שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

ב. דרושי השלוחים

אחד המעשים הראשונים שעושה השליח לאחר שבא לקהילה ומצא בה אכסניא ראויה, ולאחר שביקר בבית הרב מרא דאתרא וראשי הקהילה, הוא דורש ברבים דרוש בשבח ארץ ישראל ובהכרח שליחותו. על פי רוב הוא דורש את הדרוש בשבת הראשונה לבואו, בבית הכנסת הגדול שבקהילה, והדרוש משמש מעין פתיחה למגבית הכספים. הדרוש נקרא דרוש ״למעלת ארץ ישראל״ (או ״למעלת ירושלים״, ״למעלת חברון " וכו', ובו דברים בשבח ארץ הקודש או עיר הקודש השולחת והחובה לסייע לתושביה, או דרוש ״למעלת הצדקה״ ובו מדובר בשבח הצדקה וגמילת־חסדים. עתים ממוזגות שתי המגמות בדרוש אחד. בתקנות העיר פאס במרוקו בענין שלוחי א״י משנת תפ״ח (1728), נאמר שפעולת־הגביה מתחילה ״תיכף ומיד בבואו בשבוע שאחר הדרשה״. ר׳ יוסף ממאן, שליח צפת שהגיע לבוכארה בשנת תקנ״ג (1793) דרש שם בשבת הראשונה לבואו ״בקדושת א״י ובמצות צדקה״.  הרב חיד״א בשליחותו הראשונה בשם חברון באירופה בשנות תקי״ג— תקי״ח (1753—1758) דרש בכל קהילה מהקהילות החשובות שעבר בהן. בדרד־כלל היה הדרוש בעברית, אולם יש אשר שליח ספרדי דרש בקהילה ספרדית בלשון הספרדית. שני דרושים כאלה בספרדית שעשו רושם על בני הקהילה נדפסו על־ידם עוד בימי שהותו של השליח בקהילה, והם דרוש ר׳ חזקיה די סילוא, שליח ירושלים, על יסודי תורתנו, שנדפס באמשטרדם בשנת תנ״א (1691) ודרוש ר׳ חיים יצחק קאריגאל, שליח חברון, שדרש בחג השבועות בעיר ניופורט בארצות־הברית בשנת תקל״ב (1772).

המנהג ששליח א״י דורש בשבת לפני בני־הקהילה קדום הוא, והידיעה הראשונה שהגיעה אלינו על דרוש כזה היא מהמאה העשירית, והיא על שליח ירושלים שדרש בוינוסה בדרום־ איטליה.

רבים מהדרושים שדרשו שלוחי א״י בקהילות הגולה נקבעו ע״י מחבריהם בספרי־הדרוש שלהם ועל־ידי כך נשתמרו והגיעו אלינו בשלמותן. ר׳ יהודה ב״ר עמרם דיואן, מחכמי ירושלים במאה השמונה־עשרה, שיצא שלש פעמים לארצות שונות בשליחות ירושלים, צפת וחברון בשנות תס״ח—ת״ץ (1708—1730) קיבץ בספרו את כל הדרושים שדרש בדרך שליחויותיו, וציין ברובם את המקום והזמן שבו נדרשו. ר׳ יוסף ב״ר מרדכי הכהן, שליח לעצמו מירושלים באירופה בשנות תס״ז—תעי׳ה (1707—1715), הכליל בספר־דרושיו את הדרושים שדרש בדרכו. בספר־דרושיו של ר׳ יום טוב אלגאזי, נכלל דרוש ״על גודל מעלת א״י ובפרט מעלת ירושלם״, שהוא בודאי הדרוש העיקרי שדרש בלכתו בשליחות ירושלים באירופה (יחד עם ר׳ יעקב חזן) בשנות תק״ל—תקלי׳ה (1770—1775). ר׳ שאלתיאל ב״ר אברהם, שליח צפת בתורכיה בשנות תקפ״ב—תקפ״ד (1822—1824) אסף בספר מיוחד את כל הדרושים שדרש בדרך שליחותו וציין בשער־הספר שהדרושים הם ״נחלת עבדי ה׳ משוט בארץ ומתהלך בשליחותייהו דרבנן קדישי מצפת״.  ר׳ יצחק פרחי הדפיס בשני ספרים קטנים את הדרושים שדרש בפירינצי בהיותו שם בשליחות חברון בשנת תר״ט (1849). וכן שלוחים רבים אחרים.

המגמה בדרושי השלוחים היתה לעורר את לב בני הקהילות בגולה לבוא לעזרת אחיהם שבארץ. אולם יש אשר לא יכול היה השליח להסתפק בהתעוררות־הלבבות אלא היה צריך לנמק ולהסביר את עיקר זכותה של א״י לבקש — או גם לתבוע — את עזרת בני הגולה, כי יש אשר קמו בקהילות מתנגדים, מקטרגים ומשטינים שהטילו ספק בזכות זו או גם כפרו בה במפורש. ר׳ משה חאגיז, שליח לעצמו מירושלים שסיבב באירופה כארבעים וחמש שנה במחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה, חיבר ספר שלם — ספר ״שפת אמת״ שנדפס באמשטרדם תס״ז(1707) — נגד מקטרגים אלה, לא בצורת דרוש אלא בצורת ויכוח, ועליו ידובר להלן בפרק אחר.

אחת הטענות השגורות ביותר בפיהם של המקטרגים היתה איזו זכות יש לשלוחי א״י ארץ־ישראל לבוא ולתבוע מקהילות הגולה עזרה לבני א״י ולהזיק בזה לעניי הגולה, הלא הלכה מפורשת היא! עניי עירך קודמין? על שאלה זו היו שלוחי א״י חייבים להשיב, והם עשו זאת בתשובות־של־הלכה ובדרושים של אגדה. ואלה הנימוקים העיקריים שבפיהם!

 א) מצות ישוב א״י מוטלת על כל אדם מישראל, ומי שאינו יכול לקיים את המצוה בגופו ולעלות לא״י, חייב לקיים את המצוה בממונו ע״י עזרה ליושבי א״י וייחשב לו כאלו ישב בה.

ב) אף על פי שאנו קובעים עתה את החדשים ואת המועדים לפי חשבון ולא לפי הראיה, כבימי הבית׳ הרי יש לחשבון של בני הגולה תוקף רק משום שהוא נסמך על בני א״י שקובעים את המועדים לפי אותו חשבון, ואם לא יהא ישוב בא״י לא יהא שום תוקף לחשבונם של בני הגולה ולא יוכלו כלל לקבוע את המועדים.

ג) תפלות ישראל בגולה אינן יכולות לעלות לשמים דרך אויר ארצות־העמים הטמאות אלא הן מצטרפות לתפלות בני א״י ועולות דרך ירושלים, ואם לא יהא ישוב בא״י לא תוכלנה תפלות ישראל בגולה להגיע לפני שוכן מרומים.

ד) היסורים שמתיסרים בהם בני א״י מכפרים על עוונות בני הגולה.

 ה) בני א״י נתונים בידי מושלים קשים שיש בידם לעשות בהם כחפצם, והעזרה הניתנת להם נחשבת לא כצדקה סתם אלא כפדיון שבויים.

 ו) כשאמרו ״עניי עירך קודמין׳ התכוונו רק לשתי ערים שבא״י או לשתי ערים שבגולה, אבל לגבי כל עיר מערי הגולה, נקראים עניי א״י תמיד ״עניי עירך״, כי ירושלים היא עירנו וא״י היא נחלתנו.

 הרב חיד״א משיב על שאלה זו בכמה מחיבוריו. במקום אחד הוא כותב:

 ״זאת הארץ חלק אלוה ממעל מעונה אלהי קדם מכון שבתו…וסדר ברכות ותפלות הנאמרים באמת בארץ ישראל החלו עולין דרך ישר זה שער השמים בלי שום מסך או עם שרים, והיא עבודת ה׳ באמת. אכן יושבי חוצה לארץ, ארץ לא מטוהרה, ממשלת שרי עם ועם, כל תפלות וברכות ולימוד ומצוות עלו זה בנג׳ב אויר ארץ העמים בלתי טהור, והדברים עתיקים וגובה להם… כשם שרצה הקב״ה לזכות ישראל כי לא יחדל אביון לזכות לעשירי עם יקנו עולמם בצדקת פזרונם, כן הדבר הזה, כי הן בעון, יושבי הארץ קצרי יד עניים ואביונים וגזרות קשות ורעות… ואין להם תקומה כי אם בצדקת בני הגולה… מחזיקים ביד שארית ישראל יושבי ארץ הקדש, ומסרת בידינו! גדול המעשה יותר מן העושה, הנה כי כן יושבי ארץ ישראל שלוחי כל הגולה לעבוד ה׳ עבודה שלימה עבודה תמה, וכל ישראל המחזיקים בידם יש להם חלק בתורתם ותפלתם… וכזאת וכזאת קיום מצות ישיבת ארץ הקדושה…״

 ובמקום אחר כותב הרב חיד״א!

״ואשריהם ישראל אשר בבוא אליהם שליח א״י מכבדין אותו ומחבבין אותו כגלגל עיניהם… ובזה שבני גולה הם סיבה שיהיה ישוב בא״י ובלעדם לא מצו למיקם, הם זוכים במצות ישיבת א״י, דאמרינן: גדול המעשה. וכל אלה הם דברים אמתיים למי שאין .עיניו טרוטות, לאפוקי איזה מההמון אשד ייבואו בטענות נגד השליח והם סיבה למעט בכבודם והנאתם וכיוצא… אשר מבקשים טענות ותואנות ודברי נרגן להפיל שליח א״י ובזה לטבוח ישרי דרך, הם יושבי א״י.,.׳״

לטענות אלה נזקק הרב חיד״א גם בתשובה של הלכה על שאלה שנשאל ״מה כח בני א״י לשלוח שלוחים לכל בני הגולה ולאפקועי מעניי עירם״. הוא משיב!

׳דע לך דאמרו בספרי שקולה ישיבת א״י ככל המצות שבתורה אף בחרבנה… ולדעת הרמב״ן היא מכלל רמ״ח מצוות עשה דאורייתא… כי בא״י כל תפילה כל תחינה החלו עולין אל השמים… לא כן בארץ העמים מסך מבדיל… ובמה יתרצה עבד ה׳ להיות לו חלק בישיבת א״י ותורת א״י אם לא בהחזיק ביד יושביה… ועוד אמרתי אגלה, דכתב הרמב״ם סוף פרק ה׳ מקדוש החדש, דמה שאנו חושבין ר״ח והמועדות בח״ל אנו סומכין על בני א״י… והוסיף בס׳ המצות עשין קנ״ג, שאם יעדרו ח״ו בני ישראל מארץ ישראל, חשבונינו לא יועיל כלום… ואם כן חיובא רמיא על כל בני ח״ל להשתדל שיהיו ישראל בא״י, דאם לא ח״ו יהיו בני גולה בלי ר״ח ומועדים… ובר מן דין, כמה החמירו רז״ל משום ישוב א״י עד שהתירו לכתוב בשבת… ועוד, דאיכא פדיון שבויים דיושבי הארץ נתונים נתונים בידי אדונים קשים גוי עז פנים בשבט עברתו… והנני יוסיף לדבר… דע שכתבו המקובלים דיושבי א״י נאנחים ונאנקים ביסורין ורעב ורשעת הגוים… לכפר על כל ישראל על כל חטאות הצבור והיחיד״.