ארכיון יומי: 27 בפברואר 2016


-Issachar Ben-Ami-Le mariage traditionnel chez juifs maroc

A Azemmour, c'est la mère de la mariée ou celle du marié qui rentre dans la chambre. Le drap est présenté à toute la famille et aux voisins. Les mariés restent sept jours à la maison. Le huitième jour est le "nhar olhutà". Le repas d'adieu est intitulé "ftôr del hazbâ" ou "le repas de la retraite".

A Mazagan, le huitième jour est le "jour de la fin de la retraite". Ce jour-là, la mariée nettoie un poisson acheté par son mari (pas de concours entre eux).

A Safi, dès que le marié a eu des relations sexuelles avec sa femme, la mère de la jeune fille et des membres de sa famille rentrent dans la chambre et poussent des zgarit. Samedi après le mariage on construit l'après-midi une balançoire. La mariée et ses amies se balancent, pendant que des femmes chantent. Le huitième jour, "hroz al'râsât" – La meme expression existe chez les musulmans a Tanger –  ou "la sortie des noces", le marié va avec ses amis acheter du poisson, un couscoussier et de la menthe. La mariée ne sortira qu'à l'occasion d'une fête, comme celle d'un mariage chez la famille. C'est seulement après cette sortie que sa famille et ensuite celle du marié l'invitent chez eux.

A Mogador, le mercredi, septième jour après le mariage, le marié, accom­pagné de ses amis et de musiciens, se rend dans un jardin potager afin de voler des légumes. Le propriétaire, connaissant la coutume, feint de ne rien voir. On dépose un couscoussier sur la tête du marié et on lui met des légumes dans la main. On le promène ainsi, pendant que les musiciens jouent et les femmes poussent des zgarit. Un repas de poisson termine la journée. Sept jours après aura lieu la tornaboda.

Villes de l'intérieur

A Fez, la mère de la mariée passe la nuit du mercredi au jeudi dans la maison des mariés, et, au matin, elle est la première à entrer dans la chambre des époux. En voyant le linge tâché, elle lance des "youyous" et le montre à toute la famille. A midi, un repas réunit les familles et des invités, qui offrent à cette occasion leurs cadeaux. Le soir, on installe les mariés sur le talamon et on répète les sept bénédictions de la veille.

Le premier samedi après le mariage est intitulé "sabt al'ors" ou "samedi du mariage". Les deux familles déjeunent et dînent ensemble. Le quinzième jour après la défloration a lieu la tornaboda. Les mariés sont libres maintenant de sortir; chaque membre de la famille les invite et leur donne à cette occasion un cadeau. Quand arrive la mimouna, ils font le tour des deux familles et reçoivent encore des cadeaux. Toute l'année, l'épouse est considérée comme une 'rôsa (mariée), et l'époux, un hatân (jeune marié). Pendant quelques années encore la femme n'appelle jamais le mari par son nom. En s'adressant à lui, elle dit : "ô lui" ou bien "ô, réponds". Elle procède ainsi pour ne pas lui écourter la vie, car c'est un signe de mauvaise augure que de prononcer le nom du mari.

A Meknès, le marié attendait généralement la nuit du vendredi au samedi afin de consommer le mariage. La mère de la mariée pénètre la première dans la chambre et montre le linge aux parents du jeune homme. Les derniers jours d'impureté la mariée séjourne chez ses parents, et, au quinzième jour, elle va prendre le bain rituel. Le soir, un dîner avec du poisson clôturera les fêtes de mariage. La mariée ne quitte pas sa maison; à l'occasion d'une fête, ses parents l'invitent et lui donnent une dshlâ ou "cadeau d'entrée".

A Sefrou, le marié attend le vendredi pour avoir des relations sexuelles avec sa femme. Jeudi matin, les membres de la famille apportent leurs hdïya ou cadeaux. Dimanche est le "nhar slrabla" ou "jour de l'attache", où la mariée se couvre d'un foulard  pendant que son époux la ceint d'une ceinture. Ce jour-là, on offre aux vieux et aux vieilles de la ville un repas avec du thé, des gâteaux, des oeufs et du poulet. A cette occasion, une femme de la famille leur montre le linge maculé, preuve de la virginité de la mariée. Au huitième jour, ici comme à Fez, a lieu la quête: le marié fait le tour des amis et des parents, qui lui remettent une somme d'argent.

Notes : Apres que la femme se mariait, elle cachait,en general , sa chevelure sous un foulard. C'est ainsi qu'on reconnaissait dans la rue si la femme était mariee ou non. Voir E. Mauchamp,op. cit., p. 135: "Les cheveux d'une juive mariée ne doivent plus être vus, pas même par son mari… La femme, pour se coiffer, se cache dans le coin le plus obscur et le plus retiré de la chambre, car ses cheveux ne doivent même plus paraître à la lumière".

[1]          Chez les Musulmans à Fez, selon Westermarck, Ceremonies, p. 277, la mariée se lave le sixième jour après le mariage. La même coutume se retrouve chez les Andjra, p. 295, chez les Hiâina, p. 296, et les Aglu, p. 297.

[1]          E. Destaing, op .cit., p. 291 : "La jeune femme n'appelle pas son mari dans la rue, ni en présence d'autres personnes. Quand ils sont seuls, elle l'appelle ô un tel"; B. Chemali, op. cit., p. 914.

[1]          G. Vajda, "Continence, mariage et vie mystique selon la doctrine du judaisme" Mystique et continence, Travaux scientifiques du VIIe Congrès International d'Avon, 1952, p. 90: "En déterminant la périodicité du devoir conjugal… le Talmud le fixe pour les "disciples des Sages" de veille de Sabbat au veille de Sabbat (Traité Kethubôth, p. 626), autrement dit, à la nuit du vendredi au samedi".

1           L. Addison, op. cit., p. 51 : "They also have an odd Custom, whereby the New- Married during their eight daies separation, are obliged to send Girdles (a very mysterious utensil among all the Jews) – une ceinture –  one to the other. That which the Wife sends hath a Silver-buckle, but that which he returns hath a buckle of Gold"; G; Salmon, Mariage-Tanger, p. 288 : "Le huitième jour de la fête du mariage est "Nhar elhzam" chez les Musulmans de Tanger. Ce jour-là, les deux époux remettent leurs ceintures de soie après les avoir quittées pendant une semaine"; H. Gaudefroy-Demombynes, Les cérémonies du mariage chez les indigènes de l'Algérie, Paris 1901, p. 74; Michaux-Bellaire, op. cit., p. 133; E. Rackow, Beiträge, p. 13.

ספר מעשה נסים- בערבית מוגרבית-יששכר בן-עמי

ספר מעשה נסיםAsilah

הערצת הקדושים והצדיקים אצל יהודי צפון־ אפריקה, היא תופעה שעל מורכבותה עדיין לא עמדו החוקרים. תופעה זו אינה מצטמצמת רק בתחום הפנומנולוגיה הדתית אלא קשורה באספקטים תרבותיים, חברתיים, כלכליים ועוד. היא משמשת כמרכיב חשוב מאוד בהבנת תולדות היהודים בארצות מוצאם וביחסיהם עם שכניהם המוסלמים. קשה היה לחשוב שעם עליי­­תם ארצה יתנתקו יהודים אלה, שהרבה מהם טרחו והלכו להפרד מהצדיק שאליו היו קשורים באופן מיוחד, מהרגל זה. ואכן, בשנים הראשונות לעלייתם ארצה, שנות הקליטה הקשות, נערכו לרב הילולות ביתיות  על יסוד יוזמה אישית ולפעמים בבית הכנסת. לפעמים נתן לבית הכנסת את השם של הצדיק. רקע זה, גרם לכך שמספר אנשים החלו לגלות את חלומותיהם על הצדיק שהודיע שהוא ממשיך להגן על אנשיו. עכשיו הולכים ומתרבים המקרים בהם מודיע הצדיק שגופתו עברה לא״י, ואין ספק שהשלב הבא יהיה בניית מצבות לצדיקים, כדוגמת אלו, שהיו במרוקו. למותר לציין, שהנהירה של יהדות צפון־ אפריקה לקדושים שבארץ ישראל (הכותל, רשב״י, רמב״ה, מערת־אליהו, שמעון הצדיק וכר) היא גדולה מאוד. מקומות קדושה אלה שבא״י הם, גם בתודעת יהודי צפון־אפריקה, בעלי אופי מיוחד וזוכים להערצה נכרת. בדם, יחס זה לא בטל את ההערצה הקודמת לצדיקים המקומיים שבארץ המוצא ולכן חקירה ממצה של פולחן הצדיקים ומקומות קדושים בארץ המוצא היא חיונית גם לגבי אותו תהליך של שיבה לצדיקים אלה שהצבענו עליו.

מעט מאוד חומר, פרי עטם של יהודי מרוקו על יחסם לצדיקים ולניסיהם, מצוי ולכן יש ענין רב בהבאת כל עדות בכתובים שיש על הנושא.

הערות המחבר

על כמה בעיות בסוגייא זו עמדתי במאמרי: מעשה נסים, רבי דניאל השומר אשכנזי, ״מחקרי המרכז לחקר הפולקלור״, כרך ג׳, בעריכת י. בן־עמי, ירושלים, תשל״ג, עמי לג—נט.

יש אצלי רשימה הכוללת למעלה מ־100 תאריכים, בהם מתקיימות הילולות בבתינו או במקומות ציבוריים. היות ומתקיימות כמה מאות הילולות מהסוג הזה אני נמנע בשלב זה מלפרסם את הרשימה. בארכיון של ״המרכז לחקר הפולקלור״ יש מספד הקלטות מצויינות של הטקסים המאפיינים אירוע זד. וכן סרטים וצילומים רבים.

נציין בין השאר בית כנסת על שם ר׳ דוד ומשה באשקלון, ר׳ דוד בן ברוך באשדוד, ר׳ עמרם בן דיוואן בחדרה וכוי.

מאלפת מאוד היא עדותו של מר א, ג ח. מצפת ששלח כרוז לבתי כנסת שבהם יש קהל יהודי ממרוקו. פרשה בפני עצמה היא התפשטותה של ידיעה זו והשפעתה על קהל שוחר־הצדיק. כרוז זה בצורת סטנסיל מצאתי ליד קברו של רשב״י במירון בביקורי שם ב־28.10.73 ואני מביאו כלשונו: ״אני, א. ב. ח., הגר… בצפת עיר הקודש, זיכני ה׳ לראות נפלאות וכפי שצוויתי, הנני מביא לידיעת כבודם בשורה מאת אדוננו הצדיק רבי דוד ומשה זצ״ל, שנגלה אלי פעמים רבות בחלומי.

בחלומי הראשון ראיתי, והנה עומד לידי איש לבוש לבן וזיו פניו כמלאך, הוא ניגש אלי, אחז בידי והוביל אותי להרים גבוהים, ובין סלעיהם העצומים ראיתי רחבה לבנה, בהגיעני לרחבה, ישב לארץ ואמר אלי: ״ראה, עשרה אנשים בלבד חוגגים ומציינים את יום ההילולה שלי! ושואל אני אותך: מדוע עזבוני ונטשתי יוצאי מרוקוי! — היכן כל הרבבות אוהבי ונאמני ?״ עניתי לו — ״וכי אתה רוצה, שיבואו מישראל ,חזרה למרוקו כדי לקיים את ההילולה?!״ האיש אחזני שנית בידי, סובבני ושאל: ״מה הוא המקום הזה ?״ עניתי לו ״זהו ביתי״. הצדיק המשיך ואמר: ״במקום הזה רוצה אני שתציינו את יום ה­הילולה שלי מידי שנה בשנה!״ שאלתי אותו ״מי הוא אדוני?״ והוא ענה לי: ״אני האיש, שנגליתי לאוהבי במרוקו — אני רבי דוד ומשה!!! אני הוא האיש המבקש ומתפלל לפני ה׳ יום יום לשמור על חיילי ישראל, על גבולות הארץ! אם כך, מדוע עזבוני יוצאי מרוקוי! — עתה, הנה אנוכי בארץ הקודש, ומבוקשי הוא, שיחדשו שוב את ציון ההילולה שלי…

כעבור יומיים חזר ונגלה אלי בחלום בשעה שהייתי שוכב על מיטתי נים ולא נים. העירני ואמר אלי: ״בני, טעית בספרך לאנשים, שראית אותי בחלום, היה עליך לאמור להם, כי ראית אותי עין בעין, אך אין דבר — אני מוחל לך על כך! ועתה שמע את דברי: אני עזבתי את מרוקו ובאתי לכאן מפני שהמקום הזה קדוש, ובחרתי בך להיות משרתי בקודש ועתה זאת עשה:

א.         קבע לך מקום, אשר בו יודלקו נרות לזכרי, והיה כל הבא להתפלל ולבקש על נפשו, ידליק

נר אחד!

ב.         ליד מקום הנרות תניח קופה, וכל אחד יתנדב כפי רצונו ויכולתו!

ג.          כל הקרב למקום הנרות יגש ביראה, באהבה ובלבב שלם!

ד.         כל אדם הנכנס למקום זה חייב להיות נקי בגופו ובמעשיו!

ה.         אץ לסחור ולמכור את נרות ההדלקה או כוסות הנשמה — אלא כל הרוצה ידליק ובלבד שהיה נקי, כאמור!

ו.          המקום יהיה פתוח לקהל לילה ויום. בסעודת ההילולה שלי לא יהיה הבדל בין קטן לגדול ובין עני לעשיר, אלא כולם יהיו שווים!

ז.          ההילולה שלי תתקיים בליל ראש חודש חשון, חל ראש חודש חשץ ביום ששי, תתקיים ביום חמישי שלפניו!

ח.         הזהר את אשתך ובני ביתך לבל ירשו לאיש או אישה שאינם נקיים להכנס למקום הזה!

ט.         בתרומות שיצטברו בקופה תרחיב את המקום כדי שיכיל את רבבות האנשים, שיבואו לכאן לחגוג ולהתפלל!״.

אחרי שלושת ימים נגלה אלי שוב הצדיק בחלום הלילה, והפעם היה מלווה על ידי שני אנשים. פנה אלי ושאל: ״המכיר אתה את אלה?״ השבתי: ״אחד מהם ראיתיו עמך בחלום השני, ואת השני מכיר אני מתוך !חלום אחר״. המשיך ושאל הצדיק ״הידעת מי הם?״ עניתי לו: ״ראשון הוא אליהו הנביא, זכור לטוב, והשני הוא רבי יעקב אבו־חצירא זצ״ל. הצדיק הנהן בראשו לאות הסכמה, וסיים את דבריו בכך, שעלי להקפיד להכניס למקום הקדוש הזה אך ורק אנשים נקיים בגופם ובנפשם.

כבקשת הצדיק, נקיים בעזרת ה', את ההילולא בליל ראש חודש חשון השנה ובכל שנה בשנה בביתי הנ״ל. כה יעזור לנו ה׳ על דבר כבוד שמו הגדול! באו בהמוניכם ותהיה הברכה עמנו ועמכם!!!

  1. טקסט אחד כבר פרסמנו (ראה העדה מס׳ 1). מעשה ניסים שאנו מביאים היום פורסם בצורת חוברת קטנה בעלת 11 עמודים. כל עמוד הוא של 10 0״מ על 7 1/2 אין כמעט למצוא היום טקסט כזה. אגב כותרת זו ״מעשה נסים״ מאוד מקובלת ביחס לחומר בו אנו מטפלים. התרגום של הטקסט ביהודית־ ערבית המובא להלן הוא שלנו.

תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל-השיפחה הבוגדנית

השיפחה הבוגדניתתפוח ההריון

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, עד שהיה עשיר מופלג אחד ולעשיר בת יחידה. הבת הייתה אהובה עליו מאוד ויופיה היה ידוע בכל הסביבה. משהגיעה השמועה לאוזני בךהמלך, שלח להביא את הבת לפניו. משהובאה ונוכח ביופיה, נקשר לבו אליה בעבותות אהבה חזקים. ביקש את ידה מאביה העשיר, שנעתר לבקשת בן המלך, ונתן לו אותה לאשה.

יום אחד, בגבור געגועיה להוריה, אמרה בת־העשיר לנסיך: ״אישי היקר, חלפו ימים רבים מאז עזבתי את הוריי. עז רצוני לראות את פניהם ולו לזמן קצר״. ענה הנסיך: ״טרוד אני עתה בענייני הממלכה, המתיני זמן־מה, אתפנה ואקחך אליהם״. "ענייני הממלכה יטרידוך לעולם, בעלי היקר, כי זו דרכה של המלוכה״, אמרה בת־העשיר. ״עתה, הרשה נא לי לרכב אל עיר הוריי בהשגחתה האמינה של שיפחתי הטובה״. הסכים הנסיך להפצרות אשתו וביקש מהשיפחה שתשגיח בשבע עיניים על גבירתה. ענתה השיפחה: ״בשם האל והאמונה, יהיה אדוני סמוך ובטוח שאוליך את גבירתי במישרים למחוז חפצה בשלום".

למחרת, עם עלות השחר, רכבה בת־העשיר על סוס אביר והחלה את דרכה בליווי שיפחתה. בדרכן הן עברו ליד נהר. עצרה השיפחה את סוס גבירתה, וביקשה ממנה לרדת ולנוח מעט מתלאות הדרך. ירדה בת־העשיר והתיישבה לנוח בשפת הנהר. תכונת פלא היתה לנהר, שאם טובל בו אדם לבן, יעלה שחור ושחור יעלה לבן. השיפחה ידעה זאת ותיכננה לעשות רעה לגבירתה. אמרה השיפחה לגבירה: "השמש עומדת באמצע השמיים והחום מעיק. הפשיטי בגדייך והבה נטבול בנהר״. אמרה בת־העשיר: ״בגדיי אווריריים ואין צורך לטבול, אך אם את רוצה, הנך רשאית לטבול כאוות נפשך". עמדה עליה השיפחה בתקיפות ואמרה: ״את חייבת לטבול מרצונך או שלא מרצונך״. משראתה כך בת־העשיר, פשטה את בגדיה ועדייה וטבלה בנהר. כשעלתה, הפכה לשחורה והשיפחה עלתה לבנה. לבשה השיפחה את בגדי גבירתה, ענדה את עדייה ועלתה על הסוס האביר. בת־העשיר לבשה את בגדי שיפחתה והלכה רגלי אחר הסוס. מחתה דמעות שזלגו על לחייה ואמרה: ״אם זה רצון האל, אקבל את גזר־דינו. כשהגיעו לעיר, כבר חיכו הורי הגבירה והמשרתים. ירדה השיפחה מעל הסוס, נפלה על צוואר העשיר ואמרה: "אבי, אבי, כמה התגעגעתי אליך". בת־העשיר, מעולם לא אמרה לאביה אבי אבי, אמרה תמיד אבא שלי.

 התפלא העשיר שבתו שינתה את מינהגה. כשהסתכל עליה מקרוב, ראה ששפתיה עבות מדיי ולחייה סרוטים, אך לא העיר דבר על כך. הוא חשש פן יעציב אותה. אמר בלבו: ייתכן שהאוויר באותה העיר שינה את פני בתו. בין כה וכה הגיעו לבית. לבת־העשיר המדומה, הכינו היפה שבחדרים עם מצעי משי רבים. לאחר מנוחה קצרה, קראו לה לשולחן הערוך בכל טוב, וביקשו לקרוא גם ל״שיפחה,, שתשב איתם. אך בת־העשיר המדומה התנגדה ואמרה: "לא, אצלי בבית הנסיך, אינני נוהגת להושיב את השפחות על השולחן שלי. השיפחה שלי נוהגת לאכול את ארוחותיה במטבח. תנו לה לאכול שם״. את המילים האלה אמרה בקול גס ומאונפף שצרם את אוזנו של העשיר. היות וקולה של בתו לפנים היה רך כקטיפה, סבר שמא אווירה של העיר הזרה שינה גם את קולה. לכן, לא אמר דבר כדי לא לצער אותה. בתו האמיתית אכלה את ארוחותיה במטבח כשדמעות זולגות מעיניה. למחרת, אמרה ה״גבירה״ לעשיר: "שלח את שיפחתי שתרעה את הכבשים, אינני רוצה שהיא תתרגל לבטלה״. עשה העשיר כדבריה ושלח את השיפחה למרעה. כשהגיעה לאחו השופע ירק, התיישבה על אבן. דמעות החלו זולגות מעיניה והחלה שרה כמקוננת בניגון עצוב:

הוי שיפחה בוגדת.            הוי שיפחה בוגדנית

זהבי את עונדת.               על מה לי זאת עשית

על טוב לבי זו התמורה ?   את על סוס אביר רוכבת

לי, אוי לי אני הגבירה      ואני יחפה, אחרייך ניסרכת.

 

הוי שיפחה רעת־לב

הוי כאבי כה רב

את הפכת גבירה

ואני לך שיפחה.

הניגון היה כה עצוב, שפתאום החלה סערה מייללת וארובות השמיים נפתחו. החלו בוכים בדמעות שגרמו לזרם אדיר שדירדר אבנים הכבשים נעמדו סמוך לה, בכו ולא נגעו בעשב. וכך יום אחר יום, ישבה בת־העשיר ושרה את השיר העצוב, וארובות השמיים בוכות איתה. הכבשים לא רעו, וכך הלכו וכחשו, עד שאם נפחה בהם הרוח, היו נופלים מרוב זה שהיו כחושים וקלים. ראה זאת העשיר, החליט להתחקות אחריהם ולראות מה הדבר שגורם לכך. למחרת, הלך אחריהם בדרך ממנה הם יוצאים אליה. הוא עמד והסתתר עד שהגיעה בת־העשיר לאותו אחו, התיישבה על אותה אבן והחלה בשירה העצוב כמידי־יום. ראה העשיר את השמיים הבוכים והכבשים הצמים. ניגש אל השיפחה ושאלה על מה היא בוכה כך?

השיבה: ״ממילא אבי שלי, לא תאמין לכשאספר״. כששמע את המילים ״אבי שלי״, הבין דבר מתוך דבר, נפל על צוואר בתו האמיתית ובכה גם הוא. לאחר שגמרו לבכות, סיפרה לו על דבר נהר הפלא ומיד חזרו לבית. הוא הושיב את בתו האמיתית וקרא לשיפחה. כשנכנסה השיפחה וראתה את"השיפחה,, יושבת ליד השולחן, החלה לצעוק: "אבי, אבי, אמרתי לך לא להושיב את שיפחתי על שולחני". אמר לה: ״שיתקי מרושעת שכמותך, איך את מעיזה כך לדבר על בתי״. השיפחה דמתה לנשוכת נחש ואמרה: "אוי לי אבי, אוי לי אבי, מה זה עלה בדעתך״? ״מה זה עולה בדעתי את שואלת? עכשיו ומיד, תובילי אותנו לאותו נהר מקולל", אמר העשיר והוסיף: ״בתי, לעולם קראה לי אבי שלי, שפתיה דקות, פניה חלקות וקולה רך כקטיפה. עכשיו די לך להעמיד פנים, קחי אותנו לאותו נהר״.

וכך היה. חזרו לנהר, טבלו בו, ובת־העשיר הייתה שוב לבנה והמשרתת שוב שחורה. חזרו לבית העשיר ופתחו בהכנות למסיבה גדולה. שלחו הודעה אל הנסיך שיבוא במהירות האפשרית. כשהגיע, סיפרו לו את

הסיפור במלואו.

בעלה של בת־העשיר שאל אותה מה לדעתה העונש לו ראויה השיפחה הבוגדנית, אך בת־העשיר אמרה: ״איני רוצה עבורה שום עונש. שחרר אותה וצווה שתרחק מכאן״.

ענה הנסיך: "זהו משפטה של בעלת לב חנון ורחום, אך המשפט שלי, של נסיך הוא״. הוא ציווה שיקשרוה לזנב סוס, תהיה ניגררת אחריו ובשרה נקרע באבנים. וכך עשו לעיני ההמון.

כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים

 

6 – התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חייםמורשת יהדות מרוקו

מאמר זה מושתת על חומר שנאסף לכתיבת עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב על הנושא : " הנהגת הספרדים בירושלים ויחסיה עם המוסדות המרכזיים של היישוב בתקופת השלטון הבריטי "

הספרדים, שקמו כגוף פוליטי בארץ ישראל, ניסו בשנות השערים להקים אגון עולמי, שיפעל במגרת התנועה הציונית. ראשיתן הייתה ערב פתיחת הקונגרס הציוני הי"ג בקארלסבאד באלול תרפ"ג – אוגוסט 1923. הצירים הספרדים, שבאו מארץ ישראל וממקומות אחרים בגולה, דנו על הרחבת התעמולה הציונית בקרב היהדות הספרדית והגברת שיתופה בעבודת התחייה ובניין ארץ ישראל.

הם הכירו בעובדה, שהציונות לא חדרה במידה מספקת אל קרב האלמנט הספרדי, מבלי לנקוט עמדת " אני מאשים " כלפי ההסתדרות הציונית או כלפיה הספרדים עצמם. הם ציינו, למשל, שבנקודות היישוביות שהוקמו בארץ ישראל בשנים שלאח מלחמת העולם הראשונה לא מצא אף ספרדי, לרבות בכפר " גבעת יחזקאל ", שהוקם בכספי יהודי ספרדי.

הצירים החליטו ברוב גדול לכונן משרד בירושלים, שיכין ועידה עולמית של נציגי היהודים הספרדים בעולם. הוועידה תכונן התאחדות עולמית של יהודים ספרדים, וכך תיווצר נציגות של היהדות הספרדית בפני מוסדות התנועה הציונית, שחבריה ייטלו חלק בקביעת המדיניות ובקבלת ההחלטות.

(א) המשרד המכין את הוועידה העולמית של היהודים הספרדים

תוכנית העבודה שנקבעה בקארלסבאד כללה תשע מטלות, שלא היו שונות באופן מהותי ממטרות הסתדרות הספרדים. המטרה הכללית היתה " לאחד בעבודת בנין הארץ וגאולת העם את הקהילות הספרדיות־המזרחיות אשר בכל מרכזי הגולה תחת הנהלה מסודרת וארגון בריא בכדי לעבד שכם אחד בהרמוניה גמורה ובהסכמה הדדית עבודה לאומית משותפת לבנין הארץ והפרחתה, ולהגשמתה המהירה והמלאה של תקוותנו בארץ אבות ".

יתר המטרות — ניהול תעמולה לטובת הקרנות הלאומיות, איסוף כספים לפיתוח החקלאות, התעשייה והחינוך העברי בארץ, שיגור מורים ורועים רוחניים לקהילות, סיוע בקליטת עולים (לרבות מתן הלוואות), פתיחת לשכת מודיעין שתספק מידע לקבוצות ויחידים בדבר תנאי ההתיישבות והקליטה בארץ, וייצוג הולם במוסדות ובמשרדים של התנועה הציונית.

 בהגשמת המטרה האחרונה יביאו להתחשבות בדרישות הציבור הספרדי, אשר עם השתתפותו בחובות, ייהנה כיתר הקהילות גם מן היתרונות הכלכליים של המפעל הציוני.

הודגש במיוחד, שבהקמת המסגרת הארגונית החדשה אין כל כוונה להביא פירוד באומה, כי אם בניין ואיחוד. כוונתם הייתה לעזור להסתדרות הציונית, כפי שפועלות למענה המפלגות הציוניות המארגנות את הקהילות באירופה ובאמריקה, ומעודדות קבוצות ויחידים לעלות לארץ־ישראל.

 התאחדות זו תשמש לספרדים כפי שמשמשות הסתדרות העובדים הכללית ותנועת " המזרחי " ( הפועלות בחסותה של ההנהלה הציונית ) לחבריהן ואוהדיהן. לכאורה, הדרך ההגיונית הייתה הצטרפות הקהילות הספרדיות אל הארגונים הקיימים שנזכרו לעיל, אולם התברר, שהצטרפות כזאת לא יכלה לצאת אל הפועל, משום שהארגונים לא נכונו להשקיע מאמצים כספיים ואחדים בעבודה המתחילה מבראשית, וכן בגלל חולשתן או אי־קיומן של פדרציות ציוניות בקהילות הספרדיות, שדרכן פועלת ההסתדרות הציונית ( פרט לבולגריה ).

המסקנה שהגיעו אליה הייתה, שלא השליחים האשכנזים יקבלו על עצמם את התפקיד של מחוללי ההתעוררות הפנימית בקהילות הספרדיות, כי אם אנשים הקרובים אליהן ברוחם והמכירים את הלך מחשבותיהן, וזאת בתנאי שהתעוררות זו תהיה נתמכת מצד ראשי התנועה הציונית וכל מוסדותיה.

ד"ר יצחק לוי, שעמד בראש הסתדרות הספרדים, נבחר לנשיא המשרד; יצחק אלישר ואברהם אלמאליח שימשו סגנים לנשיא, וכמו כן נבחרו גזבר, יועץ משפטי, מזכיר ועוד שישה חברים. בשל מערכת הבחירות לוע"ס בשלהי שנת תרפ״ג ובראשית שנת תרפ״ד (  1923) ובשל הסכסוך הממושך שלאחר הבחירות, נדחתה עבודתו המעשית של המשרד עד לאביב של שנת תרפ״ד – 1924.

על־פי הצעת משה אטיאש נקבע שם המשרד: ״ המשרד המכין את הועידה העולמית של היהודים הספרדים ״. שטות אחרים נדחו, אם מפני שהם כללו רק חלק מיהדות ספרד ( למשל ״ יהודי המזרח ״ ), אם מפני שנכללה בהם המלה ״ הסתדרות ״, אשר עלולה הייתה להבדיל את השם מן ההסתדרות הציונית הכללית ( ״ משרד ההסתדרות העולמית של היהודים הספרדים ״ ) ואם מפני שנכלל בהם הצירוף ״ האגודות הציוניות ״, שהרי מסיבות מדיניות לא יכלה התנועה הציונית לפעול בקרב כמה קהילות במזרח.

ראשי הסתדרות חלוצי המזרח ביקשו לכלול את שם הסתדרותם בשם המשרד ( ״ המשרד המכין את הועידה העולמית בהשתתפות חלוצי המזרח ״ ), בהיותם סבורים, שזו תתבטל מחמת השתתפות ראשיה בפעולות המוסד החדש.

 הם גם התנגדו להכללת המלה ״ ספרדים ״ בשם המשרד, משום שזו תורה על התבדלות, תקשה על העבודה בגולה, תשלול תומכים ( נוסף על יהודי בולגריה ) ותגרום לנטישת החברים האשכנזים את הסתדרותם שלהם.

הצעתם הייתה ״ המשרד לעליה ולבנין ״, ראשי חלוצי המזרח גם ביקשו להגדיר את תחומי הפעולה של שני המוסדות, לאור הלקח שנלמד מפעולות הסתדרות הספרדים, שכמעט שיתקו את פעולות חלוצי המזרח.

 הם הציעו, שהמשרד המכין יטפל בהכנת הוועידה העולמית של היהודים הספרדים ובשאלות ספרדיות כלליות הנוגעות גם ליהודי הגולה, ואילו חלוצי המזרח יטפלו בעניינים מקומיים. הוקמה ועדה לבירור עניין זה, אולם נראה שזו לא פעלה, ובסופו של דבר השקיעו חלוצי המזרח מרץ רב ומסירות גדולה ברעיון הוועידה הספרדית העולמית, ואף המשיכו בפעילות החינוכית־התרבותית המיוחדת להסתדרותם.

מרכז המשרד היה בירושלים ולו סניפים בחברון, חיפה ויפו. טבריה וצפת לא נרתמו לעבודה, בשל אחוז ניכר של חרדים קיצוניים בקהילותיהם, ואף לא השתתפו בוועידה הארצית של יהודי המזרח, שהתקיימה בירושלים בחורף תרפ״ה ( 1925 ) 

פעילים בודדים נמצאו בהר־טוב, זכרון־יעקב ופתח־תקווה. סניפים נוסדו גם מחוץ לארץ־ישראל: בסוריה ( דמשק ), באוסטריה ( וינה ), ביוגוסלביה ( בלגרד ), באנגליה ( מנצ׳סטר ) ובארגנטינה (בו־ אינוס איידם).

קסידה על ר׳ דוד ומשה.הערצת הקדו.-יהודי מרוקו-יששכר בן עמי

  1. קסידה על ר׳ דוד ומשה.חכמי מרוקו 001

קסידה זו הוקלטה מפי ר׳ שמעון דרעי, יליד תלואת, שהוא גם המחבר.

אנא שמעת אנס פי האד לעאם זרא (פעמיים)

אל ואחד סדדיקה או הייא מרא

 תעמאת מן עיניהא וילא תסוף סי ארזא

 יא רבי דוד ומשה

בכלאמתהא קאלת אל ראז׳ל

אולי מא כבאת סי

 חאבת נמסי נזור ר׳ דוד ומשה

וידאוויני מן עינייא ויזוואל מחאסי

אל ראזל קאל איכה מן האד אל כלאם

 ואס אל עמייא תמסי בדלאם פ

ליל זא פלמנאם ר׳ דוד ומשה

אל וואחר ליהודיה זראת ואחר אלג׳דדה

די גדאבת מה כלית פסעודה

עתאווהא אל חאם זיאדא

תלסאק פתאקהא ומה תפרקסי

 בסדדיק תעייט ותקול אנא מתאייבא

עממרני מהאד נהאר ואלא נגדאב גדבא

זוואלי האד אל ג׳ריבה יא ר׳ דוד ומשה.

 

תרגום:

שמעתי על הנם של השנה (פעמיים)

לאחת צדקת והיא אשה

 התעוורה ותקוותה תמצא

 הו ר׳ דוד ומשה

כך אמרה לבעלה

ולא הסתירה מאומה

רוצה אני להשתטח על קבר ר׳ דוד ומשה

 הוא ירפא את עיני ויסלק כאבי

הבעל אמר, דבר זה לא יהיה

 האם העיוורת תלך בחושך?

בלילה בא בחלום ר׳ דוד ומשה

ליהודיה קרה אסון

כאשר שיקרה שלא אכלה בסעודה

 הוסיפו לה מנת בשר

נדבק לחיכה ולא ירד

לקדוש צעקה וביקשה סליחה

מיום זה לא אשקר

 הוצא ממני דבר זה הו ר׳ דוד ומשה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  

רשימת הנושאים באתר