מורשת יהדות מרוקו

רבי פרופיט דוראן

… ואחרי כן בצרפת ובאשכנז כאשר התעצלו מעסק המקרא … והיו הגירושין והגזרות והשמדים המפורסמים ועתה בזמנינו נתפשט החולי בספרד לסבה שנזכרה גם כן… וכי חטאו בתורת ה׳ ובדברי הנבואה שנמשלו למים שפך עליהם כמים עברתו ומי יודע אם הצלת קהלות אראגון אשר הם העיקר שנמלט מגלות ספרד היתה לרוב שקידתם על התפילה ולקום בלילי אשמורות להתחנן לה׳ בתחנונים ….

… ונאספת אל עמך מכאב לב ומשבר רוח מפני הרעה המיוחדת והצרה הגדולה כמוה לא נהיית אשר ראו עיניך חרבן ושוד קהלות קשטיליא וקטלוניא אשר היתה מדרגתם באומה כמדרגת האיברים הראשיים לשאר איברי הגוף… ואומר אני שרמז בזה לחלק מזרע אברהם הנאנס לבטול תורתו בנגלה ואשר עברה עליו גזירת השמדין… הן אשר עברה עליהם גזירת השמד ונשברו ונוקשו ונלכדו הן הכותב ידו לה׳ ובשם ישראל יכנה…

ר׳ יצחק המכונה פרופיט דוראן, מעשה אפד, וינה תרכ״ה.

קינה על גזירות שנת קנ״א

שמעו כל עמים תוגתי

כי גדלה וגם אנחתי;

לזאת עיני בדמעתי

 ארוה ותדר שנתי.

שמעו נהרות וימים

וגבעות והרים רמים;

אבכה בין אפר ופחמים,

 אתאבל לילות וימים.

שמעו ארץ ושמים,

ואבכה בכי אגלים

על שממות רבותים –

מיום צאתי מירושלים.

בפרט יללה רבה נהיה

בשנת הקנ״א בשאיה;

 כי נחרב קהל אישביליה

וקהלות רבות בקשטיליה.

וקהלות כל אנדלוס,

ובפרובינציה רע נחוץ,

ובקטלוניה היה לבוז,

 וארגון עמם אחוז.

יהודה ועם ישראל,

סורו מן יצר מתגאל –

ואולי יחנן האל

וישלח לכם הגואל.

בן דוד יבוא לקהלם,

יבנה מקדש אל ואולם;

שם ישבחוהו כלם:

ברוך שאמר והיה העולם.

(ספר שבט יהודה, הנובר תרט״ו)

רוטוויילר

כל יום הייתי יוצא מהבית לטיול בוקר בגני האוניברסיטה. אהבתי את הגן עם השבילים הנקיים והמסודרים ליד הנחל השקט, שכולו מדשאות מטופחות ופינות שמש וצל. הולך הייתי באותו מסלול רגוע על גדות התמזה, שספסלי עץ חדשים וישנים זרועים לאורכו, תרומתם של אזרחי אוקספורד שנפטרו שבעי ימים ומודים בכתובת קטנה החרוטה עליהם על העונג שהיה להם בטיילם בשבילי הגן. יום אחד עייפתי לחזור על אותו מסלול ונתתי חופש לרגלי להוביל לאן שרצו. וכך מצאתי את עצמי חוצה גשר קטן, עובר שער ברזל והולך לאיבוד בתוך שטחי מרעה ירוקים אין סופיים שאבדו לתוך יער עבות. השמיים היו נקיים ללא טיפת ענן והשעה שעת צהריים, אבל איש מלבדי לא נראה שב וככל שהרחקתי לתוך היער החלו חששות לנקר במוחי, האב אדע לחזור? עננים יכולים להציף לפתע את השמים ולשטוף

את האזור בגשם, ובכלל האם השקט הזה לא מסתיר בחובו סכנה? ולפתע לאחר עיקול השביל במרחק מה ממני הבחנתי בדמות. בהתחלה חשבתי שזה נער צעיר שהתרחק תוך כדי ריצת התעמלות, אך מקרוב ראיתי שזאת נערה ותהיתי מה היא עושה לבד ביער. אוקספורד היא אמנם עיר שקטה של אוניברסיטה, לפעמים אתה תוהה איפה תושביה האמיתיים, כי היא מלאה בעיקר סטודנטים ופרופסורים, היא לא עיר של דרמות ואתה יכול לחיות בה חודשים בלי לראות חתונה, לידה או מוות, האנשים כל כך שקטים שנראה שהם חיים לבד, מתחתנים לבד ומתים לבד, אבל בכל זאת מסוכן לאישה לשוטט לה ככה לבד רחוק כל כך מהעיר, אני עצמי, פרופסור אורח לקולנוע, עושה זאת לצורכי כתיבה, אינני יכול לחשוב אלא אם אני נמצא בתוך בועה של שקט, מנותק לגמרי מהמולת החיים, אבל מה יש לאחרים לעשות פה? היא בטח תעתה, חשבתי בלבי. כשהתקרבתי יותר ראיתי פנים בעלי תווים יפניים, שיער חום מתוח לאחור וקשור בסרט אדום, חייכה אלי ואמרה: היי! עניתי: היי! וכדי שלא אפריע לה בהתבודדות לא התעכבתי והמשכתי ללכת. ביני לבין עצמי חשבתי: איזה עונג יש לה? היא בטח חוששת מכל גבר שיזדמן בדרכה, קיוויתי שלא הפחדתי אותה ושאלתי את עצמי, אם יש אפשרות שניפגש שוב באחד השבילים, היא אמנם בכיוון הפוך בדרך חזרה, אבל ייתכן והיא תבחר במסלול ארוך יותר משלי או תלך בקצב איטי משלי ונצטלב שוב, אני רק מקווה שבמקרה כזה היא לא תחשוב שחיפשתי אותה, או שאני עוקב אחריה, לך דע אחרי כל הסיפורים הנוראים שמתפרסמים כל יום בעיתונים ובטלוויזיה על מעשי אונס ורצח בדרכים ובגנים. כל גבר חשוד, עד שלא יוכיח שהוא זכאי, חשבתי והמשכתי בדרכי, נושם את אוויר היער כשאני הוגה שוב בסיפורי, שוכח אותה לגמרי.

חלפתי ליד שערים נעולים ונכנסתי מאזורים מוצפי אור לשבילים מוצלים, עם עצי ענק מזה ומזה שצמרותיהם נפגשות, מעצבות מעין מערות ומנהרות ירוקות שמובילות לשטחי פרא. שם, לא רחוק ממולי, בהצטלבות של שבילים סמויים, כמעט לא

נראים, היא נתגלתה שוב, יוצאת מצד שמאל של החורש וממשיכה ימינה, קיוויתי שלא ראתה אותי והמשיכה בדרכה בלי שתאבד את השקט שלה, נעצרתי לזמן מה, עד שתתרחק ואז המשכתי, כשהגעתי לנקודת ההצטלבות ראיתי אותה מחכה ליד אחד העצים, חשבתי שאולי היא מתכוונת לחזור על עקבותיה ותהיתי איך אני צריך להתנהג, והחלטתי למהר הלאה לדרכי, כדי שהיא תשאר אחרי ולא תרגיש מאוימת. לפי התווים הרכים של גופה מבעד לחולצת הקיץ ומכנסי הג׳ינס, היא צריכה להיות סטודנטית לאמנות, אם היא מוזיקאית ומנסה להתרכז בקולות ובצלילים המתנגנים לה בראש מי אני שאפריע את שלוותה? לכן שמחתי לשמוע את צעדיה מאחרי והבנתי שהיא רגועה, הרגשתי שהיא אפילו מאיצה את הליכתה, ואכן היא חלפה על פני, כשהיא מתחככת בי ומהמהמת משהו ביפנית, משאירה אחריה ניחוח רענן של בושם לא מוכר. אחר כך היא האטה את קצב ההליכה, עד שנאלצתי לעצור, כי היא חסמה לי את הדרך. יש לך כלב? היא שאלה בחיוך שחשף שיניים מושלמות ויפהפיות. לא, למה? שאלתי, כי הכלב שלי נהיה פראי ומשתולל כשהוא רואה כלב אחר, אין פה שום כלב, אמרתי. איפה את רואה כלב? אתה מתבדח? היא אומרת. אני?! אני שואל בתמיהה, למה אתה צריך להתחכם? אם אין לך כלב, אין לנו על מה לדבר. לך יש, אני מבין, אלא מה? היא אמרה, רוטוויילר כזה, היא מסמנת ביד בגובה מותניה, סוס כמעט, הוא משתולל כשהוא רואה כלב אחר, איפה הוא? שאלתי, הוא משוטט, ענתה והצביעה על היער מסביב, ככל שעיני רואות ואוזני שומעות אין שום סימן חיים בחורש חוץ ממנה. הוא מסוכן? שאלתי. אני מציעה לך לא ללכת לבד, לך איתי זה יותר בטוח. למה את משחררת אותו? התעניינתי בעודנו הולכים צד בצד. לא כדאי להחזיק אותו ברצועה? אם אני לא משחררת אותו, הוא לא משחרר אותי, אני לא באה לפה כדי להיות קשורה לכלב, אנשים קשורים לכלב אני לא סובלת. טוב שאין לי בעיות כאלה, אמרתי. אני לגמרי משוחרר, הרצועה שלך למה היא קשורה? היא שאלה, אין לי כלב, אמרתי. אין דבר כזה,

היא אמרה, איפה הרצועה? באמת שאין לי, אז אני אתן לך אחת, היא אמרה והוציאה מהתיק שלה רצועה אדומה וארוכה עם אבזם זהוב. קח קח, היא אומרת, שיהיה לך, לי יש הרבה רצועות, כל יום אני מחליפה לכלב שלי, שירגיש טוב, אבל אין לי כלב, אני חוזר ואומר, את יכולה לשמור לך על הרצועה. קח, היא אמרה, אל תתבייש, מי שיש לו רצועה, יש לו כלב, קח ושתהיה בריא. עודה מדברת ונביחות רכות נשמעות ופודל חום וצמרירי עב סרט שחור מסביב לצוואר מתקרב, מתכרבל בין רגלי ומטפס על מכנסי כאילו הכירני. אתה רואה, היא אמרה, טוב שיש לך רצועה והיא לוקחת את הרצועה מידי, קושרת אותה לצוואר הכלב, נותנת את הקצה בידי, עכשיו נחכה לכלב שלי, היא אמרה ונוכל לחזור הביתה.

בעוד אנחנו מתקדמים אני רואה אישה קשישה עם בגד אדום ממהרת לעברנו, כשרצועת כלב בידה ופניה מודאגות. שושו! שושו! היא קוראת, שולחת מבטים ימינה ושמאלה לעבר השיחים. כשהיא רואה אותנו עב הכלב נפתח בפניה חיוך של רגיעה ואומרת לנו תודה. הייתי בטוחה שאיבדתי אותו, היא אומרת, הוא היחיד שיש לי. את מתכוונת לפודל? שואלת הצעירה שלצידי, זה עתה הוא עבר לידנו והמשיך לכיוון ההוא, היא אומרת לה ומורה בידה למעבה היער מימין. אה! עונה הזקנה, הייתי בטוחה שזה הכלב שלי, סליחה, הכלבים היום כל כך דומים, כולם אותה תסרוקת, כולם אותו סרט, היא מפטירה וממהרת הלאה, נעלמת בין העצים. כל מי שיש לו רצועה, חושב היום שיש לו כלב… נו… באמת… מסננת הצעירה מבין שפתיה, כשהיא גוררת בכוח את הפודל הנובח המתעקש למשוך לעבר האישה באדום, עד שכמעט נחנק, הואיל והיא החזיקה ברצועה ניתקתי את ידי ואמרתי לה: טוב, אז אני הולך.

הי, ומה עם הכלב? היא אומרת, את יכולה להחזיק אותו, אני אומר, סליחה, אני לא אשמור לך על הכלב שלך, היא אומרת, מצידי את יכולה לשחרר אותו, אני אומר, ואז הכלב שלי יטרוף אותו, היא אומרת, הכלב שלי משתולל כשהוא רואה כלב אחר

בשטח, הוא יעשה ממנו קציצות מהפודל שלך, היא אומרת, יותר טוב תחזיק אותו, מי שיש לו כלב לא מפקיר אותו כך ביער, לפני שהספקתי לענות ראיתי איש קשיש עם מגבעת מתקדם לעברנו וכלב ענק, אריה ממש, מושך אותו בכוח. סופי! סופי! התחנן האיש לכלב, אך זה לא שמע ולמרות המאמץ, הוא לא יכול היה להשתלט עליו, לוע החיה פעור, הניבים ארוכים וחדים והקולות שיצאו מגרונו מאיימים. הרמתי את הפודל הקטן והצמדתי אותו לחיקי מפחד, אתה רואה, היא אמרה לי, מזה בדיוק פחדתי, מה נעשה עכשיו? שאלתי בדאגה. יש ברירה? היא המשיכה, התקרבה לאיש ושלפה מידו את הרצועה, זה גדול עליך, היא אמרה לו, תודה, אמר לה האיש ונפל על האדמה, מוחה את הזיעה מעל פניו, מתנשם ומתנשף ואילו הרוטוויילר העצום נהיה עכשיו שקט כמו פודל, הכל עניין של טעם וריח, היא אומרת, צריך לתת לו את מה שמתאים לו, וכל אחד צריך להכיר את גבול יכולתו, הוא חושב שהוא עוד נער צעיר, היא מצביעה לכיוון האיש הקשיש המוטל על הקרקע, כלבים בגודל הזה לא לפי כוחו. בגיל מסוים צריך להחליף את הכלב, במקום שהוא יסחוב את הרוטוויילר, הרוטוויילר סוחב אותו, אבל עכשיו כדאי לך להיצמד אלי, כי אם תנסה להתרחק עם ריח הפודל הוא יטרוף אותך יחד עם הפודל. לך לצידי, בלי מתח, תשתחרר, תרגיש נוח, כל זמן שאתה רגוע הוא רגוע, אם תתחיל לעשות תנועות מיותרות הוא יזנק עליך.

הלכתי אחריה עד שהגענו לשער הברזל המוביל בחזרה לגן האוניברסיטה, השוער עם מגבעת ציידים כבר עמד שם וזרז אותנו לצאת, שאל אם יש עוד מישהו שם ביער, כי הגיעה השעה והוא עומד לנעול, אין שם איש, היא אמרה לו, אתה בהחלט יכול לסגור. הוא חייך וליטף את הרוטוויילר. יש לך כלב? היא שאלה אותו, למה? הוא שאל. כי הרוטוויילר שלי מסוכן, כשהוא רואה כלב זר הוא מתחיל להשתולל. לא גבירתי, אמר לה השומר, לי אין כלב. אז תיזהר שלא יהיה לך אחד. גן האוניברסיטה היה כבר ריק, הדייגים שהיו בצהרים עם

החכות הארוכות שלהם נעלמו, הערב כבר רד ושום סירה לא שטה, רק ברבורים צחורים שחו על המים, יצאנו מהגן והתחלנו ללכת ברחובות הירוקים של אוקספורד, התכוונתי להיפרד ממנה וללכת לדרכי הביתה, אלא שרצועת הפודל היתה בידי והוא משך אותי אחרי הרוטוויילר עד שהגענו לבית לבנים אדום בפינת וודסטוק וסטיבנס קלוז. שם, בחצר, היא קשרה את הרוטוויילר ליד הכניסה, פתחה את הדלת והפודל זינק מידי ונעלם. עכשיו שהם בפנים ואני בחוץ הושטתי יד להגיד שלום ולהיפרד, קח, קודם את הכלב שלך, היא ביקשה. ידעתי שזה לא יעזור אם אגיד לה שוב שאין לי כלב ונכנסתי פנימה. הכלב קפץ על הספות והשתולל בין הארונות, טיפס לקומה העליונה וירד ולבסוף נחת על הספה והתכרבל בתוכה, הזנב ליד הפה, נובח עלי ולא מתכוון בכלל לציית לי. אם אתה רוצה לשתות משהו, שמעתי את קולה מלמעלה, תפתח את המזווה ותמזוג גם לי כוסית ויסקי. נכנסתי למטבח ומצאתי את ארון המשקאות, מזגתי לשתי כוסיות וישבתי על הספה ליד הפודל מגלגל את הוויסקי על לשוני, קול של מים זורמים נשמע מהמקלחת ואחרי זמן מה היא הגיעה עם שיער רטוב, התישבה לידי נודפת ריחות יער נדירים, נותנת לי את גבה שאעזור לה לרכוס את החולצה, אבל אני הייתי מבושם ובמקום לרכוס ליטפתי את הפלומה שעל צווארה ונישקתי את עורפה, היא הורידה את הכתפיות והסתובבה אלי, החולצה כבר למטה ושני שדיים זקופים התפרצו לעברי כשני רוטוויילר דוהרים.

אותו רגע הדלת נפתחה והרוטוויילר שנראה כמפלצת ענק נכנס פנימה דוהר על טלפיו לכיווני, פותח את לועו, ונוהם לעומתי באיום. מרוב פחד נלחצתי אליה. יש לך כלב? היא לחשה לאוזני. כן, אמרתי. אז תיזהר, היא לחשה. כי הכלב שלי משתולל כשהוא רואה כלב אחר בסביבה. בעוד אני בין שדיה לבין הלוע המאיים של החיה, קלטה אוזני קול צעדים בחצר. הפודל כבר ליד הדלת מרחרח, מי זה יכול להיות? לחשתי. אני לא יודעת, היא אמרה ולחצה את פיה אל פי. דפיקות נשמעו בדלת, ומיד אחריהן קולה של האישה הקשישה מהיער: שושו! שושו! זה אני! זאת הזקנה,

אמרתי, איך היא הגיעה לפה? אולי צריך להחזיר לה את הכלב? זה הכלב שלך! עונה לי הנערה ברטינה ואתה תשמור עליו! בשום אופן אל תוותר! בשום אופן! כעבור זמן נשמע קולו המייבב של הזקן: סופי! סופי! איפה את? איך הם הגיעו? תהיתי. איך ידעו איפה אנחנו, איך יצאו מהגן? מי פתח להם את השער?

סופי מתוקה שלי, המשיך הזקן ליילל מבחוץ, איזה מזל יש לי! כולם בוגדים בי היום, רק את נאמנה לי, כולם רוצים אותך, אבל את תמיד חוזרת אלי! בואי אלי סופי שלי! הנערה לא יכלה לעמוד בדברי התחנון, קמה ופתחה את הדלת, הזקן נכנס והרוטוויילר זינק עליו בפראות, מטפס על האיש הקשיש, מפיל אותו לארץ והם מתגלגלים בחיבוקים וליקוקים של אהבה. בעקבותיו הסתננה גם הזקנה, רצה מיד לפודל, לוקחת אותו לחיקה ומנענעת אותו כאילו היה תינוק אהוב.

אין לך מה לדאוג, אמרה לי הזקנה, אתה יכול להישאר פה, אם זה טוב בשבילך. לא נפריע לכם, אמר הזקן, מצביע על הנערה שכבר נחרה על הספה. הוא הוציא שמיכה מאיזה מקום, הושיט לי ונעלם עם הזקנה באחד החדרים. פרשתי את השמיכה על הנערה וישבתי על קצה הספה, חושב אולי זה הזמן להסתלק ולחזור הביתה, כשדפיקות נשמעו בדלת, מי זה עוד יכול להיות? הכלבים ניתרו וכבר היו על הדלת שורטים, נושכים ונובחים בקולי קולות. מי שם ? אני קורא, זה אני, עונה הקול הצרוד של שומר הגן שאי אפשר לטעות בו. הכל בסדר? כן, עניתי. הכל בסדר. הזקנים חזרו? כן, תודה, אמרתי. אני יכול ללכת לישון? כן, כן, אמרתי. כבר מאוחר. אז לילה טוב, הוא אומר. לילה טוב, אני עונה ונכנס מתחת לשמיכה, נצמד לשדיה הערים של הנערה הישנה.

מכל מקום, חשוב לציין כי בהצגת סיפורי החיים של שושביני הקדושים נשארתי נאמן, בשלב הראשון, לאופקים האפיסטמולוגיים של המרואיינים, והבאתי את תיאור האירועים והחוויות מנקודת מבטם, גם כאשר אירועים וחוויות אלה חרגו מהמציאות החברתית ה׳רגילה׳. משום כך אכתוב, למשל, כי ׳רבי דוד ומשה החל להתגלות לפני אברהם בן־חיים באביב תשל״ג׳, או כי ׳במשך כל השנים האלה… נעלם רבי אברהם אווריוור מחייה של עלו׳; ולא אשתמש בניסוחים מסויגים, שעלולים להרחיק את הקורא מעולמם של המשתתפים, כמו: ׳אברהם טען שהחל לראות את רבי דוד ומשה בחלומותיו באביב תשל״ג׳, או ׳עלו מספרת שלא חשה בקרבתו של רבי אברהם אווריוור במשך כל השנים האלה׳. הניסוחים מותאמים אפוא להגדרת המציאות של אברהם, של עלו ושל חבריהם, הרואים בצדיקים ישויות בעלות קיום וכוחות מיוחדים, המעורבות באופן עמוק במהלך חייהם.

עם זאת, הצגת הדברים מנקודת מבטם ה׳מאמינה׳ של גיבורי הספר אינה פוטרת אותי מהתמודדות עם ניסוחיהם באמצעות כלים מושגיים ומערכים מסבירים הלקוחים מתחום העניין המקצועי שלי, אנתרופולוגיה פסיכולוגית, כדי להסביר את מקומו המרכזי של הצדיק בחייהם.

לפני שאציג כלים ומערכים אלה חשוב לציין כי מערכת הפשרים שאציע היא מקיפה, אך אינה חסרת סייגים. דווקא משום שההסברים הספקניים מדגישים את הפער האפיסטמולוגי ביני לבין הנחקרים (היינו, את העובדה שהמודל המסביר שלי אינו מעניק לצדיקים מעמד אונתולוגי), בחרתי שלא לנסות להסביר את עצם חוויות השיא של ההתגלות. ההחלטה להותיר אירועים רוחניים אלה ב׳סוגריים מחקריים׳ נובעת מחוסר התלהבותי להטיל תוויות מדעיות על החוויות המיוחדות והמורכבות האלה, המטלטלות את היחיד טלטלה עזה והמתנגדות התנגדות עזה לא פחות לניסוחים מילוליים ולהגדרות חד־משמעיות, או לתרגמן למערכת מושגים רציונלית שתשלול מהן את הסובייקטיביות העשירה שלהן. השימוש בשפה פסיכיאטרית או פסיכולוגית כדי להסביר אירועים שבהם נשמע קולו של הצדיק באוזני המאמין או שבהם הוא מופיע לפניו בצלמו ובדמותו במצב של ערות, ולא רק בחלום, איננו חיזיון נדיר. אך כפי שאנסה להראות בהמשך, שימוש גורף במושגים פסיכיאטריים, המצמצם את חוויות ההתגלות במצב של ערות לתסמינים חמורים של הזיה שמיעתית או ראייתית ותו לא, הוא משולל יסוד. גם ההסבר המציג את האירועים האלה כמצבי מודעות מיוחדים הכרוכים בטראנס או באקסטזה אינו נוגע בלבת המשמעות של ההתגלות. לכן אני מתכוון להותיר את עצם ההתנסות בפגישה עם הצדיק ללא הסבר, ולקבל את הדיווח הסובייקטיבי של המתנסה כמשקף חוויה אותנטית. איפוק פרשני זה הוא מוגבל, ואפילו נקודתי.

עיקרם של הפרקים הבאים הוא ׳תיאור גדוש׳ (גירץ 1990), רווי בפרשנות, החותר להסביר את דרכם של שושביני הקדושים אל אירוע השיא של ההתגלות, וכן את ההשפעות של אירוע זה על חייהם. ההתגלות מוסברת אפוא באופן סיבתי או אטיולוגי, במונחי אירועים חיצוניים ופנימיים בחיי היזמים שקדמו להתגלות והובילו אליה, ואף באופן פונקציונלי וטלאולוגי, במונחי המטרות שהם השיגו באמצעותה והשינויים שהיא חוללה בחייהם. אך לא אנסה לתרגם אותה עצמה לשפה חוץ־חווייתית, מדעית או אחרת.

אחזור כעת אל מערכת המושגים שבאמצעותם אנסה להסביר את מעמדו של הצדיק במרחב החיים של גיבורי.

* * *

הופעת הצדיק בחלום, התופעה שמשכה את תשומת לבי לאתרים החדשים, רחוקה מלמצות את מכלול האופנים שנוכחות הצדיק ניכרת בהם בעולמם של המאמינים. עם זאת היא מדגימה את מיקומו כניב תרבותי, המתווך בין הרמה האישית, הביוגרפית, לבין הרמה הקיבוצית, הקהילתית. מיקום זה הוא ׳נקודת ההטבעה׳(1985     STROMBERG שבה סמל ציבורי וחוויה אישית מתמזגים או, בלשונו של הפסיכואנליטיקן ויניקוט, מרחב הביניים הפוטנציאלי המגשר בין מציאות פנימית לבין מציאות חיצונית (ויניקוט 1996). הגדרת הצדיק כמושג כפול פנים, הממזג משמעויות אישיות וכלליות, אינה נכונה בהכרח לכל מי שמשתתף בפולחן הקדושים. מבחינת הבולטות הקוגניטיבית והעומק הרגשי של דימוי הצדיק קיימת בין המשתתפים שונות רחבה, המבחינה למשל בין מאמינים שוליים, שבעבורם הצדיק אינו יותר ממוסכמה חברתית או קלישאה תרבותית, לבין מאמינים בלב ונפש, שבעבורם הוא מייצג אמת פנימית עמוקה ומובנת מאליה. דומה שמאמינים נלהבים ומסורים כדוגמת שושביני הקדושים מפנימים את דמות הצדיק והופכים אותה לחלק מהמערכת הרגשית וההנעתית שלהם (Spiro 1992 1997; Strauss). הצדיק נהפך בעבורם לסמל אישי (1990 ,1981 Obeyesekere), להבדיל מסמל פומבי (חסר משמעות פסיכולוגית) או מסמל פרטי (שאינו חלק מקוד תרבותי משותף).

סמל אישי הוא אפוא ייצוג קיבוצי, שחוויות פסיכולוגיות מורכבות התקשרו אליו והפכו אותו לייצוג מנטלי (1987 Spiro). סמל זה מרוקע, ובעצם נוצר מחדש, על סדן ההתנסויות הייחודיות של המאמין, תוך כדי ניסיונו להתמודד עם מצבים של קונפליקט ומצוקה, ועם זאת הוא גם נותר חלק מהמאגר הקיבוצי של משמעויות משותפות. סמלים אישיים אלה — הצמות הקלועות הצצות על ראשיהן של וירטואוזיות הינדיות כמתנת האל (1981 Obeyesekere), פצעי הסטיגמטה המדממים מכפות ידיהם ורגליהם של סגפנים קתולים (קליינברג 2000, 258-257; 1992 Yarom), והצדיק המופיע לפתע בחלומותיהם של משתתפים נלהבים בפולחן הקדושים היהודי — מכוונים בעת ובעונה אחת פנימה והחוצה. בגלל כפל פנים זה אופיינית להם עמימות מסוימת, גמישות ופתיחות לגרסאות אישיות, מאפיינים שנחזור ונפגוש כשנעסוק במקומם של הצדיקים בסיפורי החיים של גיבורינו.

משפחת פליאג'י

בהתפתחות הקשרים בין מרוקו לארצות אירופה, ולכול לראש עם הנידרלאנדים, נועד תפקיד מרכזי למשפחת פליאג'י, שנתפרסמה בחצרות השליטים של מראקש, האג, לונדון, ופאריס. אחדין מבני המשפחה זו גרמו לשערוריות מדיניות, שהדהדו זמן רב.

שמואל פליאג'י.

הידוע שבהם הוא שמואל פליאג'י, ששימש כנציג מרוקו בהולנד החל משנת 1609. הידיעות על מאורעות חייו קודם לכן מקוטעות וסתומות. ידוע, כי הוא ביקר עם אחיו יוסף במדריד ובא במגע עם המלך פיליפ השני שמת בשנת 1598.

אם כן היה הדבר בשנות התשעים של המאה השש עשרה, שוב שהה במדריד בשנת 1606. ואז נאלץ להסתתר מפני האינקביזיציה אצל שגריר צרפת די בארו. בשנת 1596 מוצאים אנו את שמואל ויוסף באמסטרדם, והם נזכרים ברשימת המייסדים של המניין ה " פורטוגזי " הראשון, שהיה מתכנס בביתו של שמואל. פעם ראשונה נערכה התפילה בציבור ביום כיפור שנ"ז – 1596.

באותו פרק זמן עסקו האחים במסחר. לפי מקור מהימן – הוגו גרוטס – המשתדל שמואל בשנת 1604 בהצלת רכוש נידרלאנדי רב, שנלקח בידי הפורטוגזים בספינה. זמן מה חשבו האחים פליאג'י להתיישב בליוורנו, והדוכראס פרדינאנד די מדיצ'י ציווה בשנת 1605 להוציא דרכונים בשבילם.

שלוש שנים לאחר מכן ביקשו האחים רשיון להשתקע בארצות השפלה ודרכונים ; הפעם הם נזכרים כילידי פאס. מתן הדרכונים אושר על ידי אסיפת המעמדות ובוטל למחרת היום. לא מן הנמנע כי מקום מגוריהם האחרון של האחים פליאג'י, קודם שנשתקעו בארצות השפלה, הייתה תיטואן.

קוי, הסוכן הנידרלנאנדי במראכש, מודיע במכתבו אל אסיפת המעמדות בתאריך אוקטובר 1608, כי ימים מפסר לפני כן הגיע אל נמל סאפי שמואל פליאג'י, שבא מארצות השפלה, והלך לבקש את אשתו ואת ילדיו בתיטואן, כדי להובילם לאמסטרדם.

שמואל נפגש הפעם עם מולאי זיידאן, ותיאר לפניו את הנסיך מוריס מנאסוי אוראניה. הוא קיבל אז מכתבי המלצה מאת מולאי זיידאן אל הנסיך מוריס ואל הדוכאס של פירנצה.

זה בערך כל מה שאפשר למצוא על שמואל ויוסף פליאג'י, קודם שהתיישבו ישיבת קבע בארצות השפלה והתחילו עוסקים בדיפלומאטיה, ובמסחר כאחד, כסוכניו הרשמיים של מולאי זיידאן. נהייתם העקשנית כמעט להשתקע באמסטרדם מוכיחה על ראייתם המדינית, שצפתה את העתיד הכלכלי המזהיר של מדינה זו מאידך הבינו שליטי ארצות השפלה, אסיפת המעמדות והנסיך מוריס את חשיבותם של היהודית בפיתוח מדינתם.

מסתבר כי המסמך הרשמי הראשון המעיד על מעמדו של שמואל פליאג'י בארצות השפלה הוא מכתבו של מולאי זיידאן אל אסיפת המעמדות מראשית שנת 1609, ובו הוא מכונה " עבדנו וסוכננו. באותו מכתב ניתן למוסלם חמו בן בשיר התואר " ספיר " – שגריר.

על שניהם הוטל התפקיד לשאת ולתת בדבר חוזה מסחרי בין שתי הארצות, שנחתם בסוף 1610. חתימתו של שמואל באה יחד עם זו של אחמד בן עבד אללה, השגריר החדש, שהגיע לארץ במקום בן בשיר. מכאן וממכתבים קודמים שעליהם חתומים שניהם אנו למדים, כי שמואל ואחמד היו שווים בדרגה.

אולם הפעיל למעשה היה שמואל, ואת היתרונות שהעניק חוזה למסחר הנידרלאנדי יש לזקוף לזכותו. זאת ידע זיידאן, ומתוך מכתב מחאה של אסיפת המעמדות אנו למדים שהוא העניק לשמואל את המונופולין על המסחר עם ארצות השפלה.

אחת מפעולותיו הראשונות של שמואל פליאג'י לטובת אדוניו במרוקו הייתה דרישתו מאסיפת המעמדות לספר לו שלוש אוניות מלחמה, כדי להעביר בהן את חיילי זיידאן את תיטואן, על מנת שיעזרו למושל העיר במלחמתו נגד אחיו, מולאי מוחמד אל שייך, שהיה השליט של פאס.

בו בזמן ההוא מסתבך, בתור נציגו או שגרירו הדיפלומאטי של זיידאן, בעניין ביזת הים של השודדים המרוקאנים, שלקחוה מספינות נוצריות ונחשבה מלקוח חוקי של זיידאן, שמואל קנה סחורות אלה והביאן לארצות השפלה, והן הוחרמו כאן. הסכסוך המשפטי נסתיים לשביעות רצונם של כל הצדדים.

שני עניינים אלה עשויים לשמש דוגמה לתחומי פעילותם של בני פליאג'י כנציגי מרוקו. לפי מנהג הימים ההם, השגריר או הסוכן מיופה הכוח הקבוע עוסק גם במסחר של מלכו ואחראי כאופן פרטי לחובות שולחו, ועם זה הוא נחשב לאיש אמונים שלך השלטון, שלפניו הוא מייצג את שולחו.

הנסיך מוריס תמך בגלוי בשמואל פחיאג'י, וכשניסה פעם סוחר נידרלאנדי להיכנס בענייני המשא ומתן בין שלטונות ארצו ובין זיידאן התאונן על כך שמואל, ששהה אז במראכש. בתשובה מודיעה אסיפת המעמדות, כי רק הוא מיופה כוח לייצג אותה לפני השריף בענייני הנמל מעמורה (  בשפך הסבּוּ כיום שמו מהדיה )

לאחר חתימת החוזה של 1610 קיבל שמואל לפי החלטת אסיפת המעמדות שרשרת זהב, מדליה של זהב ועוד 600 פלורינים. משה בנו של יוסף, ששימש אז תורגמן השגרירות, קיבל אף הוא מדליה של זהב. מיד לאחר מכן קיבל שמואל רשות לצאת יחד עם אחמד בן עבד אללה למרוקו, כדי להביא לאישור החוזה על ידי זיידאן.

בזמן היעדרו שנמשך שנה שימש יוסף אחיו כממלא מקומו, וכן היה יוסף מכהן בתפקיד זה כל אימת ששמואל היה יוצא להתייעצות למראכש או נמצא בחוץ לארץ.

במראכש דן שמואל עם זיידאן על בניין הביצורים של נמל מעמורה ושל מוגאדור. השריף פנה במכתב אל אסיפת המעמדות וביקש מהנדסים, שיעסקו בהקמת הביצורים ; שמואל היה נציגו במשא ומתן זה. ביצור הנמלים היה חשוב ביותר לאחר שמוחמד אל שייך מסר בשנת 1610 לידי הספרדים את אל עראייש, וברור היה שהם ינסו להרחיב את שטחי השפעתם.