מורשת יהדות מרוקו

ובשנת תקע״ב -1812 – באייר קמו צוררי ישראל והלשינו על הקהל וגזר המלך יר׳׳ה שיתנו הקהל אחד עשר קנטאר כסף לבד כמה שוחדות והפסדים ותהום כל העיר. ומקודם גזר שילכו הקהל וארבעה חכמים למקנא׳ס והיה קור מאד ורצו הקהל להוליך אותי עמהם וידעתי שאם אלך עמהם כמעט אהיה בכל רע ובסכנה גדולה. ונתתי סך ארבעה עשר אוקיות שוחד לשר והחליף אותי באחר והלכו ועברה עליהם צרה גדולה. והיו בוכים ומתודים על פשעם והסיפור ארוך. ויצא כתב נייר המלך שיתנו סך הנז׳ ובעונות באו לכאן והתחילו להעריך בני אדם כמה יתנו כל א׳. ומן השמים רחמו עליהם ושלה עוד המלך לשר פא׳ס אלבאל׳י שהסך הנז׳ יתנוהו עזה״ד. שהנגיד יתן אלפים מתקאלים, ובן צבע אלף. והשאר ז׳ אלפים יתנו הקהל אלף בכ״ח על ז׳ חדשים. וברוך האל המושיע ורחום בדין. והשאר הנז׳ העריך כל א׳ ביודעם ומכירם ולא העריך שום בינוני. ואירעו דברים שלא ניתנו ליכתב כי כבוד אלהים הסתר דבר. ואח״כ שלח השר אגרת ליר״ה מי יתן המעות הנז' ואמר לו שהנגיד יוסף ן׳ עטיא ג׳ אלפים ושיך יוסף ישראל ויהודה…ב׳ אלפים ויום טוב ן׳ סעדון ב׳ אלפים, ועברה צרה גדולה, וה׳ יאמר די כי״ר.

נמצא כתוב בב״י מוהרר אליהו (הגה מן הצד כמדומה לי טעות וצ״ל עמנואל) מאנסאנו ז״ל עת צרה בשנת התצ״ז ליצי׳(1737).

אמרתי אספרה קצת מצרותינו, הצרורות והעמוסות על שכמנו, צרות תכופות זו לזו. אין צורה פוטרת לחברתה, זה רודה וזה מרדה, הה עושה בעברת זדון. ובימים האלה אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם שוללים ובוזזים כל אשר אותה נפשם והאחרון קשה מכולם שהשמים נעצרים מלהוריד טל ומטר כי אם השמים ברזל והארץ נחושה, ואין זה כי אם שדברי עונות גברו מנו ורבו למעלה ראש. ואין בדור מי שיכול להוכיח ומקבל התוכחה, כי אם אמור יאמר לו טול קיסם מבין שניך אף הוא ישיב לו טול קורה מבין עיניך, ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים, ובשני בשבת, י״ב לחדש שבט התחלנו להתענות ובג׳ בשבת י׳׳ג לחדש הנז', הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום וצמתי שלשה ימים לילה ויום. ובא׳ בשבת י״ח לח׳ הנז' התחילו הל פאס אלבאלי לשאול הגשמים. גם הל פאס אזדיד התחילו לשאול בשני בשבת י״ט לח׳ הנז', ובו ביום היו היחידים בתענית ולעת ערב הלכנו במתי מעט עם בד׳ יש״ץ לבית עלמין אצל קבר הרב הגדול מוהריב״ע (מורינו הרב רבי יהודה בן עטר) זלה״ה וקרינו קצת סליחות ותחנונים ואמר כמוהר״ר יעקב אבן צור קדיש יהא שלמא והשכבנו לחרב זלה״ה והלכנו כ״א לדרכו בפחי נפש. ובג׳ בש׳ ך׳ לחדש הנז׳ לעת ערב הלכו ב״ד ואנשים עמהם מעט לבית החיים אצל קבר כמוהר״ר סעדיה בן רבוח זלה״ה ועשינו כסדר יום אתמול ובו ביום הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום הפסקת שני ימים ולילה א׳ אולי ירחם ה׳ על עמו. ובשני בש׳ כ״ו לח׳ הנז׳ גזרו ת״ץ והתפללנו כ״א בבה״ך שלו, וכשסיימנו התפלה הלכנו לבית החיים וקרינו שם סליחות ותחנונים על הקברות הנודעים, ומשם הלכנו לפתח שער העיר בין הדלת החיצון והפנימי בתוך הכיפה וקרינו שם קצת סליחות, לפי שמקובל אצלנו ששם קבורים ההרוגים והשרופים על יחוד קב״ה אשר היה מימי קדם, ומשם הלכנו חוץ לעיר אל פתח שער פאס אזדיד וקרינו שם ג״כ קצת סליחות לפי שבהאלפונדא״ק אלכור׳א שם קבורים צדיקים וגאוני עולם כידוע ששם היתה בית החיים בשנים קדמוניות ובעוה״ר צוחינן צוחינן ולית דמשגח בן וחזרנו לדרכינו ביגון ואנחה.

וברביעי בש׳ כ״ח לח׳ שבט אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתינו עם מורינו ודבינו נרו׳ ועם כמוהר״ר חיים בן עטר נרו' והנה עמד לנגדינו איש מומר ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים הגויים הדרים בפאס אזדיד ויאמרו איש אל רעהו הבא נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הזאת הבאה על כל העולם, והעלו שהם נתפשים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עבירות שהם מושרשים בנו, הא׳ היא מים שרופים הנק׳ בערבית מא׳ אלחייא׳ היו מוכרים אותה בבית מיוחד הנק׳ צ׳אר אתברנ׳א, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המות ואיש ושבינו נמנים ע״ז לדבר עבירה, ומזה נמשכו כמה עבירות המתרגשות. ב׳ שבועת שוא ושקר. שבימי קדם כל מי שנתחייב שבועה בערכאות של גויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו, כדי שלא ישא את שם ה׳. ועכשו הם נשבעים לשוא ולשקר. ג׳ היא בטול תפלות, כי הם יודעים כשהבקר אור היהודים קמים בהשכמה ומטהרים עצמם ובאים לבה״ך להתחנן לפני בוראם, ועכשו כשעולה, עמוד השחר כ׳׳א יצא לפעולו ולעבודתו עדי ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם. ובה׳ בש׳ כ״ט לח׳ הנז' ג״כ גזרו ת״ץ ועשו כסדר יום ב׳ אך ורק לא הלכו חוץ לעיר, ובעוה״ר אין קול ואין עונה ואין לנו להשען, כי אם על אבינו שבשמים והבאים ממתא מקנא׳ס ספרו לנו שירדו שם גשמים עד שרותה הארץ.

נגיד יהודי התאסלם

בריטי שנסע למכנאס שבמרוקו בשנת 1721 יחד עם השגריר הבריטי כדי לפדות שבויים בריטים, כתב כי הנגיד של היהודים במכנאס התאסלם לפני 27 שנים

יהודי מומר נזכר על ידי רבי עמנואל בן יהונתן מאנסאנו, אחיו ובנו בשנת תצ"ז (1737). הם כותבים כי כאשר למדו מפי רבי חיים בן עטר, עמד מולם איש מומר שסיפר להם כי באספה של יושבי פאס נידונה השאלה בשל מה באה על העולם הצרה, והחליטו כי בגלל שהיהודים מוכרים משקאות חריפים, וכן בגלל חטא שבועת שקר וביטול תפילות

התאסלמות בעקבות בצורות ומגפות

במחצית הראשונה של המאה ה-18 נזכרות בצורות בכתביהם של חכמי מרוקו.

רבי יעקב בירדוגו ( 1853-1783) מזכיר בשנת תע"ג( 1713) " אחר עבור שנות הרעב ^". בין השנים 1721- 1724 במשך כארבע שנים הייתה בצורת במרוקו. בשנת 1723 בפאס בלבד התאסלמו לפי אומדן כאלף יהודים.

בשנה שאחריה קרוב לאלף יהודים המירו דתם. רבי חיים טולידאנו (1749-1690) כתב: יעברו שני הרעבון ובטלו כמה משפחות ולא נותר אלא אחד מעיר ( חק ומשפט, סי׳ נא ). בסי רצו, שם, הוא כתב על 'אלמנת ראובן מכרה ספר תורה לרחל בשני רעבון'.

 רעב במכנאס בשנת תפ"ט (  1729) כפי שכתב רבי מרדכי בירדוגו. ושנה אחריה בצפרו, לפי דברי רבי רפאל משה אלבאז. על שני הרעב כתב יעב״ץ באייר תצ״א (1731). בפאס היה רעב בשנת תצ"ה (1735) ושלוש שנים אחרי זה.

בשנת תצ"ח ( 1738) יהיה רעב גדול במערבי. רבי יוסף משאש כתב על מגפות בשנים שבין 1751-1746, והדבר עלול היה לגרום להתאסלמות. לפי מקורות אירופאים היו מגפות במרוקו שנגרמו כתוצאה משנות בצורת, בשנים אלה: 1758, 1765, בין 1776 ל-1782, וב- 1799.

יחסם של החכמים למתאסלמים   

יחסם השלילי התבטא בתשובותיהם. רבי יעקב אבן צור [יעב"ץ] (1753-1673) ביטא את יחסו למתאסלמים אגב דיונו ההלכתי. המתאסלם התנכר לא רק למשפחתו, אלא גם לחבריו בקהילה שתמול שלשום חי אתם בשלום.

 בתשובתו בנושא כתובתה של אשת מומר הוא כותב: " וירבו הימים ותהי רוח אחרת עם הבעל הנזכר עד ששתה את קובעת כוס המים הזדונים וחבק חיק נוכריה ובגיותו זדון לבו השיאו להעליל ולערער וללגלג על אנשים בני ברית " (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קפח).

האם יש למומר חזקה בחצר ? יעב"ץ דן בנושא זה : תחת הכותרת: " חזקה בחצר של מומר ". הדין נכתב בחשון תפ"ב (סוף 1721). מעבר לדיון ההלכתי, ניתן להבחין ביחסו העוין של החכם למומרים:

עשו [כינוי לרשע] היה לו חצר והמיר ויצא מן הכלל ואחר כך מכר חצרו לראובן. ועמד הקהל הקדוש ומכרו חזקת החצר ההוא לשמעון. אחר כך עמד יעקב אחיו של עשו המומר ומכר החזקה ההיא ללוי, באומרו כי מיד כשיצא עשו לתרבות רעה הרי הוא חשוב כמת וראוי לקברו בחייו, ומיד זכה יעקב בירושתו, אלא שלא היה יכול לתבוע פירות החזקה מן הדרים בה, מפני איבתו של עשו הרשע. והיינו טעמא שראה את הקהל הקדוש מוכרים החזקה ולא יכול למחות בהם. וסמך על זה שאין מעשיהם כלום שכבר זכה יעקב בירושת עשו, והקהל הקדוש מכרו דבר שאינו שלהם.

בתשובתו ציטט החכם את הרמ"א [ר' משה איסרליש] מחבר 'המפה' לשו"ע חו"ם, סי' רפג: 'שקנסו את המומר ומתנתו אינה מתנה, דוקא בירושה שנפלה לו מקרוביו והוי ליה כאילו לא היה ולא נברא. ולכן אם נתן הירושה הנוגעת לו מאביו- אינה מתנה שכיון שקנסוהו שלא יירש, לא זכה כלל בנכסים…

אבל ממון של מורישי המשומד שהם כשרים לא הפקירו, אלא שקנסו המשומד וסלקוהו מאותה ירושה כאלו אינו ראוי לירש " (י מוצב״יי, ח״א, סי׳ טז). הכינוי ייצא מן הכללי מופיע נשובותיו ח"א, סי' קצא.

אברהם קורייאט ( תקמ"ז – תקס"ו  1806-1787) כתב: " קיבלתי מרבותי…. שהמומר אם זכה כבר ביהדותו באיזו חזקה בין מעצמו בין ממורישיו מה שזכה – זכה. אמנם אם זכה בה בגיותו שמכר קרקע לגוי או למומר כמותו-תישאר באותה קרקע חזקה אכן לא אליו יהיה אלא לקרוביו הראויים ליורשו "  ('זכות אבות', סיי מו).

פרק שביעי: פיזר נתן לאביונים

עוד בצעירותו ראו בו אנשי הקהילה במקנס שהוא בר סמכא, ונתנו בידו צדקות לפזרם לעניים כראות עיניו. ועל תקופת היותו בקזבלנקא כותב רבנו בהקדמה לשו"ת תבואות שמש: … וביותר אני שמח כי יודע אני שמלאתי חובתי בהיותי כל השנים ברבנות במרוקו, וגם כלפי כל העם בגמ״ח לעני לעשיר ליתום ולאלמנה, ואף יותר ממה שהיה צריך, והכל עשיתי לשמו הגדול. גם בהיותו בארץ ידעו רבים שרבנו תומך בנזקקים, והיו נותנים בידו כספים על מנת לחלקם. והיה מקבל ביד אחת ומחלק בעשר ידות, ורבים הם שחילו פניו שיעזור להם, גם מאות תלמידי חכמים שבאו לקבל ממנו הסכמה על הספר שברצונם להדפיס קבלו ממנו סיוע כספי, וגם כל מי שבא לבקש ממנו המלצה לאיזה מוסד או לקרן צדקה, היה מקבל ממנו סכום הגון וביד רחבה, ידועה ומפורסמת היתה קרן הסיוע שהיתה לו לחתנים מכספו הפרטי, וכל חתן שהיה נכנס אל רבנו היה מקבל סיוע. והכל בענוה ובצניעות.

ובכל מאודך

לימים נכנס אל רבנו בחור צעיר והחל להשיח צערו לפני רבנו שהוא יתום ואין בידו כלום להוצאות החתונה, מיד הוציא רבנו פנקס ש׳יקים וחתם את חתימתו על השיק והגישו לחתן ואמר לו אתה הוא שיודע כמה צריך, תרשום כמה שאתה צריך, החל החתן להסמיק ולהצטדק שלא התכוין לכך, אך רבנו אמר לו שהוא מתכוין ברצינות, ואם הוא מתבייש לרשום אזי הוא ירשום, וכתב על השטר 5,000 ₪ (בשער הדולר הוא כמו 1300 דולר) ונתנו בידו ושאלו האם זה מספיק? (עפ״י עדות היתום, שהראה לבניו של רבנו את צילום השי׳ק בימי השבעה) סיפור זה הוא כאור בקצה המנהרה המגלה לנו כמה גדולה צדקת פזרונו של רבנו זצ׳׳ל.

מתמכין דאורייתא

כשהיה המבקש מוכר לרבנו שהוא ת״ח ששקוד על התורה היה רבנו תומך בו בסכומים גדולים. כמו כן מידי שנה היה משתתף בהילולא המרכזית של ישיבת ׳כסא רחמים׳ והיה תורם סכומים נכבדים לישיבה. וכפי שמעידים מקורביו של רבנו שרבנו החזיק בתלמידי חכמים ביד רחבה ובסתר. גם עוזרו האישי של רבנו מעיד: שכל חודש היה מזמין אליו הרב ארבעה אברכים, שנודעו לו שהם נצרכים, והיה נותן בידם סכום הגון.

גם אחד המספידים ספד לרבינו ואמר ׳שמהתקשרותו החזקה לצדקה, רואים שהיה מנותק מהבלי ותענוגי העולם הזה׳.

כי אחי עצמי ובשרי אתה/אחיו רבי אליהו

אחיו של רבנו רבי אליהו היה תלמיד חכם הנהנה מיגיעו, חזן ופייטן ונכון בכל מידה טובה, בהיותו בקזבלנקא היה רואה חשבון, בשנים האחרונות עלה ארצה וגר בירושלים, והיה שולח לרבנו כל חודש כמה אלפי ₪ במשך כ- 15 שנה, שיחלקם למוסדות תורה ונזקקים כפי ראות עיניו, וגם כמה ספרים שהוציא רבנו כאן בארץ הקודש השתתף רבי אליהו בהוצאות ההדפסה ביד רחבה, והיה משאיר לעצמו כדי פרנסתו בצמצום. (נפטר בתשרי תשס״ג תנצב״ה)

קמחא דפסחא

סכום גדול, מתוך הסכום הכולל שהיה רבנו מחלק מידי שנה ליותר משבע מאות משפחות בקמחא דפסחא מטעם המועצה הדתית ירושלים, היה מכיסו הפרטי.

ואף ביום שישי לפני פטירתו שלח ש׳יקים לנצרכים כדי שיהיה להם במה לקנות מצרכים לכבוד החג.

אותם אנשים שבאו לחלות פניו לקבל ממנו סיוע כספי, גם לאחר שהיה נותן בידם כנדבת ליבו הטוב, היה מעודדם ומשמחם ורק לאחר מכן היה משלחם.

אשר יצוה את בניו אחריו לעשות צדקה ומשפט

ויש לציין שגם לבניו יש חלק במעשי הצדקה של רבנו, שכשהיה רואה רבנו שעומד להיות מחסור בקופה עקב הביקוש הגדול ואין הקומץ משביע את הארי, היה מתקשר לבניו שבצרפת ומבקש שישלחו לו סכומים הגונים לצורך תמיכה במוסדות התורה, ובנזקקים כאן בארץ הקודש. וכן כשהיו מגיעים לביקור אצלו היה מבקש מהם לשים כמתנת ידם בקופה שהיתה מיועדת לכך. ואכן זכה רבנו לברכת ׳עשר בשביל שתתעשר׳ ולברכת ״אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד״. ופעם אמר לאחד מתלמידיו: כסף זה לא העיקר ואף לא דבר חשוב, אבל הוא דבר נצרך.

אביהם של יתומים

אהבתו ודאגתו לבריות היתה כנה ואמיתית, ובפרט התבטא הדבר כלפי יתומים ואלמנות, כי הוא היה להם כאב. בקזבלנקא היה רבנו האפוטרופוס של כל היתומים שבעיר, ולמרות שהממשלה היתה דואגת למנות אפוטרופוס משלה על עזבונות השייכים ליתומים, מכל מקום כדי שלא יפסידו היתומים על ידי פשיעה של אפוטרופסים למיניהם, הגיע רבנו להסדר עם המלכות שכדי שתתאפשר משיכת כסף מחשבון של היתומים, יצטרכו לחתימתו בנוסף לחתימת האפוטרופוס שמינתה להם הממשלה

5. חילוקי מנהגים בין שתי העדות

החיכוכים בין הרומאניוטים ובין הספרדים נבעו לא מעט מפאת חילופי המנהגים ומשאיפות הספרדים להשליט את מנהגיהם על ה״תושבים״. סלע המחלוקת ביניהם היה בעיית ה״סמיכה״, וכן הסבלונות, מנהגי כתובה, נפיחה וכוי.

א. ה״סמיכה״

אצל הרומאניוטים, האשכנזים, הצרפתים והאיטלקים קיים התואר ״רב״ ומכירים ב״סמיכה״, ואילו הספרדים לא נהגו ב״סמיכה״ וקראו לרבניהם ״חכם״. ר׳ דויד מסיר ליאון דן בהתנהגות זו בספרו, וכתב:

ומפני שאלו הספרדים עלולים להיות מעליבים ב״סמיכה״ הזאת ואומרים כי אין סמיכה בחו״ל וכותבים את זה בספריהם, אשר ראוי לשתוק על סכלותם, איך חשבו שדבר קטן כזה הידוע לתינוקות של בית רבן נעלם מכל צרפת ואשכנז ואיטליא ורומניא הנוהגים בסמיכה, שהיו גדולי עולם וראשי ישיבות בכל מקומות ממשלתם.

ה״סמיכה״ היתה נהוגה אצל הרומאניוטים, שעמדו בקשרים עם חכמי אשכנז, ומהם קיבלו את מנהג ה״סמיבה״ לרב ומורה הוראה. על זה כבר העיר ר׳ יוסף ן׳ לב: ״שקהילות רומניאה הקדומים מיסדים על פי אשכנז וצרפת ולא על פי חכמי טוליטולא וספרד״. ״סמיכה״ משמעה אישור ותעודה, הניתנת על ידי רב וחכם מופלג לתלמיד. תעודת ה״סמיכה״ מאשרת שהתלמיד בקי בדיני איסור והיתר, ועליה הסתמכו פרנסי הקהל, כשרצו לבחור רב. כוונת מתן ה״סמיכה״ היתה למנוע מאנשים לא־ראויים מלשמש כרבנים ודיינים. הרומאניוטים טענו שאצל הספרדים כל מי שרצה היה מורה הוראה ופוסק, אף כי לא הוסמך ולא היה לו ״היתר הוראה״. ר׳ דוד הכהן – חכם רומאניוטי במאה הט״ז בקורפו – מביע את התנגדותו לשלילת ה״סמיכה״, הגורמת לעם־ארצות. דבריו המצוטטים באחת מתשובותיו משכנעים ביותר, ומפני חשיבותם אביאם להלן:

ומטעם זה נהגו הסמיכה להודיע לכל דאיניש דגמיר הוא ותלמיד שהגיע להוראה הוא וכדאי הוא למעבר שלידוותייהו דקמאי, דארץ ישראל וכל זה מפני שבעוונותינו, שרבו תלמידים שלא שמשו כל צרכן, מתעטפין בטלית של רבם ונוטלים שררה לעצמן לישב על כסא ההוראות ולחכם יאמרו הלאות ויולידו כל הרעות והרשות נתונה לכל. וכן הסכימו להסמיך לאנשים הראויים להוראה לקראם בשם הרב רבו ומזה יודע לכל דכל מי שאינו מוסמך, דהיינו שיש לו רשות להורות, לאו בר הכי הוא ואין לסמוך עליו, אלא א״כ יהיה ידוע לכל דגברה רבה הוא ומצד ענוותנותו אינו מבקש גדולות, או משום שהוא קביל וקיים או מטעמים אחרים.

רד״ך ממשיך לעקוץ את הספרדים, שזלזלו בסמיכה:

וכ״ש בדורינו זה, שבעוונותינו שרבו יש אנשים שלא שימשו כלל, אלא שעסקו בחכמות חיצוניות ומכריזים ואומרים חכמים אנחנו ותורת ד׳ אתם… ואם יקום נגדם איזה גדול שבדור אומרים לו הכבד בביתך ושב, שאין בידך לא לחם ולא שמלה ובעלי בתים נותנים להם אמונה – עם היות כי ציד בפיהם ומגדילים עצמם בכוח בתחבולה ובמרמה ונמצא שם שמים מתחלל… בודאי ראוי לגדור ולאמר, שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול, אלא יחידי הדור וסגוליה וזה יודע על פי הסמיכה הנהוגה.

הספרדים התנגדו לקבל את ה״סמיכה״, אך כי ברור היה להם שלא דומה היא לסמיכת ארץ־ישראל. דבר זה גרם למחלוקת בין שתי העדות, כשהרומאניוטים לא היו מוכנים לקבל את סמכותם של חכמים, שאין להם ״סמיכה״, ואילו הספרדים זלזלו ברבני הרומאניוטים. דבר זה היווה גם עילה לביטול משרת הרב הכולל בקושטא. דון יהודה אברבנאל כתב לאחר בואו לאיטליה שמצא שנתפשט המנהג של הענקת ״סמיכה״ לתלמידי ישיבה גם בין הספרדים והושפעו כנראה ״מדרכי הגויים העושים דוקטור״.

ב. סבלונות ( מתנות )

סִבְלוֹנוֹת

^ת (ז"ר) [מן סבל, כמו "מַשְׂאֵת" – מן נשׂא] מַתָּנוֹת, וּבְיִחוּד מַתָּנוֹת שֶׁהָיָה הֶחָתָן נוֹהֵג בִּימֵי קֶדֶם לִשְׁלֹחַ לְבֵית חוֹתְנוֹ אוֹ לַכַּלָּה לְאַחַר הַקִּדּוּשִׁין: "הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו" (בבא בתרא ט ח). "הַרְבֵּה סִבְלוֹנוֹת שִׁגֵּר לָהּ בְּמַתָּנָה" (פיוטים, סידור 709). "הַמְּחֻתָּנִים מִצַּד הֶחָתָן הָיוּ שׁוֹלְחִים סִבְלוֹנוֹת לְהַכַּלָּה מִטְפַּחַת טוּרְקִית" (מנדלי מו"ס, רפז). "וְרַבִּי יוּדִיל פָּסַק שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אֲדוּמִים, חוּץ מִמַּתָּנוֹת וְסִבְלוֹנוֹת כְּפִי מִנְהַג קַדְמוֹנִים" (עגנון, כלה רלב).

מנהג הסבלונות היה מושרש אצל הרומאניוטים, והיו חוששים שהסבלונות (המתנות) שהיה שולח הארוס לארוסתו, הינם בספק קידושין, או כקידושין גמורים, ומצריכים גט. כשבאו המגורשים להתיישב בתורכיה, גרם מנהג זה להתנגשות בינם לבין התושבים הוותיקים. הספרדים רצו להחזיק במנהגי אבותיהם בידיהם, ולא חששו לסבלונות. הם ראו במנהגי הרומאניוטים מנהגי טעות, שאין לחוש בהם כלל. היו מקומות שהספרדים נגררו אחרי הוותיקים, כגון קושטא וסופיאה, וחששו לסבלונות. למרות שאנשי קושטא נהגו חומרה בסבלונות, לא נמנעו מלהשתדך עם ערים אחרות, שלא חששו להם, כאנשי שאלוניקי (רא״ם י״ז) ואדריאנופול (פני־משה ג: ט״י). נשתמרו ויכוחים, שעברו בין רא״ם ור׳ אברהם ן׳ יעיש, ובין ר׳ משה ארוקיס לבין חכמי אדריאנופול בשנים ר״פ-רפ״ה (1520-1525) על עניין זה. ר׳ משה ארוקיס השיב תשובה תקיפה למנהיגי קהילות ופרנסי אדריאנופולי: ״רז״ל נ״ע ששאבו מים ממעיני ישועתם בספרד, היו מורים בכל יום הלכה למעשה שאין חוששין לסבלונות… שראוי לספרדים בכל מקום שהם יחזיקו במנהג אבותיהם בידיהם״. גם רשד״ם התנגד לחוש לסבלונות: ״אפילו שגריגוש ואונגרוש ואשכנזים נהגו לחוש, מ׳׳מ הספרדים הם כעיר אחרת ונוהגים כעיר שאלוניקי״.הקהל הרומאניוטי באדריאנופולי הוסיף לחוש לסבלונות גם במאה הי״ז. נהגו שאת הסבלונות שלחו בפומבי ובעסק גדול על ידי שליח ומסרו למשודכת. היתה גם הסכמה, ששום אדם לא יקדש, עד שישלח הסבלונות לארוסה.

יעקב גולדמן לעומתו לא דיבר שפות אירופיות, אלא רק עברית ויידיש. משום כך הוא נזקק בכל קהילה שהגיע אליה לחברתם הבלעדית של דוברי עברית, רבנים או משכילים, הן לצורכי שיחה יומיומית ושיח אינטלקטואלי והן לשם עזרה בארגון ההתרמות של בני הקהילות. צורכי קומוניקציה אלה היוו חלק חשוב מחוויותיו הצפון־אפריקניות ומרשמיו הכתובים על הקהילות השונות. עדויותיו־חוויותיו אלה תופסות לעתים מקום חשוב בדיווחים ששלח להצפירה ולהמליץ, לצד תיאורו הממצה של החיים היהודיים בקהילות השונות מנקודת ראותו של משכיל עברי דתי בעל דעות קדומות מגובשות כלפי יהודי המזרח. הזדעזעותו מהתמורות ההרסניות שהסבה המודרניזציה הצרפתית באלג׳יריה בכלל ובאלג׳יר בפרט זכתה לתגובה חריפה מבן הקהילה.

יעקב גולדמן השתייך בעצמו עד לשנת 1889 לחוג המצומצם, אך הפעלתן והמיליטנטי, של המשכילים העבריים בירושלים, והשתתף בכתיבתו העיתונאית במאבקים החברתיים־תרבותיים שהסעירו את היישוב הישן בשנות השמונים והתשעים. הוא היטיב להכיר את דפוסי הפעילות המשכילית העברית ואף היה שקוע בה, מצד אחד, ושמר בקפדנות יתרה על זהותו היהודית המסורתית ועל חינוכו היהודי־רבני שקיבל בישיבת ״עץ חיים״ הירושלמית, מצד שני. גם הוא מיזג השכלה ואמונה על פי אותן שאיפות כשל המשכילים העבריים בצפ״א. זהות זאת של דעות ושאיפות בינו לבין המשכילים העבריים בצפ״א עושה את כתבותיו מקור חשוב במיוחד להכרת פריסתם ופעילותם של חוגי המשכילים העבריים מצפ״א בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים של המאה שעברה. עמדותיו אלה פורצות בכל כתבותיו מצפ״א, והן התוחמות את המסגרת הקונספטואלית שבתוכה דיווח על מצבן הפנימי של הקהילות השונות ששהה בהן. משום כך הוא שרטט תמונה בלתי אוהדת עד מאוד של רוב הקהילות שבהן שהה, אך בו בזמן גם ידע להעריך, לשבח ולהלל אותם רבנים ״נאורים״(כך הוא כינה את הרב ר׳ רפאל שלום חי הכהן מספאקס ואת הרב חיים בלייח מתלמסן) ואת המשכילים העבריים שהיו גם תלמידי חכמים, ושהוא פגש בתוניס, באלגייר ובתלמסן בעיקר. בתוניס, בבון ובאלג׳יר הוא אף נתקל במשכילים עבריים שלא היו בני תורה ולא הקפידו על קיום המצוות.

יעקב גולדמן התחיל את סיורו בטריפולי שבלוב לאחר שהייה מאכזבת באלכסנדריה. משם הוא הגיע לג'רבה, לספאקס ולקהילות אחרות בדרום תוניסיה, ולאחר מכן לתוניס. שם הוא עשה כחודש וחצי, והתוודע מקרוב למגוון המגמות הסותרות שהתרוצצו בקרב רבדיה החברתיים־תרבותיים של הקהילה ולפעילותו של חוג המשכילים העבריים התוסס במקום. באלגייריה הוא השתומם מרה על חסרונו של חינוך יהודי פורמלי ראוי לשמו בקהילות השונות, וכן הזדעזע מהעזובה הרוחנית וההתנהגותית של הקהילה היהודית באלג׳יר, ועם זאת הוא מצא שם משכילים עבריים לטעמו. רק בתחנתו האחרונה, תלמסן, שאליה הוא הגיע מאוראן, מצא קהילה לרוחו, והביע את הערכתו הרבה לפועלו של רב הקהילה, ר׳ חיים בלייח, ולר׳ אברהם בן מאמון, המקיימים שניהם פעילות משכילים עברית ראויה לשבח. מתלמסן חזר ליפו, שם קבע את מגוריו חודשים ספורים לפני שיצא לסיורו בצפ״א.