ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
אֶל-אֹהֶל יָעֵל
by meguido2012
אֶל-אֹהֶל יָעֵל
אוֹתוֹ יוֹם
הִיא שָׁבָה מִן הַמַּעְיָן הַזּוֹלֵף
מִן הַמִּרְעֶה, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים,
נוֹד הֶחָלָב עַל-כֶּתֶף יָמִין וְנוֹד מַיִם עַל-כֶּתֶף שְׂמֹאל
וְהִתְיַשְּׁבָה לָנוּחַ בְּפֶתַח הָאֹהֶל,
בְּצֵל עֵץ הַדֹּלֶב, זִמְרַת הָרוּחַ וְשִׁירַת הַחוֹחִיּוֹת,
מִמְּקוֹמָהּ רָאֲתָה מִישֶׁהוּ קָרֵב,
הָיָה זֶה סִיסְרָא
הִיא זִיהֲתָה אוֹתוֹ עַל-פִּי יְפִי מַדָּיו, יֵשׁ לְהָנִיחַ,
מִשְׁבְּצוֹת הַזָּהָב וְזַהֲרוּרֵי קוֹבַע הַנְּחֹשֶׁת
הִיא יָצְאָה לִקְרָאתוֹ,
וְסִיסְרָא נָס
הָיָה וּבָא לִקְרָאתָהּ, כֻּלּוֹ תָּשׁוּשׁ, מְבֹהָל וּמִשְׁתַּעֵל
בְּהַגִּיעוֹ לִטְוָח שְׁמִיעָה, 'הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ' בִּקֵּשׁ בְּקוֹל חָלוּשׁ.
'בּוֹא פְּנִימָה אֶל צִנָּת הַצֵּל', הֵשִׁיבָה יָעֵל
אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי,
בִּפְנִים הָיָה סוֹפוֹ!
אַחַר שֶׁנִּרְדַּם,
הִיא נָטְלָה פַּטִּישׁ וְאִזְמֶל, יֵשׁ אוֹמְרִים אֶת יְתַד הָאֹהֶל, וְתָקְעָהּ
בְּרַקָּ
תוֹ, פְּנִימָה עַד הַסּוֹף,
וּבְבֹא בָּרָק,
וּכְבָר כּוֹס מֵי תּוּתִים וְרִמּוֹנִים בְּיָדָהּ
הֻשְׁלַךְ הַמֵּת בְּמוֹרַד הָהָר, הַרְחֵק מִן-הָאֹהֶל,
בִּשְׂדֵה קוֹצִים, בֵּין חוֹל וּסְחִי, מַאֲכָל לָעוֹרְבִים, שֶׁקֶץ לְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם.
דן אלבו © 2015
טעמי המצוות — נטייה להסבר ראציונאלי-דן מנור
טעמי המצוות — נטייה להסבר ראציונאלי
בעוד שבדיון על היחס שבין תלמוד למעשה נוטה מוהריב׳׳ע לכיוון האורתודוקסי, בדיון על טעמי המצוות הוא נוטה יותר לכיוון הראציונאלי. בעקבות קודמיו, גם הוא מבחין בין המצוות שטעמן מובן למצוות המשוללות טעם, או כפי שהגדירו זאת קודמיו: מצוות שכליות ומצוות שמעיות. כל מה שמוגדר במקרא כחוקים הם לדעתו מצוות שמעיות, להבדיל מן המצוות השכליות. ומאחר שהספק מתעורר בעיקר לגבי החוקים , נתבע האדם מישראל לקיימם בלי להרהר אחריהם: ׳והנה על הסוג הא׳ אמר אם בחקותי תלכו [ויק׳ כו:ג] מיד מבלי עכוב תלכו ותתעסקו בהם מאחר שאין בהם טעם פן מה יפתו אתכם חטאים וסרתם ח״ו [חס ושלום]׳. המצוות שטעמן מובן, לא מצאה התורה צורך להזהיר עליהן אלא הסתפקה בציון שאין שום מכשול רעיוני לקיומן. זוהי לדעתו משמעות הסיפא: ׳ועשיתם אותם׳ (שם). הווי אומר עשייתן מובטחת ללא אזהרה: ׳אמנם ואת מצותי הם הסוג הב׳ איני צריך כ״כ [כל כך] להזהירכם עליהם כי לא תתפתו בם […] וזהו ואת מצותי תשמרו בלבבכם ועשיתם אותם׳. במילים ׳תשמרו בלבבכם׳ — מתכוון המחבר לטעמן הגלוי של המצוות, ומשמעות הדברים היא שטעמן הגלוי הוא ערובה לקיומן. בהמשך דבריו הוא שב ומזהיר מפני ספקות לגבי המצוות השמעיות, העלולות להביא לידי ביטול המצוות השכליות: ׳אמנם אם תהרהרו בחוקים […] אז אני יודע שאפילו המצוות בעצמם לא תקימו׳.
נראה שהמחבר עצמו אינו מקפיד למלא אחר אזהרה זו במלואה, שכן הוא מנמק אחדות מן המצוות השמעיות בטעמים שונים, ומכאן שאין הוא מקבלן כמות שהן. הוא כולל את דין הצרעת, מדיני הטומאה והטהרה, בין המצוות השמעיות ומבאר אותו כדרך אלגורית, כמידה בלתי מוסרית. הצרעת היא מידת הגאווה, זאת הוא למד מלשון החוק במקרא: ׳והנה שאת לבנה [ויק׳ יג:יט] כל׳ [כלומר] שהיה מתנשא לאמר אני ואפסי עוד […] והתמיד בה עד ששבה לבנה כלו׳ הזקינה בו העבירה׳. הגאוותן ממשיך בהתנשאותו ומתמיד בה ער היותה תכונה טבעית לו, ומכאן ואילך נמנעת ממנו היכולת להיגמל מגאותו: ׳וזהו לא יסגירנו [שם יא] ר״ ל [רוצה לומר] לא יטיל עליו משא ועול התשובה […] כי קושי גאון לבו לא יניחנו ליכנס ולשיח׳. פירוש אליגורי זה לחוק, שהוא נטול טעם מובן, מעיד אפוא על נטיית מוהריב״ע לראציונאליזאציה. גם ברית־מילה, הנמנית עם המצוות השמעיות, זוכה להסבר ראציונאלי מאת המחבר. ההבדל בין עורלה למילה הוא כהבדל בין חומר לצורה או בין העדר שלמות לשלמות. אברהם היה בבחינת חומר חסר שלמות בהיותו ערל, וכאשר נימול הושלם על־ידי הצורה: ׳במעשה זה [המילה] אתה נקרא שלם הצורה לא כן קודם זה היית שלם החומר וחסר הצורה׳.
לדעת מוהריב׳׳ע, הטעם למצוות ׳פרי הילולים׳ הוא תיקון חטא אדם הראשון, כיוון שדחיית ההנאה הגשמית מן הפרי למשך שלוש שנים יש בה משום כיבוש היצר. על־ידי כך אנו מתקנים את חטאו של אדם הראשון, שלא השכיל לכבוש את יצרו: ׳וכבר ידוע חטא אבינו הראשון בפרי עץ הדעת הנה לתקן אותו ממש גזרה עלינו התורה כשנהיה מתאפקים מלאכול פרי האילן עד תשלום ג״ש [ג׳ שנים]׳. לחיזוק דבריו הוא מוסיף, שהתורה קבעה שלוש שנים כרמז לשלושת גורמי הפיתוי המאפיינים את עץ הרעת: (א) ׳טוב למאכל׳(ב) ׳תאוה לעינים׳(ג) ׳נחמד להשכיל׳ (בר׳ ג:ו). בהסבר הזה דוחה המחבר את אופיו הפולחני של חוק פרי הילולים ומעמידו על בסיס מוסרי.
תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו
פעמים 122-123
חורף תש"ע
מעברים והגירה במאה העשרים
תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו
ד"ר משה עובדיה
הרב יעקב משה טולידאנו היה בנו של הרב יהודה טולידאנו(1924-1848). אביו עלה בשנת 1862 לארץ־ישראל עם משפחתו מהעיר מכנאס אשר במרוקו והם התיישבו בטבריה. יעקב משה טולידאנו נולד בטבריה בשנת 1879, ונפטר בשנת 1960 בירושלים. הוא מילא שורה של תפקידים ציבוריים: ניהל את ענייני ועד הקהילה הספרדית בטבריה עד 1925; נמנה עם חברי בית הדין בשנים 1929-1925 בטנג׳יר; במצרים שימש בכמה תפקידים: אב בית הדין וסגן הרב הראשי של הקהילה היהודית בקהיר משנת 1929 עד 1933 ואב בית דין ורבה הראשי של הקהילה באלכסנדריה משנת 1933 עד 1942; בתל־אביב- יפו שימש במשרת הרב הראשי לצד הרב אביגדור עמיאל – לאחר שהרב הספרדי בן־ציון מאיר חי עוזיאל נבחר לתפקיד הראשון לציון – ולצד הרב איסר יהודה אונטרמן, שהחליף את הרב האשכנזי הרב עמיאל בשנת 1946; בתפקידו האחרון כיהן הרב טולידאנו בתפקיד שר הדתות בממשלתו של דוד בן־גוריון. הרב טולידאנו עסק גם במחקרים היסטוריים על ענייני ארץ־ישראל, יהדות המזרח ובפרט יהדות מרוקו.
בהיותו הרב הראשי של יהודי אלכסנדריה כתב הרב טולידאנו תזכיר על שאלת ארץ־ישראל לוועדת החקירה הבריטית בראשות הלורד פיל, שבאה לארץ בעקבות המרד הערבי הגדול, שהתחולל נגד רשויות המנדט הבריטי והיישוב היהודי בארץ. המרד כלל מהומות, הפרות סדר ופגיעות פיזיות בגוף וברכוש של יהודי ארץ־ישראל על ידי פורעים ערבים. המהומות החלו ב־15 באפריל 1936 בפגיעה בשני יהודים שהיו בדרכם מטול־כרם לשכם. ארבעה ימים לאחר מכן תקפו הפורעים יהודים ברחוב יפו בירושלים, והמהומות התפשטו לכל חלקי הארץ. במאי 1936, לאחר שביתה ממושכת של הערבים, החליטה ממשלת בריטניה לשלוח את הרוזן ויליאם רוברט פיל בראש ועדה חקירה מלכותית כדי לחקור את האירועים שהתרחשו בארץ. הוועדה שהתה בארץ מ־11 בנובמבר 1936 ועד קיץ 1937, וערבים ויהודים הופיעו לפניה והציגו את טענותיהם בשאלת ארץ־ישראל. ביולי 1937 פרסמה הוועדה את מסקנותיה. הוועדה המלכותית המליצה על חלוקתה של הארץ לשלוש יחידות מדיניות: יחידה ערבית, יחידה יהודית ויחידה בריטית מנדטורית. הוועדה הבחינה בשתי דרכים לחלוקת ארץ־ישראל: קנטוניזציה, כלומר חלוקה למחוזות, או חלוקה לשתי מדינות, והיא העדיפה את הקנטוניזציה.
התזכיר שחיבר הרב טולידאנו שופך אור על יחסי ערבים, יהודים ובריטים בארץ־ישראל לפני מאורעות 1936 ובמהלכם, ובאה בו לידי ביטוי עמדתו של חכם ספרדי־מוגרבי יליד הארץ שהכיר היטב את הערבים בארץ־ישראל ובסביבתה, באשר לתכנית החלוקה. להבהרת עמדתו של הרב טולידאנו בעניין זה יש חשיבות מיוחדת, שכן טרם נתברר במחקר מה היה יחסם של יהודים ספרדים־מוגרבים בני היישוב הוותיק בארץ לתכנית החלוקה.
יצחק בצלאל במחקרו על היהודים הספרדים בארץ־ישראל בתקופה העות׳מאנית הציג את הרב טולידאנו כציוני רדיקלי אף יותר מהציונות הדתית. אכן בכמה סעיפים בתזכיר משתקפת ציוניותו הרדיקלית של הרב טולידאנו, אבל הוא חתר בכל זאת לפשרה מרחיקת לכת. עמדתו של הרב טולידאנו באשר לתכנית החלוקה הייתה מנוגדת לעמדת היהודים שוללי תכנית החלוקה, רבנים אחרים ואף הרבנות הראשית בארץ־ישראל, שלמרות התנגדותה לתכנית החלוקה נאלצה לצדד בה. אברהם אלמאליח, נציג העדות הספרדיות והמזרהיות בכנסת ישראל, העיד לפני הוועדה המלכותית והציג לפניה את הזהות הציונית של הספרדים ובני עדות המזרח בארץ־ישראל אמנם הוא לא הביע את עמדתם בעניין תכנית החלוקה, אך מדבריו נראה שהיהודים הספרדים הזדהו עם התנועה הציונית ותמכו בה. מנהיג ספרדי נוסף מוותיקי היישוב בארץ, אליהו אלישר, טען בתזכיר שכתב לוועדת פיל כי הערבים והיהודים צריכים לוותר זה לזה ולהפסיק את המלחמות ביניהם שעלולות להוביל לשואה, וכך תוכל ארץ־ישראל להתקדם מבחינה חברתית כלכלית ופוליטית בהנהגתה של בריטניה, כלומר אלישר נטה לוותר על חלקים מארץ־ישראל למען השלום. הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל אמר כבר לאחר מאורעות 1929 שהעם היהודי, הקשור אל ארצו זה אלפי שנים לרבות תקופד הגלות הארוכה, לא יזוז מן הארץ. בהשפעת חבריו בתנועת ׳מזרחי׳ לא הצטרף הרב עוזיאל כנציג הרבנות הראשית לוועד הלאומי כדי להעיד לפני ועדת פיל. אולם למרות התנגדותו לתכנית החלוקה, נאלץ כאמור לקבלה, יחד חבריו לרבנות הראשית. באותה תקופה הייתה הרבנות הראשית גוף חלש יחסית ועמדתה לא הוצגה לפני הוועדה המלכותית.
במחנה הערבי בארץ־ישראל היו חילוקי דעות בעניין תכנית החלוקה. היו בציבור הערבי שנמנעו מלנקוט עמדה חיובית כלפי התכנית, אך הציבור הערב־ לא הצטרף אל התקפותיו של המפתי הירושלמי חאג׳ אמין אלחֻסיני על תכנית החלוקה. לעומת זאת רוב מדינות ערב במזרח התיכון הצטרפו לעמדתו של אלחֻסיני, אולם אבן סעוד, המלך הראשון של ערב הסעודית, והאמיר עבדאללה, המלך הראשון של הממלכה הירדנית ההאשמית, היו מתונים ביחסם לתכניה החלוקה."
Et enfin le Gerf El Metkoub (le rocher troué) et le Gerf Dgeorge
Et enfin le Gerf El Metkoub (le rocher troué) et le Gerf Dgeorge.
Le Gerf El Metkoub n'avait pas d'histoire, son nom seul parle de lui-même. Car il se dressait au milieu des flots comme un arc de triomphe, sans le soldat inconnu.
Quant au deuxième, lui, avait une histoire s'il n'avait pas de trou. Une histoire sentimentale et assez triste.
On raconte que c'était un jeune homme de la haute société européenne, (Anglais ou Français) beau, fort et sportif, aimant la natation et la chasse. Il faisait des paris avec qui voulait, qu'il atteindrait à la nage tel ou tel rocher. Ce pari, il l'avait gagné plusieurs fois déjà avant son dernier exploit. Il nageait depuis le port en se dirigeant vers l'ouest, le nord ou le sud. Ceci même quand la mer était des plus furieuses. Il faisait des démonstrations sous les yeux des habitants du quartier en passant par les tunnels, nageant au-dessous des maisons juives (le dernier quartier vers la porte de la ville était habité en dernier lieu par la population juive) et revenait triomphant à son point de départ.
Une grosse tempête avait laissé un grand trou béant au-dessous d'une de ces maisons. Les habitants du quartier s'étaient assemblés pour constater les dégâts après la tempête. Il s'est approché du rivage ou plutôt de la muraille et émergea de l'eau se mêlant à cette foule de spectateurs qui l'avaient remarqué.
Parmi la foule il y avait une jeune fille dont la beauté extraordinaire attira son attention. Elle aussi fut frappée par sa beauté et par son courage, mais la persistance avec laquelle il la fixait la mit mal à l'aise. Elle remonta vite chez elle, mais hantée par son regard, elle se mit à sa fenêtre qui se trouvait presque au-dessus de la trouée.
Lui aussi cherchait des yeux où cette belle jeune fille avait bien pu se cacher. Son apparition à la fenêtre le remplit de joie intérieure. Après que la foule eut satisfait sa curiosité, la place se vida il ne restait plus personne en dehors d'eux deux. Il essaya alors de lui parler mais elle ne comprenait pas son langage, n'ayant jamais été à l'école. Du bout des doigts posés sur sa bouche, elle lui envoya un baiser furtif et disparut pour de bon, estimant s'être trop avancée et craignant d'avoir commis un crime. Lui, renouvela plusieurs fois son fameux exploit, et chaque fois il attendait son apparition à la fenêtre et le petit geste devenu rituel : le bout des doigts posés sur ses lèvres.
Mais les marées ne sont jamais semblables. Une semaine elles interviennent le matin, la semaine suivante, l'après-midi ou deux fois le jour et deux fois la nuit. Le niveau de la mer change aussi et les vagues se jettent sur les rochers avec plus ou moins de force.
Un jour donc, entreprenant son petit voyage du port à la mer de Bab Doukala emporté par l'élan de son cœur pour voir sa chère apparition, il ne s'aperçut pas que les vagues étaient pour quelque chose dans le bon train avec lequel il nageait vers elle. Quelle ne fut pas sa déception, en s'approchant de plus près, de se voir refoulé par ces mêmes vagues qui le transportaient. Elles se brisaient contre la haute muraille et revenaient en cascade déversant des torrents d'eau vers la haute mer. Il sentit alors que ses forces allaient le lâcher. Il rebroussa chemin et fut entraîné par ces mêmes vagues du côté droit (nord est) dans la direction du Gerf Dgeorge qui n'avait pas encore ce nom.
A sa connaissance, c'était le coin le plus tranquille par jour de tempête. Il se laissa porter dans cette direction.
Lorsqu'il mit pied sur le récif pour aller vers une hutte destinée aux pêcheurs et aux nageurs attardés en pleine mer, il mit les pieds sur une grosse pieuvre qui enroula ses tentacules autour de ses jambes et l'entraîna vers le fonds de la mer. Malgré de nombreuses recherches effectuées par les siens, on ne le revit plus. L'histoire s'arrête là et ne nous dit pas comment la jeune fille vécut cet accident. Ce jeune homme qui se dénommait Georges laissa son nom au rocher.
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים..השלטון התורכי והבדואים
שיטת החינוך של ילדי הבדואים במדבר
חינוך הילדים מופקד בידי האשה. בתקופה, שלא היו בתי-ספר, החינוך היה משמיעה בלבד והילד נותר לצד אמו, שעודדה אותו לצאת עם הנערים ללמוד מניסיונם, וגם שלחה אותו לשבת עם הגברים, להקשיב וללמוד על יחסי-אנוש, הליכות דרך-ארץ וכבוד; לשמוע וללמוד על דרכי המארב, על חשיבות הפתעת האויב, על הלחימה והנסיגה, ועל דרכי מילוט מפני השלטונות; איך מתגלה האבירות ונרקמים האגדות והסיפורים על הגבורה, וכמובן, על הנשק, בעיקר האקדח, הרובה והסיף. בעיני הבדואים, הבריחה בזמן מהווה שני-שלישים של גבורה. הבדואים הביעו בוז לגאים ולמתנשאים, באימרתם הידועה: "אין גדול זולת הגמל".
הרפואה
לבדואים רפואה משלהם, רפואה בדרכים פרימיטיוויות וגם שימוש בשיטות הרפואה הטבעית, כי הבדואים ידעו להשתמש במיני עשבים ששימשו למשקה ולתתבושת. בעיקר השתמשו בהקזת דם ובאמצעים הקשורים באמונות תפלות. הכוויה באש נחשבה אמצעי ריפוי בדוק.
השלטון התורכי והבדואים
השלטונות העותומאנים ניסו למשול בבדואים במירמה ובכוח, אולם הם מעולם לא הצליחו לכפות עליהם שלטון מלא ולרסנם, כי הבדואים זילזלו בשלטון, ולא חדלו לפגוע בכל המשלחות הצבאיות שנשלחו לדכאם. השלטונות נקטו בכל דרך כדי להכניעם, הקדימו את הבריטים בשיטת"הפרד ומשול". כאשר הבחין השלטון התורכי בשני שבטים שווים בכוחם, החיים בשלום, הוא הסית אותם ועזר להם להילחם זה בזה, ובלבד להחלישם כדי למשול בהם. מדיניות זו ומדיניות היד החזקה נחלו כשלון. לבסוף נמנעו השלטונות מלהתערב בסיכסוכים. היו מקרים, שיחידת צבא נשלחה לגבות בכוח מהשייחיים האחראיים את המסים השנתיים שלא שילמו, בשל שנת בצורת ורעב. הבדואים יצאו נגדה וחיסלו אותה. עם זאת, בממשלה תורכית איש לא ניסה למצוא פתרון לבעייתם הכלכלית של הבדואים, ומעולם לא הציעו להם מקורות פרנסה במקום הפשיטה, השוד והגזל.
במשך שנים רבות לא הצליחה שום ממשלה לסגור אותם במדבר. אולם בשלהי המאה הי״ט נשלחו לארץ מושלים תורכים משכילים ממפלגת תורכיה הצעירה. אלה החלו לחפש פתרון יסודי קונסטרוקטיבי לבעיית הבדואים.
הידועים בין המושלים האלה היו מושל וולאית ירושלים ומושל מדבר באר-שבע. בשנת 1894 הקימו תחנת משטרה בחירבת פטס, ובשנת 1897 החליטו לפתוח בפני הבדואים דרך לחיים אחרים, במסגרת מוניציפאלית מחוזית. הם גרסו,שמחוז בדואי משלהם, שבמרכזו עיר, תספק את צרכיהם ותעניק להם תפקידים, משרות וטובות הנאה, ישירות ועקיפות, וכן ערכים החסרים במדבר, כגון: חינוך, בריאות, מסחר, ועיר עם שוק מחוזי; תמשוך סוחרים מכל הארץ לקנות את הדרוש להם ולמכור את תוצרתם החקלאית וגידוליהם, כגון: סוסים, חמורים, עזים וכבשים, צמר, חמאה ויריעות אוהלים, ותשכנע אותם להיאחז בחיים קונסטרוקטיביים.
הם החליטו לשכנע תחילה את ראשי שלושת השבטים הגדולים: חאג' עלי אל- עטוונה, ראש שבט אלתיאהה, ראש שבט טראבין, ראש שבט אלעזזמה, והבטיחו לחלק תפקידים לכול בהנהלת העיר, וגם זכות לבחור בעצמם את ראש-העיר הרצוי להם, וכך הביאו לשינויים. עד אז ניסו לכלוא אותם במדבר, ממנו לא יצאו. כאילו לא ידעו, כי אין אכזר מהמדבר. לכן הם לא נכנעו ולא חדלו מפשיטות, ועל-אף העונשים, הבדואים חזרו לפעול ברחבי הארץ, שיבשו את מערבת הביטחון והטרידו את הממשלה.
יהודי עזה, שהתערו בחיי הבדואים במדבר והכירו את אופיים ואת מינהגיהם, הגיעו לידי מסקנה, שאפשר לחיות עם הבדואים. עם הקמת העיר באר-שבע גם הבדואים וגם השלטונות ראו בכך ברכה ויעילות, הן לבדואים והן ליהודים, אם יחיו יחד.
תקופת ההשתרשות
בתקופה הראשונה מתוך שתי תקופות ההשתרשות בעזה (1896,1896-1886- 1917) לא היו חיים כלכליים מאורגנים ומכוונים. בעשר השנים הראשונות הגיע הישוב רק ל-60 משפחות, ולא הגיעו מתישבים חדשים, לא מבין תושבי הארץ הוותיקים ולא מבין העולים החדשים מרוסיה. עם זאת, כולם הגיעו לפרנסה בכבוד. מדובר בבעלי-המלאכה, סוחרי-הבדים, סוחרי-הדגים, החלפנים, בעלי-האמצעים וכל אלה שסחרו ביצוא שעורה וחנדל. גם אלה שסחרו בדיסקית וסיפקו צרכי הבדואים והמזרנאים, לכולם היתה פרנסה.
בתקופה הראשונה התפרנסו כמעט כולם רק ממכירת סחורה בימי-השוק שנערכו, אחת לשבוע בעזה ואחת לשבוע בבאר-שבע. לתושבי עזה היה יום השוק בעזה נוח יותר, אולם לבאר-שבע היה שוק מחוץ לעיר. בכל מקרה היה הכרח לצאת לשוק עם שחר. בעזה הם היו יוצאים כשסחורתם על גבם, ואיתם ילדיהם, רכובים על חמורים עמוסים, כדי לעזור ולפקח על המכירות. אם התברר, שקונה ביקש מיצרך שלא היה עימהם, נשלח הבן או ילד ערבי נושא סל הביתה להביא את המיצרך החסר.
הרווח משוק עזה בלבד לא הספיק כדי לפרנס את המשפחה. לכן היו יוצאים עם מרכולתם, בעיקר עם מיצרני נשים, לשוטט ברחובות העיר ולהכריז עליה בקול.
הסוחרים בשוק שבמדבר באר-שבע(1888)
רוב הבדואים היו עניים וכל אחד, כולל השייח', היה מעונין להרוויח מעט כסף, כדי לגוון את כלכלתו.
הסוחרים היהודים הסתפקו במסחר בשוק עזה פעם בחודש, שכן המאמץ היה כרוך בעמל רב. הרווח היה מועט והחרפה מרובה.
הם סיכמו עם השייחיים הבדואים לפתוח חנויות באוהליהם, במחנות שלהם ולספק לשבט את הסחורות הדרושות לפי בקשת תושביו. החנות, על-פי המוסכם, תהיה פתוחה לבני-השבט יומיים שלמים בשבוע.
השוק שהיה במדבר בשנת 1888, לפני הקמת העיר באר-שבע, היה מעין פטה- מורגנה: מופיע עם שחר יום שלישי ונעלם עם שקיעת החמה ונבלע בישימון, כלא היה. בחצות היו מופיעים הקונים והמוכרים בכיכר אברהם אבינו, מקום השבועה על בארות המים, שהיה מתכסה בשלל צבעי הבדואים, האדום הירוק והשחור. ערימות חיטה ושעורה מזה, ובהמות גדולות וקטנות מזה; גמלים, סוסים, פרדות וחמורים רבצו סמוך לבארות המים, ועל ידם כבשים ועזים. בתווך ישבו נשים וגברים בדואים, ובידיהם תוצרתם הדלה: סלי ביצים, תרנגולות, חמאה וגבינה. הנשים טוו חוטי צמר כבשים, וצמר עזים. מולם ישבו הרוכלים, סוחרי הסידקית, כשלידם פרושה סחורתם המגוונת בשלל צבעיה; ממתקים לילדים, סבון ריחני, מסרקות עבות, צעצועים רעשניים ומשרוקיות! גם חינה לקישוט הכלות ועשבי בשמים למרפא; אריגים, כאפיות ועקאלים מוכספים; כיסויי-ראש לנשים צעירות ומטבעות שונים לשזור באפיפונים! צמידי זכוכית, חרוזים בצבע התכלת כנגד עין הרע, צבעים שונים שזורים במחרוזות לילדים, לסייחים, לעיירים ולג'עונים, בני הגמלים. לא חסרו גם מחרוזות-עץ לתפילה ולחזרה בתשובה, ובנוסף לאלה גם שקיות בד מלאות סוכר, קפה, מלח, וכל מיני קטניות שצבען יציב ותכולתן אינה משתנה. בין המוכרים שוטטו הקונים, אלה שבאו לקנות בכסף ואלה שבאו להחליף סחורה בסחורה.
בערוב היום מתחיל סחר החליפין, כיוון שאיש אינו רוצה להחזיר לביתו את סחורתו שהביא למכירה בשוק. מתחיל המשחק הערמומי. התשובה הראשונה היא: "הסחורה לא למכירה! אבל אתה יכול לפתוח בהצעה ונראה אם כדאי", כלומר דחייה תכסיסית. המוכר דוחה את הצעת הפתיחה של הקונה בתשובה המקובלת ״יפתח אללה", שפירושה"פתיחתן לא באה בחשבון". כך הם מתמקחים עד לשלב הסופי שבו מנסה הקונה לקום וללכת. רק אז מציע המוכר(לדוגמה: "תן ארבעים!" והקונה אומר: "לא יותר מעשרים!" וחותמים בשלושים). דוגמה אחרת: שתי תרנגולות תמורת שקית סוכר או טלה תמורת קפה, או כד חמאה וביצים תמורת חינה, או כאפיה, וכן הלאה. בסוף היום קונים יותר טוב ויותר זול, כי השוק מתחיל להתרוקן והדרך הביתה רחוקה. אין חשק להעמיס ולחזור, שכן כדאי לחזור עם כסף ולא עם סחורה. למחרת היום מנקים את השטח, שורפים את השאריות ומכינים את השטח לקראת השוק הבא.
פרנסתם של היהודים תושבי עזה היתה תלויה בשני השווקים השבועיים. שוק באר-שבע ביום שלישי, ושוק עזה ביום חמישי. כאמור, משניהם לא היתה להם הכנסה מספיקה לפרנסת משפחותיהם והם נזקקו לדרכי מסחר נוספות.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
סעו לשלום לארץ ישראל
משה אלחרר הי״ו (לשעבר יו״ר המועצה הדתית בקרית מלאכי), שנימנה בעבר על תושבי ווארזאזאת, סיפר לכבוד הרב שליט׳׳א את הסיפור הבא:
בעת שזכו יהודי העיר לעלות לארץ הקודש, התכנסו כל היהודים בכיכר העיר, שם עלו על שבעה אוטובוסים שהובילו אותם לקזבלנקה. משם נסעו למרכזי, ואחר כך למחוז חפצם – ארץ ישראל.
כמובן, אוירה מרוממת ביותר שררה בין הנוסעים. תחושת שמחה, מעורבת בגעגועים של קדושה לחונן את עפרה של הארץ המובטחת. לא פחות מכך שמחו על עזיבתם את הגולה, את שכונתם בין בני ישמעאל ותלותם בהם, ואת כל מה שעוללו להם במשך השנים.
אולם, בכל אופן, כולם חשו צביטה בלב על נטישת העבר היהודי המפואר בעיר, על חיי הקהילה שתססו במקום, ועל גדולי הדורות צדיקי אמת ששכנו בה וקיברם נכרה בבית העלמין של העיר. מי יתן, ויזכו גם הם להקיץ בתחית המתים, ויעלו לציון יחד עם מושיענו, כך נוכל לראותם ולחסות שוב בצילם – הרהרו רבים.
האוטובוסים נסעו לאיטם, לא רק משום שכלי הרכב של אותם ימים לא נועדו לנסיעה מהירה, אלא גם – ובעיקר, משום שהנסיעה היתה על ״כביש תיסקא" הידוע. אותו כביש מסוכן, מתפתל במרומי הרי האטלס, ומוביל בעיקוליו התלולים, מהערים והכפרים השוכנים על הרכס ההררי, לערי שפלת החוף. הכביש היה משובש, מלא מהמורות, והנסיעה בו היתה כרוכה בסכנת נפשות ממש. לפיכך ארכה לה הנסיעה בעצלתיים, כאשר רבים שמחים לא להתנתק מעירם האהובה במהירות ובבת אחת.
לפתע, באחד מעיקולי הכביש, נוכחו הנוסעים לראות על ההר מולם שלשה זקנים נוראי הוד, עטופים לבן, אשר אור יקרות של קדושה היה נסוך על פניהם הזכים משלג. השלשה חייכו לעברם, ונופפו בידם לשלום, כאומרים: סעו לשלום לארץ ישראל, ויהי ד׳ עמכם!
הנוכחים שפשפו עיניהם לראות אם אינם חולמים, ואחד הזקנים ששהה באוטובוס, ביקש לרדת לעברם ולדבר עימם. הנהג נענה לבקשתו, עצר את האוטובוס, והזקן רץ לעבר שלשת הדמויות.
משהגיע עליהם, פנה אליו הזקן שבמרכז ואמר: אני ר׳ יוסף פינטו, ואלו תלמידי הנודעים: ר׳ שאול נחמיאס (הראשון), ואחד מצדיקי משפחת עראמה. באנו להיפרד מכם טרם עלותכם לארץ הקודש, סעו לשלום, וברכות שוכן מרומים תלווה אתכם
הזקן חזר רועד מהתרגשות לאוטובוס, וסיפר לאחיו את השיחה שהיתה לו. כמובן, מכאן אילך הנסיעה נמשכה בשמחת יתר, ובסייעתא דשמיא הסתיימה על הצד הטוב ביותר, כאשר כולם הגיעו לארץ הקודש.
כבוד הרב שליט״א מוסיף ומספר: לאחר כמה שנים התכבדתי בסנדקאות בעירה אצל משפחת אביטן. בשמחת הברית נכח אחד מזקני המשפחה, שסיפר לי לתומו, שהוא היה מתושבי הכפר סקורה הסמוך לווארזאזאת, ובעלותם לארץ ישראל, התאספו בשני אוטובוסים, והצטרפו לתושבי ווארזאזאת. כששמעתי על כך היטתי את אוזני כאפרכסת, וביקשתי לשמוע את המשך סיפור העליה. להפתעתי ולשמחתי, אותו זקן סיפר גם הוא את כל סיפור המחזה האמור, ולדבריו עד היום ישנם זקנים נוספים בעיירה ירוחם בני אותו כפר, הזוכרים את המעשה רב הרושם הזה.
זרעו של ר׳ יוסף
שנים מבניו של ר׳ יוסף ידועים לנו:
האחד, ר׳ יעקב פינטו, המתואר בהמלצה הנ״ל: ״אותו צדיק, החכם השלם והכולל, ענותן כהלל, החסיד העניו, סובר הרזים, המקובל האלקי, כמוה״ר יעקב פינטו זלה"ה״. בנו היה ר׳ יצחק שעלה לארץ ישראל, ונטמן בעיר צפת, ומתואר שם: אותו צדיק, החכם השלם והכולל, העניו, הגזבר הנאמן". נכדו היה החכם השלם והכולל, חסיד ועניו, ר׳ אברהם פינטו. ונינו היה ר׳ יוסף פינטו שקיבל את כתב ההמלצה הנ״ל בשנת תר״ס, ומתואר שם כת״ח וצדיק. ר׳ יוסף זה נמנה על חבורת המקובלים במרקש, והקפיד מאד על שמירת העינים, ילדי המלאח במרקש בראותם אותו היו רצים לנשק את ידו ולקבל ברכתו. נפטר בחודש סיון שנת תשי״ג.
השני, הצדיק ר׳ שלמה פינטו. בנו היה הצדיק ר׳ יוסף פינטו, ונכדו היה החכם השלם ר׳ חיים פינטו, שמצבתו נשתמרה. על מצבתו של ר׳ חיים נחרת: ״אבן שיש מאירה, איש אחד מהרמתיים, תאוה הוא לעינים, צדיק כתמר יפרח, טהור ונחמד, סבלן ובעל אורך רוח, לשמע סבלם של אחרים לתמוך ולעודד, והוא החכם השלם חיים פינטו, וכו', עלה השמימה בעש״ק י״ד לחדש ניסן, התרס״ו״.