פורים במרוקו – ממקורות שונים
חג פורים
כל המועדים בטלים וימי הפורים אינם בטלים לעולם (מדרש משלי, פרי ט)
כאמור אין עוד חודש מחודשי השנה שכל כך השמחה טבועה בו כמו חודש אדר, שעליו נאמר: ״משנכנס אדר מרבין כשמחה״ (תענית כט, עא) ,
משום שבו נופל החג העליז והשמח ביותר והוא ״חג פורים״ שבו יוצא היהודי מגדרו וגם שמחתו כפולה, שמחה שיש עימה יין ושכר ומקצת מן ההוללות. לא פלא אם על פורים נאמר:
״שקול יום פורים כנגד כל החגים״. בעלי הנוטריקון חישבו ומצאו כי ״פורים״, ראשי תיבותיו הם: פסח וסוכות ראש־השנה, יום כפורים, מתן תורה, כלומר כל המועדים האמורים בתורה קיפלו מרדכי ואסתר בשם הזה (מדרש אליהו).
חודש אדר זכה גם לשתי שמחות נוספות שנופלות בו; השמחה הראשנה היא שחג פורים חל בו, והשנייה משום היותו מבשר האביב ושכנו של חודש ניסן שהוא כידוע ״ראש חודשים״.
הכנות פורים אצל הנוער
שבועות אחדים לפני החג וכבר אותותיו ניכרים בקרב בני הנוער. ב״חדרים״ המלמדים משננים לתלמידיהם את ״מגילת אסתר״ עם התרגום לערבית־יהודית והנעימות המיוחדות, המסמלות את פורים ואשר כבר נשמעות בכל בית יהודי.
בין התינוקות של בית־רבן מתפתח מסחר חדש־־״המסחר במגילות אסתר״. תלמידים שניחנו בכתב־יד נאה ידעו להעתיק פרקים מהמגילה על סרטי נייר לבן הדומה לנייר של סרטי מכונות חישוב ומכרו לחבריהם בחדר. הכשרוניים יותר ציירו גם את המן ועשרת בניו, צבעו אותם ומכרו לחבריהם.
הילדים פותחים דוכנים
כאמור מתחילת חודש אדר ניכרת תכונה רבה ב־מללאח. הנערים פותחים דוכנים לממכר ממתקים בפתח בתיהם ובהזמינם את חבריהם הקונים, מכריזים: ״חללי וסירי׳ (המתק והסתלק)
כל בעל דוכן חוייב ״לסחוב״ את השולחן הנמוך, עליו האימא נוהגת להעמיד את מכונת התפירה שלה. על שולחן זה היניח בעל הדוכן בצורה מסודרת את כל מרכולתו שהכילה בדרך כלל: תופינים, סוכריות וממתקים, שוקולדות וכדומה.
המסחר בחנות החדשה התנהל על מי־מנוחות ולפי כל הכללים וגם בעירנות מושלמת. המכירות בוצעו בצורת ״משחק קלפים״ : הלקוח שהוא בן גילו של בעל הדוכן, שם סכום כסף (כמה פרוטות) על השולחן וניסה את מזלו במשחק קלפים, והיה אם התמזל מזלו וזכה, הוא קיבל חופן ממתקים בלי להשקיע פרוטה. אם הפסיד, חזר הבייתה בידיים ריקות בוכה ומושפל, כך התנהל המשחק בשכונה היהודית בין הילדים עד יום ״שושן פורים״.
קפיצות פורים
חג פורים העומד במרכזו של חודש אדר שונה הוא ויוצא דופן וגם חריג בתוכנו ובמהותו ממכלול חגי ישראל ובקרב הנוער, הוא היה החג העליז ביותר. בכל קהילה יהודית בגולה, מצא לו הנוער דרכים ושיטות משלו, איך לחוג את מפלת המן ואיך להתבדח על־ידי תחפושות למיניהן או על־ידי הצגות שהלכו והתפשטו במרוצת הדורות.
כבר בתקופת התלמוד היה נפוץ המנהג לערוך משחקים מיוחדים בפורים והמטרה הייתה להרבות בשמחה, ומסופר בתלמוד על משחק מאוד עתיק בשם ״משוורתא דפוריא״ (סנהדרין סד, עב) , (הקפיצות של פורים) שנהגו להדליק מדורה בתוך גומה וילדים היו משתעשעים בפורים בקפיצה מעל המדורה. בכל קהילות המגרב היו נוהגים לשרוף בובה ענקית שהיו מכינים ושסימלה את המן הרשע ולרקוד מסביב למדורה.
הערת המחבר : צרפתי, עמ' 83 היו מכינים בובה עשויה מקש וסמרטוטים שסימלה את המן הרשע. הבובה הוצבה בראש התהלוכה וסמלה את הלויתו של המן הילדים נשאו את הבובה ושרו בקולי קולות; ימי מועד וזכרון, עמי 127 : בתוניס היו עושים דחליל גדול ומכוער ממולא תבן ולבוש קרעים ושורפים אותו בג׳רבה.
במקומות אחרים נהגו הבחורים לעשות צורה כדמות המן ותולים אותה על הגג במשך ארבעה־חמישה ימים, וביום פורים היו עושים מדורה ומשליכים אותה לתוכה, עומדים סביבה ושרים.
פיוטי רבי יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה
לאור האמור עד כה נמצאנו למדים, כי שאלת הסוגים הספרותיים בארצות המזרח הינה שאלה ספרותית מרכזית. דומה כי בסוגיה זו ניכרת בעליל התמורה שחלה בפיוט מאז תור־הזהב הספרדי הקלאסי עד לשירה המאוחרת בארצות המזרח. באופן כללי נציין, כי אין יעב״ץ מרבה לציין את סוגי הפיוט (הוא כותב כללית, לנשמת, לברכו וכו'), וכי רוב הצורות הקלאסיות הספרדיות נעדרות משירת יעב״ץ. לא נמצא בשירתו מערכת מסוג הקרובה, דוגמת הקדושתא לחנוכה, ׳אפאר אקדם רוב דעת׳ לר׳ פרג׳י שוואט שפורסמה במהדורת א׳ חזן(עמי 249). אף ממערכת היוצר קלטה שירתו אך מעט מרכיבים לעתים רחוקות, ובעיקר לקראת סוף הקובץ נתקלים אנו בכותרת מוסתג׳אב או קיקלר(שאינו קיקלר). לעומת זאת מרובים עד למאד פיוטים המזכירים לנו את הרשויות הספרדיות. על מיעוטן צויין בפרוש שהן רשויות(עת לכל חפץ דף ז עמי א).
ואילו על רבים מן הפיוטים מצויץ ל׳קדיש׳ ׳לנשמת׳ וכוי, לעתים באופן כללי על גבי הקובץ ועתים רק על הפיוט הבודד. דבר זה אינו ממעט את הזיקה לרשות הקלאסית אך שומה עלינו להבליט כי חלו תמורות בסוג, הן מבחינת הנושא והמוטיבים, והן מבחינת הצורה הספרותית. כמו־כן יש לציין כי דווקא הפיוטים ששם בקשות ניתן להם הינם חיקוי לרשויות הספרדיות הקלאסיות, יותר מן הפיוטים שציון ׳רשות׳ נרשם עליהם במפורש. הדבר בולט במיוחד בהשוואה לרשויות ר׳ שלמה אבךגבירול. לדוגמא: הבקשה הראשונה ׳יוצרי שעה עבד(׳עת לכל חפץ׳ דף א עמי א) אינה מצויינת במפורש כרשות. הפייטן מציין כי בקשה זו נועדה ל׳דפיקת שער׳, ובכך הולם הדימוי את מטרת הבקשות, שהן כפיוטי הכנה לתפילה. ואולם בנוגע לבחינת המשקל, באה כותרת המציינת כי הפיוט נכתב במשקל המתפשט, שהוא מן המשקלים הקלאסיים של שירת הרשויות של רשב״ג. יתר על כן, בראש הפיוט נרשם במפורש, כי פיוט זה בנוי במשקלו במתכונת שתיים מרשויותיו הקלאסיות של ר׳ שלמה אבן־גבירול; ישער פתח דודי׳, וישער אשר נסגר׳. נמצא שהפייטן מרמז בעצמו על קשריה היסודיים של הרשות הספרדית עם הבקשות המאוחרות שנוצרו בעקבות השנויים הליטורגיים שחלו עם עליית הקבלה בצפת.
אין זו דוגמא יחידה מתוך בקשותיו של יעב׳׳ץ. לעתים אפילו שמות הבקשות, כגון ׳בקר אבקרך, מזכירים לנו את שמות רשויותיו של רשב׳׳ג, ובמקרה דנן ׳שחר אבקשך׳, כשיעב׳׳ץ נאחז במשחק צימודים בשורש בקר; אך דוגמת ׳יוצרי שערי עבד׳ יחודה בכך שחלה בה התפתחות פנימית: בקשה זו אינה אלא כפסיפס מרשים הלקוח מתוך רשויותיו של רשב׳׳ג, כמתואר במאמרי הנ״ל על בקשותיו של ר׳ יעקב אבן־צור. כשם שהתנ״ך מהווה מקור לדמויים ולשיבוצים ברשויות רשב׳׳ג, כן משמשת שירת רשב״ג מקור דימויים ושיבוצים ליעב״ץ אלא שיש להדגיש כי על־פי דרך המשבצים, כן גם במקרה שלפנינו, הצליח יעב״ץ להסוות את שיבוציו ולהשתמש בהם בצורה טבעית. נמצאנו למדים, כי סוגי שירה שהיו מקובלים בספרד, כגון הרשויות אשר שוכללו בספרד, עברו ׳גלגולים׳ בשירה העברית בארצות המזרח.
סדר המדורים בראש הספר מתקדם כאמור, על־פי ׳הזמן היהודי׳, וכך בדרכנו במדורי ימי החול אנו מוצאים במדור הבא את ה׳תחינות׳, שש במספר מהם לעשרת ימי תשובה ומהם לתענית שני וחמשי. לאלו כידוע תבנית קבועה: הן פותחות תמיד בשם ה׳ ואינן שקולות כלל. אין על גביהן ציון כל לחן, לפי שהן קרובות בתוכנן ובצורתן על־פי יעודן לפרוזה. לכולן ארבעה טורי סטרופה, להוציא את הפיוט האחרון אשר לו שלושה טורי סטרופה. ארבעה פיוטים מסיימים בפסוק שמילתו האחרונה זהה. בשני הפיוטים האחרים באים בסיומי הסטרופות חלקי־פסוק מתוך שלוש עשרה מידות, בפיוט האחד מתוך שלוש עשרה מידות שבתורה (שמות לד ו-ז), ובמשנהו מתוך י״ג מידות שבמיכה(ז יח-כ). מכאן ואילך באים ארבעה מדורים קטנים. הראשון למוצאי שבת מן ׳הקודש אל החול׳, ובו ארבעה פיוטים, שלושת הראשונים הם ל׳יראו עינינו׳. הפיוטים מיועדים איפוא לתפילה זו, ואפשר שנאמרו לאחר תומה, לפני הקדיש. מאחר שהמלים ׳יראו עינינו׳ משמשות בפיוט האחד כפזמון, ובשני האחרים כחתימה, אפשר שיעודן המקורי היה להעביר אל נוסח הברכה, כלומר שנאמרו קודם ׳יראו עינינו׳, אך הדבר אינו ודאי, שכן בתקופה כה מאוחרת, לא תמיד תקפים היו הכללים הנכונום לגבי הפיוט הקדום. הפיוט האחרון ׳יקבץ אל עדר צאנו׳ נועד להבדלה, ונידון בפרוטרוט לעיל בדברנו על התבניות(עמי 91).
המדור הקטן הבא הוא מדור ׳רשויות ופיוטים׳ ובו שלושה פיוטים בלבד. שם המדור תמוה. הלא ליעב״ץ מדורים לנשמת, לקדיש ולברכו שביסוד כולם עומדת הרשות, לכן תמוה מה לתוספת שבמלה ׳ופיוטים׳ ולמרותו? נראה איפוא שיש לתת את הדעת לצד השווה שבהם, ושעל כן כונסו למדור אחד ששמו ׳רשויות ופיוטים׳, לפי שהם כתובים על־פי מודוס מוסיקלי מוגדר (שניים לאסתהלאל ואחד לאצוביהאן). לשני הפיוטים שאינם שקולים במשקל כמותי, חרוז מבריח הרומז לחזן על המודוס המוסיקלי שלו(למשל בפיוט האחד מילות הטור האחרונות הן ׳התפלל׳ ׳התמולל׳ וכוי, והן מתחרזות עם שם המודוס אסתיהלאל). אם אנו מביאים בחשבון שהמודוסים בשירת מרוקו היו קשורים בשירת חול, נוכל להבין מה פשר השמוש בשם ׳רשויות ופיוטים׳. זוהי כותרת למרותו, הבאה ללמד כי על אף השמוש במודוסים, לפנינו שירת־קודש, ובל יטעה החזן. כלליות ההגדרה מלמדת, כי הפיוטים נועדו לכל הזדמנות שהיא, ועל כן שובצו בראש הספר עם הפיוטים הכלליים במעבר מן החול אל הקודש, לאמור, במעבר מפיוטים לימות החול לפיוטי שבת וחג.
מדור נוסף הוא ׳שבחות׳ ובו שלושה פיוטים ל׳ישתבח׳. בכתובת שעל שני פיוטים מצויין ל׳ישתבח׳, ובאחרון מעידה על כך רק הסיומת של השיר הלקוחה מראש ׳תפילת ישתבח׳. מקומו של מדור זה הינו לפני פיוטי הנשמת, אולי בשל היקפו המצומצם, על כן הוכנס בין שאר המדורים הקטנים בטרם יבואו המדורים המאסיביים. כמו כן אפשר שגרמה לכך התבנית המיוחדת שהתאימה להיות בין שאר המדורים הקטנים, בהם אין פיוטים סטרופיים רבי היקף ובתבנית משוכללת. הנחות אחרונות אלו יכולות להסביר לנו אולי גם את פשר הופעתו התמוהה של ׳מדור׳ נוסף ובו פיוט אחד מסוג ה׳אהבה׳. גם כאן המדובר הוא במדור קטן ובפיוט שתבניתו פשוטה למדי. אולם יתכן שגרמה לכך העובדה שבמרוקו הוצאו ממקומם הפיוטים השייכים למערכת היוצר, והועברו אל לפני הקדיש דברכו. מסתבר שמנהג העברתם של פיוטים ממערכת היוצר ושיבוצם קודם לברכו, יסודו כבר בימי הביניים המאוחרים.
מכאן עוברים אנו לשלושה מדורים גדולים, אשר הראשון שבהם הוא המדור לנשמת, ובו עשרים ושבעה פיוטים. מדור זה מצטיין בגיוון תבניתי, והרכבו הוא כדלהלן: ששה פיוטים שווי חריזה, ומשקלם כמותי. לשיבעה פיוטים תבנית ׳מרובעים׳ או ׳משולשים׳. סך־הכל, מצויים לפנינו שלושה עשר שירים במבנה לא־ סטרופי, שהם כמחצית מכלל הפיוטים לנשמת. המחצית השניה של הפיוטים, תבניתה סטרופית ותשתיתה אזורית לפי הפירוט הבא: שמונה שירים הם מעין אזוריים ושישה הינם שירי אזור, מחציתם חד־סטרופיים. מן התיאור הזה עולה כי חל שינוי בפיוטים לנשמת, שכן בספרד מתאפיינת הרשות לנשמת בצמידותה למבנה שווה החרוז ולמשקל הכמותי, והנה בפיוטי יעב״ץ מצאנו, שכמחצית מן השירים הינם סטרופיים. יתכן שחלה כאן תמורה בעקבות פיוטי המוחרך (פיוטים לתפילת ׳נשמת כל חי׳) שהביאה למזיגה תבניתית בפיוט הקרוי בסתם ׳לנשמת׳. מכל מקום, הפיוטים ׳לנשמת׳ שכתב יעב״ץ הינם בסופו של דבר בעלי מעמד דומה לזה של הרשויות, לפי שהם מובילים בסופו של דבר ישירות לתפילת ׳נשמת כל חי׳, וזאת לפי הדרך הידועה לנו מן הרשות הספרדית, שבטור האחרון(או בפזמון הנאמר אחרון) מופיעה המלה נשמת. קשרים נוספים למורשת ספרד נוכל למצוא בעובדה, שהרשויות לנשמת עשויות במשקל הכמותי, ושיעור הפיוטים השקולים במדורנו הוא מן הגבוהים בפיוטי יעב״ץ ומגיע לכלל כארבעים אחוז. תמונה דומה לזו מצאנו ברשויות לקדיש, אך ברשויות לברכו, אחוז הפיוטים השקולים הינו רק כרבע מן הסך הכללי.
מדור הרשויות לקדיש הינו מן הגדולים שבמדור, ׳עת לכל חפץ/ ובו ארבעים ושמונה פיוטים. עשרה שירים שווי חרוז ומשקלם כמותי קלאסי, ושלושה שווי חרוז ללא משקל כמותי. כמו כן תשעה שירים עשויים במבנה מרובע ושנים משושים. השירים במבנה הסטרופי מספרם עשרים וארבעה והם בנויים על תשתית אזורית או מעין אזורית (חד־סטרופית או רב־סטרופית) או בדגם מיוחד.
נציין במיוחד את הדגמים הנדירים של שירת יעב״ץ המופיעים במדורנו. בראש ובראשונה יוזכר השיר ׳צורי בתוך עם דל תתגדל׳, שבו מתחלף החרוז האחרון לסרוגין בסיומי הסטרופות, ומתחרז חליפות, פעם עם המלה ׳תתגדל׳ ופעם עם המלה ׳תתקדש׳. שתי המלים מופיעות ב׳קדיש׳, וניצבות בפיוטנו בטורי הפתיחה לפיוט. מבנה זה מזכיר את הפיוטים הקדומים המסתיימים במלים מתחלפות זהות בכל הסטרופות, כגון, ׳אשר אימתך באראלי אומן׳(א-8178), וכגון ׳אמיצי שחקים׳ (א-5708). בזה האחרון מתבצע משחק מלים בין המלים הזהות האחרונות המתחלפות, פעם ׳קדוש׳ ופעם ׳ברוך׳. הפיוט ׳יוצרי אהבתי מעון ביתך׳(דף כד עמי א) מורכב מסטרופות מרובעות, כשבראשו סטרופת פתיחה: המבנה הוא אאאא אך שאר הסטרופות הן במבנה בבאא / גגאא וכוי. דגם מיוחד בתחום השירים שווי החרוז מופיע בשיר ׳יגדל מאוד שם הוד כבוד מלכותך׳(דף כב עמי ב). חרוזי הדלתות והסוגרים זהים (שיר חרוזי), אלא שאחרי כל טור מופיע הטור הראשון בתפקיד רפרין. באופן כללי ניתן לציין גם במדורנו את הצלחת הפייטן בהרחבת שדה התבניות השמושיות.
מפאס לירושלים אלכסלסי שמעון-ההגירה מפלסטין ומרומא
ההגירה מפלסטין ומרומא
בשנת 320 לפני הספירה מתחילה הגירה גדולה של קבוצות יהודיות לאפריקה, כאשר פתלמיוס סוטר כובש את פלסטינה ומעביר אליה 100.000 אסירים יהודים .
המאה השניה לפני הספירה יכולה להיחשב כתחילתה של ההיסטוריה היהודית במוריטניה. מקור יהודי החוף כנראה מפלסטין או רומא. הם נהנו מחופש דתי כמו אזרחים רומאים ועסקו במסחר בתעשייה ובשייט. היו להם קשרים עם הישיבות בפלסטינה והשתתפו בעריכת התלמוד. שלשים שנה לפני הספירה תחת שלטון רומי, היהודים ישבו בערי החוף וקיימו קשרים הדוקים עם אחיהם בארץ שגם הם היו נתונים תחת שלטון הרומאים.
אחרי חורבן הבית (68 לספירה) גדל מאד הישוב היהודי במרוקו, ביניהם פליטים שנשלחו ע״י הרומאים. תחת שלטונם, היהודים ישבו בערי החוף וקיימו קשרים הדוקים עם אחיהם בארץ, שגם הם היו נתונים תחת שלטון הרומאים. אלה שבאו מפלסטינה, התקבלו ע״י היהודים שקדמו להם בהיסוס מה. המנהגים והחוקים הקשורים לדת היו דומים אבל המקומיים דברו את שפת המקום והחדשים דברו עברית ולא חגגו את יום שני של גלויות.
המקומיים אהדו את הרומאים והשניים שנאו אותם וראו בהם את אלה שאחראים להרס האומה ובית המקדש. האחרונים חגגו את חג החנוכה אבל לא את פורים כפי שחגגו המקומיים. הם עברו את היום הראשון של פסח במדבר לזכר יציאת מצריים כפי שמזכיר זאת אבן עזרא, והתחתנו בגיל צעיר 16-17 והנשים 13-14. לזכר החורבן, הכלה הצעירה בכניסתה לבית בעלה, זרקה ביצה על הקיר כדי להשאיר כתם. כאשר אדם נפטר, ישבו הקרובים שבעה והחברים הלכו יחפים שלשה ימים.
שרידים מישובים שבהם היו היהודים הנ״ל נמצאו בחפירות בוולוביליס, עיר רומית סמוכה לפאס שבימינו ובהן כתובת בלשון עברית: מטרונא בת רבי יהודה נח. משערים כי היא מהמאה השלישית לסה״ן. השם מטרונא הוא רומאי, אבל שם האב המוכתר בתואר רבי, אשר בדורות ההם לא ניתן אלא לתלמידי חכמים מוסמכים – מראה כי במושבה הרומאית כבר ניבדל ישוב יהודי מסורתי, שבא מרומא או מאחת ממושבותיה. בשטח החורבות של עיר זו נמצא גם נר ברונזה ומנורה טבועה בו. וכמו כן רצפות פסיפס, בתי כנסת, כתובות יהודיו על מצבות וכדים עם ציור של מנורה.
מכאן אנו למדים, כי בגליל וולוביליס אשר פאס הקרובה לה ירשה את מקומה כעיר העמק הפורה, כבר ישבו יהודים שמהם ידעו את התורה במקורה ומהם היו הלניסטים שכתבו יוונית.
מסופר על מסעות שערך רבי עקיבא במגרב במאה השניה לספירה, שלבטח הפיח באיזור זה את רוח המרי נגד רומא. ״ואמר רבי עקיבא כשהלכתי לאפריקי היו קורץ למעה קשיטא; ר׳ עקיבא אומר… פת באפריקי שתים.
היהודים שהעדיפו חיי חירות ועצמאות הצטרפו ליהודים שבהרים בייחוד עם ההתפשטות הדת הנוצרית בממלכת הרומית (החל משנת 300 לערך). שבטים אלה נדדו בהרי האטלס ובמדבר סחרה.
עד היום נקראים הברברים בפי יהודי מרוקו בשם פלשתים ואילו תושבי הארץ, הערבים שהגרו במאה השביעית לספירה, מכונים ישמעאלים. הם התישבו תחילה באיזור החוף ולאחר כניעת שבטי ההר, היהודים והברברים, התפשטו בהדרגה לפנים הארץ.
ואמנם ידיעות, אם גם כוללות יותר, מעידות כי בזמן מלכות רומא התפשטו מושבות יהודיות בכל רחבי צפון אפריקה ועד קצה מוריטניה, מרוקו של ימינו, כך קראו לה הרומאים על שם הילידים שנקראו בשם מורים או מברים. אוגוסטינוס (בשנת 400 בערך) מודיע לנו כי היהודים עסקו במסחר ובשיט על פני הימים באין מעצור. וכן הוא מתווכח עם כנסת ישראל ״הסינגונה אומרת: אין אני שפחה חרופה ומשרתת של הנוצרים, מאחר שבני לא הלכו בשבי, ובמקום שיבואו בברזל וישאו אותות עבדות בכלל הם חפשים לשוט בימים ולסחור בארצות״.
מתוך האינטרנט : קלזיה וסינגוגה (לטינית: Ecclesia et Synagoga) היה מוטיב חזותי באמנות ימי הבינייםהכנסייתית.
היהדות והנצרות מתוארות בצורת שני פסלים או ציורים של נשים שהן בו בזמן יריבות ואחיות. אקלזיה, המסמלת את הנצרות, מתוארת כאישה עטורה בכתר מלכות, ואוחזת בידה האחת צלב ובידה השנייה גביע יין; סינגוגה, המסמלת את היהדות, מוצגת כאשר עיניה מכוסות וכתרה נופל, ואוחזת בידה האחת במטה שבור ובידה האחרת את לוחות הברית המטים לנפול.
היהודים הברברים והספרדים.
בשנת 439 נפלה קרת חדשה בידי הוונדלים שנעזרו ע״י שבטי היהודים והברברים. ראוי להזכיר את תנועת ההתיהדות, שהקיפה את העמים הברברים אשר התחזקה ביחוד בזמן כיבוש אפריקה ע״י הוונדלים (540-430). תנועות אלו מוצאן מפניקה הסורית והן פשטו בכל מושבות הכנענים עד חצי אי קרים ושמן מורה על מוצאן. האחת נודעת בשם coelicolac ר״ל עובדי השמים והשניה עובדי אל עליון והיא תרגום בשם Zeus Hypsitos
הסופרים הנוצרים אשר הרבו להתנפל על ״המינים״ מעידים על קרבתם ליהדות וחוקי יוסטיניאנוס מכריזים עליהם ככתות מינים מישראל, ואולם בני כתות אלו שלא הוכח מוצאם היהודי, היו בעיקר אנשי השדה שבטי המדבר שנלחמו מלחמות רבות ברומאים ועוזריהם. בכל אופן הם לא נמנו על שלומי אמוני ישראל, וגם בעיני היהודים שומרי משמרת התורה נחשבו לזרים.
הרומאים נגפו לאחר כמאה שנה. הביזנטים ממלכת רומי המזרחית כבשה את קרתגו בירת הוונדלים וממלכתם בוטלה בשנת 533. שנאתם ליהודים גברה, ונערכו פרעות ביהודים. בבית הקברות שבאופרן קבורים לפי המסורת 30 יהודים אשר מתו על קידוש ד׳ בתקופה זו.
ב535 היוונים משתלטים על אפריקה ורודפים את היהודים. הדבר גרם להרבה יהודים ללכת אצל הברברים וליצור שבטים חדשים.
ב־574 היתה השפעה רבה של היהודים בקרב הברברים. בדורות שלטון הוואנדלים והביזאנטים עמדו כמה מהם בדת ישראל והקיפו את עמק פאס מכל עברי הרי האטלס הצפוני והאמצעי. איזור זה הוא אחד היפים ביותר במרוקו. נחלים קטנים זורמים בו, היורדים מצלעות הרי האטלס הבינוני. לרגליהם משתרעת שפלת החוף הפוריה הנטועה חורשות עצים.
ב-589 מקבלת מוריטניא ששלטו בה הוונדלים, יהודים שגורשו מספרד ע״י מלך הויזיגוטים.
ב-612-613 מספר היהודים האירופאיים מתגבר במרוקו במיוחד עקב הרדיפות הדתיות שנעשו בספרד, תחת המלך ויזיגוט סיסבוט. ליהודים אלה ניתנה ע״י סיסבוט, הברירה להתנצר או תוך שנה לעזוב את המדינה לאחר שיקבלו מאה מכות של שוט, וכל רכושם ילקח מהם. 90.000 התנצרו.
יהדות מרוקו קבלה חיזוק גדול מאותם היהודים המגורשים שהיו קשורים מאד לדתם. הם הביאו איתם את התרבות והשפה הלטינית. רבים מהם מצטרפים לברברים. הם הרגישו עצמם כל כך חזקים ורבים שב-693 הם ארגנו התקפה על הויזיגוטים של ספרד. אבן חלדון שחי ופעל במאה הי״ד מספר, שמאוחר יותר ב-807, המקום שאידריס השני יסד עליו את העיר פאס, היה שייך לבני בורגוס מצפון ספרד ולבני כיר ממוצא ספרדי, שביניהם היו הרבה יהודים. לאלה הצטרפו במאה השביעית, יהודים שבאו מתימן ומאתיופיה.
צדיקים משבחים את רבנו חיים בן עטר-אור החיים הקדוש
שבחי הצדיקים
הובאו לעיל דברי הבעש״ט על אוהחה״ק. תלמידו רבי פנחס מקוריץ אמר שפירוש ״אור החיים״ כולו עפ״י האמת והוא מהשבעים פנים לתורה.
רבי חיים מצאנז אמר על ״אור החיים״ שבווודאי נכתב ברוח הקודש.
האדמו״ר מקומארנא כתב עליו ב״נתיב מצוותיך׳"כי אוהחה״ק למד תורה מפי הקב״ה. מפי הבעש״ט אמר, כי נשמתו שלו היא מנפש דוד דאצילות ונשמת אוהחה״ק היא מרוח דוד דאצילות וכששניהם בבחינת נ״ר דדוד דאצילות, יתחברו יחדיו, יצליחו להביא נשמה, חיה ויחידה דדוד דאצילות ואז הגאולה תהא שלימה. רמז לדבריו מצאתי בפסוק ״שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נ״ר למשיחי״.
בספרו ״אוצר המכתבים״ סיפר הרב יוסף משאש סיפור ששמע מפי הרב רפאל אלנקאוה, כפי ששמע מאבותיו, חכמי סאלי. בימי אוהחה״ק, חי בסאלי יהודי ושמו ישועה ששפורטס. אותו יהודי ביקש לבסס את פרנסתו ורכש מידי גוי, פרדס נהדר הטובל משני צידיו בשני מעיינות מתוקים והאילנות מניבים פירות טובים. תמיהה גדולה תמה אותו יהודי, כאשר לפתע יבשו המעיינות והאילנות הפסיקו להניב את פירותיהם המשובחים. ישועה בא בלב שבור ובקול בוכים אל רבנו אוהחה״ק והחל לספר לו את אשר קרה. תוך כדי דיבור, נטל את קנקן המים שהיה מונח על שולחן רבינו ולגם ממנו מלוא לוגמיו. אמר לו רבינו, עתה הבנתי מה קרה. אתה שואל מדוע אצל הגוי המעיינות היו נובעים ומתגברים וחפירות היו בשפע ואילו אצלך היהודי, התהפכו הדברים ונסתמו המעיינות. אמר ישועה, כבוד הרב אינני מבין – ענה לו הרב, הלא כתוב
״ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה״.
בששון ר״ת: ברכות שתים שהכל ובורא נפשות. חזור בתשובה ויחזרו מעיינות הישועה לאדון ישועה ויפתחו לך שערי ברכה (ששפורטס, פורטם בספרדית שערים).
נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….
באדיבותו ל מר נהוראי שטרית……
״כעת ננהל שיחה חופשית בינינו על נושאים אחרים״ הפתיע המושל את שני היהודים. הם התיישבו שוב על רצפת־המשבצות והיטו את אוזניהם.
״אתם יודעים היכן ירושלים שלכם?״ הפתיע המושל בשאלתו. השניים לא היססו ובהינף־יד הצביעו לכיוון מזרח. המושל צחק, הדליק את מקטרתו
ואמר:
״התכוונתי לדעת אם יודעים אתם באיזו ארץ, באיזו יבשת וכיצד מגיעים אליה?״ השניים ענו בשלילה והמושל המשיך ואמר: ״יהודים אתם וחייבים לדעת שיש לכם ארגון גדול באירופה אותו הקים יהודי חכם בשם הרצל. הרצל מת לפני כמה שנים אך הארגון ממשיך לפעול להקמת מדינה שבה יתקבצו כל
יהודי־העולם.״
שני היהודים עמדו נבוכים מול המושל והתקשו לקלוט את דבריו. הם הביטו זה בזה, גיחכו, חייכו והסמיקו. המושל הבחין במבוכתם הרבה והמשיך לספר להם כי פלסטינה, מדינה הנמצאת כיום בשליטת האנגלים, היא המדינה המיועדת לעם היהודי, אלא שזה לא יקרה מהיום למחר. יתכן מאוד שבניהם יזכו לחיות במדינה יהודית משלהם, אך עבורם זה יהיה מאוחר מדי, קרוב לודאי.
דודו ישועה ויחיה משה לא ידעו כיצד להגיב, וגם אילו ידעו לא היו מסוגלים לשוחח על דברים שמעולם לא עלו על דעתם. הם האמינו כאבותיהם ואבות־אבותיהם, שיהודים יתקבצו רק עם ״ביאת־המשיח״, וכי כיצד יחשבו הם על מדינה יהודית בלי משיח? כיצד עושים זאת ואיפה זה כתוב? בשורת המושל הביכה ובילבלה אותם. שמא מדובר במשיח ורק הוא, שלא מאמין בכך, הפך את שמו להרצל. מדור לדור שיננו היהודים לעצמם בכל מקום בעולם, שהם אורחים נרדפים וחיים בציפיה למשיח, וביום שירצה אלוהים לשים קץ לסיבלם, הוא יקבץ את פזוריהם. מחשבות רבות טרפו את מוחם באותם רגעים ולמרות סבלנותם הרבה, ניכרו בהם אותות של אי־נוחות ומבוכה רבה. הם אף התחילו להטיל ספק במושל ותהו שמא החליט להתל בהם ולתהות על קנקנם.
המושל מטר קטע את הרהוריהם בהבטיחו להם שאין לו שום כוונה לספר להם מעשיות או שקרים וכל מה ששמעו ממנו — אמת. השניים קמו על רגליהם, חייכו חיוך רחב ונפרדו מהמושל מטר בלחיצת יד.
הם יצאו מלשכתו ומוחה אוסעיד הזקיף סגר את הדלת אחריהם. מששבו אל בתיהם, בשרו לאחיהם בקהילה את הבשורה המוזרה. ״אולי באמת יבוא המשיח בקרוב " אמרו ליהודים
הרב באבא־ענא דחה את סיפור המושל כלאחר־יד, וקרא לכולם להאמין רק בבואו של המשיח.
״כדי שהוא יבוא בקרוב, עליכם לחדול מאמונות־שוא ולהגביר את תפילותיכם לאלוהים באמונה שלמה״.
ואף־על־פי־כן, חגגו רוב היהודים את הבשורה בהילולה גדולה ושמחו שמחה רבה, למרות בורותם הכללית, הם האמינו שהסוף יהיה טוב ליהודים באחד הימים, וחשבו כי אולי זו ההתחלה.
למחרת, שכחו כולם את הבשורה וכל אחד חזר לעסקו ולמלאכתו. איש לא דיבר ולא הזכיר במילה אחת מה ששמעו ביום הקודם. העיירה המשיכה לחיות את חייה השלווים ולנהל את עסקיה המגוונים. והדאגות היו מהם והלאה. הם חיו חיים מלוכדים כמשפחה אחת. שמחתו של היחיד היתה שמחת הכלל ואבלו של היחיד — אבל לכולם. הם הרחיבו את עסקיהם גם מחוץ לעיירה והגיעו לעיר ״פאס״ שבמרכז המדינה ואף לעיר ״בשאר״ שבמדינה השכנה — אלג׳יריה. הם לא הסתפקו בסחורות שהביאו מן הערים: ״ארפוד״ ו״בודניב״ ולעיירה החלו להגיע אנשי־עסקים מכל עבר כשהם מציעים עסקות טובות ליהודים ובהן חילופי סחורות: בדים, סוכר ותה, תמורת תירס, צמר, בקר וצמר. התושבים היו מרוצים מעצמם. מעולם לא נערכה במקום אחר חגיגת־אביב כמו זו שערכו תושבי־גוראמה. רובם בעלי־עבר של איכרים טובים עם וותק רב בכל סוגי עבודת השדה: במחרשה, במגל, בקציר ובגורן.
בהווה עסקו כולם במסחר ובמלאכה זעירה. למרות קשיי קיום היו כולם מאושרים בחלקם. מימים ימימה היתה קיימת עזרה הדדית בין היהודים והערבים והכל התנהל על בסיס של אימון, כבוד והבנה. מנהיגי שתי האומות לא הסתירו את אילן היוחסין שלהם ודרשו מן הציבור יחס של כבוד ויראה. הרים רבים וגבוהים צפו מרחוק על העיירה היפה, ונופם היפה הצל עליה. לפני הרים אלה ואחריהם שכנו הכפריים והנוודים שהיהודים היכירו היטב. היהודים החרוצים עשו כל שביכולתם לשרת את תושבי־הסביבה ככל הנדרש, והערבים מצידם לא חסכו מהם את יבולם, צאנם, בקרם וכל קצירם. בעסקים הכל מותר וכולם התעסקו עם כולם בעסקי־חליפין למיניהם. היהודי סיפק את צרכיו של הערבי, ואם לזה לא היה כסף, היה היהודי מוכן לחכות עד לשנה הבאה. אם לא יהיה כסף גם בשנה הבאה, יקבל היהודי כתמורה תירס, שמן־זית, בקר וכדומה. העיקר שכולם מבינים את כולם ומסתדרים עם כולם. בני שתי האומות באיזור זה של מרוקו הערבית קיימו שיתוף פעולה וחיו בהרמוניה מוחלטת. לא היה צורך בחוזים כתובים וחתומים. איש לא חשד ברעהו והכל היה מבוסס על -אמון הדדי. כך התנהגו הסוחרים היהודיים וכך גם בעלי־המלאכה.
כשהיה הערבי בונה בית ונזקק לדלתות עץ חדשות, היה פונה אל הנגרים היהודיים עקו יחיא ומשה ענא, ומסכם איתם שיבנו לו דלתות והוא יספק להם את חומר־הגלם. הנגרים היהודים היו הולכים עם משוריהם הענקיים, גודעים עצים מגנו של הערבי ומעבדים עץ לדלתות, חלונות ושאר אביזרי־העץ הזורושים.
Les Juifs du Maroc : histoire d’une catastrophe qui n’a jamais eu lieu
Les Juifs du Maroc : histoire d’une catastrophe qui n’a jamais eu lieu
Par Amina Boubia
Le Journal Hebdomadaire n° 341, du 15 au 21 mars 2008, Casablanca, pp. 56-57.
Dans le contexte de la fin de la Seconde Guerre mondiale, de la création d’Israël et de l’indépendance du Maroc, la communauté juive marocaine quitte le pays par crainte. Retour sur une histoire marquée par plus de peur que de mal.
C’est dans une ambiance très nostalgique et passionnée que se tenait dimanche 9 janvier au Centre Edmond Fleg de Marseille une journée des Juifs du Maroc. Au programme notamment : repas marocain, Oud et conférence de l’historien israélien Yigal Bin-Nun sur « la communauté juive du Maroc après l’indépendance Compte-rendu.
Qui dit histoire dit fin. En effet, selon Yigal Bin-Nun, la communauté juive du Maroc d’aujourd’hui – entre 2000 et 3000 personnes – n’a plus une grande importance comparée au passé. Mais l’historien insiste : « La présence juive au Maroc reste très importante d’abord dans la mémoire collective de la société marocaine musulmane, comme le montrent les sites Internet et toutes sortes de colloques valorisant ce passé juif. Ensuite, il y a ce phénomène – seul cas pour un pays arabe – d’une communauté juive marocaine dans le monde, en Israël, en France, au Canada et dans d’autres pays, qui a quitté le Maroc sans aucune amertume. Au contraire, plus qu’une simple nostalgie, cette communauté garde en mémoire quelque chose de très positif sur l’histoire du judaïsme marocain. »
Une question se pose cependant : comment est-on passé de près de 160.000 Juifs à quelques milliers seulement aujourd’hui ? Dans l’histoire des Juifs du Maroc, la Seconde Guerre mondiale est indéniablement une date clé du fait de ses profondes conséquences sur le judaïsme dans le monde. Peu après la fin du conflit, en 1948, l’Etat d’Israël est proclamé. Le nouvel Etat, qui ne compte alors que 600.000 Juifs, se tourne vers les populations juives d’Afrique du Nord et plus particulièrement du Maroc pour mener à bien sa politique de peuplement. Enfin, après le Manifeste de l’Istiqlal de 1944, l’idée s’impose chez la communauté juive du Maroc que tôt ou tard la France sera amenée à quitter le pays. C’est donc dans ce contexte historique très mouvementé que cette communauté s’interroge sur son devenir, passant d’une position asioniste, voire antisioniste avant la Seconde Guerre mondiale à un sionisme soft après la guerre. La crainte d’une expulsion, de pogromes, de discriminations se fait de plus en plus sentir au sein de la communauté, ainsi que chez les organismes juifs internationaux et les dirigeants israéliens.
Pourtant, les risques pour la communauté juive au Maroc étaient minimes. Bin-Nun précise à cet égard que les émeutes anti-juives d’Oujda et Jerrada de 1948 – 44 morts – et celles de Sidi Qassem de 1954 – 6 morts – étaient fomentées par les Français. Suivant la logique « diviser pour mieux régner », ils espéraient ainsi se positionner comme protecteurs de cette communauté dans le contexte de la lutte pour l’indépendance. Les Juifs, eux, restaient méfiants à leur égard, étant plus attirés par les motivations nationalistes de leurs compatriotes musulmans. Le 2 mars 1956, le Maroc est indépendant et, très vite, les craintes de la communauté juive sont apaisées. Le Maroc accorde à la communauté juive les mêmes droits que la majorité. Des Juifs sont nommés à de hauts postes de responsabilité, y compris au sein du gouvernement.
Mais malgré cette donne rassurante, le Congrès juif international et les émissaires israéliens entament des pourparlers avec le gouvernement marocain et l’opposition pour garantir la sécurité et « la libre circulation » de la communauté juive – parler de « départs » n’était pas politiquement correct –, persuadés que des pogromes finiraient par éclater tôt ou tard. L’émigration clandestine se poursuit, des armes sont acheminées en secret et des jeunes formés à leur maniement en vue d’une éventuelle nécessité d’autodéfense. C’est la période du Misgeret.
L’inquiétude croit progressivement, d’abord avec l’adhésion du Maroc à la Ligue arabe. Bin-Nun ajoute que le Maroc, en dépit des discours officiels, résiste pendant deux ans à l’adhésion malgré le prestige de Nasser. Le Maroc craignait en effet l’influence du leader égyptien, symbole de la chute des royaumes au Proche-Orient. L’adhésion a lieu finalement en octobre 1958.
Puis, en novembre 1958, le dahir de marocanisation stipule que tout organisme sera reconnu comme tel à condition de se définir comme marocain et de bénéficier de financements marocains. Contrairement à ce que l’on pourrait croire, ce dahir n’a causé, selon Bin-Nun, que des dégâts très limités, favorisant l’accès des Juifs marocains aux postes de directions des organismes après le départ des Juifs étrangers. Le dahir n’a d’ailleurs pas empêché le Congrès juif mondial de s’imposer comme l’organisme le plus présent lors des pourparlers entre le Maroc et Israël.
Le premier coup dur réel est porté par la rupture des relations postales avec Israël le 12 septembre 1959. La communauté juive du Maroc ne pouvant plus communiquer avec ses parents en Israël, la répercussion la plus néfaste de cette rupture a été d’alimenter les craintes d’une escalade. Un réseau alternatif clandestin est mis en place.
Les paradoxes de l’émigration
Les lettres transitant par le réseau clandestin étant contrôlées, la rupture des relations postales a permis de connaître l’objet des correspondances. Les révélations sont pour le moins intéressantes. Les Juifs marocains en Israël se plaignent du manque de logement et de travail, le jeune Etat hébreu ne pouvant fournir les structures nécessaires à l’accueil des nouveaux arrivants ; ceux encore au Maroc évoquent leur désir de partir en dépit des conditions qui les attendent à l’arrivée, leur crainte quant à l’évolution possible de la situation prenant le dessus.
En dépit de ces inquiétudes, il n’en est pas moins vrai que des Juifs marocains ont protesté dans des lettres contre l’acheminement secret des armes. Une mesure jugée inutile, en raison justement de l’absence d’émeutes. C’est ainsi que les jeunes formés au maniement des armes seront employés dans l’émigration clandestine.
Lorsque des exactions contre les Juifs sont perpétrées par la police le 3 janvier 1961 lors de la Conférence de Casablanca, il s’agit, d’après Bin-Nun, d’opérations menées suite à de fausses alertes contre un complot juif lancées par les gardes du corps de Nasser. Des licenciements et des excuses suivront de la part des autorités marocaines.
Le naufrage du Pisces dans la nuit du 9 au 10 janvier 1961, où 45 personnes trouvent la mort, précipite la fin l’émigration clandestine. Pour Bin-Nun, ce drame est la conséquence d’un excès de zèle d’Israël qui a mené l’opération tout en informé du mauvais état de l’embarcation. En effet, après ce drame, en août 1961, un accord de compromis est signé entre le Maroc et Israël autorisant les des départs collectifs.
Interrogé sur l’idée très répandue de propagandes exercées par les organismes juifs et par Israël afin de faciliter les départs de la communauté juive du Maroc, Yigal Bin-Nun répond par la négative. D’après lui, « il est vrai que d’un côté Israël était très intéressé par cette population mais, d’un autre côté, Israël n’avait pas besoin de faire de la propagande pour inciter les Juifs locaux à partir. La pression venant des couches sociales défavorisées de la population juive marocaine pour quitter le Maroc était plus importante que la possibilité d’Israël de les intégrer. C’est d’ailleurs pour cela qu’on a créé en Israël la ‘sélection’, quelque chose de très péjoratif dans la mémoire collective des Juifs marocains et qui consistait à ne faire venir en Israël que des familles capables de subvenir à leurs besoins. »
Quoi qu’il en soit, une chose est sûre, le départ sans ressentiment de la communauté juive marocaine perpétue aujourd’hui encore l’image d’un Maroc tolérant.