ב. פיוט שכתב ר׳ דוד אלקאים לאחר קבלת הצהרת בלפור

הפיוט מוקדש לתינוי שבחיו של אלוהי ישראל על החסד המופלא שעשה עם עמו בצורת החלטתה של ממשלת בריטניה למסור את ארץ ישראל לעם ישראל כדי לכונן בה בית לאומי. המשורר מייחס את ההחלטה למלך אנגליה, שהודרך לדידו על פי ההשגחה העליונה, ומפרש אירוע זה באתחלתא דגאולה וכסימן לכך שהעמים חדלו סוף סוף להשפיל את עם ישראל והתחילו להכיר בזכויותיו ובסגולותיו. בשיר מובעות בערבוביה פעולות השבח והתודה ופעולות התיאור והסיפור של האירועים ההיסטוריים שהביאו לכתיבת השיר. מוזכרות בו גם המערכות הצבאיות הקשות של מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה הפוליטיות של המלחמה בצורת ההכרה בזכויות הלאומיות של עמים שונים באירופה. גם בפיוט זה המשורר מביע את כיסופיו העזים לזכות ולראות את הארץ בעודו בחיים.

אשר למתכונתו של השיר, הפיוט מורכב על לחן של שיר עם לירי־רומנטי ידוע במרוקו, ונושא תבנית של שיר חרוזי בן עשרים וארבעה בתים בעלי ארבע צלעיות באורך שונה החורזות על פי המתכונת הקבועה: קרשת. השיר כולל רפרן שהוא פסוק מקראי המביע את תחושת ההודיה והתעלות הרוח.

כתובת השיר: ״פיוט תודה להשי״ת [=להשם יתברך] על שנתנה ארץ ישראל לבניה

על יד מלך אנגליה יר״ה [=ירום הודו]; קד [=לחן]: גורילי ללאה, יא סמעא, ועלאש

עליך דלבכא [=באלוהים, אמור, הו נר, למה לך כל הבכי הזה?]״.

המקור: שירי דודים, עמי 254-233.

1 אזכיר בלשוני / נסים ונפלאות; יפצחו ההרים רנה! / תִּלְאֶה כָל עֵט לְסַפְּרָן. /

[חולפות יום יום ראו עינינו.

הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו.

 רָאָה בָעֲוֹנִי / אל חי וַיָקֶם מֵעָפָר, כי קָנוֹא נִתְקַנָּא / על ארצותיו לְטַהֲרָן / ולנקות [הר מנו אֲסָרָנוּ.

ורמה קרני / בקרוא מלחמות גדולות בין כל עם ומדינה: / מגמת קו משטרן

 [- / כל עם נדח ;שוב לאיתנו.

5 –  עסיס רמוני / ראה כי נבלע בשמנם תוך הר הלבונה; / אכן צף ואור קָרַן; /

 [נגלה אורי וזרע עֲנָנוֹ.

ניני אדמוני, / מהם שָׂמְחו כשמחתי, כי אלקים אִנָּה / קרבות רב מִסְפָּרָן. / צד [הַשָׁוֶה כי צץ אור ישענו.

מקורות וביאורים

נסים ונפלאות: המשורר משוכנע שהצהרת בלפור ניתנה בדרך נם, על פי החלטת הבורא;

 יפצחו ההרים רנה: על פי ישעיה נח, יב:

 ראו עינינו: בזמן עבר, שכן הצהרת בלפור היא סימן לגאולה; על פי משפט מתפילת ערבית ״כן יראו עינינו וישמח לבנו״.

הודו לה׳.״.: תהלים קו, א; מתוך פרקי ההלל.

ראה בעוני: ריחם על עם ישראל הסובל בגלות;

 בעוני: במקום ״בעוניי״, משיקול חריזה;

 ויקם מעפר: הרים את עם ישראל משפלותו, על פי תהלים קיג, ז ומקורות נוספים;

קנוא נתקנא על ארצותיו: ה׳ החליט להוציא את ארץ ישראל מידי כובשיה;

ולנקות הר מנו אסרנו: עבור המשורר הצהרת בלפור משמעותה טיהור הר הבית מן המסגדים שבו והחזרתו לריבונות יהודית, שהתבטלה מאז החורבן;

מנו: במקום ממנו.

ורמה קרני: שמואל א ב, א;

בקרוא מלחמות גדולות: הכוונה למלחמת העולם הראשונה, שלקראת סופה התקבלה הצהרת בלפור;

מגמת קו משטרן… לאיתנו: עבור המשורר החזרת העצמאות לעמים מדוכאים היא אחת התוצאות הפוליטיות העיקריות של מלחמת העולם, וגם עם ישראל נהנה מכך. עם ישראל זכה שגם שאיפותיו הלאומיות יוכרו כשם שהוכרו זכויותיהם של עמים שונים באירופה.

ישוב לאיתנו: על פי שמות יד, כז.

עסיס רמוני: שיר השירים ח, ב. הכוונה ליוקרה ולכבוד של עם ישראל; ראה: הכוונה לאלוהי ישראל;

כי נבלע בשמנם בהר הלבונה: כבוד עם ישראל נעלם משום הצלחתם של הגויים לבטל את עצמאותו, וסימן לכך היא שליטתם בהר הבית ובארץ ישראל;

 הר הלבונה: כינוי להר הבית, על שם הלבונה שהקטירו בבית המקדש, על פי שיר השירים ד, ו: ״אל הר המור ואל גבעת הלבונה״;

אכן צף: הכוונה לשמן שנבלע וחזר וצף, היינו ליהודים חזר כבודם;

 ואור קרן: אור הגאולה זרח, על פי חיקוי צלילים של הכתוב ״כי קרן עור פניו״(שמות לד, כט);

 זרע עננו: פיזר את העננים שהעיבו על גאולת ישראל, כסימן לקץ הגלות.

ניני אדמוני – הכוונה לעמי אירופה שהם צאצאי עשיו שהיה אדמוני, על פי בראשית כה, כה.

מהם שמחו....קרבות – הצהרת בלפור שניתנה בידי ממשלת בריטניה היא סימן לכך שגם חלק מעמי אירופה שמחים להכיר בזכויות היהודים על ארץ ישראל:

 צד השוה: התוצאה של המלחמה הקשה;

 צץ אור ישענו: אור הגאולה זרח לעם ישראל עם סיום המלחמה

אֵשְׁפָתָם תִּרְנֶה / חַרְבָּם בָּאָה בְלֵב זֶה מִזֶה, חֶרֶב הַיּוֹנָה. / גַּם בְּנֵי עוּץ וַאֲרָן / הָמוּ [כְנֶהֱמַת יָם בִּשְׁאוֹנוֹ.

עלי מחנה / כדור חנו למיניהם; מםפרם מי מנה, / משפחות באגורן. / נחלש [כל גבור נפל ימינו.

ראתה עֵינִי / כִּי נֶהֱפַךְ הַגַּלְגָּל וְשָׁבוּ יְמֵי עֶדְנָה, / וְּדְלָתַי סַבּוּ צִירָן / על יד מלך [חסיד בהמונו.

חדר בקרני / זהב, רמס על גביהם וַיְגָרְשֵׁם מִמֶּנָּהּ; / ובתחבולות בסדרן, / מחסד

 [אל עלילות נתכנו.

נֶטַע נַעֲמָנִי / עָמַד בַּפֶּרֶץ: וכליותיו באש תבערהה, / אש להבות: ומקורן / אהבת [עמו, ארצו, משכנו.

השתטח לִפְנֵי / מלכּו: מעוז ומגדול על ההרים תָשׁוֹבְנָה / לקדמותן, וּפְּאֵרָן / [כְּבִימֵי קֶדֶם מַאֲוֶיֵינוּ.

ניני אדמוני: הכוונה לעמי אירופה, שהם צאצאי עשיו שהיה אדמוני, על פי בראשית כה, כה;

מהם שמחו… קרבות: הצהרת בלפור שניתנה בידי ממשלת בריטניה היא סימן לכך שגם חלק מעמי אירופה שמחים להכיר בזכויות היהודים על ארץ ישראל:

צד השוה: התוצאה של המלחמה הקשה;

 עץ אור ישענו: אור הגאולה זרח לעם ישראל עם סיום המלחמה.

אשפתם תרנה: הכוונה לאויבי ישראל שהוכו קשות במלחמה, על פי איוב לט, כג:

 תרנה: במובן תישבר ותושבת:

 חרב היונה: ירמיה מו, טז; נ, טז;

 גם בני עוץ… בשאונו: הכוונה, בנראה, לעמים השכנים לארץ ישראל שהיו מעורבים במלחמה:

כנהמת ים בשאונו: על פי ישעיה ה, ל ועל פי תהלים סה, ח ״שאון גליהם והמון לאמים״.

עלי מחנה… באגורן: הכוונה לעמים הרבים והשונים ששלטו בארץ ישראל מאז החורבן, על פי ישעיה כט, ג:

משפחות באגורן: משפחות העמים שהתאספו ובאו לכבוש את הארץ:

נחלש כל גבור נפל ימינו: העמים אויבי ישראל שהשפילו אותו ונוצחו במלחמה:

נפל ימינו: בהיפוך מן הכתוב ״הרימות ימין צריו״(תהלים פט, מג).

ושבו ימי עדנה: המשורר משוכנע שעם ישראל יחזור לעצמאותו בארץ ישראל, כפי שהיה לפני החורבן: ודלתי סבו צירן: על פי משלי כו, יד:

על ידי מלך חסיד: מלך אנגליה, שנחשב בעיניו בחסיד אומות העולם:

 בהמונו: גם העם האעלי מסכים עם החלטת ממשלתו לייסד בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

חדר בקרני זהב… בסדרן: הכוונה לבריטים שכבשו את ארץ ישראל מידי התורכים הן בזכות הכוח הצבאי והנשק שעמד לרשותם והן הודות לטכסיסי מלחמה, שהאל השפיע עליהם:

קרני זהב: בהשאלה, כלי משחית חזקים יותר מכלי ברזל;

אל עלילות: אלוהי ישראל העושה נפלאות, על פי שמואל א ב, ג: ״אל דעות ה׳ ולו נתכנו עלילות״.

נטע נעמני: אלוהי ישראל, על פי ישעיה יז, י:

עמד בפרץ: על פי תהלים קו, כג:

וכליותיו… להבות: האל דאג לגורלו של עם ישראל, על פי איוב יט, כז: ״כלו כליותי בחקי״:

 ומקורן: מקור הלהבות שבערו בכליותיו, מקור הדאגות: משכנו: בית המקדש, שבו שוכנת השכינה.

השתטח לפני מלכו: עם ישראל, שלא הפסיק להתפלל ולהתחנן לבוא הגאולה:

מעוז ומגדול: על פי הצירוף ׳מגדל עוז, תהלים סא, ד ומקורות נוספים;

תשובנה… מאויינו: הכוונה לסמלי העצמאות שיתנוססו על הר הבית כבימי קדם, עת ישב עם ישראל בארצו, כפי שחלמו דורות רבים:

תשובנה: במקום ״ישובו״ משיקולי חריזה.

בפי ולשוני / אומר שירים ותשבחות, ושפתי תפצחנה / מלכות אנגליה זמין, / [על רוב טובה שעשתה עמנו.

הַמציא לי חִני, / מלכי; תחנות עמך בכל עת תבענה / שפתותם: ולחברן / [נכספה נפשי בהתחננו.

 ואשרך אזני / שמעה שימחת ציון ובנות יהודה תגלנה, / שב כעדן מדברן; / יודו [לה׳ כי גמלנו.

כחולם אני / בשוב אלי שבות ציון כקדם מעונה, / וערים למסחרן. / נֹאמר: [אשרנו! מה טוב חלקנו!

חֶטְאִי כשני / לֻבַּן וַעֲדֶן בקרבו כאודם שושנה; / עוד עוונות בזִכְרָן / טרם ישכחו [בהן נפלנו.

אלף ושמונה / מאות שנים וחמשים לא אבדה אמונה. / נפשות עמי ושיברן / [מקוים לאל ישלים חפצנו.

בפי ולשוני״.: הפיוט שכתב הוא שיר שבח גם לאלוהי ישראל שכיוון את החלטתה של ממשלת אנגליה וגם לממשלת בריטניה ולעם הבריטי על שגמלו חסד לעם ישראל:

 ושפתי תפצחנה מלכות אנגליה זמרן: יש ליישב כך את סדר המילים: ושפתי תפצחנה זמרן למלכות אנגליה:

זמרן: מוסב כנראה ל׳שפתים׳.

המציא לי חני… שפתותם: תפילת המשורר שעם ישראל ימשיך למצוא חן בעיני העמים כדי שיתגשמו תחינותיו לגאולה שלמה:

תבענה שפתותם: על פי תהלים קיט, קעא:

 ולחברן… בהתחננו: המשורר מביע כאן את רצונו להיות דובר לתחינות עם ישראל לגאולה שלמה.

ואשרך אזני…: הכוונה לשמועות שנפוצו בקהילות ישראל לאחר מתן הצהרת בלפור ולשמחה שאחזה ביהודי העולם:

ובנות יהודה תגלנה: על פי תהלים מח, יב: צז, ח-,

שב כעדן מדברן: על פי ישעיה נא, ג:

יודו לה׳ בי גמלנו: על פי ישעיה סג, ז.

בחולם אני… כקדם מעונה: על פי תחלים קכו, א:

בקדם מעונה: על פי דברים ל, בז:

וערים למסחרן: עבור המשורר חיים כלכליים סדירים ותקינים ושגשוג כלכלי הם חלק מהותי מן הגאולה:

נאמר: אשרנו! מה טוב חלקנו!: על פי פרק מתפילת שחרית.

חטאי בשני לבן: על פי ישעיה א, יח:

ועדן בקרבו באודם השושנה: המאורעות הנשגבים הכרוכים בניצחון הבריטים במלחמה ובמתן הצהרת בלפור אין משמעותם שעם ישראל כיפר על כל חטאיו ושהגאולה הושלמה; על עם ישראל להמשיך את חזרתו בתשובה שלמה כדי שהגאולה המיוחלת תתממש בשלמותה:

עוד עוונות… נפלנו: חטאי עם ישראל היו רבים, ואסור להתכחש להם.

אלף ושמונה מאות שנים וחמשים: מאז חורבן בית שני, כשהכוונה לשנת 1918, שבה ניתנה הצהרת בלפור. במרוקו חיסרו 68 שנים ולא 70 ממניין הנוצרים כדי לציין את משך השהייה בגלות:

לא אבדה אמונה: לא אבדה התקווה והאמונה לבוא הגאולה ולשיבת ציון:

 נפשות עמי ושברן מקוים: כפל לשון להגברת כוח התקווה:

לאל ישלים חפצנו: על פי ישעיה מד, בח.

משתה שמני / יעשה ה׳ בהר, ואומות תשמחנה; / בידען והכירן / יודו בפה: [הנה אלקינו.

אל תמיתיני, / אנא ה/ טרם אראה בית נכונה, / בתי ציון בעשרן. / די מצרה [שבעה לה נפשנו.

אקריב קרבני, / עולתי, מנחתי; ובל אזנים תשמענה: / ועינים לצורן / נשואות [בהר בית מקדשנו.

חון יה, ענני, / השלים חפצי: עמך השיבם בראשונה, / בתשובה אב בחרן. / [שמחנו כימות עניתנו.

זה כמה מונה / קצי, מתי יתגלה ואבואה ציונה. / ארים קולות ביתרן / שיר בן [דוד קים משיחנו.

משתה שמני: המשתה הגדול שייערך על הר הבית עם בוא הגאולה השלמה ושבו ייטלו חלקו כל האומות, על פי ישעיה כה, ו:

יודו בפה: הצהרת בלפור שניתנה בידי אומה זרה היא סימן לכך, שגם הגויים מתחילים להאמין באלוהי ישראל.

אל תמיתני… בעשרן: תפילת המשורר שיזכה לראות את ארץ ישראל ואת שגשוגה המחודש לפני מותו; בית נכונה: על פי מיכה ד, א;

נכונה: בנקבה במקום בזכר מסיבות של חריזה וכן משום תרגום בבואתי של המילה ״דאר״ הערבית־יהודית;

די מצרה שבעה לה נפשנו: על פי תהלים פח, ד.

אקריב קרבני, עולתי, מנחתי: הגאולה משמעותה עבור המשורר חידוש עבודת בית המקדש והקרבת הקרבנות: ועינים לצורך נשואות בהר: על פי תהלים קכא, א.

עמך השיבם כראשונה: על פי ירמיה לג, יא:

אב בחרן: הכוונה כנראה לקריאתו של האל לאברהם אבינו לצאת מחרן וללכת לארץ היעודה:

שמחנו כימות עניתנו: תהלים צ, טו.

25 זה כמה מונה: מניין קץ הגלות ובוא הגאולה:

 ארים קולות ביתרן: ארים את קולי ואנגן על כלי מיתר לאחר שאתבשר על בוא הגאולה השלמה:

 ביתרן: במקום ״ביתרם״, בגלל החריזה:

יתרן: במובן של מיתר.

פזורת יהודי צפון מרוקו ו " הרוח של תיטואן " – יצחק גרשון

קהילת תיטואן שבצפון מרוקו הוקמה בידי מגורשי ספרד בסוף המאה ה־15, במסגרת של עיר שנוסדה גם היא באותה תקופה בידי פליטים מוסלמים מממלכת גרנדה. היסוד הספרדי בין חברי הקהילה נשאר דומיננטי לאורך הדורות, והמרכיב ה ״תושבי״ ( במקורותינו נקראים תושבים היהודים המרוקאים תושבי המקום מימים קדמונים, להבדילם ממגורשי ספרד ) בה היה בטל בשישים, עד לחיסולה בדורנו.

הערת המחבר : העיר תיטואן נהרסה עד היסוד בשנת 1437, ונבנתה מחדש בשנות השמונים המאוחרות של המאה ה־15 בידי אבו אל־חסאן עלי אל מנד׳רי.  

אף כי היו באזור קהילות עתיקות ממנה, היא כבשה לעצמה במהרה מעמד בכורה —וזאת בשל גידולה והתפתחותה המואצים של העיר במאה ה – 16 בשל הבעיות הגאו־פוליטיות שסבלו מהן הקהילות השכנות, במיוחד ארסילה ואל־קצאר, שהיו באזור מריבה בין פורטוגזים למרוקאים; ובשל שיעור קומתם של כמה מחכמיה־מנהיגיה, וראש להם רבי חיים ביבאס, האב המייסד המיתי. וכך הייתה תיטואן במאה ה־17 הקהילה הראשית בצפון לא רק בשל גודלה, אלא גם בשל מעמד חכמיה ודייניה, והעיירות השכנות היו לה קהילות־בנות, גרורות בלשון חכמינו. במאה ה־18 התחזק מעמדה זה עוד יותר עם בואו —־ ר׳ יעקב בן מלכה מפאס, מגדולי רבני מרוקו במאה זו ובכל הזמנים.

במאה ה־18 נפתחו ליהודי תיטואן ובנותיה אפיקים רבים לפרנסה בטנג׳יר ובגיברלטר, ומהגרים תיטואנים הם שייסדו למעשה את הקהילות שם. קהילות אלה הפכו גם הן לבנותיה, והיו למעשה פזורה ספרדית שנייה.

בסוף המאה ה־18 התחילה תקופה ארוכה של ירידה כלכלית בתיטואן, עם דחיקת נמלהּ מגדולתו בידי אס־סווירה, ואחר כך טנג׳יר. התיטואנים התחילו להגר בהמוניהם, והרחיבו בהדרגה את יעדי הגירתם — אחרי טנג׳יר וגיברלטר גם ליוורנו, אוראן, ארץ ישראל, פורטוגל, ספרד, ואפילו אמריקה הדרומית. בכמה מהמקומות האלה התקבצו התיטואנים ביניהם, שמרו על לשון הדיבור שלהם, החכיתיה, על התרבות הייחודית המועברת דרך שפה זו ועל מנהגים ספרדיים — הן בתחום הארגון הקהילתי, הן בתחום הדתי־הפולחני והן בתחום התרבות החומרית.

מן המפורסמות הוא, שקבוצות מהגרים נוטות במידת האפשר לשמור על קשרים הדוקים בין חבריהן ואף להתלכד, בעיקר לצורכי עזרה הדדית, אך גם לצרכים תרבותיים; מתוך מצוקותיהם־הם — גם הכלכליות וגם אלה הקשורות לקשיי קליטתם במקומותיהם החדשים — הם בונים לעצמם עבר מיתי של כור מחצבתם, ולפעמים אף מספחים אידיאליזציה של החיים שם. כך גם התיטואנים בנכר, לפחות במקומות שבהם היה ריכוז גדול שלהם. הם עשו זאת מתוך שהפנימו את ההרגשה שבתיטואן התקיימה קהילה למופת, בעלת מורשת יהודית־ספרדית והיספנית בלעדית ומיוחסת ובעלת ״רוח״ מיוחדת שהפכה אותה ל״ירושלים די מרואקוס״; ואותה רוח הם ניסו להעביר למקומותיהם החדשים ולבניהם ובני־בניהם שנולדו שם. מתוך הרגשה זו והכרה זו הם שמרו על קשר חי עם תיטואן, ורבים מהם חזרו אליה לביקור או אף לצמיתות. כך הפכו מקומות אחדים בפזורת־משנה ספרדית זו למה שאני מכנה ״קהילות יורשות״ של תיטואן.

אסקור תחילה את יעדי ההגירה, ואסיים בניסיון לאפיין את מרכיבי ״הרוח של תיטואן״ שנשתמרו מחוצה לה.

כמובן, לא בכל מקום הצליחו מהגרי תיטואן ליצור ריכוזים בעלי אופי תיטואני, כי לא בכל מקום היה מספר המהגרים גדול דיו כדי לאפשר זאת, ולא בכל מקום היה להגירה רצף ממושך שהבטיח קשר עם קהילת המקור. במקומות רבים נטמעו התיטואנים בקהילה הקיימת; כך בליוורנו, במרסי ובערי הקודש שבארץ ישראל. אך גם כשמדובר על מספר ניכר של מהגרים, לאורך שנים רבות, או בכמה גלים, עדיין אין זה מבטיח הזדקקות לקשר עם תיטואן ושמירה על מנהגיה המיוחדים ועל נכסי תרבותה, המועברים באמצעות הלשון.

למשל, אס־סווירה: הובאה לשם קבוצת סוחרים תיטואנים בשנת 1767, עם ייסוד הנמל; וקבוצה שנייה הובאה בידי הסולטאן מולאי עבד אר־רחמאן בשנת 1844, עם בריחתם מהעיר של חלק מ״תוג׳אר אס־סלטאן עקב הרעשת הנמל בידי הצרפתים וביזת העיר בידי שבטים שכנים. שם נטמעו התיטואנים במרכיבים האחרים של הקהילה, בראש ובראשונה משום שקל היה להם להיטמע בקהילה מרוקאית, ואולי גם משום שבאם־סווירה התפתחה מהר מאוד תודעה שקהילה זו היא עילית בתוך כלל יהדות מרוקו, תודעה שהייתה מבוססת על תפקידה של קהילת אס־סווירה בכלכלה המרוקאית ועל הקשרים שפיתחה במהירות עם העולם הגדול. לדעתי האפילה תודעה זו על הגעגועים לתיטאואן ולרוחה והקטינה את ההזדקקות לקשר חי ותדיר עמה.

הערת המחבר : אנו יודעים על הגירת חכמים לארבע ערי הקודש בארץ ישראל, ביניהם ר׳ יוסף ן׳ אדהאן ור׳ יצחק ן־ ואליד, שעלה לירושלים בסוף ימיו: אך הם נבלעו בתוך עדות המערבים או הספרדים, ולא השאירו רישומם בקורות עדות אלה. ר׳ יצחק ן׳ ואליד אף חזר לאחר מספר שנים לתיטואן. בטבריה התיישבו מספר תיטואנים. הידוע ביניהם הוא ר׳ מסעוד חג׳ואל, אולם גם הוא נודע בעיקר בפעילותו ברבנות חיפה, ועל כך ראה להלן.

רבי אברהם ד מדינה

מרבני מצרים בזמן הרב דרכי נועם ויש לו תשובה שם בדרכי נועם סימן נ״ו. שם הגדולים אות ע״ד, ועיין מ״ש שם מעשה נורא שאירע לו יע״ש. אמ״ה הנה יש בידי כתב ישן העתק תקנת הרדב״ז ובית דינו ז״ל שעשו בשנת רפ״ז לתווך שלום בין ב׳ קהלות גדולות שהיו בזמנו ק״ק מסתערב וק״ק מערביים שהיה ביניהם סכסוכי דברים וביררו להם זבל״א, ובשנת התפ״ב העתיקוה רבני הדור מלשון ערבי ללשון הקודש כדי להתנהג על פיה, ועל אמיתת העתקתה חתום בראשונה הרב רבי משה ויטאל, והרב רבי מרדכי הלוי המחסר ספר שו״ת דרכי נועם שני [כפי הסדר הנהוג בא״י] והרב רבי ישראל רומאנו וסיעתם ואם יהיה ה׳ עמדי אעתיקנה כצורתה ממש בהגיעי למערכת הרדב״ז ז״ל ומכללם הרב רבי אברהם מדינה ז״ל ומליצת הרב רבי משה ויטאל ז״ל אשר הוסיף תבלין ואמנם מליצת הרב כמהר״א מדינה ז״ל אין מקום להעתיק דבריו סמוך לחתימתו מפני אריכותה קצת, ולכן אעתיקנה פה וז״ל, הכותב מוכיח תוכחות מגולה לכל יודעי דת ודין, כי כל הרשום בכתב אמת כמאה עדים ועתה אין כל חדש רק חידושי דברים לפרסומי מילתא להחזיר עטרה ליושנה, כאשר היתה באמנה, למבראשונה, ויש זכרון לראשונים עם שיהיו לאחרונה, באמת ובאמונה, וביד כל אדם יחתום על דבר אמתו ידו על העליונה, על הדין ועל האמת בכל עת ועונה, הצעיר אברהם מדינה, עכ״ל, והבאתי דברי קדשו קול לו קול אליו, לצרפ״ו לשם בעליו, ועתה נד״מ תשובות הרה״ג מהר״י פרג׳י מהמה ז״ל שהיה אב״ד ור״מ בק״ק נא אמון יע״א ושם בסימן ז׳ יש תשובה להרב רבי אברהם מדינה נר״ו, וא״כ היה גם בזמן הרב גנת ורדים ז״ל כי הרה״ג מהרי״פ שקו״ט בתשו׳ עם הרב גנת ורדים כמש״ל ודו״ק.

טוב מצרים, עמוד 97

רבי אברהם די סיגורא

מחכמי ורבני איזמיר. שמו נזכר בספר ״יסד המלך״ דרוש ט׳ דף נ׳ עמוד א׳ לגאון רבי יהודה ליאון סיד זלה״ה.

רבי אברהם ב״ר יעקב בראזני

מחכמי ורבני כורדיסתאן, כשהוסמך לרב שם ירד לבגדד ונשא את בתו של הגה״ק המקובל רבי יהודה משה פתייא זצ״ל. עלה לארץ בשנת תרצ״ד [1934]. והתגורר בירושלים במאה שערים והיה

נודע כמקובל גדול בחכמת הקבלה.

רבי אברהם ב״ר יעקב גבישון

רב בתלמסאן יצק תורה על ידי הרב שלמה כלץ, פרשן ובלשן, משורר, בקי בחכמת הנסתר, רופא לפרנסתו, רופא החצר בבית המלך בתלמסאן באלג׳יר. רבי אברהם חיבר פירוש לספר משלי הכי קרא לו ״עומר השכחה״, פירוש הכולל גם שמועות וביאורים מחכמי ישראל קדמונים מאד מתקופת התלמוד כמו האמורא רב יוסף בר חייא [ראה עומר השכחה, עמוד 24], וכן, רבי סעדיה גאון, רבינו המאירי, רבינו יונה, רבי יצחק אבוהב ועוד. דברי חז״ל ״הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל״ נספר הזוהר, פרשת במדבר] התקיימו בחיבור עומר השכחה שהיה גנוז קרוב למאתים שנה מעת שנכתב בשנת של״ד ועד שנת הדפסתו בשנת תק״ח בעיר ליוורנו, ובהשגחת הבורא החיבור הובא לדפוס על ידי צאצאי המחבר, דביתהו של רבי אברהם היא אחות רבי יוסף אלשקאר המכונה ארקייז. הרב המחבר נולד בשנת ר״פ [1520] ונלב״ע בשנת של״ט [1579]. [עומר השכחה, שם, מבוא, עמוד 8-7, ויש הסוברים שהרב נלב״ע בשנת 1605 ע״ש, ויש לקבל שנת 1605 כשנת הפטירה של הרב ואזי הוא הוא רבי אברהם גאבישון בעל התשובה בהלכה אודות המחלוקת בין הרב חיים כפוסי והרב בצלאל אשכנזי [ראה קונטרס שלש תשובות, הוסיאטין תרס״ח, עמוד כ׳].

מלכי ישורון עמוד 84

רבי אברהם ב״ר יעקב מוטאל

רבי אברהם ב״ר יעקב מוטאל. תלמיד רבי שמואל חיון,ובצעירותו שימש את רבי שלמה הכהן [מהרש״ך]. כתב עליו רבי דוד קונפורטי:

רב מובהק וחסיד גדול, וראש ישיבה מק״ק לישבונה ישן, ופסקן גדול. וכתב פסקים רבים ודרושים רבים ושטות רבות על כמה מסכתות. ועוד חיבר ספר אחד כולל כל דיני נזירות וקראו ספר תורת נזיר. ועוד חיבר קונטרס על ענין שמות אנשים ונשים, שנוגע לכתיבת הגט.

אחרי פטירת מהרח״ש מילא את מקומו והיה ל׳רב הגדול׳. הוא האריך ימים ונפטר היותו כבן תשעים שנה בשנת ת״ח. מתלמידיו היו מגדולי הדור רבי אברהם מלמד ורבי שמואל גאון, ורבי אהרן לפאפא.

חכמי שאלונקי, ח״א יד הרב נסים תשנ״ב

רבי אברהם ב״ר יעקב פילוסוף

נולד התרכ״ד 1864. יליד לאריסה שביוון. הוריו עלו לירושלם בחודש תשרי התרכ״ו [1865]. למד בבית-ספר ״למל״ ואחר-כך בבית-מדרש ״דורש ציון״ והמשיך לעסוק בתורה. למד את תורת הנסתר אצל רבי יצחק שרים ונמנה עם חברי בית-המדרש ״בית אל״. בשנת התרנ״ז [1897] מונה לשמש דיין בבית-דינו של הראב״ד יעקב שמעון מטאלון, יחד עם רבי יצחק שרים, עם יסוד הרבנות ״אשית בחודש אדר התרפ״א נ1921] נתמנה לאחד מחבריה ואחר-כך לראב״ד. גם שימש בתפקידים ציבוריים שונים.

חכמיהם של יהודי ספרד והמזרח, עמוד 170

רבי אברהם ב״ר יעקב פינטו

מורה צדק במראכש שבמרוקו. לפי בן-נאיים [מלכי רבנן, ט׳ ע״ג] נפטר אחרי תקצ״ג [1834]. אך נ׳ בן-מנחם הוכיח שנפטר בשנת כקס״ד. הוא כתב פירוש על ״הזוהר״ בשם ׳הדרת קדש; וכתב-יד המחבר נמצא בגנזי מוסד הרב קוק. בחיבורו זה נזכר רבי שלום בוזאגלו לעתים קרובות. הגהותיו לספר ״אוצרות חיים״ נדפסו בספר מקום בינה״, שאלוניקי, תקע״ג, מד ע״ב – נב ע״ב. הגהות לכוונת פסח לרבי יצחק צבע, נדפסו בספר ״שערי בינה״, כנ״ל, לא ע״ב – סב ע״ב.

ממזרח וממערב, המקובלים כמארוקו, ח״נ, עמוד 211

רבי אברהם ב״ר יעקב פרץ

מחכמי קושטא. חיבר את הספר החשוב ״אבני שוהם״. נדפס דל ידי בנו, רבי רפאל חיים בנימין פרץ זצ״ל, בשאלוניקי תרפ׳׳ג, לאחר פטירתו. על הספר כתב הקדמה, רבי אליעזר די טולידו זצ״ל. בספר, חידושים על המשניות, על המסכתות, הרמב״ם ושולחן ערוך.

מבוא לשו״ע, אוצרות ספרד, תשס״ה

תימוכין לאיסור מכירת נכסי ציבור נמצא בצו אחר שניתן לראשות העיר בדחוס, מועצתה, הקורחידור, השופטים, האלגואסיל, הרחידורים קבליירוס, אסקודרוס, הפקידות והאנשים הטובים — כל נושאי תפקיד ופני העיר — בעניין בתי הכנסת ובית הקברות. הצו חזר על האיסור ליהודים למכור את הרכוש הציבורי לתושבי המקום או לאישים אחרים. ואם כי הוא מאוחר אין ספק שביטא את המציאות שנוצרה מיד עם פרסום צו הגירוש. המלכה ציוותה בו בלשון ברורה: ׳בזמן שעל סמך הצו שנתתי יצאו היהודים שישבו במלכויותי ציוויתי שהיהודים הללו לא יוכלו למכור את בתי הכנסת ולא את בתי הקברות שהיו להם, ואלו ישמשו את צורכי הערים, העיירות ומקומות היישוב שבהם נתגוררו על מנת להפוך אותם לכנסיות או לבתי חולים ושאר מוסדות לשירות האל ולטובת הערים, העיירות ומקומות היישוב שיוכלו להתכבד בהם׳. בדבריה של המלכה יש הרחבת יתר מעבר לכנסיות לצרכיו של הציבור, ונכללים בהם בתי חולים ושאר מוסדות חסד, שאף בהם ללא ספק יש לראות, לפי תפישת הימים ההם, מוסדות דת. ואם כי המלכה ייחסה את הצעד וההחלטה לעצמה, אין כל צל של ספק שהם כצו הכתר במילואו. ברם, אין הצו שלה מפרט אם על הערים, העיירות ומקומות היישוב לרכוש נכסים אלה, או שמא עלינו להניח שמכיוון שהנכסים הללו אסורים היו במכירה וממילא גם ברכישה, הם יוענקו כנכסי הכתר לרשויות הדתיות המקומיות שיהפכו אותם לכנסיות, אם מדובר בבתי כנסת, ולגופים אחרים, אם מדובר בשאר נכסי ציבור.

הדברים האלה יתבררו לפרטיהם לפי המקומות גופם, אשר עליהם יש בידינו תעודות. אף־על־פי־כן נמצא שקהילה מסוימת הצליחה למכור נכסי ציבור לקונים בעלי יכולת רכישה.

ויש להדגיש שהגם שהנכס אמור היה לעבור לרשות בעליו החדשים עם חיסולה של הקהילה, אין להכריע אם הנכס נמצא בידי הבעלים החדשים עוד בטרם נתחסלה הקהילה. נראה שאין לקבוע מידה אחת לכל המקומות. כל מקום ותנאיו; כל מקום ומערכת היחסים בין הציבור היהודי וראשיו לראשות המקומית או האישיות שהיתה מוכנה להסתכן וליהפך בעלים לאותו נכס שנתרוקן מתוכנו הדתי־הציבורי. אף יש להבדיל, למשל, בין המבנה הראשי של בית הכנסת לבין מבנים סמוכים לו ששימשו בתי מדרש וישיבות, מקוואות, בתי מחסה לעוברי אורח וכיוצא באלה, שגם הם נרכשו בחלקם או שנעזבו, כפי שככל הנראה אירע. ככלל יש לקבוע שהגם שמדובר בחלק ממקומות היישוב היהודי שעליהם מצויות בידינו תעודות, הנה יש להדגיש שכל קהילה שנתחסלה, חוסל עמה רכושה הציבורי, אף אם אין בידינו תעודות כדי להוכיח זאת. התיאורים המצויים בידינו בכתב דיים כדי ללמד על הכלל.

סוג אחר של נכסי קהל או ציבור היו הקדשות שניתנו בשעתן על־ידי יהודים למטרות צדקה שונות. אף אלה נאסר למכרן. באוקטובר 1494 נצטווה רודריגו דל מךקאדו, שופט נכסי היהודים בארכיהגמוניה של טולידו, לרשום את הנכסים הללו. המציאות בספרד מחייבת שמדובר לא רק במקרקעין, כי אם גם בבתי מגורים שבבעלות הקהילות. בטולידו בשנת 1495 נתגוררו בבתיהם של שלושים משפחות שיצאו בגירוש קונברסוס ששבו לטולידו וכן נוצרים שהתיישבו בבתים אלה עם הגירוש. ליאון טליו חישבה את ערך ההכנסה השנתית מן הבתים לכדי 19,604 מרבדי. בבעלות הקהילה בעיר היה גם בית המדרש די לאס וגאם(Midras de las Vegas) ואדמת שלחין שבה גדלו 20 פניגות של תבואה וכרם אחת. ואין כל ספק שכדוגמת טולידו נהגו גם קהילות אחרות.

תעודה מאוחרת, מן ה־13 באפריל 1495 מביאה תיאור דברים מעניין על קהילה קטנה Villelcho או Villincho (כיום.(Belinchón בזמן שיהודי העיירה יצאו בגירוש היתה הקהילה בעלים לא רק לבית כנסת כי אם גם ליבתי מגורים, כרמי זית וכרמי גפן, מצבות ורעפים והכנסות אחרות מדגן, יין, שמן ועופות (gallinas), אדמות ושאר נכסים׳. הדעת נותנת שסיכום נכסים זה יכול היה להלום קהילות הרבה, גדולות, בינוניות וקטנות, וכל זה היה בגדר ׳נכסי ציבור " בעיירה ובתחומה. בצו זה נאמר שרכוש זה הפך להיות רכושו של הכתר על שום ההברחות, שבני הקהילה שיצאו בגירוש הבריחו דברים אסורים שנאסר על הוצאתם מן המלכות. הכתר החליט להעניק את הרכוש הנ״ל כמענק עולמים לחואן אורטיס די ואלדיראמה (lohan Hortiz de Vaiderrama), קונטינו של חצר המלכות על שום שירותיו הרבים ששירת את המלכות. המענק הזה ניתן לו בשלמות כדי שהוא ויורשיו אחריו יוכלו ליהנות מכל ההכנסות שנבעו מן הנכסים, כלומר, שיותר להם למכור, להעניק, לתת במתנה, להחליף ולעשות בהם כאילו היו הם הבעלים המלאים של הנכסים הציבוריים והפרטיים.²⁴ חואן אורטיס די ואלדיראמה אף זכה ליהנות בזכות שירותיו לכתר מנכסיהם של יהודי טלבירה די לה רינה שיצאו בגירוש.

ננכסי הציבור היהודי והכנסות מן הציבור היהודי ונכסיו נקשרו בשיטת מלוות שהיתה נוהגת בספרד ושמה juro. לפיה היו תושבים, הנהגות ערים, כנסיות ומנזרים ולצדם גם אנשים שונים, אצילים ובעלי אמצעים, מלווים כסף לכתר תמורת תשלום שנתי שלפיו התחייב הכתר להחזיר למלווים. היו שתי צורות למלוות אלה: האחת juro, ללא הגדרה בזמן והשנייה juro de por vida  לפי משמעות המונח יש להניח שנכללה בו הבטחת הכנסה למלווה כאשר השנייה הבטיחה הכנסה לכל ימי חייו. חובות הכתר היו גדולים כידוע, והכתר היה משעבד למלווים אלה את מסי היהודים, בין מסים ששולמו במישרין ובין מסים שבעקיפין. המסים כללו מס שנתי, מם שירות ומחצית השירות, וכן ההכנסה מן המס שהיה מוטל על הבשר והיין הכשרים. והנה, משגורשו היהודים לא היה ממי לגבות כספים לכיסוי שעבודים אלו, ורבו הפניות אל הכתר לכיסוי חובות ותשלומים למלווים. דרך פתרון הכתר היתה לכסות מן הרכוש היהודי שנותר את השעבודים הללו. אך כיוון שרכוש ציבורי יהודי הוענק כבר בסמוך לגירוש לכנסיות, לאצולה נבחרת ולערים, נדרש הכתר להזדקק למה ששרד מן הרכוש. מספר תעודות זורעות אור על תופעה זו, וראויה התופעה שתיבחן. לפי התעודות שבידינו יש לציין שהדרישה להסדרת חובות אלה לא קדמה לשנת 1493, והדברים ייבחנו לקמן לפי סדר זמני היענות הכתר לפניות.

למנזר Nuestra Señora del Parral בסיגוביה היה שטר מלווה (juro) בסך של 5,000 מרבדי שתמורתו הוענק למנזר ב־27 בינואר 1493 בניין בית הכנסת ששוויו היה 100,000 מרבדי. הכתר אף הורה להוסיף למנזר את המצבות, אם בשווי הבניין אין כדי לפדות את שטר המלווה. ברם, יש להדגיש שהכתר הראה נדיבות לב ביחס למנזר, שכן הניח שבכך ייעשה מעשה חסד למען האמונה.

الهيلولة.. حج اليهود على أرض المغرب

בית רבנו.

רבנו אינו נזכר מתי נשא אישה. בשנת שע"ט – 1619, עת ברח מחברון כותב " ואמלטה אני וביתי " ובן בחזרתו לחברון " אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון. אך בהקדמת " בריכת אברהם ", בכ"ה אלול אותה שנה, מתפלל רבנו שיזכה " להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה ". אם כם נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד.

כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו " בעלי ברית אברם " : " ובה' בטחתי כי הוא יעזרני..ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא ". ספר זה נשלם בראש חודש שטב שנת ש"פ.

בנו של רבנו, כבוד הרב יצחק, שכאמור נולד אחרי ראש חודש טבת ש"פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלה כתובים בצורה מעניינת ומפליאה : הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.

כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב " בעלי ברית אברם " כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו בתקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי"ב.

שתי בנות היו לרבנו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, הייתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה,  רבי אברהם ישראל : " אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלוהי כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל.

לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבא מארי זלה"ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד' שנים. והיא בחוכמתה הייתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד כי הייתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא.

כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה. דרוש לפרשת שופטים.

בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר"ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת " חסד לאברהם " שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם " אורים גדולים " ו " אור לישרים "

את בתו השנייה השיא רבנו לרבי דויד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר"ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבירו של בעל הפרי חדש, וכתב ספר " זרע אברהם ". הוא ניהל בארץ מלחמת חורמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.

החיד"א וזקנו.

כתבי רבנו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד"א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו : " חנני אלוהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה' יזכני להגות בו על ימי חלדי, ולהנחילם לכל בני, יחד עם החלקים האחרים…בן בנו של מורי הרב המחבר…הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס"ט.

ועל עותק ספר ה " לבוש , של רבנו כותב החיד"א : " זאת הייתה לי ירושת אבות… חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבנו הוסיף : " וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בתכתי יד. הרי שירש החיד"א את כל כתבי רבנו. החיד"א ירש גם את רכושו.

חלק מחיבורי רבנו למד החיד"א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ורמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבנו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו, אולם תמיד – בדחילו ורחימו.

כשהגיע החיד"א לחברון כתב בראש ספר ה " לבוש " שירש מרבנו : " וזכינו המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה' פה עיר הקודש חברון ת"ו, שלהי סיון תקכ"ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז"ה הקבור פה יגן בעדי כן יהי רצון.

מר זקני קורא החיד"א לרבנו. ונשאל על כך באיטליה : " איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני. והשיב החיד"א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים " הלא תראה הרב הגדול מהר"ש בן הרשב"ץ כותב אדוני זקני על הרמב"ן שכמה תשובות, והוא שישי לרמב"ן.

החיד"א ביקש מבנו, הרב רבי רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, " שמה הוא שביעי לאברהם ,. ונכדו של החיד"א הוא שביעי לרבנו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ"ז משה .

לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבנו עברה מהחיד"א לנכדו זה. וכשהוא מתעניין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיוון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי.

ב. דפוסי ערש

בפורטוגל פעלו שלושה בתי דפוס עבריים עד לשמד: בליסבון, בפרא ובלייריאה.

 ליסבון(Lisboa)

הספר הראשון שראה אור בליסבון היה ספר עברי: הפרוש לתורה מאת ר׳ משה בן נחמן(הרמב״ן). בבית הספרים מצויים שני עותקים של מהדורה זו. בעל הדפוס העברי בליסבון היה אליעזר טולידאנו. טולידאנו לא היה למעשה שמו, אלא כינוי שהוענק לו רק בראשית המאה ה־16 בסלוניקי.

יש הסוברים כי אליעזר טולידאנו אינו אלא אליעזר אלאנתאנסי, המדפיס מאישר שבספרד, שעבר להתגורר בליסבון: שני האנשים היו רופאים. יתר על כן: האותיות והמסגרות בדפוס ליסבון זהות לאלו של דפוס אישר. אמנם הספר האחרון שיצא באישר לפני הגרוש נדפס שם ב־1490, כשנה לאחר צאת הספר העברי הראשון בליסבון, אך בספר שנדפס באישר לא הופיע שם המדפיס אליעזר אלאנתאנסי. ספר זה – חמשה חומשי תורה, אישר 1490 – הוא גם הספר המתוארך האחרון אשר נדפס בנפרד לפני הגירוש.

פרא (Faro)

בפרא נדפס הספר הראשון בפורטוגל: חמשה חומשי תורה, שהוציא לאור שמואל גקון בשנת 1487. בבית הספרים מצויה מהדורת פקסימיליה של הדפום הראשון, שיצאה בפרא לאחרונה.

הספר האחרון שיצא בפרא הודפס על ידי שמואל פורטירו, והוא מסכת גיטין, משנת 1496. בבית הספרים מצויים שלושה דפים בודדים מתוך הספר.

החוקרים חלוקים בשאלה אם שמואל גקון ושמואל פורטירו הם אותו אדם. בנו של שמואל פורטירו, דוד, עבר לאיטליה והמשיך להדפיס בפיסארו.

פארו (בפורטוגזית: Faro) היא עיר בדרום פורטוגל. בעיר יש אוכלוסייה של 41,934 תושבים ובאזור המטרופוליני כולו גרים 58,305 תושבים. העיר היא בירת מחוז אלגרבה.

לייריאה (Leiria)

המדפיס בלייריאה היה שמואל דורטאש, ועל ידו עזרו שלושת בניו, ובמיוחד בנו אברהם.

ב־1496 נדפס שם חיבור של אברהם בן שמואל זכות, Almanach Perpetuum. לדעת החוקרים ספר זה הוא החשוב מבין שבעת האינקונבולות שיצאו בפורטוגל בשפה הלטינית(ראו גם [16] להלן).

בית הדפוס המשיך לפעול גם אחרי השמד של יהדות פורטוגל, אך באותיות לטיניות בלבד. מכאן הסיקו החוקרים שהבן אברהם דורטאש התנצר כפי הנראה ונשאר בפורטוגל.

לייריה (בפורטוגזית: Leiria) היא עיר בפורטוגל במחצית הדרך בין ליסבון לפורטו. העיר היא בירת מחוז לייריה.

אוסף שרידי דפים עתיקים בכתב-יד ובדפוס

אוסף שרידי דפים עתיקים שהוצאו מ"גניזת כריכות", ביניהם שרידי כת"י עתיקים [המאות ה-15-13], ושרידי ספרים מדפוסי ערש (אינקונבולות).
חלק מהדפים טרם הופרדו. ביניהם: שרידי כת"י על קלף מספר ראבי"ה. [אשכנז, המאה ה-14/13?]. שרידי כת"י, תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן. [כתיבה ספרדית, המאה ה-14/15?].  שרידי כת"י עתיק, פירוש רד"ק על ספר ישעיה. [כתיבה ספרדית]. שרידי כת"י, תלמוד בבלי מסכת שבת [כתיבה מזרחית עתיקה, המאה ה13/14?]. * לקט גדול של שרידי דפים בכתיבה תימנית, ביניהם קטעים מספרי תאג' עתיקים [קלף ונייר], משנה תורה להרמב"ם, תכלאל, וחיבורים אחרים. שרידי דפים מדפוסי ערש (אינקונבולות): ספר מצוות גדול – סמ"ג. רומא, לפני ר"מ; טור, אורח חיים. נאפולי, ר"נ; ספר חובת הלבבות. נאפולי, ר"נ; ועוד.
כ-40 דף, גודל ומצבי פגיעה משתנים.

דפוסי ליסבון

משה בן נחמן(רמב״ן).

חדושי תורה. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], יח באב רמ״ט [16 ביולי 1489], 302 ד׳.

2. שני טורים.

הספר הראשון שנדפס בליסבון. כולל תפילות הרמב״ן.

עותק נוסף המצוי בבית הספרים מכיל גם את איגרת הרמב״ן לבנו, שנשלחה מירושלים. האיגרת חסרה בעותק הקודם.

דוד בן יוסף אבודרהם.

פירוש הברכות והתפילות. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], א בטבת ר״ן [25 בנובמבר 1489], 170 ד׳. 2°. בשני טורים. כתיבה ספרדית בינונית. בשער הספר מסגרת קישוטי פרחים וחיות אמתיות ומיתולוגיות. חסרים 3 ד׳ בראש הספר ו־2 בסופו, שצורפו מצילום. בכמה מקומות יש רשימות שונות, חתימות והערות שוליים. אקס־ליבריס מאוסף מהלמן. דפוס ראשון של פירוש אבודרהם לברכות ולתפילות.

המחבר נולד בטולדו במאה ה־14. ספרו החשוב ביותר, ״ספר אבודרהם״, נכתב בסביליה ב־1340 ונדפס לראשונה בליסבון 1490. הפירוש שלפנינו הוא הספר השני שיצא לאור בליסבון.

עותק נוסף מצוי בבית הספרים, שוקן 11150.

תנ״ך. תורה.

תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש רש״י. [פורטוגל, רנ״א], 2°. התורה והתרגום באותיות מרובעות, הפירוש בכתיבה רהוטה למחצה. מספר ויקרא ועד לסוף התורה. חסרים 6 ד', אשר נוספו בצילום. אולי מאותה מהדורה כמו [8] להלן.

תני׳ך. תורה.

תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש רש״י. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], [בשיתוף עם] דוד בר יוסף ן׳ יחייא ויוסף כלפון, בחודש אב רנ״א [1491], 2 דפים בודדים.

התורה והתרגום באותיות מרובעות, הפירוש בכתיבה רהוטה למחצה. אקס־ליבריס מאוסף מהלמן. חלק מפרשת ״וזאת הברכה״. אולי מאותה מהדורה כמו הפריט הקודם.

תפילות. סידור.

סדר תפילות. [ליסבון, אליעזר טולידאנו, רמ״ט – רנ״ב?]. [100] ד׳. כמנהג קהילות ספרד.

אותיות מרובעות.

בעמי 47 ב, בראש מסכת אבות, הבלטת אותיות השם ״משה״ בעיטורים. הדף האחרון פגום.

תנ״ך. ישעיהו וירמיהו.

ספר ישעיה [וירמיהו, עם פירוש רבינו] דוד בר יוסף קמחי הספרדי. אשבונה, אליעזר [טולידאנו], רנ״ב [1492], 74 ד׳. 2°. בלתי שלם. הטקסט באותיות מרובעות, הפירוש באותיות רהוטות למחצה. הערות בכ״י בשוליים. חתימת מכון שוקן בדף האחרון.

בבית הספרים מצויים 12 עמודים מתוך עותק נוסף של פירוש הרד״ק,

דוד בן שלומה אבן יחיא.

משלי [עם] פירוש ספר משלי הנקרא קב ונקי [מאת] ר׳ דוד ב״ר שלומה אבן יחיא…

[אשבונה, דפוס אליעזר טולידאנו, רנ״ב לערך]. [62] ד׳. 29 ס״מ.

דפוסי פרא

תנ׳׳ך. תרגום אונקלוס.

תרגום אונקלוס. פרא, רמ״ז לערך. 2°. שני טורים. כתיבה מרובעת. 2

 דפים רצופים, מחומש שמות. הדפים פגומים אך עברו שיקום.

תלמוד בבלי. גיטין.

מסכת גיטין [עם פירוש רש״י], פארה, שמואל פורטירו, פרשת ויחי בשנת ברנה [י־י״ט בטבת רנ״ב, או: ו-יא בטבת רנ״ז- 1491 או 1496]. 4 ד׳. ²⁰.2° אקס־ליבריס של אוסף מהלמן.

דפוסי לייריאה

יעקב בן אשד.

טור אורח חיים. [לייריאה, שמואל דורטאש], י׳ בסיון רנ״ה [2 ביוני 1495]. 206 ד׳.

חסרים דפים 177-170, נוספו בהעתקה בכתב יד.

בעמוד הראשון חתימת בית הספרים ובעלים נוסף, בעמוד האחרון חותמת בית הספרים ואוסף שוקן. שוקן 54

דפוס בלתי מזוהה

יעקב בן אשר.

טור אורח חיים. [פורטוגל או ספרד, ר״ן לערך] [1490 לערך].

23 דפים, בלתי רצופים. עם תחיליות מילים בכתב יד. פגום במקומות רבים, חלקו משוקם.

[1]          זוהי האינקונבולה הפורטוגלית העברית היחידה בבית הספרים בירושלים שהיא גם פרי יצירתו של יהודי פורטוגלי. על דוד בן שלמה אבן יחיא (1487-1436) ראו גם [25], הוא שייך למשפחת דון יחיא המפורסמת אשר רבים מבניה היו מדינאים ואינטלקטואלים חשובים. על המשפחה ראו: ליפינר(לעיל, הערה 4), עמי 43 והערה 21.

אינקונבולה (מלטינית incunabulum דפוס ערש, או דפוס עריסה) הוא כינוי כללי לספרי הדפוס הראשונים, שנדפסו משנת 1445 ועד שנת 1500.

מחצית השקל

ביום פורים נערכו מגביות למיניהן בכל בתי־הכנסת. ביום זה הופיעו כל מיני טיפוסים נושאים כל מיני סוגי קופות צדקה של חברות ומוסדות קיימים ולא קיימים.

התרומה בה חוייב כל מתפלל, לפני שהתחיל להזיל כספים מכיסו, הייתה ״מחצית השקל״ אשר נמסרה בדרך־כלל לרב בית־הכנסת. במרוקו ערך מחצית השקל היה קבוע ולא משתנה משנה לשנה כמו שיש כאן בארץ, נהגנו לתת חצי ״רייאל״ כמו שאומרים חצי שקל כאן. אחרי מחצית השקל באו לפי התור , הערך והמעמד של כל קופת־צדקה: קופת ר׳ מאיר בעל הנס, קופת רשב״י (החברה קדישא), ביקור חולים, הכנסת כלה ועוד קופות צדקה של אנשים בודדים.

משנות השלושים והלאה, התחילו להגיע פניות המוסדות הלאומיים לצפון אפריקה ובמיוחד למרוקו כמו קק״ל ואחריה הישיבות בא״י ועוד.

סדר מחצית השקל

״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לחת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם״,

כשהיה בית המקדש קיים, מצוה מן התורה, כל איש מישראל חייב לתת מחצית השקל באדר בכל שנה ושנה. עכשיו יש מוסדות תודה. היו נותנים מחצית השקל, כשיעור שהיה בימי משה רבינו עליו השלום, שקל היה במשקל ששה דראהם כסף מזוקק, ומחציתו שלשה דראהם. וכל דרהם שוקל שלשה גרם וחמישית הגרם, כפול שלש, הוא תשעה גרמים ושלש חמשיות בגרם העשירי, ( 9 3/5 ) כסף טהור באותה שנה.

איש חייב ולא אשה, ועכשיו נהגו לתה אפילו בעד ילדים קטנים, ואשה מעוברת בעד ולדה. וטוב יותר שיהיה בידי גבאי בתי הכנסת, מטבע כסף או חתיכת כסף השווה לסכום הנ״ל, והוא נוחנה לכל אחד במתנה. והמקבל מחזיר את המטבע או את חתיכת הכסף^עם התרומה שלו, ובזה יוצא כל אחד ידי חובתו.

כל איש מישראל מבן עשרים שנה ומעלה חייב לקיים מצוות מחצית השקל מן התורה ויש מחמירים אפילו בן י״ג שנה ומעלה. מועד מצוה זו כיום תענית אסתר, ויש נוהגים אחרי מנחה של תענית, לפני קריאת המגילה של ליל פורים, ויש נוהגים לתת ביום פורים בשחרית לפני קריאת המגילה, ויש נוהגים לפני תענית אסתר, ולא יאחר מצוה זו יותר ביום פורים.

המצוה הזאת, יותר טוב לקיימה בתענית אסתר. ביום זה שלשה דברים: צום , קול , ממון. (כל אחד בגימטריה 136). צום הוא תענית, קול הוא תפלה. ממון הוא צדקה.

ערכת כדת וכדין כשווה תשעה גרמים ושלש חמשיות בגרם העשירי (3/5 9 גי) כסף טהור באותה שנה, ואם אינו יכול,יתן לפי הסכומים שקובעים רבני הדור. ואס אין לו יתן כפי יכלתו רק אין לפחות ממטבע של אותה מדינה.

חג פורים ־ חג הממתקים

לחג הפורים הרבה תכונות ומנהגות: עליזות ושמחה, שתיה והוללות, ממתקים ותחפושות, וכולם לפי המקורות. פורים זכה גם לשמות וכינויים רבים בגלויות השונות, הערבים כינוהו בשם " עיד אל-חלאווא או עיד אל-חלווא כלומר ״חג הממתקים״ או ״חג הסוכר״, ובצדק, אין חג מבין חגי ישראל אשר מכינים בו כל כך סוגי עוגות וממתקים כמו פורים, משום שיש להפריש חלק נכבד למשלוח מנות, חלק לסיום הצום וחלק למשלוח מתנות לארוסה.

רשימה של עוגות וממתקים נוהגים יהודי המגרב להכין בפורים ולכל עיר או קהילה היה סוג מיוחד של עוגות משלה. ננסה להיזכר באחדים מהם ולהעלותם על הנייר:

קרן קיימת לישראל – קול קורא לפורים מנוסח בשפה המוגרבית מטובלת במלים עבריות

 כואנא אלעזאז…ענדנא פרחא נפאכרוכןם באס מא תנסאוס קרן קיימת לישראל….

אחינו היקרים- יש לנו את העונג ( השמחה ) להזכירכם שלא תשכחו את קרן קיימת לישראל….קריאה זו הופנתה למתפללים בבית הכנסת לרגל תרומת מחצית השקל…ואל נא תשכחו את הקרן הקיימת לשיראל,,,ליהודי מרוקו היה בכל בית " הקופסא הכחולה " של הקרן הקיימת…….

היהודים הסורים מכניס את פורים בשם ״עיד אל־פ׳רד״, התימנים-״עידא המאני (חג של המן). בכורדיסטאן והסביבה כינוהו בשם ״ניזאני המן״ או על שם המגילה של אסתר ״מגילאי׳ או ״מגלא״. הכורדים באזור פרס מכנים אותו בשם ״ללנגי״ כלומר: משלוח מנות.

אלמנת יהודי ששירת את סגן־הקונסול הבריטי ברבאט דורשת לקבל כספים שחייבים לבעלה (1885)

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בארכיון משרד־החוץ של בריטניה מצויה תכתובת בקשר לתביעותיה של אלמנה יהודייה שבעלה, סאנג׳רו שמו, שירת את סגן־הקונסול הבריטי בעיר רבאט. מצאנו שלושה מכתבים בנידון, שניתן ללמוד מהם משהו על הפרשה ועל יוזמתה של האשה.

לא ברור מה אופי השירות ששירת בעלה, ואין הוא נזכר במקורות אחרים. כבר מהעשור השני של המאה הי״ט ואילך היו יהודים מעורבים במערכת הקונסוליה הבריטית ברבאט. סגן הקונסול בשירותה של בריטניה בשנים אלה בעיר זו היה יהודי, אבודרהם שמו.

רופא אנגלי שביקר במרוקו בשנות העשרים כותב שהתורגמן ברבאט הוא יהודי שהגיע לשם מתיטואן. בתעודה מ־18 בנובמבר 1837 נאמר שהסוכן הקונסולרי הבריטי ברבאט הוא י׳ בן דהאן. ב־3 באוגוסט 1891 נזכר יצחק דרמון בתור תורגמן של הקונסול הבריטי בעיר זו.

משנות העשרים עד סוף המאה הי״ט פעלו יהודים גם בנציגויות של צרפת, של ארצות־הברית, של ספרד ושל אוסטריה ברבאט.

המידע הראשון על האלמנה הוא מ־9 בנובמבר 1885, וממנו מתברר שהיא פנתה למשרד־החוץ הבריטי בתביעה כספית. מכתב זה לא נמצא. שר־החוץ הבריטי הרוזן מסלסבורי כותב בטיוטה לג׳והן דרומונד האי (John Drummond Hay), קונסול בריטניה במרוקו בשנים 1860-1845 ושגריר בשנים 1886-1860, שהוא מעביר אליו את המכתב שקיבל מאלמנתו של משרת־לשעבר של סגן־הקונסול הבריטי ברבאט בקשר ליישוב תביעות של בעלה, ועליו לדווח לשר־החוץ על העניין.

 שמו של סגן־הקונסול ברבאט, כפי שמתברר מהמכתב הבא, היה ג׳והן פרוסט (Frost). הוא כיהן בתפקיד זה עד פברואר 1898 (ראה תעודה מס׳ 1).

ג׳והן פרוסט ענה לג׳והן דרומונד האי ב־13 בדצמבר 1885. לדבריו, חיפש בארכיון של סגנות הקונסוליה ומצא 16 מסמכים הנוגעים לחובות שחייבים לסאנג׳רו. הוא משער שהחייבים נפטרו זה מכבר ושאין סיכוי להחזרת החובות. מולאי חאמד, דודו של הסולטאן, הוא אחד החייבים, ונמצא עתה במצרים (ראה תעודה מם׳ 2).

המכתב האחרון שמצאנו בנושא זה הוא מ־21 בדצמבר 1885, ונכתב על־ידי ג׳והן דרומונד האי לשר־החוץ הבריטי. הוא מאשר את קבלת מכתבו מ־9 בחודש בצירוף מכתבה של אלמנת יהודי מאורי שפעל בשירותם של כמה סגני־קונסולים בריטים ברבאט, בקשר לתביעות של בעלה המנוח.

לדבריו, בארכיונים שבשגרירות לא מצא כל פרטים או מכתב שהופנה בנידון לממשלה. אבל הוא זוכר שבעת ביקור אצל הסולטאן ( מוחמד הרביעי אבן עבד ארחמאן 1873-1859 ) ב־1861, הביא את תביעתו של סאנג׳רו ממולאי חמאד, אחיו של הסולטאן המנוח.

הסולטאן ענה שהואיל וניתנו אזהרות חוזרות שהסולטאן אינו אחראי לחובות שהשאיר מולאי חמאד, אין להתחשב בתביעה. הנושא ירד מהפרק, והוא אינו זוכר כל צעד שנעשה מאז בקשר לתביעתו של סאנג׳רו. ג׳והן דרומונד האי ממשיך ומדווח כי בהמשך להוראות שנתן לסגן־ הקונסול פרוסט כשהגיע לטנג׳יר בדרכו לרבאט, הוא העביר אליו חבילה הכוללת 17 מסמכים בערבית בקשר לכספים המגיעים לסאנג׳רו.

החוב הוא 128 ליש״ט ועשרה שילינג. המסמכים הופקדו בסגנות הקונסוליה ב־1866. פרוסט מעיר במכתב — שאת תמציתו הוא שולח — שהחייבים נפטרו זה מכבר לפי השערתו, וכי הוא חושב שאין תקווה להחזרת חלק מהחוב.

מולאי חאמד גר עתה במצרים. הכותב אינו זוכר דבר על תביעות אלה, פרט לתביעה כלפי אח הסולטאן שהובאה לידיעת הכותב באמצעות הממשלה הנוכחית, והוא מסכים עם פרוסט בהנחתו שאין סיכוי להחזרת החובות, ושלא תצמח תועלת אם ייזום שוב משהו בנידון.

לדברי הכותב, תביעות של אזרחים בריטים הן מקור לצרות ולהתכתבויות אין־ סופיות, ולפי הניסיון קשה ליישבן. אם יובאו בפני השלטונות גם תביעות של אלמנות ושל משפחות משרתי הפקידים הקונסולריים, יגרום הדבר לתרעומת, לשאלות ולמבוכה רבה.

באשר למשפט בבקשתה של הגב׳ סאנג׳רו, שבו היא כותבת שגורשה מדלת השגרירות על־ידי חיילים ותורגמן, הכותב שאל אנשים אלה האם נכון הדבר, והם ענו בביטחון שאין הדבר נכון. אחד התורגמנים מסר לו שלפני חודשים מספר אמר לו הכותב לומר לגב׳ סאנג׳רו שלצערו לא ניתן לעשות למענה דבר.

הכותב אינו זוכר שהיא פנתה אליו להחזרת ניירותיה, ואלה לא הופקדו בסגנות הקונסוליה ברבאט עד לפני כמה חודשים, כשקפטן רולסטון דיבר עם הקונסול בנידון. נאמר לכותב, שהואיל ומר פרוסט יצא לחופשה, יש לחכות עד שובו, והוא יקבל הוראה לחפש בארכיונים את התעודות החסרות.

 (היא כנראה פנתה לקפטן רולסטון לעזרה, הוא אדם הומאניטרי שקיבל עליו לייצג נתינים מאורים הפונים אליו להתערב למענם אצל שגרירויות או קונסוליות כדי לקבל פיצויים. מניעיו ראויים לשבח, אבל התערבותו במקרים של דין ודברים בשגרירויות זרות גרמה לתלונות מצד אותן הממשלות ונציגים זרים.)

הכותב ביקש לשלוח לגב׳ סאנג׳רו את 17 המסמכים וביקש את אישורה על קבלתם. הוא הוסיף שללא הוראות מממשלת הוד־מלכותה אינו מוסמך לנקוט צעדים כלשהם בקשר לתביעות אלה, ולו היה נוהג כך, ברור שהדבר לא היה מוביל לתוצאות מועילות. הערה בסיום: בעלה לא היה בשירות ממשלת הוד־ מלכותה, אלא רק משרתו של סגן־הקונסול (ראה תעודה מם׳ 3).

לסיכום, מדובר ביהודי אמיד ברבאט שעסק במסחר בשנות החמישים של המאה הי״ט, גם עם בן משפחת הסולטאן מוחמד הרביעי, וששירת את סגן־הקונסול הבריטי ברבאט. מכיוון שנשאר חוב שלא נפרע ובינתיים נפטר אותו היהודי, נקטה אשתו צעדים לקבלת הכספים באמצעות הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה.

 לפי ההערה בסוף המכתב האחרון הוא אינו בעל מעמד דיפלומטי, אלא רק משרתו של סגן־ הקונסול, ולא ברוד באיזה תחום שירת אותו. היו סוחרים יהודים שפעלו גם בתור תורגמנים אף־על־פי שלא ידעו שפות אירופיות. תפקידם היה תיווך או ייעוץ לנציג הדיפלומטי הזר, אשר היה זקוק לאדם המכיר את כללי השוק, את מנהגי המקום וכיוצא בזה.

 בהתכתבות היו מעורבים שר־החוץ הבריטי ושגריר בריטניה במרוקו, ונמסר בה על מכתבים ששלחה האלמנה, והם מתייחסים לבקשותיה. ג׳והן דרומונד האי נזכר שעשרים וארבע שנים קודם לכן (ב־1861) הביא בפני הסולטאן את תביעתו של היהודי מאחיו של הסולטאן.

האלמנה הייתה בעלת יוזמה, לא ויתרה ועמדה על זכותה לקבל את כספי החוב למרות הסיכויים הקלושים. היא התלוננה שבניסיונה לפנות לשגריר הבריטי בטנג׳יר, גירשוה שומרי הסף, אך אלה הכחישו את האשמתה. במאמציה להשיג את כספי החוב פנתה לקפטן מסוים אשר היה מתווך בין נתינים מאורים לשגרירויות ולקונסוליות לשם קבלת פיצויים. למרות השנים שעברו היתה נכונות לחפש בארכיונים כדי לאשר את תביעותיה.

 לא ידוע מה עלה בגורל התביעות ואם הפעילה גורמים בנוסף על מי שנזכרים בתעודות. מכל מקום, האלמנה מתגלה כבעלת יוזמה, הפונה במכתבים לדיפלומטים ואינה מוותרת על המגיע לה.