ארכיון חודשי: דצמבר 2015


קורפוס הסיפורים: מקורות שבכתב ומסורות שבעל־פה-שבחי הרמב"ם

  1. קורפוס הסיפורים: מקורות שבכתב ומסורות שבעל־פהשבחי הרמבם

כל הסיפורים על הרמב״ם מקורם, ככל הנראה, במסורת שבעל־פה, והם עברו מדור לדור ומקהילה לקהילה בתפוצות ישראל. יש להניח שסיפורים ואגדות על הרמב״ם סופרו בראש ובראשונה בסביבה שבה חי ופעל, ועברו מדור לדור ומן המקומות הללו לכל תפוצות ישראל עד לדורנו. במשך הדורות הועלו הסיפורים על הרמב״ם מן המסורת אל הכתב, מהם הגיעו לדפוס ומהם נשארו צפונים בכתבי־יד. אבן יחיא בספרו ״שלשלת הקבלה״ מעיר על קיומם של סיפורים על הרמב״ם במסורת שבעל־פה: ״ואם אמרתי בני להגיד הלוך כל המעשים הנוראים שראיתי בכתב ושקבלתי על פה מזה הרב יכלה הזמן והם לא יכלו״. אותו מחבר אף העיר על קיומם של נוסחים שונים לאותו סיפור וגם הביא שני נוסחים, כמו במקרה של סיפור ההרעלות: ״אמנם שמעתיה באופן אחר״.

בספרו ״שם הגדולים״ מזכיר החיד״א סיפורי־עם המתהלכים בפאס על הרמב״ם: ״שמעתי מפי המרובין שבעיר פאס היו רוצים הישמעאלים לשרוף ח״ו להרמב״ם על מעשה שהיה שדן דין שממנו היה ביזוי להם ונצול ע״י השבעות ושמות הקודש, ומספרים נסים וענינים הרבה שאירעו לו באותו פרק״.

לריכוז הסיפורים על הרמב״ם עמדו לפנינו שלושה סוגי מקורות: כתבי־יד, דפוסים, רישומים והקלטות מן המסורת שבעל־פה.

א.             כתבי־יד

סיפורים בודדים ומחזורי סיפורים על הרמב״ם מתוך כתבי־יד אחדים נתפרסמו במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, הן מאלה שהיו כתובים ערבית יהודית, בעיקר מקרב יהודי צפון־אפריקה והן מאלה שהיו כתובים עברית, שמוצאם ממזרח וממערב — בעיקר שני כתבי־היד שפרסם נויבאואר. במסגרת ההכנות לספר זה איתרתי כתבי־יד אחדים הן בערבית יהודית והן בעברית מקהילות יהודי המזרח ויהודי צפון אפריקה, והם מתפרסמים כאן לראשונה. כתבי־יד אלה יש מהם המכילים שני מחזורי סיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית משתי קהילות במזרח התיכון, ממצרים ומתימן, ומהם המכילים מחזורי סיפורים וסיפורים בודדים בעברית: מהם המכילים שני מחזורי סיפורים בעברית מבגדאד בני חמישה סיפורים כל אחד, ומהם המכילים סיפורים בודדים מלוב, מכורדיסתן ומפרס (ראה בפירוט להלן).

ב.             דפוסים

סיפורים לא מעטים נדפסו על הרמב״ם, אך הם פזורים על פני סוגים שונים של ספרים, ישנים וחדשים. חלק מהספרים הללו הם ספרי קורות הימים, כמו בספרים ״שלשלת הקבלה״, ״סדר הדורות״, ״שבט יהודה״, ״דברי יוסף סמברי״ ו״ספר יוחסין״, וחלק מהם ספרי רבנים המשבצים סיפור פה וסיפור שם על הרמב״ם כהמחשה לדבריהם, כשלספריהם אין קשר לנושא הרמב״ם, כמו בספר ״הולך תמים ופועל צדק״ לדיין, ״עומר השכחה״ לגבישון, ״שמח לבי״ לגאגין ועוד. גם חכמים במאה העשרים נהגו לעשות כך, כמו אביתי בספרו ״מעשה הגדולים״,

ורבני צפון אפריקה בספרי ההלכות והדרשות שלהם, שנהגו לספח סיפורים בסופי ספריהם, וביניהם מצויים סיפורים אחדים על הרמב״ם. חכמים וסופרים שקיבצו וערכו קובצי סיפורים גם הם הביאו בתוך מבחריהם סיפורים על הרמב״ם, הן בקבצים שבערבית יהודית, כמו בקבצים ״מעשה צדיקים״, ״מעשה שעשועים״, ״שבח חיים״ ועוד, וכן בקבצים עבריים, כגון ״ספר המעשיות״, ״מעשים טובים״, ״מעשה נסים״, ״קורא הדורות״, ״אוצר המעשיות״ ו״אבותינו ספרו״, וכן קובצי הסיפורים שפרסם לאחרונה חדאד.

גם המחטט בספרי מסעות ימצא סיפורים נדירים על הרמב״ם, כמו הסיפור שמצאתי בספרו של סלושץ והסיפור שבספרו של אדלר, שני חוקרים שביקרו במצרים ורשמו בין היתר סיפורים על הרמב״ם.

גם מן העיתונות היהודית שבערבית היהודית איתרתי סיפורים על הרמב״ם, כמו בשבועון היהודי־העיראקי ״מגיד מישרים״, שיצא לאור בכלכותה שבהודו במאה התשע־עשרה, ובעיתון היהודי התוניסאי ״אור הלבנה״, שיצא לאור בג׳רבה שבתוניסיה במחצית הראשונה של המאה העשרים. במסגרת ספר זה אף הבאנו סיפורים שנתפרסמו מכתבי־יד במקומות נידחים, כמו הסיפורים שפרסם נויבאואר בכתב־עת יהודי הולנדי לפני יותר ממאה שנים, וכמו הסיפור שפרסם הברמן ולא הגיע לידי החוקרים את הסיפורים על הרמב״ם.

ג. רישומים והקלטות מן המסורת שבעל־פה

סיפורים רבים מן המסורת שבעל־פה נרשמו בארכיון הסיפור העממי בישראל. מן הסיפורים שנרשמו על הרמב״ם, שמספרם יותר ממאה, אנו התעניינו רק בסיפורים שמוצאם מקהילות ישראל שבמזרח התיכון ושבצפון־אפריקה. במסגרת ספר זה הבאנו מבחר של ארבעים ואחד סיפורים (סיפורים 140-100) המייצגים את הסיפור העממי על הרמב״ם בקהילות הללו. השתדלנו להביא סיפורים שעדיין לא נתפרסמו, אך הבאנו גם סיפורים שנתפרסמו אם יש בהם תרומה להבלטת קווים מיוחדים בתיאור דמותו של הרמב״ם. כמו כן הבאנו סיפורים מקבילים לסיפורים שנדפסו מכתבי־יד ודפוסים כדי להראות את מקורותיהם; ואף הבאנו את מקבילותיהם של הסיפורים המהלכים כמסורת שבעל־פה. אף הקלטנו סיפורים אחדים על הרמב״ם בערבית יהודית, תעתקנו אותם ותרגמנו אותם לעברית כדי להראות שהמסירה בעל־פה של סיפורי הרמב״ם עדיין חיה

וקיימת לא רק בעברית אלא גם בערבית יהודית עד ימינו. במסגרת זאת הבאנו ארבעה סיפורים מפי יוצאי עיראק בישראל (סיפורים 60-57) וסיפור אחד מפי יוצאת מצרים בישראל (סיפור 61). סיפורים אלה יכולים להראות גם את השוני בין המסירה בעל־פה בשפת המקור ובין זו שנרשמה בעברית. ניסינו להביא מספר גדול של סיפורים על נושא אחד, מן המקורות שבכתב ומן המסורות שבעל־פה, כדי שנוכל לבחון את השתלשלותם של מוטיבים, לראות מסורות שונות על אותו עניין כשאחת מדגישה יסוד זה ואחרת יסוד אחר. כמו כן הובאו סיפורים המבטאים גישות שונות לאותו עניין, גישות של תלמידי חכמים וגישות של מספרים עממיים, ולעתים אף של סופרים, כשכל אחד מנסה לעצב את הטקסט כהבנתו.

סוף הפרק החמישי מתוך הספר " ויהי בעת המללאח " יוסף טולידאנו. 

 

המאמינים שהסתתרו אחרי דעיכת התנועה שבו והרימו ראש ובפיהם הסברים על דתיית הגאולה והמרת הדין המדומה של משיחנו מלכנו. כל כותב אחד מגדולי השבתאים במכנאס שהושפע עמוקות על ידי רבי אלישע אשכנזי ושדרי ארץ ישראל אחרים, רבי דניאל בהלול :

שבתאי צבי

" הגאולה נקבעה לאלף ושש מאות שנה אחרי החורבן ( 1668 ) ואז נתתחבר הוא"ו שבשם המפורש עם הה"א שנפרדו בגלות, ובאותה שנה היה צריך לבוא מלכנו.. שבתי צבי יר"ה וצריכים להיות חבלי משיח, על שנה זו אמרו חז"ל בספר הזוהר ( ח"ג דף רע ע"א ). אוי למי שיזדמן כאשר יתבע האריה הגדול את נקבתו, הקב"ה ברחמיו הוסיף לנו שש שנים ושישה חודשים כדי שיתבטלו חבלי משיח ויהיה שמו יתברך שלם כי לא יתחברו ו"ו ען יו"ד ה"א עד שיעברו שש שנים אחרים ".

אחד מרבני תיטואן רבי יעקב אבוהב שלח לרבי שלמה הלוי מונציה מכתב המאשר בקווים כללים את העדויות האחרות :

הנערים הם עמודי עד שיבוא כבודך בע"ה ועוד באלו הבשורות טובות איני רוצה לשולחם עד אראה איך יפול דבר. כלל העולנ אומר זה המגיד של מכנאס שערב פסח הבא ראשון בע"ה יתגלה משיח אלורנו בלי ספק , והוא אדוננו המלך שבתי צבי יר"ה. הלכו יהודים מכאן לשם וראוהו ואמר סודות נעלמים שלא נשמעו מעולם ולא נראו ומלתא בטעמא והטוב שאמר שלא יבואו חבלי משיח כלל שעל כן נתארל הגלו וכו".

אגדות נרקמות סביב אישיותו של אותו משיח ממכנאס כפי שאנו יכולים ללמוד ממכתב ששלח יהודי מסאלי לאחיו בליוורנו בשנת 1675 :

" ומהקירון פנים שיש לו לא יש חכם בעולם שיכול להביט בפניו רק בחדר שהוא יושב ויש לו סדין אחד מחיצה בינו ובין החכמים ומאחורי הפרגוד מדברים עמו, יומם ולילה עוסק בתורה סודות עמוקים נגלים אליו בכל יום וחכם גדול אחד שנראה לו אליהו בהקיץ אמר שפני זה הנביא דומים לפני אליהו ולעל מי ששואל אותו אומר לו הגאולה קרובה קרובה ".

רב אחד ממכנאס נותן כאות לבוא השיח את הכוכב הזוהר בשמי העיר בשנת 1665 ובשנת 1668. הוא מביא לחיזוק את חלומו של רבי אברהם בן שמחון מפאס שבו נגלה לו אליהו הנביא ובישר לו שאת מניין 1600 השנים שיש לספור עד הגאולה צריך להתחיל לא מימי נח, אלא לאחר חורבן המקדש ( בשנת 70 ).

חלומות, הזיות, נבואות, הכל מצביע על תחושת סוף הדורות וציפייה בטוחה ליום הגאולה הקרב ובא, וכל אנשי המערב כקטון כגדול עשו תשובה גדולה יותר ויותר מהתשובה שעשו בזמן שבתי צבי ירום הודו.. ועשו להם מלבושים בגדי כבוד והם מוכנים מעת לעת לעלות לירושלים " יום לפני הפסח האחרון בגלות, בערו היהודים בדבקות יתרה את שארית החמץ " וכל קהילת המערב נאספו בבתיהם וממתינים מעת לעת כי המגיד אמר לו שבערב פסח תל"ה אחר חצות יתגלה המשיח ,.

ולא בא.

לא עם קשה עורף כישראל יזנח את האמונה. אם לא השנה אז בשנה הבאה. יוסף אבן צור מבטיח לקהל מאמיניו שהגאולה רק נדחתה ועתידה להתחולל בערב פסח תל"ו " והנביא השיב בשם המגיד שאמר לו שהיה מוכרח להיות כן בעבור הרבה עוונות שהיו בישראל ובעבור אותו הצער שנצטער הנביא איך נמצא שקרן בדבריו נמחלו אותם העוונות, עכשיו אומר שאמר לו המגיד שהוא משיח  בן אפרים ושבתי צבי משיח בן דוד והראה לו הרבה רמזים וסודות על כך…"

אולם לאחר זמן מה נסתלק הבחור מהעולם ובני עירו בחרו לא לזכור את כישלון נבואתיו אלא דווקא את העובדה הנפלאה שמעם הארץ עלה לדרגת עילוי בתורה. ויהי אחרי כן וימות הבחור הנאמן לנביא ה' ואף על פי שלא בא הגאולה בזמן שאמר ידעו בידיעה ברורה כי מאת ה' הייתה זאת ואין להרהר אחד מידותיו.. לא נוכל לומר שיוסף דיבר שקר חס וחלילה אלא שכך גזרו משמים ".

ובכלל הסבירו כמה מתלמידיו לא יכול היה יוסף למלא את שליחותו, משיח בן יוסף היה צריך לבוא בקשרי חיתון עם משפחת בן דוד ולקחת את בתו של שבתי צבי לאישה. וכידוע לשבתי צבי לא נולדו ילדים.

מוזריות הנימוק מצביעה בבירור על ניוון האמונה, הפעם זה היה באמת הסוף. פרשת שבתי צבי נמחקה כליל מזיכרון בני ישראל במרוקו. מה עוד שהשלטון החדש החזיר לארץ את השקט והשגשוג, ובפני יהודי המערב בכלל, ומכנאס בפרט, נפתחה שעת התהילה.

סוף הפרק החמישי מתוך הספר " ויהי בעת המללאח " יוסף טולידאנו. 

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה-במצוקתה

למחרת, בארוחת הבוקר אנו מסתפקים בקפה ולחמנייה, יותר מזה אסור לנו לאכול אצל גויים, מטעמי כשרות. אנו יוצאים אל הכיכר הראשית. הכול חדש וזר לעין. הגברים לבושים כערבים והסימן המבדיל ביניהם – בירית שחורה על רגל אחת מחתחת לברך. 

הנשים לבושות שני מיני לבוש : הנשואות לבושות שחורים והלא נשואות – בגדים משובצים בחום כהה. בכיכר המרכזית הזאת הבחנתי בכמה דברים מעניינים שלא ציפיתי לראותם במקום נידח כזה. חנויות ספרים, כמובן לא חילוניים, ובית דפוס חדיש.

ההסתדרות הציונית במקום נקראת " תפארת ציון ". היא איננה מסונפת להסתדרות הציונית הגדולה העולמית, אינה שולחת צירים לקונגרס הציוניים, אינה תורמת לקרנות ואינה קשורה כל קשר ארגוני אל החוץ.

לא עלה בידי לקבוע מתי נוסדה הסתדרות זו ומהן סיבות התבדלותה. הרחק מכל יישוב תרבותי, נמצאת פינה מיוחדת במינה זאת, בעלת אופי דתי מובהק. רבים מדברים עברית רהוטה שנשמרה בפיהם כנראה מימי קדם. הדבר מעורר סקרנות והתרגשות עזה.

הלילה נערכת חתונת בנו של כהן. אנחנו מוזמנים כאורחי כבוד. הכלה נאה, נמוכת קומה במקצת ושמנמונת. בשועים שלפני החתונה פיטמו אותה במאכלים שמנים, הרבה קוסקוס, מאכל מסולת מקומית, כדי שתיראה מלאה יותר.

היא הובאה מפאריס, והשכלתה כללית ורב צדדית. את כל חייה עשתה בבירת צרפת. החתן לבוש אירופית: מקטורן, חולצה ועניבה. הכלה לבושה בגדי פאר לפי מנהג המקום, ומעוטרת בתחרימים, רקמות זהב ועדיי זהב רבים וכבדים שניתנו לה בהשאלה מתושבי המקום : צמידים, ענקים, עגילים, טבעות, רשתות זהב על הראש, וגם שעוני זהב תלויים לה על גופה. 

הכלה ישבה בפרוזדור קטן בין האולם הגדול שבבית ובין חדר אחר, שמשך שעות ארוכות על ספסל, ומשני עבריה שתי זקנות, שאינן משות ממנה לרגע. ניסיתי לדבר אליה. אמרתי שברצוני לספר בארץ על כלה מפאריס המתחתנת בג'רבה, לא זכיתי לתשובה. ידידי יעצו לי שלא אשחית מלים. זהו הנוהג.

סיימנו את ארוחתנו הדשנה. האולם התמלא כולו שולחנות וספסלים לפניהם, על גבי השולחנות ערוכות הצלחות, ונשים זריזות מוציאות מסירים גדולים שעל גבי פרימוסים מחרישי אוזניים – מנות קטנות מאוד של אוכל. כדורי בשר או דג.

אל השולחן מסובים עשרות יהודים, ספרי תלמוד לפניהם והם לומדים הכוונה רבה ובזמזום חרישי. אינם שמים לב למאכלים המוגשים להם וממשיכים בתלמודם.

אני משוחח עם החתן, יוסף. הוא מוביל אותנו לחדר המיועד לליל הכלולות. חדר גדול ובפינה שבו כמו כוך נמוך. בתוך הכוך עומדת מיטת הכלולות, מסודרת לתפארת. החתן אומר לנו שכבר אין לו סבלנות. הוא מצפה שיסתיימו הסעודה ולימוד התורה – שיוכל להתייחד עם כלתו. אינני בטוח שראה אותה לפני החתונה, אבל היא יפה, ואי סבלנותו מובנת.

למחרת בבוקר, אחרי הקפה והלחמנייה, יצאנו בדרכנו חזרה בכביש ליבשת, לעיירה זרזיס. כאן מגיע מדבר מהרה ממש עד לים. זרזיס היא נווה מדבר, וצומחים בה דקלים רבים. גם שם רבים היהודים הרוצים לעלות לארץ ישראל.

מרקוזה מסדיר במהירות עם אחד מאנשי המקום את בדיקת העולים בשבוע הבא, ואנו ממהרים לבן –גארדן, במחק של כחמישים קילומטר. בצאתנו מזרזיס נעלם כל סימן של דרך ואנחנו נוסעים במדבר הפתוח מאופק עד אופק. אין זה מדבר של חול, וכולו אבנים קטנטנות, כגרגרי עדשים.

לפני בואנו לבן-גארדן, נתחוללה סופת חול שהקימה עלעולים ברחובות. החול נדבק אל החלונות ואל הדלתות וכיסה את הגגות בשכבות משקע עבות. איש לא נראה ברחובות העיירה, הכול הסתתרו בתים. אבל מרקוזה יה פעיל גם עתה.

הלכנו לבית הכנסת שהיה מלא גם הוא חול. נשלחו רצים ולאחר דקות אחדות התמלא בית הכנסת מפה אל פה גברים, נשים וילדים אוחזים בשמלות אמותיהם או נישאים על הידיים. שני שולחנות הועמדו בשבילנו, הבודקים את העולים.

הופיעו מזכירים אנשי המקום ומלאכת הבדיקה החלה. לא היו עמנו צוותי המיון לעריכת הסלקציה הסוציאלית : כמה ילדים ? כמה מפרנסים ? כמה הורים ? – כל הדבר המאוס הזה. אנשי המקום היו אנשים בריאים.

אינני יודע ממה התפרנסו ומה היה מזונם. הגברים והנשים היו אולי בפעם הראשונה בחייהם יחד בחדר אחד, ולכן כיסה חלק מהנשים את פניהן במטפחות.

הזמן חולף ואנחנו לא טעמנו דבר מאז הבוקר. יצאתי קצת החוצה להחליף אוויר, וראיתי שמרקוזה דאג למזון. מאחורי בית הכנסת שעמד במגרש פתוח, בזווית שבין שני קירות, עמדו הפרימוסים הרועשים, ושתי נשים זקנו טרחו בהכנת ארוחת צהריים. בחול המתערבל, בסופה המתגברת, ללא מים לשטיפת הידיים נראו שתי הזקנות כמכשפות.

סיימנו את מלאכת המיון. אכלנו מן החביתות שהוכנו לנו כשהחול חורק בין שינינו, ויצאנו במכונית בדרכנו חזרה לזרזיס. כאן געשה הסערה בכל כוחה. הרוח נשבה בכל כוחה ממזרח והאבנים הקטנטנים הועפו בכוח רב אל פנינו ודפקו במשקפינו.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

הכהן שנאלץ להתגרש מאשתועין רואה

סיפור זה שמעתי מפי אמי ז״ל (ח.ד.) והוא ידוע ברבים. הרה׳׳ג רפאל אנקווה קרא באחד המקורות של פסקי-דין שכל מי ששם משפחתו הוא ״אל-קסלאסי״, (או כסלאסי) הוא מזרע הכהנים. הרב הנ״ל נזכר שאחד מבני עירנו, ששם משפחתו ״אל-קסלאסי״, היה נשוי לאשה גרושה שלפי ההלכה אינה מותרת לכהן. הזמין אליו את האיש ואמר לו ״באחד המקורות מצאתי שלפי שם משפחתך אתה מזרע הכהנים. לא יכולתי לבדוק הענין, אבל אני סומך על קביעתו של מחבר הספר, ואפילו אם הדבר הוא רק בבחינת ספק, הרי אתה עומד בפני בעיה מסובכת. בהיותי סומך על מה שקראתי, על אף שלא מצאתי כל סימוכין לכך, ניסיתי גם כן למצוא רמז לדבר, ועלה בדעתי כהשערה בלבד שהשם הוא ״כסלסי״ בר"ת: כהן, ספק לא, ספק יש). עכשיו יש לך שתי אפשרויות: או שתיש
אר עם אשתך שאתה אוהב, ומה גם שאין לכם עוד ילדים, ותוותר על הכהונה שלך, או שתתגרש ממנה״. האיש, בשומעו דברי הרב, הוכה בתדהמה, כי באמת הוא אהב מאוד את אשתו. אמר לרב ״תן לי כמה ימים לחשוב״. לא סיפר זאת לאשתו, אלא לאחר שהתייעץ עם עצמו.

לאחר כמה ימים בא לרב ואומר לו ״חשבתי וחשבתי, והחלטתי לשמור על היחוס שלי מזרע הכהנים, על אף שאני מאוד אוהב את אשתי״.

האיש, בצער רב, התגרש מאשתו. אמי ז״ל סיפרה לי שמרוב אהבה שהיתה ביניהם, לאחר הגירוש כל אחד מהם ישב שבעת ימי אבל מרוב צער הפרידה.

נושא זה, על אף שלא נבדק ביסודו, היכה בתדהמה את כל הקהילה. ומי יחלוק על דעתו של הרב? מאז, אותו איש נקרא כהן אל-קסלאסי, ונעשה כהן לכל דבר.

אגב, בקרב יהודי המזרח קיימים הרבה כהנים בעלי שם כפול: כהן־קצב, כהן־ארזי, וכדומה, ויתכן מאוד שגם כסלאסי הוא כהן־כסלאסי.

הרב המשותק שהלך על רגליו

עת עסקתי בכתיבת הספר ״מקורות השירה היהודית במרוקו״, הגיע לידי ספר בבתב־יד, מאת ר׳ יוסף אסבאג מעיר מכנאס. מלבד כמה חידושים שיש בספר זה, יש בו גם כמה שירים מאת המחבר. בהקדמה על אחד השירים, הוא כותב שחיבר השיר על נס גדול שקרה לו. המחבר לקה בשיתוק שתי רגליו, ולא היה יכול ללכת. יום אחד, ביקש מבניו להביאו לקברו של הצדיק ר׳ דוד בוסידאן, הקבור במכנאס ומפורסם במעשי נסים שלו.

בניו הביאו אותו לקבר בצהרי היום. ביקש מהם לעזוב המקום ולהשאירו לבד ליד הקבר. בבכי מר התחיל לקרוא כמה מזמורי תהילים, הפיל תחינה בפני קבר הצדיק וביקש ממנו שבזכותו יבקש מהאל יתברך לרפא אותו ממחלתו. תוך כדי כך נפלה עליו תרדמה וישן ליד הקבר. והנה באמצע השינה, הוא שומע קול מדבר אליו מתוך הקבר: ״קום, תפילתך נתקבלה, חזור הביתה על רגליך ללא עזרת איש״ חזר על רגליו, אל בניו שחיכו לו בשער בית הקברות, ולא יכלו להאמין לנס הגדול שקרה לאביהם בזכות הצדיק ר׳ דוד בוסידאן. אין כל ספק בדבר, כי זה נכתב בידי מחבר השיר. תפילתו נתקבלה, וזכות הצדיק עמדה לו.

פדיון הבכור ביום חתונתו

אחד הסיפורים לעיל, סיפרתי על כך שבתקופה קדומה הרבה אנשים מעירנו, וממרוקו בכלל, היו נוסעים לברזיל, לסחור עם הכושים שם ולנצל את תמימותם. רובם היו משאירים נשותיהם עגונות, מהם חזרו לאחר הרבה שנים, ומהם נשארו שם עד יום  מותם. אחד מעירנו, רק לאחר שנולד לו בן בכור, למחרת יום הכניסו בברית אברהם אבינו, נסע גם הוא לברזיל מבלי לפדות מידי הכהן את בנו הבכור. מאז נסיעתו לא נודע עליו מאומה. הבן הבכור הגיע לפרקו ועמד להתחתן, אלא שרב העיר עיכב החתונה, ביודעו שבחור זה לא עבר פדיון הבן, ולא יוכל לערוך חתונה עד אשר ייפדה מידי כהן כדת והלכה (הבחור הזה הכרתי אותו אישית – ח.ד.).

הרב מצא דרך הלכתית איך לפדות חתן זה לפני חתונתו. בסופו של דבר, נמצא שהוא יוכל לפדות את עצמו מידי כהן, וכך היה. הבחור, לפי הוראות הרב, פדה את עצמו מידי כהן ורק אחר כך הותר לו להתחתן.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו-מאת יוסף שיטרית ואחרים

החתונה היהודית המסורתית במרוקוהחתונה היהודית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

החזרת הכלה לביתה לאחר הטבילה.

 הנשים שליוו את הכלה למקווה ליוו אותה חזרה לביתה בשירים ובצהלולים כשפניה מכוסים בצעיף, כדי להגן עליה מפני עין הרע ומפני עוברים ושבים ״שלא יגנבו לה את יופייה״. בקהילות מחמירות נהגו אף להטביל מחדש את הכלה במקרה שביציאתה לביתה נתקלה במבטים של מוסלמים, כאילו ביטלו מבטים אלה את טהרתה." עם כניסתה של הכלה לביתה היא התקבלה בקריאות צהלולים של שכנות וקרובות משפחה שלא השתתפו בטקס הטבילה, ונשות התהלוכה הצטרפו אליהן.

לבד משלביו השונים והברורים כולל טקס הטבילה במקווה טקסי־משנה שונים בקהילות שונות, כגון הטקס המגי של השלכת חפצים נשיים למקווה לריצוי הכוחות הסמויים, טקס הברכות שהנשים הזקנות הרעיפו על הכלה עם צאתה מן המקווה וטקס הסעודה הקלה בליווי שירה שהנשים ערכו בקהילות שונות לפני היציאה ממתחם המקווה והחזרה בתהלוכה לבית הכלה. בקהילות רבות היתה זו הזדמנות נאותה ראשונה לכלה לאכול ולשתות משהו מאז שעות אחרי הצהריים, שכן בסעודה החגיגית של ליל החינה החתן והכלה לא יכלו להשתמש בידיהם, שהיו מרוחות בחינה ועטופות בבד לבן. בכל שלבי הטקס השמיעו הנשים צהלולי שמחה לציון התנהלותו התקינה והמוצלחת.

ז. השיח המלווה:

טקס הטבילה במקווה שימש טקס מעבר חשוב מבחינתה של הכלה ושל משפחתה משום שהוא סימל את מעבר הכלה ממעמדה כרווקה למעמדה של אשת איש שתצטרף לקיים את דיני הטהרה היהודיים הקפדניים כל כך. בטקס זה נפרדה הכלה בעצם מרווקותה והוכנסה לקהל הנשים הנשואות. אלה ניהלו את הטקס כולו מראשו ועד סופו בינן לבין עצמן בנוכחות הכלה, אך בלא השתתפות גברים וילדים או ילדות, כך שיכלו לפתח במידת־מה שיח נשי חופשי על ענייני אישות ורמזיהם. גם ערומה הפומבי של הכלה ותכלית הטקס בהכנה לקראת התייחדותה עם החתן הזמינו אותן לכך. אכן עדויות רבות מוסרות על השיח הנשי המשוחרר שהתנהל בהזדמנות זאת, שכלל עקיצות ורמזים מיניים ולווה אף בשירים מיוחדים שמסרניות שונות חשבו אותם לשירי זימה משום שהוזכר בהם במפורש אבר מינו של הגבר עם תיאורים והערכות על ״טעמיו השונים״; רק ידעניות מומחיות שרו אותם בהזדמנויות אלה. כל הטקס לווה כאמור בכל שלביו בשירי חתונה מסורתיים וכן בשירים שהיו מיוחדים לטקס הטבילה ושרו אותם לאחר הטבילה.

הערת המחבר : הנה מבעים לדוגמא :

 באיידו סודאנייא באיידו- פלפלה חמרה באיידו…בויינינא…..וכו'

אבר מינו –בטעם פלפל חריף מאוד. אבר מינו – בטעם פלפל אדום…בטעם בננה….וכו'….גם בשיר זה הזנרת הראשית אמרה את חלקו הראשון של כל מבע ומקהלת הנשים המלוות ענה בחלק השני

שיר כזו היא למשל סדרת השירים הערביים־היהודיים ששרו במכנאם, שתובא כאן בתרגומה לעברית." בחלק האחרון של הסדרה נרמז מה שמצפה לכלה למחרת טקס הטבילה – הן חייה החדשים במחיצת בעלה (טור 10) הן יציאתה הכפויה למעשה מבית אביה ואמה (טור 11). ההקנטות והרמזים המיניים בין הנשים הם חלק מחניכתה של הצעירה העומדת להתייחד עם בעלה; כמו בן הוקנטה הרווקה המאחרת למצוא חתן. בתי השיר הראשונים הושרו מפיהן של נשים בודדות, ומקהלת הנשים ענתה בקריאה ״מה רב אושרו!״."

1 לקח אותה חסודה, הו אימא.            – מה רב אושרו!

שתביא לו ברכה ומזל, הו אימא.          – מה רב אושרו!

עם הון ובנים, הו אימא.          – מה רב אושרו!

לקח אותה צעירה, הו אימא.    – מה רב אושרו!

5 תביא לו ברכה, הו אימא.     – מה רב אושרו!

לקח אותה, לקח אותה ונשבע שלא ישחרר אותה.

[החתן הוא אדונה.

 לקחה אותו, לקחה אותו ונשבעה שלא תשחרר אותו. [הכלה היא גברתו

הביאו לה את הנר, הביאו אותה אל חמותה.

הביאו לה את הנר הביאו אותה אל חמותה.

 הלילה במקווה ומחר אצל החתן.

לילה זה נשאר לך, ומחר נגרש אותך,.

ח.   טקסים מקדימים וטקסי המשך:

 בקהילות כמו תארודאנת וקהילות דרום־מערב מרוקו, שנהגו למרוח עיסת חינה ופנים ביצה על ראשה של הכלה, נהגו לשטוף היטב את שערה של הכלה ביום שלישי אחרי הצהריים ולהוציא ממנו כל שיירי העיסה שכיסתה אותו כדי לבטל כל חציצה בין השיער ובין המים בזמן הטבילה. בקהילות אחרות נהגו לנקות את שער הכלה בתוך המקווה עצמו לפני הטבילה ולהשליך את שיירי החינה עם חפצים סמליים נוספים לתוך המים בסגולה נגד המזיקים הרעים האורבים לבלה ולאושרה.

לטקס הטבילה במקווה היו טקסי המשך שונים. בקהילות שהכלה נהגה גם היא לצום בהן(ולא רק החתן) ביום החופה, היינו למחרת הטבילה, אכלה הכלה עם בני משפחתה את ארוחת הערב שלה ואת ארוחת הצום שלה מיד אחרי שחזרה מן המקווה. כמו בן באותו לילה במיוחד לא נתנו לכלה לישון בחדר לבדה אלא בלוויית אחיותיה וקרובותיה כדי לשמור אותה מפני כל רע ומזיק. נשות המשפחה נשארו ערות ושרו כל הלילה, שיחקו משחקים או חדו חידות כדי לשהות במחיצתה של הכלה, שלא יאונה לה כל רע לפני כניסתה לחופה.

עמוד 74

מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי…שנת הכלולות הראשונה ואירועיה.

" כלה מקושטת " – יום אחרון לשבעת מי המשתה.ארפוד - חתונה

ביום שני שלאחר שבת הגדול מקשטים את ראש הכלה במה שמכנים " לגרון " – קרניים -. אוספים את שערות ראש הכלה למעין שתי צמות גדולות בולטות לגובה כמין קרניים ועוטפים אותם עם שער ה

אשה בשביס מיוחד. הכול בבחינת " כלה מקושטת " דוגמת חוה, שהקב"ה קלע שערות ראשה וקישטה בכ"ד תכשיטין והביאה אל האדם. 

שנת הכלולות הראשונה ואירועיה.

שמחת הכלולות נמשכת כל השנה, ברוח הפסוק " כי יקח איש אשה חדשה, שנה אחת יהיה לביתו ושמח את אשתו אשר לקח " – דברים כד, ה. החתן אינו עוזב את הוריו, הוא מצוי בביתם וסמוך על שולחנם. המשפחות המחותנות מזמינות זו את זו בחגים ובמועדים ואתם הזוג הצעיר.

בשבועות מוזמנים קרובים רבים של שני הצדדים לבית החתן לטקס של שפיכת מים על החתם והכלה. אלה ניצבים זה במרחק  מה מזה בבגדיהם, וכח הקרובים שופכים עליהם מים מכל הכלים המלאים, דליים וכדים, עד כלות כל המים טשר בכלים, כמו באזהרות בבית הכנסת. במהלך קילוחי המים מלמדים אותם " לקח " על נישואיהם בשיר תוכחה המדוקלם פעמים רבות.

אש חאזזו וזואזו / אזאז להם עליא

למה היה לו להינשא / הנישואין דאגה מסבים לו.

לכבוד האירוע נערכת סעודה או מחולק כיבוד של מזונות ופירות.

בליל שמחת תורה מוזמנים שוב כל הקרובים לבית החתן, חזן בית הכנסת בא ומברך את החתן והכלה, הורי החתן מביאים לביתו רימונים ומחלקים לכול רימונים ושקדים, והמוזמנים מביאים לחתן ולכלה דורון לכבוד המאורע. תמה שנת הכלולות, אבל לא תמו השמחות. מעגל זה של האדם ובעולם זה של הקהילה היהודית שנחה רודפת שמחה, אחר כך יבוא ההיריון וטקסיו והלידה ואירועיה, בקיצור, שמחת חיים בלי הפסקה.

תמורות במנהגי החתונה הפילאלית במהלך הדורות, בארפוד ובבצאר.

החתונה המסורתית על שלביה, שתוארה לעיל, אופיינית הייתה לקהילת תאפילאלת עד שנת 1919 לפחות ולקהילת ארפוד בשני הדורות הראשונים עד 1948 בקירוב. אחרי זה התחוללו שינויים הן במנהגי החתונה והן במסלול הכלולות, שהתקצר מארבעה שבועות לשבועיים. מ-1950 חלו שינויים גם בנוסח שטר הכתובה.

השינויים במנהגי החתונה קשורים בתקנות הכלכליות של ועד הקהילה בסביבות 1947 בתקופת רבי יצחק אביחצירא – באבא חאקי – לצמצום בהוצאות, שלא הכול יכלו לעמוד בהן. אשר לשינויים בשטר הכתובה, ייתכן, שהעניין קשור בכפיפת הרבנות בארפוד למועצת הרבנות הכללית במרוקו בכלל, כפי שמוזכר בסוף שטר הכתובה מסוף שנת 1963. להלן התמורות במנהגי החתונה מהדור השלישי ואילך.

תמורות כלכליות.

חלוקת הנטל של סעודת הנישואין.

במשך כל השנים נעשו נסיונות לצמצם את הוצאות החתונה והותקנו תקנות לשם כך. הדבר לא נעשה בבת אחת, אלא בשלבים. בעבר נשאה משפחת הכלה בהוצאות של שתי הסעודות המרכזיות בחודש הכלולות, סעודת ה " סלח'ה " הנערכת שבוע לפני החופה, וסעודת הנישואין. בדור השני סמוך ל-1940 לפחות, נעשתה סעודת הנישואין בארפוד על ידי הורי החתן. גם בבצאר, על פי התקנות שהשתתף בהן רש"א, נקבע, כי סעודות אלו תחולקנה שווה בשווה, סעודת ה " סלח'ה " תוטל על משפחת הכלה, וסעודת החופה על משפחת החתן. תקנה זו הייתה הצעד הראשון בצמצום הוצאות הנישואין, במקרה זה בהורדת הנטל ממשפחת הכלה וחלוקתו שווה בשווה בין שתי המשפחות המחותנות.

ביטול " שבת לבראזאת "

הצמצום באירועי הכלולות, שארכו חודש, גם הוא לא בא בבת אחת, אלא בשלבים. תחילה בוטלה " שבת לבראזאת " – השושבינות – לקראת שנת 1950. " שבת לע'טא " המשיכה להתקיים עד סוף שנת 1955 לפחות. מאז נשארה רק בחוג המצומצם של המשפחה או שנעלמה במשפות אחרות. כך נתרוקן חודש הכלולות משתי שבתות אמצעיות בבחינת " יציאות השבת שתיים שהן ארבע בעבר. נותרו רק שבת הבשורה – שבת לפאל -, המחוסרת סעודה בלאו הכי, ושבת הגדול, שהוא שבת חתן.

צמצום בשושבינים ובשושבינות.

כיוון שבטלה שבת השושבינות, בטלו עמה גם שושבינותיה או שהלכו הלוך וחסור, ובאין שושבינות גם שושבינים אין. שושביני החתן לפני התקנת התקנות היו שוהים עם החתן בתקופת הכלולות, ישנים בביתו, מלווים אותו בכל צעדיו וסועדים עמו בכל ארוחותיו מ " שבת לע'טא " ועד סוף שבעת ימי המשתה. מעתה רק אחדים ליוו את החתן מביתו לבית הכלה וסמוך לחופה בלבד. כזכור למה שהיה ואיננו.

מיעוט בהובלת מתנות באירוסין.

כתוצאה מתמורות כלכליות חל שינוי גם בהווי של האירוסין, וזה הלך ונתרופף. בדור הראשון הייתה בחגיגת האירוסין תהלוכה של נשים נושאות כבודה רבה של מתנות מבית החתן, מלבושים, מנעלים, תכשיטים ומיני מאכל, קמח, סוכר, ביצים ועוד. לאחר מכן הלכה שיירה זו ונדלדלה, ובמקום המתנות המגוונות הסתפקו בדור השני במיני עוגות ופרות העונה. בדור החדש חלה עוד תמורה, תהלוכת הנשים נעלמה מן הרחוב, והווי האירוסין יוחד רק לבית. המתנות המסורתיות הומרו באחרות ברוח התקופה, כמו שעון יד, דברי קוסמטיקה ואיפור, צנצנת של בושם ובונבוניירות.

◆ פרשת ויחי ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מוסדות תפארת מיכאל◆המלקט: הרב אברהם אסולין

תורת אמך

◆ פרשת ויחי ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מוסדות תפארת מיכאל◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

מנהג יחודי ליהודי אלג'יר בעלית לתורה בפרשת ויחי מתקופת ספרד בסוף הגיליון

                          ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה (מז, כח).

????

כתב הרב אליהו בספרו קול אליהו, ויחי יעקב, יעקב נשאר במצרים שהיא טמאה גילולים, היה עוסק בחיי העולם הבא על ידי עסק התורה, וכל זאת כדי להשלים עבודתו עדי ערב. ולא נחשוב משנולד ובימי בחרותו לא עסק בתורה ח"ו, אלא ויהי ימי יעקב שני חייו, שכולם שווים לטובה והיה דבק בחיי התורה, כי כל ימיו ימי חיות ופעולה רבה היו. ואפילו עברו עליו צרות רבות כמובא כמובא (בר"ר פד, כו), על פסוק (איוב ג, כו), לא שלוותי מעשו, ולא שקטתי מלבן, ולא נתתי ויבא רוגז, שקפץ עליורוגזו של יוסף. לזה אמר ויהי שהיה וי, לשון צרה ואפילו כך, היה עוסק בתורה ולא ביטל מלימודה חס ושלום.

ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל תקברני במצרים(מז, כט).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, שאל חכם אחד לשני, וז"ל: וכי הימים מתים, וכן לגבי דוד שנאמר (מלכים א, ב, א), ויקרבו ימי דוד למות, ואפשר לבאר, על חז"ל (תענית ה:), יעקב אבינו לא מת, דוד מלך ישראל חי וקיים, ולכן לא נאמר ויקרב ימי ישראל למות, ויקרב דוד למות עכ"ל. הנה דבר זה ערוך במדרש רבה (צו, ג), ובפירוש מתנות כהונה, והנה נראה, כי מה שאמרו רבותינו ז"ל יעקב אבינו לא מת, הנה משל על זרעו, שכמה אומות אבדו, וישראל עדיין חי. וכמו שכתוב (מלאכי ג, ו), ואתם בני יעקב לא כליתם, וכן זרע דוד חי וקיים, שלא יכבה נרו לעולם, שהרי שניהם מתו ונקברו, וקברותיהם ידועים בירושלים וחברון כאשר מספרים הבאים משם. ופירוש ויקרבו ימי ישראל, חיי ישראל, כמו למען ירבו ימיכם, וכן בהרבה מקומות.

ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם ויאמר אנכי אעשה כדברך(מז, ל).

כתב הגאון  רבי מסעוד אדרעי זצ"ל בספרו שפת אמת, אמרו רבותינו ז"ל (תענית:), מכאן שיעקב אבינו ע"ה לא מת. ועוד נקדים מה שכתב השולחן ערוך (יו"ד שסב ס"ה), אין קוברין צדיק גמור בצד צדיק שאינו גמור, לפי שמזכיר עוונותיו של צדיק שאינו גמור. ומצינו שיעקב אבינו ע"ה הוא בחיר שבאבות, לפי שאברהם ויצחק יצא מהם פסול, אבל יעקב אבינו לא כן מיטתו שלימה. וכמו שיש חילוק בין צדיק גמור לצדיק שינו גמור. ומצינו שצדיקים במיתתם גדולים יותר מבחייהם, ויש להם מעלה יתירה, וגם כן קרואים חיים. לפיכך אמר יעקב ושכבתי עם אבותי, וקשה אם כן הא אין קוברין בחיר בצד שאינו בחיר. לכך אמרו רבותינו ז"ל, מכאן שיעקב אבינו לא מת, שהצדיקים נקראים חיים ויש להם מעלה יתירה, ובמעלה זו חזרו להיות כמותו, לפיכך אמר ושכבתי עם אבותי הם שוים.

ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם(מח, ט).

כתב הגה"צ רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל המובא בספר בבא סאלי ח"א, "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה", לכאורה, מילת  "בזה" מיותרת, וכבר עמדו רבותינו ז"ל ופירשו בזה. ואפשר לפרש, ע"פ דברי רבותינו ז"ל (סוטה לו:), שיוסף היה ראוי להוליד י"ב בנים כמו יעקב אבינו ע"ה, אלא ויפוזו זרועי ידיו (בראשית מט, כד), נעץ ידיו בקרקע ויצאו מבין צפורניו ידיו. ופירשו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אלעזר פרק לט), שיצאו עשר טיפין וכו'. וזהו שאמר בזה, זה בגימטריא י"ב. ואמר יוסף לאביו: בזה – חלק התיבה לשנים ב-זה. כלומר ב' שנים. במקום ז"ה- י"ב. דהיינו נתן לי הקב"ה שני בנים החשובים כשנים עשר, שהרי נמנו בין השבטים.

ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב(נ, כ).

כתב הגאון רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר מרכאש בספרו כפר ליצחק, פירוש "אתם חשבתם" מיתת הצדיק מפני הרעה שתבוא "אלוהים חשבה לטובה" מפני הרעה שלא תבוא "למען עשה כיום הזה" כיום כפורים דכתיב ביה "כי ביום הזה יכפר עליכם" מה יום כפורים מכפר אף מתתן של צדיקים מכפרת. ושמא תאמר נפש החוטאת היא תמות. לזה אמר "להחיות עם רב" פירוש הצלת הרבים עדיפא.

או יאמר "להחיות עם רב" פירוש לברר נצוצות הקדושה מתוך הקליפה. כי על ידי התפילה מבררים הנצוצות אבל אימתי כשתהיה התפילה בכונה הא לאו הכי נוטל צדיק אחד ויש לו כח ליכנס תוך הקליפה ולהוציא בולעה מפיה. כמו שפירש הרב "ארץ חמדה" הצדיק אבד בשביל שאין איש שם על לב פירוש עבודה שבלב שהיא התפילה ומתפללים שלא בכונה ואדרבא ואנשי חסד נאספים פירוש בבית הכנסת מדברים זה עם זה באין מבין כי מפני הרעה שהיא הקליפה נאסף הצדיק

לברר הניצוצות וכמו שפירש הפסוק "יען כי נגש העם הזה" ואין הגשה אלא תפלה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. פירוש מתפללים שלא בכוונה לכן הנני יוסף להפליא ואבדה חכמת חכמיו וכו' כדי לברר הניצוצות.

וכן פרשתי אני עני בשעה שבא הקב"ה לבית הכנסת דהיינו בשעה הראויה לתפילה שהיא עם הנץ החמה לא יאחר ולא יקדום ולא מצא בה עשרה. פירוש יש שם יותר מעשרה אבל אינם עונים אמן יהא שמיה רבה מיד כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש עונה אמן. קראתי ואין עונה. ושמא תאמר מחשב בטירדות הזמן ובפרנסה. לזה אמר הקיצור קצרה ידי מפדות. בשעה אחת אני מביא לכם פרנסתכם וכמו שפירש מאמר קבעת עיתים לתורה ושמא תאמר אני טרוד בפרנסתי. לזה אמר נשאת ונתת באמונה אתה מאמין שהקב"ה יביא לך שפע טוב ברגע אחד ולכן לא תבטל מהתורה.

וכן פרשתי מאמר כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אחד בשביל שמתאחרין באותה בית כנסת אלא ודאי אין לו בטחון בה' יתברך. הקב"ה שואל בשלומו שנאמר מי בכם ירא ה' שמתפלל בבית הכנסת ולא בא יום אחד שומע בקול עבדו שהוא יצר הרע שאמר לו התפלל בחשכה וזהו אשר הלך חשכים והתפלל בחשכה בעוד לילה. הוי ליה יבטח בשם ה' וישען באלהיו.

ועל פי זה פרשתי כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו וכשמת אומרים לו אי חסיד אי עניו פירוש דיקשה היכי דמי יקבע מקום לתפלתו ושמא יקדים לו איזה בית הכנסת בשפרירא והולך ומתפלל בה לזה אמר יבטח בשם ה' וישען באלהיו וכשמת אומרים לו אי חסיד אי עניו פירוש חסיד וקם בשפרירא. אי

עניו ובוחר במקום גרוע שאינם חפצים בו או עניו ואין בו גאוה כדי שיחפוץ כבוד ורוצה הממון להתגאות בו. כמו שפירש הרב "בינה לעיתים" פסוק "ויהי בגזוז את צאנו ושם האיש נבל". פירוש אפילו יום הגזיזה שעושים בו משתה גדול הוא לא רצה לעשות בו שום משתה ושם האיש נבל.

 על פי זה פירש הרב "ארץ חמדה" (ברכות כח), כשחלה ר' אליעזר הגדול נכנסו תלמידיו לבקרו אמר ליה צאו והזהרו פירוש עוד שתצאו מבית הכנסת ואחר כך היזהרו בכבוד חבריכם ותדברו חוץ לבית הכנסת וכשאתם מתפללים בבית הכנסת דעו לפני מי אתם מתפללים ולא מלבד אתם רק ומנעו בניכם מן ההגיון בבית הכנסת. וכן פירש הרב "ארץ חמדה" רבה בר בר חנא לא ידעו דוכתיה כיון דחזו צפרי דמטללי עיי"ש. פירוש לא ידעו סיבת פטירתו כיון דחזו צפרו דמטללים פירוש מדברים בבית הכנסת כמו צפרים אמר היינו סבת מיתתו.

מד.אצל יהודי אלג'יר בפרשת שבת ויחי ברכות יעקב לבניו, היא עליה יחודית וקודם שמתחיל העולה לספר תורה, שרים לכבוד העליה החשובה, וכאשר מתחיל החזן פסוק אחר פסוק מברכות יעקב והשני מתרגם לאונקולוס, והשלישי מתרגם לערבית. ברכת יעקב לבניו, והיא מסורת מספר[1]


[1]כמובא בשו"ת אשר לדוד מועטי (דף ג'), מנהג יהודי אלג'יר מתרגמים גם בפרשת השירה, ועשרת הדברות. וכ"כ בספר זה השולחן (ח"ב עמ' רמ), ובספר ארבע גביעים. ובחוברת מנהגי בית כנסת זוהר מיכל להרב אליהו מרציינו (עמ'  12).

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות:a0527145147@gmail.com

סיפורי עם ואנקדוטות מאוצר הפולקלור של יהודי ספרד

סיפורי ספרד

יצחק מוסקונה

תרגום עברי : רבקה ויואל שלום פרץ

ספרית מעריב

מבוא אוסף זה של אנקדוטות, סיפורי־עם ופרקי הווי המוגש לפני הקורא הוא תולדה של שנות מחקר ארוכות שהוקדשו ללימוד ההיסטוריה והמנהגים של יהודי בולגריה ככלל ושל העדה הספרדית בפרט. חלק מן החומר פורסם בזמנו על־ידי המחבר בבטאון־ השנתי של יהודי בולגריה.

הקהילות היהודיות בארצות הבלקן, ראשיתן נעוצה עוד בתקופה הרומית והביזנטית. בסוף המאה החמש-עשרה, לאחר גירוש היהודים מספרד ופורטוגל, גדלה האוכלוסיה היהודית באזור ויהודי ספרד הפכו בה לרוב. יהודי ספרד הביאו אתם את מנהגיהם המיוחדים ואת שפתם היהודית-ספרדית ומאז ועד תחילת המאה הנוכחית שלטה שפה זו ברחוב היהודי בכל ארצות הבלקן. יהודי הבלקן הושפעו רבות מן הסביבה המזרחית שהקיפה אותם והשפעה זו ניכרת הן בניבים התורכיים והבולגריים שהסתננו לתוך השפה והן במנהגים ובאורחות החיים.

בדור האחרון חל בין יהודי בולגריה תהליך מהיר של טמיעה ושכחה. הדור הצעיר כבר אינו דובר ספאניולית כי אם בולגרית, מרוחק מן המסורת היהודית ואינו מכיר את מנהגיה. יחד עם זאת, קיימת בו סקרנות מסוימת לשמוע על עברו; סקרנות הניזונה מזכרונות בית סבא ומקשרים עם קרובים בקהילות היהודיות השונות.

אנו, שנולדנו בתחילת המאה, איננו יכולים לשכוח את תקופת ילדותנו ונעורינו. בזכרוננו קיימים עדיין אותם חיים פטריארכליים שבמסגרתם התחנכנו, חיים מלאים חום, אהבה ועזרה־הדדית מחד גיסא, ועוני ועבודה מפרכת מאידך גיסא. רבים מסיפורי הקובץ מבוססים על זכרונות אישיים אלה.

חלק מן הסיפורים משחזרים מאורעות אמיתיים; אחרים מקורם בשמיעה ואמיתותם ההיסטורית מוטלת בספק, אך כולם גם יחד משקפים את הרחוב היהודי של אז ואת הדמויות הפועלות בו. הדמויות מוצגות לעתים בנימה הומוריסטית ואפילו לגלגנית, אך זהו לגלוג שבטוב־לב שנועד לעורר בלב הקורא ״צחוק מהול בדמעות״. בפרסום לקט זה עמדו לנגד עינינו מטרות אחדות: ראשית, להדגים את עושר ניביה וביטוייה של השפה היהודית ספרדית ואת כושרה לבטא רגשות ומחשבות ולשקף את צורת הדיבור והמנהגים של טיפוסים שונים ובני מעמדות שונים.

שנית, להביא בפני הקורא חומר מגוון על התרבות, המנהגים, הפולקלור, איכות החיים והמצב הכלכלי של יהודי הבלקן, חומר שיכול לשמש בסיס למחקרים אתנולוגיים ופולקלוריים.

ולבסוף – להראות לקורא כי על אף החיים הקשים, חיי יגע ועמל שהיו מנת חלקם של אבותינו לא נעדרו מהם ההומור הבריא והאופטימיות.

אמרנו כבר שהשפה היהודית־ספרדית קלטה לתוכה השפעות מן השפות המקומיות. הטקסט הספאניולי משקף במידה רבה השפעות אלה ומכיל גם מלים וצורות דקדוקיות משובשות המשמשות כלי מצוין להבעת לעג והומור.

מבעד לסיפורים קורמת עור וגידים שורה ארוכה של בעלי מקצועות ועיסוקים ברחוב היהודי. הנחותים ביניהם הם חסרי־ההשכלה החיים מן היד אל הפה: קבצנים, מוכרי סמרטוטים, סבלים, מוכרי ירקות עונתיים ומאכלים מתוצרת בית. למעמד גבוה יותר משתייכים בעלי העסקים הזעירים ומתווכים למיניהם. עיסוק בפני עצמו הוא הרוכלות בכפרים – עיסוק מסוכן מאוד באותה תקופה בגלל חוסר הבטחון בדרכים. העם נתן ביטוי קולע לפרנסה מפוקפקת זו: ״לשליחות מיהר בסיסה, בעבור חצי נגיסה״. אחד מרבני אותה תקופה, רבי אליעזר פפו, נהג לחייב את אותם סוחרים לברך ברכת ׳הגומל׳ בכל פעם ששבו בשלום לעירם, על שום ששיחק מזלם ולא הותקפו על־ידי שודדים, לא נפלו מן הסוס ונחבלו ולא טבעו בנהר, ובדרך כלל עברה עליהם הנסיעה בלי טרדות וסיבוכים מיוחדים. הספרות הרבנית מאותה תקופה מלאה בשאלות ותשובות שענינן יהודים שנרצחו בדרכים.

צד נוסף המבצבץ ועולה מתוך הסיפורים הוא הבדלי הגישה וההשקפות בין הדור הישן לדור החדש השואף לחיי נוחות ולשינוי מצבו הכלכלי.

גם למעמד העשירים בקרב היהודים יש ייצוג בסיפורינו וניתן ללמוד מתוכם מעט על אורחות חייהם של אותם גבירים ויחסם לאחיהם העניים. עולם שלם של הווי יהודי דתי, מנהגי חגים ושמחות, ולהבדיל מנהגי אבלות, בא לידי ביטוי בסיפורים. הקשר החי של היהודים לדת ולמסורת ניכר גם בפתגמים הרבים הנפוצים בפיהם והשזורים במלים וניבים עבריים, או הרומזים למאורעות תנ״כיים כמו: ״הבטיחו לו את רחל ונתנו לו את לאה״, ״בין כך ובין כך אבדה בת יפתח״, ״ימות שמשון עם אלפיהם״, ״במקום שאין ברוך־הוא, אין גם ברכה״.

גם מערכת היחסים המיוחדים השוררת בין גויים ליהודים משתקפת בסיפורים וכמו כן הבעיות הכרוכות בנישואי תערובת.

מתוך הסיפורים למדים אנו גם על התייחסותו של היהודי לעצמו ־ הזדהותו וגאוותו על השתייכותו לעם זה. הרגשה זו באה לידי ביטוי גם באמרות עממיות כגון: ״יהודי טיפש אין בנמצא״.

ולבסוף, ניתן בסיפורים הד גם לתקופת השואה ושנות הברבריות והאימים של השלטון הפאשיסטי. עוז רוחו של העם הבולגרי ואי נכונותה של השכבה האינטליגנטית המתקדמת להיכנע לדרישות הגרמנים, מנעו מיהודי בולגריה את הגורל שפקד את אחיהם בארצות הכיבוש הגרמני, אך איש מאלה שעברו תקופה זו אינו יכול לשכוח את ההשפלה שבנשיאת הטלאי הצהוב, את מחנות העבודה ואת תחושת האימה שהתלוותה לשנים אפלות אלה.

אנו מקווים כי בעזרת אוסף זה של סיפורים ומעשיות, יצייר הקורא לעצמו תמונה מקיפה של חיים יהודיים על כל פרטיהם ויעמוד על עושר הבעתה של השפה הספאניולית. אם אכן השגנו את מטרתנו – זאת נניח לקורא לשפוט. מכל מקום תיוותר לו לפחות ההנאה שבקריאת דברי הומור.

LE TRAITE DE FES (MAROC) 30 MARS 1912

LE TRAITE DE FES (MAROC) 30 MARS 1912.

Publié le 24/12/2015 à 08:57 par rol-benzaken

Réception des notables de la ville par le général Lyautey

http://rol-benzaken.centerblog.net/9237-le-traite-de-fes-maroc-30-mars-1912

Conclu le 30 mars 1912 entre la France et le Maroc, le traité de Fès* établit « l’organisation du protectorat français dans l’empire chérifien ». En le signant, le sultan marocain Moulay Abd el-Hafid (1908-1912) acceptait le protectorat de laFrance (1) sur ses États.

La « question marocaine » qui avait été posée durant les règnes des sultans Moulay Hassan (1873-1894) et Moulay Abd el-Aziz (1894-1908), alors que l’empire chérifien traversait une grave crise dynastique, politique et sociale fut ainsi résolue à l’avantage de la France. 

Demi-frère du sultan Moulay Abd el-Aziz, Moulay Abd el-Hafid n’avait eu de cesse d’intriguer contre son frère. En 1908, soutenu par les grands féodaux du sud dont Madani el-Glaoui et Abdel Malek M’Tougui, il finit par le battre, puis l’évincer, avant de le remplacer sur le trône.

Incapable de tenir les promesses démagogiques faites à ses partisans, il fut rapidement confronté à un immense mouvement de rejet, finissant même par être désigné sous le vocable méprisant de « sultan vendu aux chrétiens ». 

Au début de l’année 1911 plusieurs tribus l’assiégèrent à Fès, sa capitale. Le 15 avril, sa situation étant désespérée, il demanda l’intervention des troupes françaises stationnées dans la région de Casablanca et le 21 mai, une colonne commandée par le général Moinier entra à Fès après avoir fait lever le siège de la ville.

Cependant, en lançant cette opération militaire à l’intérieur du Maroc, la Franceavait clairement outrepassé ses droits, le traité d’Algésiras du 6 avril 1906 limitant en effet sa zone d’occupation et d’intervention à la seule région de Casablanca et à son arrière-pays. 

L’Allemagne réagit le 1er juillet 1911, en envoyant le croiseur Panther mouiller devant la ville d’Agadir. L’on frôla alors la guerre qui ne fut évitée que par une rude négociation. Dès le début, Jules Cambon, ambassadeur de France à Berlin, et Joseph Caillaux, président du Conseil, posèrent un préalable qui était que les droits français sur le Maroc n’étaient pas négociables ; le 21 juillet, la Grande-Bretagne se rangea aux côtés de Paris.

La crise fut résolue le 4 novembre 1911 par la signature d’une convention réglant le contentieux colonial entre Paris et Berlin. Aux termes de cette convention, l’Allemagne reconnaissait les « droits » de la France au Maroc contre des compensations territoriales en Afrique équatoriale. 

La France ayant désormais « les mains libres », Eugène Regnault, le ministre plénipotentiaire français à Tanger, fut chargé de faire signer le traité de protectorat à Moulay Abd el-Hafid.

Il fallut néanmoins une semaine pour convaincre le sultan, mais tout fut finalement réglé le 30 mars 1912, sous la pression de cinq mille soldats français campant sous les murs de son palais de Fès et de l’occupation de vastes zones dans l’ouest et dans l’est de son royaume. 

Au terme du traité de Fès, le Maroc qui, en théorie, demeurait un État souverain, déléguait à la France ses droits régaliens. Dès que fut connue la fin de l’indépendance du Maroc, plusieurs tribus se soulevèrent contre le sultan et elles convergèrent vers Fès.

La situation étant grave, le nouveau président du Conseil, Raymond Poincaré et Alexandre Millerand, son ministre de la Guerre, trouvèrent alors dans le général Hubert Lyautey, l’homme providentiel qui, selon eux, pourrait prendre le contrôle du pays. Nommé Résident général de France au Maroc le 27 avril 1912, il exerça cette fonction durant treize ans, démissionnant le 24 septembre 1925, pour marquer son désaccord avec le maréchal Pétain quant à la conduite à tenir face à l’insurrection du Rif. 

Au mois d’août 1912, très affaibli, le sultan Moulay Abd el-Hafid abdiqua en faveur de son frère Moulay Youssef (1912-1927). 

Le traité de Fès fut supprimé de fait le 2 mars 1956, quand la France reconnut l’indépendance du Maroc. 

Source: Bernard Lugan 
rédacteur en chef de la revue l’Afrique réelle 
directeur de séminaire à l’École de Guerre 
docteur ès lettres, universitaire.

מנהגי ברית המילה אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון-בליעת העורלה.

עורלה.הווי ומסורת

כשהמוהל חותך את העורלה, הוא מטמינה מיד בצלחת קטנה מלאה חול המונחת לידו. האֵם תיטול אחר כך עורלה זו, תצפון אותה בתוך הכר של התינוק, מתוך אמונה שזו תשמור עליו מכל מרעין בישין.

ערלה ימול : ראשי תיבות של " יסודו מעפר וסופו לעפר "

בליעת העורלה.

יש נשים עקרות הבאות ונוטלות את עורלת התינוק, ובולעות אותה רגעים אחדים אחרי הברית, יש גם נשים המביאות לעולם רק נקבות ולא בנים זכרים והן נוטלות את הערלות ובולעות אותן.

רבי דוד עובדיה זצוק"ך בספרו " קהלת צפרו " חלק ג' כותב שם : שדבר זה אסור ויש למחות על כך. גם נשים מוסלמיות נוהגות לעשות כן, וזאת על מנת לחזק את אהבתן לתינוק שנולד.

המוהלים שומרים ערלות.

היו מקרים שמוהלים שמרו את הערלות. מסופר על מוהל אחד מעיר לעראייש שבצפון מרוקו, אשר החזיק בביתו תיבה מלאה אלפי ערלות של תינוקות, אשר מל במשך שנים. בתיבה זו הייתה גם אבקת תחמוצת עופרת אדומה. Le minium de plomb.

הנקראת " אזרקון " בערבית, הוא הטמין בתוך אבקת התחמוצת הזו כל עורלה שכרת. המוהל גם ציווה את בניו לקוברו עם כל הערלות שאסף כדי שתשמשנה לו עדות והוכחה על כל ברית מילה שערך בחייו בעולם הזה, ועל השכר שבצידה בעולם הבא.

עדות נוספת מספרת על מוהל שהיה בתוניסיה. האיש החזיק קופסא אחת בביתו, ובה נהג להטמין כל עורלה שכרת בברית מילה, לאחר שייבש אותה היטב. לפני מותו ציווה את בניו להשחיל בחוט את כל הערלות שאסף בימי חייו, ולתלות אותן עליו, והוסיף : " זו סגולה נפלאה להרחיק המזיקים והמשטינין.

יורשיו נדהמו מסוג צוואה זו ולא אבו לקיימה, שדבר זה אסור וכן יש בו חסרון דעת. אולם בני קהילתם לחצו עליהם עש ששוכנעו וקיימו את צוואת אביהם.

היו גם מוהלים שציוו את בניהם לקחת את הערלות שאספו בחייהם ולהלביש להם אותן, על התכריכים, בהסבירם להם כי זו סגולה נפלאה להבריח כל מזיק ומחבל. מוהלים אחרים נהגו לרשום את השם של כל ילד שמלו, ולפני מותם, ביקשו שיקברו עימהם את פנקס השמות, כדי שיגן עליהם בעולם האמת נגד המשטינים.

רבי יוסף משאש זצוק"ל בספרו " אוצר המכתבים " כרך ג': הרב נתבקש לחות דעתו בסוגייה זו וכתב שזה מותר. ומסיים את תשובתו בהדגישו : דבר זה כבר היה לעולמים, ואף שאין לו טעם שכלי, אין להרחיקו ויפה עשיתם שעמדתם על בניו לןקיים צוואת אביהם המת.

זמני הברית.

כאשר יום הברית חל בשתעה באב, נהגו למול אחר חצות היום, וכשחל ביום ראש השנה או ביום הכיפורים, הברית נערכת אחרי תפילת שחרית. יש שנהגו לערוך ברית דווקא מלפני תפילת מוסף, כלומר אחרי קריאת התורה.

אחר כך חזרו והמשיכו להתפלל. יש גם שנהגו לערוך את הברית בבית הכנסת, אם זה היה ראש השנה או יום הכיפורים. כמו כן בתאריכים אלה, הסנדקאות תמיד בדמים מרובים.

ארוחת בוקר אחרי הברית.

לארח ברית המילה, טבי הבן מזמין את המשתתפים לשולחנות ערוכים. מאחר שאסור לסרב לסעודת אליהו, כל הנוכחים מתיישבים לאחר שאיחלו את ברכת מזל טוב להורים החדשים. ובעוד האם והחמות מזילות דמעות התרגשות לשמע בכי העולל הכואב, ניגשות הנשים ומברכות גם הן את האם.

בסעודה זו נהגו להגיש ביצים שלוקות, כעכים גדולים ( מאפה ביתי ) תה, וכמובן מעט מאחייא ) עראק ) שמקומה לא נפקד מאף שמחה. אם הימים ימי חורף, נהגו לכבד ולהגיש אספאנז' – לביבות ביתיות. יש שנהגו לחלק גם תמרים, אגוזים, וצימוקים למזומנים. בעל הברית ובמיוחד הסנדק, נהגו לחלק צדקה לעניים ולתלמידי חכמים.

סעודת מצווה.

אחרי ארוחת הבוקר, הקהל מתפזר והמשפחה מתחילה בהכנות לסעודת מצווה של אליהו הנביא. שכן בעל הברית עורך תמיד סעודה ומשתה לכבוד המצווה. בארוחת צהריים של יום ברית המילה, נוהגים יהודי מרוקו עד היום להגיש את החמין של שבת שכ'ינא בסעודה.

היו גם שהיו מפריזים בסעודה זו, והיו מוסיפים נוסף לשכ'ינא גם תבשילים מיוחדים כמו פשטידות עשויות מביצים ותפוחי אדמה, שתייה ועוד. בסעודה זו לא נפקד מקומם של אנשי חברת קדישא, המוהל והסנדק.

יש להדגיש כי את מאכל השכ'ינא נהגו להגיש גם בסעודת הבר מצווה, בחתונה ( בסעודת חתן וכלה ) וגם ביום הקמת המציבה של הנפטר.

ברכה לנימול ולהוריו.

בגמר הסעודה שבה השתתפו כאמרו כל הקרובים, מגיע תורו של הנימול. האם מגישה אותו על כרית משי כשהוא מלובש יפה, לרב של בית הכנסת וזנ מברך אותו בכל הברכות הטובות ובאיחולי הצלחה להוריו. גם הפייטן היושב על יד הרב, איננו חוסך בפיוטים לכבוד הנימול ולכבוד אליהו מלאך הברית

ואם אבי הבן הוא חבר בחברה קדישא, נשיא החברה מברך את הנימול ומכניסו כחבר מן המניין בחברה. לאחר מכן מברכים את כל הקהל הנוכח בסעודה.

הקוראן מעתיק מן האוונגליון דברי קטרוג נגד היהדות-חי בר-זאב-

מאחורי הקוראן

נראה שפאולום התבונן בסבל, שסבלו היהודים מצד היוונים לפני מרד החשמונאים, ופירש את שורש השנאה הזאת כביטוי של קנאה ביהודים בגלל דתם. הוא סבר שאם יעזבו היהודים את דתם, יסירו מעליהם את האיבה כלפיהם ובכך תמוגר שנאת ישראל:

״הן הוא [ישו] שלומנו. הוא עשה את השניים לאחד והרס בבשרו את מחיצת האיבה [בין ישראל לאומות העולם]. הוא [ישו] ביטל את תורת המצוות שבחוקים [של התורה], כדי לברא בו עצמו את השנים לאדם חדש אחד ובכך לעשות שלום״(אפזים ב, יד־טו).

שיטה זו להבאת שלום בין ישראל לאומות העולם היתה בעבר כבר תקוות היהודים המתייוונים. כן סברו אחריהם הרבה יהודים ולא יהודים בכל דור ודור – אבל ההיסטוריה עוד לא הצדיקה את שיטתם.

בעיני חכמי ישראל פאולוס הוא אפיקורוס וכופר בתורה. אחד מחכמי הפרושים, רבי אלעזר המודעי, קבע עליו – בלי להזכיר את שמו – ועל כיוצאים בו, שנדחים הם מעולם הבא:

״המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמבזה את חברו ברבים, והמפר את הברית [מילה], והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף־על־פי שיש בידו תורה ומצוות, אין לו חלק לעולם הבא״(אבות ג, יא).

אף שפאולוס כותב שרבן גמליאל הצילו מגזירת מוות, ושהוא קיבל רק עונש של הכאות מן הסנהדרין, מכל מקום מעיד התלמוד שחכמי ישראל התאספו בעיר יבנה, ושם גזרו רבן גמליאל ובית דינו חרם על המינים. הם תיקנו תפילה מיוחדת – שלא יצליחו במזימתם להפר את דת ישראל, ושלא יצליחו במלשינותם על עם ישראל בפני אומות העולם. תפילה זו נקראת ׳ברכת המינים׳.

הערת המחבר :   ׳מין׳ הוא ביטוי תלמודי לאפיקורסים. אולי בא מקורו מקיצור השם של המאמינים בישו הנוצרי: מ – מאמיני, י – ישו, נ – נוצרי. וראו פירוש רש״י ראש השנה יז א, סוטה מט, א; חגיגה ה, ב, ד״ה אפיקורסים: ״מינאי, תלמידי ישו״, במהדורות לא מצונזרות. בזמן הבית נקראו החולקים על הפרושים ׳צדוקים׳ או ׳בייתוסים׳, ואחר החורבן נקראו הכתות הרבות ׳מינים׳; כנראה נתהפכו הראשונים ולבשו צורה של מאמיני ישו.

הערת המחבר :   ״אמר להם רבן גמליאל: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים [המינים]? עמד שמואל הקטן ותיקנה״ (ברכות כח, ב). בספרים ישנים שנמצאו בגניזה בקהיר, יש הנוסח הראשון של ברכת המינים: ״למשומדים אל תהי תקוה אם לא ישובו לתורתך, הנוצרים והמינים כרגע יאבדו, ימחו מספר החיים ועם צדיקים אל יכתבו״. ראו מאמרו של חיים משה יצחק גבריהו, ״ברכת המינים״, וראו ל׳ שיפמן בתוך פרדס, 35, פריז, 2003. הטעם, שרבן גמליאל נתקשה בתיקון הברכה, הוא אולי בגלל דברי שלמה המלך שאמר: ״בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך״ (משלי כד, יז-יח). אבל שמואל הקטן לא שמח בנפול אויביו, כמבואר בתלמוד(אבות, ד, יט), גם היה ראוי שתשרה עליו השכינה(סנהדרין, יא, א). ואולי הטעם

שני מנהיגי הפרושים אחר החורבן, רבי טרפון ורבי עקיבא, הזהירו מאוד שלא לקרוא בספרי האוונגליון:

״ספרי המינין.. אמד רבי טרפון: אם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן, שאפילו אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו, נכנס לבית עובדי אלילים, ואין נכנס לבתיהן של אלו, שהללו [היהודים מחברי האוונגליון] מכירין [שתורת משה אמת] וכופרין והללו [אומות עובדי אלילים] אין מכירין וכופריך! ״אמר רבי עקיבא: אף הקורא בספרים חיצוניים אין לו חלק לעולם הבא״; ״[מה הם ספרים החיצוניים?] ספרי מינים: אותם ספרים שפירשו התורה נביאים וכתובים על־פי דעתם ולא סמכו על מדרש חכמים, כי יש בדבריהם צד מינות, וכל מקום שפקרו המינים אמרו חכמים תשובתן בצדן״.

בספרו מדמיין יוסטינום המרטיר ויכוח עם רבי טרפון, ובו ניסיון מדומה להגיע לפשרה, והוא מתמרמר קשות על ׳ברכת המינים׳.

הקוראן מעתיק מן האוונגליון דברי קטרוג נגד היהדות

לדברי פאולוס ואבות הכנסייה, דחיית היהודים את ישו ושליחותו היא ראיה שהם כופרים בתורת משה. האוונגליון משווה את היהודים הללו לאבות־אבותיהם שמרדו במשה ובנביאי האמת. לדעת חכמי הפרושים ההפך הוא הנכון: בגלל אדיקותם ודבקותם בדת משה לא רצו לנהות אחר ישו, שבעיניהם היה נביא שקר. הקוראן חוזר על הטיעונים שמעלה בנדון האוונגליון ומאמץ אותם כאמת מוחלטת כפי שבאה לביטוי בדברים האלה:

״נתנו למשה את הספר והקימונו אחריו שליחים בזה אחר זה, ונתנו לישוע בן מרים אותות נהירים וסייענו בידיו ברוח הקודש, וכי כל אימת שיביא לכם אחד השליחים את אשר לא תאבה נפשכם, תימלאו שחץ ואת אזהרות כמה מהם תכחישו ואת אחרים תהרגו? הם אמרו: לבותינו ערלים. אבל אלוקים קיללם כי כפרו. כה ממעטים הם להאמין! כאשר הוצג להם ספר מעם אלוקים המאשר את אשר בידיהם [הכוונה לברית החדשה]… כפרו בו. קללת אלוקים על ראש הכופרים! מה נורא הדבר הזה אשר בגינו מכרו את נפשם: הם כפרו באשר הוריד אלוקים רק משום שצרה עינם בברכה אשר שלח אלוקים אל אשר יחפוץ מבין עבדיו! על כן ניתכה עליהם חמה על גבי חמה, ולכופרים צפוי עונש מחפיר. בהיאמר להם: האמינו באשר הוריד אלוקים [האוונגליון], יגידו: נאמין באשר הורד אלינו [התורה]. בם כופרים באשר מעבר לזאת, ואולם הוא האמת והוא ניתן למען יאשר את אשר עמם. אמור: מדוע הרגתם את נביאי אלוקים לפנים, אם מאמינים הנכם? משה הציג להם אותות נהירים, ואתם עשיתם את העגל בהיעדרו והייתם בני עוולה״(ב, פח-צג).

״משה אמר לבני עמו: בני עמי, מדוע פוגעים אתם בי? הן יודעים אתם כי הנני שליח אלוקים אליכם. וכאשר סטו, נטע אלוקים את הסטייה בלבבם, כי לא ידריך אלוקים את קהל המופקרים. ישוע בן מרים אמר: בני ישראל, אנוכי שליח אלוקים אליכם ובאתי לאשר את התורה אשר נגלתה לפני, ולבשר על שליח שיבוא אחרי ושמו אחמד. ואולם כאשר הביא להם את האותות הנהירים, אמרו: אלה כשפים בעליל. מנוולים מכול הם אלה אשר בהיקראם אל האסלאם טופלים שקרים על אלוקים. אלוקים לא ינחה את בני העוולה״; ״מוכי השפלה ודלות הם, וניתכה עליהם חמת אלוקים, זאת כי כפרו באותות אלוקים והרגו את הנביאים בלי צדק. זה גמולם על כי המרו ועברו את גבול המותר״; ״הכופרים באותות אלוקים וההורגים את הנביאים בלא צדק וההורגים את האנשים המצווים על הצדק, בשר להם על עונש כבד. אלה, מפעלותיהם לא יניבו פרי בעולם הזה ובעולם הבא, ולא יקום להם עוזר״(סא, ה-ז; ב, סא; ג, כא-כב).

שבחי הרמב"ם-סיפורים עממיים בערבית יהודית

  1. לשונות הסיפורים: הערבית היהודית והעבריתשבחי הרמבם

הסיפורים על הרמב׳׳ם צמחו בתפוצות הגולה; וטבעי הדבר, שלצד הסיפורים שצמחו בלשון העברית, או הועלו מפי העם בלשון העברית על ידי סופרים וחכמים, צמחו סיפורים בלשונות היהודים, בלשונות שדיברו בהן קהילות ישראל. ואמנם מצאנו סיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית, ביידיש, בלדינו, בפרסית ובלשונות יהודיות נוספות. במסגרת ספר זה אנו מתרכזים בראש ובראשונה באגדות ובסיפורים שנכתבו ערבית יהודית ולאחר מכן באלה שנכתבו עברית בקרב קהילות ישראל במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

א. הסיפורים בערבית יהודית חדשה

כל הסיפורים בערבית יהודית הבאים בספר זה כתובים בלהגי הערבית היהודית החדשה שזמנם מאז המאה השש־עשרה ועד ימינו. לא עלה בידי לאתר אפילו אגדה אחת או סיפור אחד שנכתב בערבית יהודית של ימי הביניים, שהיתה בעיקרה לשון אחידה המשותפת לכל דוברי הערבית וכותביה בקרב קהילות ישראל במזרח התיכון ובצפון אפריקה." כידוע בערבית היהודית החדשה היסוד הלהגי בולט וניכר, אך עם זאת עדיין משמרת היא דרכי הבעה הנהוגות בספרות הערבית והערבית היהודית של ימי הביניים. להגי הערבית היהודית נבדלים זה מזה במידה ניכרת ביסודות פונולוגיים ומורפולוגיים, באוצר המילים ובדרכי התחביר. וככל שגדל המרחק בין ארץ לארץ, גדל ההבדל בין להג ללהג. כך, למשל, הקרבה הגאוגרפית שבין קהילות יהודי צפון־אפריקה מגדילה את המשותף שבין להגי הקהילות הללו, והקרבה שבין קהילות יהודי המזרח התיכון מקרבת ומגדילה את היסודות המשותפים ללהגים אלה. מצד אחר, אם מצאנו הבדלים ניכרים בין להגי קהילות יהודיות שבתוך אותה ארץ, כמו ההבדלים שבין להגי היהודים בקהילות הבבליות, על אחת כמה וכמה אם נשווה את להגי הקהילות שבקצות התחום הגאוגרפי הנידון — את הלהג הערבי היהודי העיראקי ללהג הערבי היהודי המרוקאי — נראה שיש הבדלים בולטים גם בלהגים הכתובים, ועוד יותר מכך בלהגים המדוברים בשתי הקהילות, עד שלעתים קרובות אין דובר להג אחד מבין את להג רעהו.

לפיכך אם אנו מדברים על ערבית יהודית בקהילות שבמזרח התיכון ובצפון־אפריקה מדובר במספר להגים כמספר הקהילות. בספרנו זה הבאנו סיפורים הכתובים במספר להגים של הערבית היהודית החדשה:

להג ערבי־יהודי עיראקי

  להג ערבי־יהודי תימני

להג ערבי־יהודי מצרי

להג ערבי־יהודי לובי

להג ערבי־יהודי תוניסאי

 להג ערבי־יהודי אלג׳יראים

 להג ערבי־יהודי מרוקאי

בספר זה, נוסף על הסיפורים בערבית יהודית כתובה, השתדלנו לכלול סיפורים בערבית היהודית המדוברת בדורנו: ועלה בידינו להקליט סיפורים מפי דוברי שני להגים בלבד, בלהג הערבי־היהודי העיראקי ובלהג הערבי היהודי המצרי.

הערבית היהודית החדשה הכתובה אינה הומוגנית. יש קהילות ויש להגים שמקוימת בהם מסורת כתיבה, והלהג הכתוב שונה מן הלהג המדובר. כך, למשל, הלהגים הערביים הכתובים של יהודי עיראק ותימן, ובמידה גם של יהודי מצרים, שונים הם מן הלהגים המדוברים באותן קהילות: והיסודות של הערבית היהודית הביניימית או הערבית הספרותית ניכרים בשפה הכתובה יותר מאשר במדוברת. לעומת זאת, ברוב להגי הערבית היהודית של קהילות צפון־אפריקה אין הבדלים גדולים בין השפה הכתובה למדוברת. מטרתנו כאן אינה לשונית ואין מקום להיכנס לבחינת

המשותף וההבדל שבין הלהגים השונים; הקדמנו דברים כלליים אלה כדי לעורר עניין בחקר משווה של להגים אלה. ואולי יהיה בהעמדת טקסטים בנושא משותף, כמו בספר זה, זירוז לבדיקת הסוגיה.

ב. הסיפורים בעברית

חלקו השני של הספר כולל סיפורים הכתובים עברית. סיפורים על הרמב״ם נכתבו בעברית בידי תלמידי חכמים החל במאה החמש־עשרה, ואולי קודם לכן, ועד ימינו.

הסיפורים שבעברית אין לשונם אחידה: יש מהם שלשונם מליצית ונשגבת ויש מהם שלשונם ציורית ועממית, הכול לפי כישרון הכותב. מהם שנוסחו בעברית פסבדו־מקראית ומהם בעברית ימי־הביניים ומהם בעברית חדשה בת ימינו. אשר לעברית החדשה — במיוחד אמור הדבר על הלשון העברית שבה נרשמו הסיפורים על הרמב״ם בארכיון הסיפור העממי בישראל — זוהי ברוב הסיפורים לשונם של עולים חדשים, לשון ציורית ועממית, לשון מתורגמת, ולעתים עילגת. סיפורים אלה הובאו בעיקרו של דבר כמסירתם מלבד עריכת ליטוש קלה, שהשאירה את ההבעה העברית העממית בעינה.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-היהודים במרוקו במאה ה – 19 והמיסיון האנגליקני – פרופסור אליעזר בשן

היהודים במרוקו במאה ה 19 והמיסיון האנגליקני פרופסור אליעזר בשןהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

בפתח הספר

בחיבור זה מתואר המאבק של המנהיגות היהודית והרבנים בראשה, נגד המיסיון האנגליקני במרוקו, על רקע פעילותו המיסיונרית הענפה במדינה זו במאה ה־19 . נושא זה טרם זכה למחקר ממצה, והוא ראוי לתיאור כחלק ממלחמת הקיום לשמירת הזהות והמסורת היהודית של תפוצה גדולה וחשובה זו.

שליחי האגודה הלונדונית גילו יזמה והתמידו בפעילות המיסיונרית יותר מאגודות אנגליקניות אחרות, לכן רוב הפרקים דנים בהם ובתגובות החברה היהודית לפעילותם.

בין העניינים הנידונים בחיבור: מוגדור בתור בסיס הפעילות המרכזי במרוקו, והסיבות לבחירתה: הקהילות שבהן פעלו המיסיונרים: פרטים על שליחי המיסיון ועל המנהיגים והרבנים שלחמו בהם: הגורמים שהיו עשויים להשפיע על הצלחת הפעילות של המיסיון: דרכי המאבק של המנהיגות היהודית.

בבסיסו של המחקר עומדים המקורות הבאים: תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן התכתבויות בין הגורמים שהיו מעורבים בנושא, בעיקר על רקע תקריות בין צוות המיסיון לבין יהודים: דיווחים של המיסיונרים על פעולותיהם: פרסומים אודות המיסיון הפרוטסטנטי בפרט ואודות המיסיון בכלל: העיתונות באנגליה ובמרוקו: ההדים שהגיעו לכי״ח (״כל ישראל חברים״ — Alliance Israélite Universelle ) בפריס, ל״אגודת אחים״ ( Anglo-Jewish Association) ול״ועד שליחי הקהילות״(Board of Deputies ) באנגליה, כפי שפורסמו על ידם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר