.
3.- Les pays étrangers voulaient par ce tumulte mensonger fait autour de « l'injustice, les mauvais traitements et la torture des juifs du Maroc », expérimenter un nouvel outil qui sera ajouté aux autres pour anéantir la souveraineté et l'honneur du pays. Ce prétexte était celui des « minorités religieuses maltraitées », expérimenté auparavant en Orient, minant l'Empire ottoman de l'intérieur, ce qui avait facilité son morcellement, permis la colonisation de certaines parties de cet Empire, et créé des troubles dans de nombreuses localités. Afin d'arriver à ses fins, l'étranger s'était mis à faire circuler des racontars au sujet du « juif maltraité», « méprisé » et « abandonné », qui subissait diverses sortes de mauvais traitements et de tortures ; cela pour disposer d'un argument lui permettant d'augmenter sa pression sur le Maroc et de chercher de nouvelles voies pour s'imposer et s'introduire dans le pays, ce qui affaiblirait davantage le Makhzen, le déshonorerait et en ferait une proie facile pour la colonisation.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-La rosace du Roi Salomon
La rosace du Roi Salomon
David Bensoussan
Dans ce roman captivant, l'intrigue archéologique fait revivre des moments intenses d'un passé souvent méconnu où s'entremêlent l'Histoire et les croyances qui ont façonné notre société. Le récit se poursuit aux temps présents avec un dénouement surprenant.
Le roi Salomon commande à son joaillier une rosace de six pétales. Chaque pétale contient une inscription partielle et est confié à des personnes de confiance qui le transmettront de génération en generation.
Un scientifique montréalais qui est aussi un archéologue amateur est contacté par une organisation mystérieuse qui possède des trésors d'art. Sollicité pour une expertise, il parvient à remonter la filière de l'organisation. Ses aventures l'amènent à interagir avec les services secrets israéliens, des musulmans qui prennent conscience de leur origine juive et des trafiquants d'art qui entravent ses recherches.
Le contexte général est celui d'un monde qui vit de plus en plus le choc des religions. Le scientifique réussit à retrouver les six pétales et leur message devient connu de la planète qui cherche à en décoder le secret, soit l'adresse du Jardin d'Éden. Or, ce message est à double sens. Il est décrypté alors que la planète angoissée par les conflits se familiarise avec une personnalité inspirante qui pourrait être… le messie.
Dr. David Bensoussan, du Québec, est un universitaire dans le domaine des sciences appliquées et a à son actif un long passé d'engagement dans des organisations philanthropiques. L'Histoire et l'archéologie sont sa passion et son passe-temps.
Il a publié de nombreux oiwrages de sciences et est également l'auteur de plusieurs volumes littéraires dont un commentaire de la Bible (La Bible prise au berceau), un livre de souvenirs (Le fils de Mogador), deux essais historiques (L'Espagne des trois religions, Il était une fois le Maroc) et un livre d'art (Mariage juif à Mogador) en collaboration avec Asher Knafo.