תפילת ערבית-מנהגי פורים אצל יהודי מרוקו-רפאל בן-שמחון

תפילת ערבית

בליל פורים, שכונת היהודים בכל עיר צהלה ושמחה, למרות הצום שבו היה חלק לא מבוטל של ילדים, שרובם צמו. בית־הכנסת בערב זה מלא כולו יותר מהרגיל, אף ילד לא נעדר בערב זה, כולם באים ״מזויינים״ בכל סוגי כלי לחימה: מי בפטיש ומי באבקת שריפה, מי בגפרורים ומי ב ״קפצונים״ וכולם מטרה אחת: לנקום בבן המדתא האגגי, צורר היהודים.

במרכזו של הערב, עומדת קריאת המגילה שהיא החשובה ביותר בערב זה והחזן קורא אותה בנעימה ובסלסולים המיוחדים לה ובעיקר כאשר הוא מגיע לפסוקים ״והנערה, איש יהודי, ליהודים היתה אורה ושמחה״ ועוד, כל הקהל חוזר אחרי החזן ובקול רם, אבל כאשר מגיע למילים ״ויתאפק המן, וירא המן״ או בכלל המילה ״המן״, מתחוללת סערה בבית־הכנסת, כל הילדים שהיו עד עתה ב״עמדותיהם״, יושבים בשקט, ליד הוריהם כשיד אחת אוחזת במגילה והשניה ב״שלח״, נהפכים פתאום ל״מלאכי חבלה״ ועושים ״שמות״ בהמן ובבני מרעיו, כל ילד שולף את ״נשקו ויורה״ ואלה שלא צוידו בנשק המתאים, מסתפקים ברקיעה ברגליהם או ברעשנים בתוספת שורה של קללות ״ארור המן״, ארורים כל הרשעים. בימי מלחמת העולם השנייה, התווספה שורה של חבר מרעים חדשים ״שזכו״ בקללות יותר מהמן והם: היטלר גוירינג, גבלס וכל פושעי המלחמה (שם רשעים ירקב).

בתוניסיה, כאשר החזן הזכיר את המילה המן, הקהל ענה ״ארור המן״ בתוספת קללה עסיסית בערבית המקומית:  " אלילא לילתהו וג'דווא תפינתהו "(הלילה הוא לילו האחרון, מחר קבורתו, ארור המן!)

בערי לוב החזן הקורא את המגילה מכה באצבעו על מילת ״המן״ שבמגילה, כאשר הוא מגיע למילים ״המן הרע הזה״.

המגילות

רוב יהודי מרוקו החזיקו במגילת קלף בבית. היו גם יהודים שהחזיקו כמגילות מלפני הרבה שנים, מאבות אבותיהם עד שהקלף השחיר וכמעט לא היה ניתן לקרוא במגילה. לעומתם היו יהודים שהחזיקו במגילות מהודרות , לפעמים גם עם נרתיק עשוי כסף טהור, כך כל הציבור יכל לעקוב אחר החזן הקורא ולתקן אותו­