ארכיון יומי: 15 בינואר 2016


Norman Stillman L'EXPERIENCE JUDEO-MAROCAINE Un point de vue révisionniste

Leur transfert dans un quartier spécial à côté du Dâr al-Makhzan (le centre administratif du gouvernement à Fâs Jdïd) montre combien les juifs étaient vulnérables. Ils furent évacués au Mellâh en 1438 à cause des troubles qui éclatèrent quand le bruit courut que les juifs avaient versé du vin dans les réservoirs des lampes d'une mosquée. L'accusation est similaire à la profanation d'hosties dont on accusait fréquemment les juifs en Europe à cette époque. La nature invraisemblable du crime était tout à fait cohérente avec le stéréotype négatif des juifs qui avait cours au Maroc, à savoir qu'ils étaient franchement malveillants et ne cherchaient qu'à nuire à l'Islam et aux Croyants.

Cette émeute anti-juive n'était pas la première de la Fès marinide. Le 10 mars 1276, un massacre avait eu lieu quand la rumeur fut répandue qu'un juif avait agi d'une manière déplacée envers une musulmane. L'ordre ne fut rétabli qu'à la suite de l'apparition sur les lieux du sultan Ya'qüb b. Yüsuf. Une fois encore, cette offense était tout à fait en accord avec les stéréotypes populaires. L'évacuation des juifs vers le Mellah avait pour but d'assurer leur sécurité. Les anciennes juderías de Castille et d'Aragon étaient également situées près des citadelles royales et remplissaient les mêmes fonctions. Le prêtre et missionnaire flamand Nicolas Clenardus, qui passa un an à Fès entre 1540 et 1541, écrivit à un ami qu'il avait choisi expressément de vivre dans le mellah plutôt que dans le funduq chrétien du Vieux Fès pour des raisons de sécurité. En tant que prêtre il était soumis à toutes sortes de vexations dans les rues musulmanes. Il ajoutait que les juifs détestaient les chrétiens autant que les musulmans, mais étaient 'moins effrontés'.

Le mellah de Fès devint le prototype du ghetto marocain. Bien qu'il ait été établi pour la protection des juifs et non leur punition, les sources juives expriment clairement que les juifs eux-mêmes considéraient leur confinement au mellâh comme une tragédie, 'un exil soudain et amer'. Il ne faisait qu'accroître leur sentiment d'isolement et d'éloignement. Les mellàhs des autres villes du Maroc, qui furent tous établis plus tard sous les Saadiens ( 1550-1650) et les Alaouites (de 1666 à nos jours), furent fondés avec l'intention expresse de ségrégation plutôt que de protection.

L'étymologie légendaire ultérieure du mot mellâh comme étant un endroit où les juifs à l'origine salaient les têtes des criminels exécutés souligne la réprobation qui l'entourait. Le mellâh de Fès n'allait pas toujours remplir très bien ses fonctions protectrices. Le 14 mai 1465, ses habitants furent presque tous exterminés par les rebelles qui renversèrent la dynastie marinide. L'attaque des juifs de Fès, selon le voyageur égyptien contemporain 'Abd al-Bàsit, déclencha une vague de massacres similaires dans tout le pays. La cause la plus immédiate de ces émeutes avait été l'élévation du juif Hârun b. Batash au vizirat. Jusque là, les sultans marinides avaient réussi à endiguer le mécontentement populaire contre leurs fonctionnaires juifs en faisant exécuter le fonctionnaire, et les quelques courtisans juifs qui nous sont connus par les sources musulmanes furent tous, en fait, mis à mort par leurs maîtres 'et la dynastie fut purifiée de leur souillure', suivant l'expression des chroniqueurs. 'Abd al-Haqq essaya, mais en vain, cette méthode traditionnelle. Il avait outrepassé toutes les normes acceptables en désignant un dhimmîà une fonction telle que le vizirat.

Les sultans Wattâsides de Fès, qui étaient cousins des Marinides (1472-1554) continuèrent à employer des juifs dans leur makhzan (administration), mais évitèrent de les nommer à une fonction aussi délicate et éminente que celle de vizir, qui avait des connotations  religieuses bien déterminées. Tous les juifs qui servirent les Wattàsides étaient d'origine espagnole ou portuguaise, c'est-à-dire qu'ils étaient megorâshïm, et non pas tôshâvim. Ils agissaient toujours en tant qu'intermédiaires commerciaux et diplomatiques étant donné leurs aptitudes linguistiques et leurs contacts avec la péninsule ibérique. Des hommes tels que le rabbin Abraham Ben Zamiro de Safi, Jacob Rosales et Jacob Ruté de Fès, étaient aussi bien des agents de la couronne portugaise que ceux des Wattàsides.

נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

  1. יבין לאחריתו ליקוטי דינים אותם אסף מתוך ספרות ההלכה והשאלות ותשובות, כולל יצירותיהם של חכמי מארוקו בדפוסנוהג בחכמה ובכתבי-היד. ערוכים לפי סדר א״ב, בכל ערך יש מספר סעיפים. כמו-כן העתיק מליקוטיו של הרה״ג ר׳ אברהם בן סוסאן זצ״ל מחכמי העיר דבדו, שעה שעבדו יחד כסופרי בית הדין בפאס. וכן העתיק כל מזכרת הגטין של הרה״ ג ר׳ אהרן בוטבול, מי שכיהן כרב ראשי בעיר פאס וקדם לר׳ יוסף בתפקיד מסדר הגטין בעיר. החיבור נועד לשמש ככלי עזר לרבנים ולדיינים, למצוא בקלות מקורות הלכתיים בשעה שיושבים לדון. כן לתלמידי חכמים הרוצים להעמיק עיונם בנושאים הלכתיים.

סמוך לשנת התרצ״ט שלח המחבר את הספר להדפסה בירושלים, יחד עם חיבוריו ״צאן יוסף״ ו-״כל חדש״. ואף הודפסו ממנו כשני גליונות דפוס (ט״ז דפים), עד אות ה, ערך הרשאה. בעקבות מלחמת העולם השניה ומלחמת העצמאות שהיתה אחריה, חלו שיבושים בדרכים וההדפסה התעכבה. בגמר המלחמה כאשר חולקה ירושלים, נותרו גליונות הספרים בבית הדפום בעיר העתיקה, ומאז לא נודע מה עלה בגורלם. נותרו מהספר רק שלשת הגליונות שנשלחו למחבר להגהה. נראה כי המחבר לפני ששלח את חיבוריו להדפסה ליתר בטחון דאג להעתיקם ואת ההעתקה שלח לדפוס. בחלק מהמקומות הוסיף בהעתקה דברים ושיפר את סגנונו.

לחיבור יש שער והקדמה משל המחבר. בכתב-היד יש 49 ו דפים. הדף 12.7×20. בעמוד 19—27 שורות. בשורה 14—9 ו מלים.

18.אבי הנחל מקורות לנושאים לספרות ההלכה: חידושים, שאלות ותשובות ופסקים; בכל חלקי השולחן ערוך. הוא מרבה להשתמש גם בספרות ההלכה של חכמי מארוקו בדפוס ובכתובים, וכן משתמש בפנקס הפסקים של ביה״ד שבימיו בפאם, שהוא מכנהו ״ספר האישות והירושות״.

גם בחיבור זה משתקפת בקיאותו הגדולה בספרות ההלכה ועושר ספרייתו. מטרת המחבר היתה להקל את העיון על הלומד הרוצה להעמיק בלימודו ועל הדיין הצייר לפסוק הלכה למעשה, כדבריו בהקדמתו:

… ללקט שפוני טמוני הלכות ודינים מכמה ספרים בתקף חסני, ועלה בקבץ חוברת זאת אשר אותה אכנה בשם אבי הנחל, כשמו כן הוא פירות גנות ופרדסים נחלי מי התורה הנקראת מים, תורת אלהים חיים. ארוכה מארץ מדה רחבת ידים. ועוד בא הרמז בתיבת הנח״ל שעולה מספרה בח״ק [בחשבון קטן] שמי יוסח דאתי מזרעא.

עין בעין נראה תועלת הקונטריס הזה כי מיקל היגיעה למצוא בקל מבוקשו ואל יהיה עמלו בראשו, ותקותי חזקה שיברכני בכל לבבו ובכל נפשו, ואני אומר לבני מעי שישו, אכי״ר.

הספר ערוך לפי סדר אלפא ביתא של הנושאים, אם כי הסדר הפנימי של הא״ב לא נשמר בעקביות. החיבור אינו ממוספר ובו קג דפים. הדף 26×17.5. בדר 24—26 שורות. יש עמודים שאינם מלאים. בשורה 12—16 מלים. דפים פז ע״ב — קג ע״ב, רגבי הנחל השלמות לספר, הן ערוכות לפי סדר א״ב.

  1. כלל גדול כללים בלשון המקרא שקבעו חז״ל ופרשני התנ״ך והמדקדקים. חיבור זה ראשיתו בתשובה שכתב לשאלה שנשאל המחבר בענין זה, כדבריו: ״נשאלתי מצורב [חכם] אחד לרשום לו בכתב כללים בדרכי המקרא שאמרו חז״ל … להועילו בלימודו…״ להלן לדוגמא שני כללים ראשונים מהספר:

את במקום אל. והראה הכהן את הבית, בפ' תזריעי. ות״א [ותרגם אונקלוס], לכהנא. ובשופטים יט, [יח] ואת בית ה׳ אני הולר. ותיב״ע [ותרגם יונתן בן עוזיאל], ולבית מקדשא. ועיין להרד״ק בשרשיו, שרש את. ובפי׳ רש״י לשמואל א, ל, ויבט דוד את העם[1], ומשם בארה.

עם יש עם במקום בית. איוב (כט, יח) ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. עם הכא במקום בית, שהייתי סבור בקני אגוע ולא אגלה למקום אחר.

נראה שתוך כדי חיבורו, נתעורר המחבר ללקט גם כללים בנושאים תלמודיים והלכתיים. כי עד דף לב ע״א, יש פה ושם גם כללים הלכתיים ותלמודיים. בדפים לב ע״ב — נג ע״א, כללים תלמודיים. ונראה שדפים אלו מהווים יחידה בפני עצמה, ואף כתב לה הקדמה קצרה, אשר הכותרת שלה ״אל עין הקורא״. בדפים נג ע״ב — סג ע״א, ״כללי. הלכה״ וכל פיסקה פותחת ב״כלל״. דפים סג ע״ב — סז ע״ב, חלקים. דפים סח ע״א — ע ע״א, ״כללי קים לי מועתקים מהכה״ג [מהכנסת הגדולה] עם קצת נופר משלי מלוקטים מספרים״.

בחיבור זה המחבר משתמש בכל הספרות הרבנית, כולל זו של חכמי מארוקו בדפוס ובכתובים. החיבור אינו ערוך לפי סדר ענייני או אלפא ביתא של המילים וזקוק לעריכה. במספר מקומות השאיר המחבר חצאי עמודים רקים להשלמות.

לחיבור ישנו שער, אך אין הקדמה וקולופון. אינו ממוספר ובו ע דפים כתובים (כולל הרקים שבאמצע). הדף 21.6×17.1. בעמוד 22—25 שורות. בשורה 12—16 מלים.

 

בבית ראש כת הכיתאניה-מארץ מבוא השמש – הירשברג

בבית ראש כת הכיתאניהמארץ מבוא השמש

מתוניס הבאתי אתי מכתב המלצה אל ראש ה " כיתאניה ", אחת הכיתות הדתיות מסטיות במרוקו, שהשפעתן גדולה בארץ זו. המוני הברברים הערבים בצפון אפריקה כולה ובמיוחד במגרב, מאורגנים ב " טריקה ", מעין מסדרים, שבראשם עומדים מנהיגים רוחניים מוכרים ומכובדים ביותר על ידי ההמונים. בדומה לכיתות החסידים עם הרבנים. בדורות הקודמים, לפעמים סבלו יהודי מרוקו קשות מתחת ידם של השייכים ב " טריקה , השונות.

בעבר לא הייתה ה " כיתאניה " דווקא מן הכיתות הגדולות והחשובות ביותר ובעלות ההשפעה על חיי הדת. אולם באותם הימים, שעשיתי במרוקו, עלתה הגדולה, מאחר שבקרבה אורגנה התארגנות לרוח הרפורמה., שביקש הסולטאן מוחמד בן יוסף להנהיג במדינה. אז נתארגנה קבוצה של מנהיגם דתיים שפסקו, כי לפי ה " שרע ", הדין המוסלמי, יש להדיח את הסולטאן.

בראשם עמד פרופסור במסגד " קרוויין " עבד אל-חיי אל-דאודי, שהניח את היסוד התיאורטי לפתווה. איליו הצטרף המכובד בו אל-ערבי אל-עלאווי, נצר מגזע השריפם, והשלישי בחבורה היה השייך עבד אל-חיי אל-כיתאני ראש ה " כיתאניה ", שאירגן את תמיכת ההמונים הדתיים להדחת הסולטאן.

תאמי אל-גלואווי, פשא מראכש, נתן את הזרוע הצבאית המרוקנית, את שבטי הברברים, על פסק דינם ועל תמיכתם של אלה הסתמכו השלטונות הצרפתים, כשסילקו בכוח את מוחמד בן יוסף, והעלו את מוחמד אבן ערפא אל כיסא הסולטנים במרוקו.

מובן שלא יכולתי להסתיר מפני ידידי בפאס, כי מתכוון אני לבקר את השייך עבד אל-חיי אל-כיתאני. בכל הדרכים האפשרויות ניסו להשפיע עלי, שלא אלך אליו, עד כדי כך, שאפילו לא רצו להודיעני, איפה הוא גר. ידעתי, כי המשפחה ענפה, ויש הרבה כיתאני בעיר. וכן ידעתי, כי השייך שנוא על כל הלאומנים, ולכן הופקדה על עבד אל-חיי שמירה מעולה, כדי למנוע התנקשות בחייו. והלא פאס הייתה המרכז הרוחני של תנועת ה " איסתיקלאל ", לפי נטיותיה העיוניות קיצוניות. כאן היה המטה של פעולות הטרור וכאן תוכננו. בקאזה ובערים אחרות היו רק הזרועות המבצעות והאצבעות הלוחצות על ההדק.

סוף-סוף הצלחתי לקבל את הכתובת מאותו בחור במדרשה " עטארין ", שבוודאי לא הרגיש בחשיבות שייחסתי לתשובתו, ונסעתי אל השייך. הוא גר בשכונה שקטה, המרוחקת מן השווקים. המונית הוליכתני עד לשער ביתו. לאחר בדיקה קפדנית על ידי שוטרים צרפתים ומרוקנים, שעמדו בשער, הכניסני שומר הראש אל חדרו של השייך.

בפינה ממול הכניסה ישב בכורסה עמוקה זקן בגיל מעל לשבעים שנה. השייך מגזע האצילים, ממשפחת בית המלוכה הראשון במרוקו. הסברתי לו, כי איני מעוניין בפוליטיקה, אבל שמעתי שיש לו ספרייה יפה של כתבי יד ודברי דפוס, והייתי רוצה לראותם. וכן סחו לי, כי הוא ידידם של היהודים והייתי רוצה לשמוע את דעתו על מצבם.

מלכתחילה ניכר היה, שהשייך מהסס, וחושש מלהיכנס לשיחה אתי. קיבלני, מאחר שהייתה בידי המלצה חזקה ביותר, ומאחר שרגש הכנסת האורחים לא הרשה לו לדחותני, אבל האווירה הייתה דחוסה חשדנות. שומר הראש לא עזב אף לרגע את החדר, ומאחרי גבי הרגשתי את עיניו העוקבות אחרי כל המתרחש. לאט-לאט, תוך השיחה, הופשר הקרח ועבד אל-חיי נעשה לבבי יותר. שפתו הערבית מהולה מילים וביטויים מקומיים, שאולים מהניב העממי, ומדי פעם, בהשתמשו בהם, שאלני אם אני מבין את דבריו.

השייך סיפר לי על השפעת כת ה " כיתאניה " על המוני העם המרוקני, כיצד היא גדלה ועלתה בחשיבותה, מאחר שמתנגדת היא, כלומר הוא, לזרמים החדשים בעם, ולשאיפות החדשות. העלולות לערער את יסודות האמונה התמה ולהכניס ערבוביה בסדר העולם המוסלמי, כפי שהוא הושתת, מקדמת דנא, וכפי שהוא הסביר אותו בחיבורו, בשני כרכים, על סדרי השלטון וחיי החברה בימי ייסוד המדינה המוסלמית, שיצא לפני חצי יובל שנים. ספר זה קיבלתי מאת השייך למזכרת עם ברכתו וחתימתו.

לאחר השיחה שארכה למעלה משעה, הדריכני המזכיר בספרייה. השייך הצטדק שלא יוכל בעצמו להראות לי את אוצרותיו, מאחר שהו נכה ברגליים. ואמנם ראיתי, שרגליו עטופות בשמיכת צמר עבה, אף על פי שהיה יום חם.

הספרייה עוררה את התפעלותי. באולם ענק של כמאתיים מטר מרובעים, לפי אומדני הזהיר, נצטברו על אצטבאות לאורך הקירות ועל כונניות גדולות וקטנות גנזי ספרים, כתבי יד ודפוסים ליטוגראפיים נדירים, החשובים ביותר לידיעת המגרב.

משחזרתי מסיורי החטוף, כדי להיפרד מהשייך הזמינני ואף הפציר בי לבקרו בשנית. הסכמנו, שאבוא אליו באותו יום בשעה שבע בערב, והוא הבטיחני כי אולי עד אז תהא מוכנה גם תמונה שלו, שיתן לי למזכרת. 

הביקור והסיור ארכו למעלה משעתיים. בצאתי לא יכולתי למצוא מונית ברובע זה, הדומה יותר לפרבר העיר, וחזרתי ברגל עד שער החומה. שם נזדמנה לי מונית, שהביאה אותי דרך הפרברים אל המללאח.

כל שעות אחר הצהרים שוטטתי בפאס העתיקה. נדמה היה לי, כי כולם מכירים אותי. לכל מקום שפניתי, וכל חנווני או אמן ששוחחתי איתו, רמזו לי, כי כבר ראו אותי. הרי בבוקר שוחחתי עם פלמוני ועם אלמוני, והייתי בחברתו של פלוני. סוף סוף פאס העתיקה עיירה קטנה היא, וזר הבא אליה ואינו מסתפק בהדרכתו של מדריך מקצועי העורך אתו את הטיול השגרתי, אלא בא בדברים עם תושבי המקום בלשונם הם, אף אם יש לו צליל זר, כולם ניחשו שאני מצרי או שאמי, כלומר סורי ואולי גם ארצי-ישראלי, מעורר תשומת לב.

ייתכן שאני טועה, אבל היה לי הרושם הברור, כי כולם הבינו שאני יהודי, כי הלא באתי פעם ראשונה בחברת יהודים. מכל מקום לא ראיתי שום סימנים לקסנופוביה – פחד מופרז מפני אנשים זרים -, ביחסם אלי. שוב נוכחתי לדעת, עד כמה מוגזמת הדעה על רחשי ההמונים בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר