La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de Vichy (1940 – 1943)
La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de Vichy (1940 – 1943)
Enracinés au Maghreb depuis l'Antiquité, bien avant la conquête arabe, les Juifs du Maroc ont continué à y avoir droit de cité sous l'islam, mais dans une condition inférieure, non de citoyens à part égale, mais d'hôtes, de sujets personnels protégés du sultan, de dhimmis. Si la bienveillance et la protection effective du pouvoir central du Makhzen et du sultan, se sont rarement démenties, les abus des gouverneurs locaux, les exactions et la survivance de marques révoltantes d'humiliation attirèrent l'attention – rarement désintéressée par ailleurs des puissances européennes se disputant l'hégémonie à partir du milieu du XIXème siècle, sur la condition des juifs au Maroc. Malgré son anachronisme face à l'émancipation des juifs en Europe, nul ne songeait encore à abolir le statut de dhimmi sur le plan juridique, mais seulement à en alléger l'application sur le plan pratique.
Réunie en 1880 pour tenter de mettre fin au système des protections étrangères – recherchées plus particulièrement par les sujets juifs pour fuir l'arbitraire des autorités locales – la Conférence de Madrid reconnaissait pour la première fois la nationalité marocaine des juifs marocains. La Conférence mettait fin, – en droit international du moins, pas encore dans le droit interne – à l'ancienne dualité entre "sujets maures" et "sujets israélites". Nouvellement octroyée, cette nationalité était même doublée du principe de l'allégeance perpétuelle, interdisant l'acquisition d'une autre nationalité.
Cette ambiguïté ne disparut pas avec l'instauration du protectorat français qui, bien que perpétuant sur le plan juridique la condition de dhimmi, en abolissait dans la pratique, sans déclarations fracassantes, les manifestations extérieures d'humiliation et de discrimination. Favorisés par leur esprit d'ouverture à la modernité et l'acquisition plus précoce de la langue française, grâce au développement du réseau des écoles de l'Alliance Israélite Universelle, les juifs profitent pleinement de la paix française et de l'essor économique qui en découle jusqu'aux répercussions tardives au milieu des années trente de la crise mondiale. Mais face à cette montée des périls, ils savaient pouvoir compter sur la protection des autorités, de la Résidence et du Makhzen. Si le traumatisme fut si gravement ressenti, c'est que pour la première fois de leur histoire depuis les Almohades, les exactions et la persécution viendront d'en haut et qu'ils seront confrontés non à une hostilité diffuse mais un antisémitisme d'Etat- celui de l'Etat Français. Plus qu'une désillusion et une déception, cela fut vécu comme une trahison.
שבעים סיפור וסיפור מפי יהודי מרוקו
41 – גור אריה יהודה 
מעשה בר׳ אליעזר דאבילה, שלא היה חולק כבוד לחכמים. פעם עיין בבית־ הכנסת בפסקיו של רבי יהודה בן עטר. אחד הפסקים לא מצא חן בעיניו והוא זרק את הספר ממנו והלאה.
כאשר הרים את עיניו ראה לפניו אריה שואג. התחיל רבי אליעזר בוכה ומבקש רחמים. כעבור שעה הסתלק האריה. יצא רבי אליעזר לשוק וצעק:— הו, עבדי ה׳, הראיתם איזה אריה נורא כאן ? ענו לו:— לא ראינו.
הלך וסיפר לאמו. אמרה לו:— שמא זילזלת בכבודו של איזה חכם ? לך אל בית־הכנסת וראה במקום שבו ישבת, מה כתוב עליו.
הלך לבית הכנסת ובאותו מקום עצמו, שבו ישב ועיין בפסקים, מצא כתוב: ״גור אריה יהודה״.
42 – החכם הרשע והקצב החסיד
מספרת פריחה סוסן
פריחה סוסן (מספרת! סיפורים 42—46), ילידת ראבאט, כבת 60. תושבת ירושלים. מרבה לספר, בערבית־מארוקאית׳ בעיקר בחוג המשפחה׳ אך גם בנוכחות שכנות המתאספות בביתה כדי לשמעה. לאסיפות מסוג זה מזדמן גם יששכר ב ן ־ ע מ י.
לחכם אחד היתה בת מאשתו הראשונה. הוא התכונן לנסוע לזמן מה מן הבית וביקש מאשתו השנייה לשמור על בתו. אחרי שנפרד מאשתו, עלה על סוסו ויצא לדרכו.
בדרך שמעה הסוסה קול עולה מן האדמה. היא נעצרה והתחילה לחפור ברגליה. חפרה וחפרה עד שנתגלה באדמה ארגז, ובו ראש של אדם! ועל מצחו כתוב! ״בן־אדם זה נולד בבגדאד ומת בשבעת השערים, בעיר סאלי״. שלח החכם את הארגז הביתה. כאשר ראתה האשה את הארגז, היא חשבה:
הרוצה בעלי להסתיר ממני משהו ? היא הלכה לשכנתה וסיפרה לה את הדבר. שכנתה יעצה לה:— קחי את המפתחות וראי מה יש בתוך הארגז.
פתחה האשה את הארגז והנה היא רואה בו ראש אדם. מסרה האשה את הראש לבתה, כדי שזו תשליכנו לתוך התנור.
מריח הראש הרתה הבת, וכאשר חזר החכם ממסעותיו, לא באה הבת לקבל את פניו. שאל החכם את אשתו:— מדוע לא באה בתי לראותני ?
- קרה משהו והבת הרתה — ענתה האשה.
- האם לא ביקשתיך שתשמרי עליה ?
- היא לא יצאה כלל מחדרה — טענה האשה.
במשך כל חודשי הריונה לא יצאה הבת מחדרה, ומלאכים היו מביאים לה אוכל.
כעבור תשעה חודשים נולד בן לנערה. בהיות התינוק בן שבעה ימים התחיל ללכת. באותו יום עצמו מתו בעיר החכם והקצב. את החכם קבר העם בכבוד גדול, ואילו את הקצב קברו ללא כבוד. הלך התינוק ושאל את אנשי המקום:— מי מת כאן היום ?
- החכם והקצב — ענו לו. אמר להם:— בואו אתי.
הוביל אותם האיש לבית הקברות. בהגיעם לקברו של החכם קרא הילד:— קום רשע! קום רשע!— והנה קם החכם. שאל הילד:— מה עשית כל ימי חייך ? ענה החכם:— עברתי על כל המצוות שבתורה.
הוביל התינוק את האנשים אל קברו של הקצב וקרא שם:— קום חסיד! קום חסיד! קום חסיד! החסיד קם והילד שאלו:— מה עשית כל ימי חייך ?
- כל ימי חיי — ענה הקצב — היו קודש לעזרת יהודים נצרכים. ביקש הילד:— ספר־נא מעשה מן המעשים שעשית.
פעם עברתי בשוק, והנה אני רואה ילדה בין השבויים. שאלתי:— מי זו?— ענו לי:— יהודייה היא זו, שערבים חטפוה ועכשיו היא עומדת למכירה. — שאלתי:— ואם ארצה לקנותה, האפשרי הדבר?— ענו לי: — תוציא כסף, תשלם ותקבל אותה. — קניתי את הילדה ולקחתי אותה הביתה. אהבתי אותה כאילו היתה בתי ולא מנעתי ממנה כלום. כשגדלה ראיתי והנה היא יפה וטובה והחלטתי לתת אותה לבני לאשה. באתי לבני ואמרתי לו:— בני, התרצה למלא את בקשתי?— מה שתגיד, אבי, הוא שיהיה — היתה תשובתו.— רוצה אני לתת לך נערה זו לאשה — כן יהיה, אבי.— הכנתי משתה גדול והזמנתי את כל העניים שבעיר. דאגתי לכך שכל הבאים ישתו וישמחו. וכן היה. אך כאשר הגעתי לאחד השולחנות הערוכים ראיתי׳ כי אחד המסובים אינו טועם דבר. תמהתי ושאלתי: — מדוע איש זה אינו אוכל ן ענו לי:— איש זה עצוב מאוד הוא, ואינו רוצה לאכול. — שאלתי את האיש: — מדוע לא תאכל?— ענה לי:— אינני יכול להגיד לך.— אמרתי לו: — אין דבר, תגיד לי ואל תחשוש. — ענה האיש:— עצוב אני, כי הייתי מיועד לשאת לאשה את הכלה הנישאת היום. — אם כן הדבר, — אמרתי — אל דאגה! תאכל ותשתה, ורצונך יתקיים. — הלכתי לבני ואמרתי לו:— בני, בקשה לי אליך.— דבר נא, אבי. מה שתגיד, הוא שיהיה — היתה התשובה. — רצוני לקחת את הכלה ממך ולתיתה לאיש אחר. — כרצונך, אבי. — מיד רצתי לאחד מידידי בעיר וביקשתי את יד בתו בשביל בני. עוד באותו ערב עצמו נערכו שתי חתונות… סיים הילד:— הרואים אתם עכשיו מי הצדיק ומי הרשע ?
סוד הפמוט-צאצאי אנוסים ספרד- ופורטוגל-בתיה כרמי
קידמה רוחנית והומנית
כיום חיים בספרד אלפי יהודים, רובם מתרכזים במדריד ובברצלונה.
תחילה, הקימו בתי-כנסת בתוך הבתים, מבלי שיהיה להם סימן זיהוי חיצוני, כדי שאי אפשר יהיה לזהותם כבתי-כנסת, כי זה היה חוק המדמה.
בשנת 1968 ניתן אישור מממשלת ספרד, לבניית בית-כנסת חדש, שאיננו מוסתר בתוך דירה וניתן לזהותו גם מבחוץ כבית-כנסת. בטקס נכחו נציגים מרחבי העולם. גם איש הכנסייה הקתולית, הספרדית, נכח בטקס. ספרד הוכיחה בכך, שהיא מבטלת לחלוטין את צו הגירוש משנת 1942.
הפצע שהיה פתוח במשך 500 שנה, שב ונסגר. אחרי 500 שנות אלם, בהן עמד בית־הכנסת בקורדובה ריק, שוב נקבעה בו מזוזה ובחגיגות לציון 850 שנה להולדת הרמב״ם – שוב נמלא אדם.
כינו־ האנוסים
ג׳ודיאוס, מאראנוס, צ׳ואטס.
הגדרות ומונחים
אנוסים – יהודים שנאלצו להמיר את דתם אך שמרו על מצוות יהדות בסתר.
אינקוויזיציה – מוסד הכנסייה לחקירת והענשת הטפרים.
ג'ודריה – הרובע היהודי.
ג'ודיאוס – כינוי לצאצאי האנוסים בפורטוגל.
גיור לחומרה – טבילה ללא ברכה וללא החלפת שם – (בגיור של יהודי).
לאדינו ־ הלשון הספרדית-היהודית(כדוגמת האידיש).
מרונים מאראנוס – כינוי לצאצאי האנוסים בפורטוגל ובספרד.
פסקואה ־ חגם של צאצאי האנוסים המקביל לחג הפסח.
צ'ואטס – כינוי לצאצאי האנוסים באי מיורקה.
תור הזהב – תקופת הפריחה הרוחנית, הכלכלית והחברתית של היהודים בספרד שלפני הגירוש, האינקוויזיציה והאניסות. את ההגדרה הטביעה האמנסיפציה. יהודים יוצאי גרמניה שראו בזה מצב של אנטי־גטו.
שמות משפחה ששורשיהם נחקרים ב " מרכז דורות " שבבית-התפוצות
ל״מרכז דורות״ יש חוברות המסבירות כיצד לחפש את השורשים. את המכתבים והבקשות הם מעבירים למחלקת המחקר של בית התפוצות, אבל עדיין לא הצליחו לעזור למבקשים אלו למצוא את שורשיהם.
אגירה-בלטהזר-דוסריוס-סימס-פינטו-קרוחו-איסקרדו-גבריאל-טורס-סלס-פרגוסון-רוזה-אקוסטה-דה בריטו-מנדס-פבה ריקה-קוסטודיה-ארקרוס-דומיניקה-סגורטו-פיטרובסקי-קנובה-תומס
נצח ישראל לא ישקר
תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה
החברה :האירגון העדתי
הידיעות בדבר התיישבותם הצבאית של יהודים באיזור קיריני בימי תלמי לאגי ופעולותיהם הצבאיות בפרוץ מרד טראיאנום מבליטות את הקשרים החזקים שקיימים היו ביניהם ובין יהודי מצרים. יש על כן יסוד להניח, כי גם צורת אירגונה של יהדות קירינאיקה ומבנה הכלכלי דומים היו לאלה שבמצרים במידה האפשרית בתנאים המיוחדים של כל ארץ ותושביה. מכאן שהשפע היחסי
של המקורות על מצרים פותח לנו פתח להבנתם של רמזים שהגיעו אלינו על החיים בארץ השכנה מערבה למצרים.
המתיישבים־החיילים היהודיים במצרים של התקופה הפרסית מאורגנים היו ביחידות נפרדות, שהיו גופים עצמאיים גם מבחינה משקית וחברתית־דתית. בהסתמכו על החומר שבפאפירוסים מגיע א. צ׳ריקובר לידי מסקנה, כי בימי התלמיים פזורים היו החיילים היהודיים בתוך הצבא המצרי ללא אירגון לאומי כללי משלהם.
מפני החשיבות שבניסוח המסקנות נביא קטעים מדבריו של צ׳ריקובר כלשונם. בדברו על הערים היווניות במצרים מסביר הוא, כי ׳הן נהנו מאוטונומיה מוניציפאלית ומשיפוט עצמי. אשר לעמים אחרים, האירגון בתוך ערים אוטונומיות לא בא בחשבון עבורם, כי גם במולדתם לא חיו חיים עירוניים; כמו כן אי־אפשר היד. להרשות להם להתארגן בהתאחדויות לאומיות גדולות, שיכילו את כל בני העם בכל רחבי הארץ. מאידך גיסא, אי־אפשר היה שלא להתחשב בנטייתם הטבעית לנהוג במנהגיהם הלאומיים ולחיות בקבוצות מובדלות במידת־מה משאר היישוב. כך נוסדו במצרים הקהילות(׳פוליטומאטה) אשר שמותיהן המרובים נזכרים בכתובות, בפאפירוסים ובספרות התקופה. המלה ׳פוליטומה׳, המופיעה בפעם הראשונה במאה הרביעית לפני ספה״נ, היתה בעלת משמעות רחבה מאוד ומובנה היה שונה בתקופות שונות: בימים שאנו דנים בהם המובן הנפוץ ביותר היה! קהילה העומדת על יסוד אתני והנהנית מזכויות פוליטיות מסוימות. אנו מכירים מספר לא קטן של קהילות במצרים: ה׳פוליטומאטה׳ של האדומים, הפריגים,הכרתים , הליקים , הקיליקים, והבויאוטים. פעמים היו קהילות אלה קשורות באירגון הצבא התלמיי, כגון זו של הכרתים, והיו עלולות, ככל יחידה אתנית בצבא התלמיי, לאבד את פרצופן הלאומי וליהפך לאירגון ׳פסבדו־ אתני׳; אולם אין כל יסוד לחשוב, שכל הקהילות היו קשורות בצבא, בפרט שאירגונים אתניים בשם פוליטומאטה היו קיימים לא במצרים בלבד, אלא גם בארצות אחרות. אף־על־פי שקהילות אלה לא יכלו להתחרות בערים יווניות באשר להיקף זכויותיהן, קראו חבריהן לעצמם בשם ׳אזרחים׳ התאספו לאסיפות לשם קבלת החלטות מסוימות, חקקו את החלטותיהם על אבן, בחרו בפקידים משלהם, נהנו מפולחן דתי מיוחד לקהילה, בקיצור נהגו מנהג ׳פוליס׳ כלפי חוץ וכלפי פנים. מותר לומר שסידור החיים בתוך ה׳פוליטומאטה׳ היה ׳פסודו־עירוני ושמידה קטנה של החופש המסורתי של ה׳פוליס׳ היוונית התמזגה פה עם שרידי האירגון הלאומי של עמים ושבטים חופשיים. ברור שהאוטונומיה המשפטית של קהילה כזאת היתד, מוגבלת למדי, ויש לתאר שמלבד קיום המנהגים הלאומיים, כגון חגים מסורתיים, פולחן דתי וכדומה, היו הפוליטומאטה בכל ענייניהם המשפטיים נוהגים לפי חוקי המשפט ההליניסטי הכללי ששלט בארץ והיו פונים לבתי־ הדין הרגילים של הממשלה׳