סיפורי נשים צדקניות במרוקו

עין רואה

 

בבל הדורות ובכל קהילות ישראל נמצאו נשים צדקניות אשר בהליבותן הן שמרו על רוח ישראל בבית;. על אף שהן פטורות מכמה מעוות, הן הקפידו על עצמן יותר מהגברים על קיום מעוות בהקפדה ובה­­רבה. הן הרבו במעשי צדקה, דאגו לחינוך בניהם למסורת ישראל. גם כשלא ידעו להתפלל, והן פטורות מזה, מצאו לעצמן דרך לתפילה ולהתייחדות עם בוראן.

יכולתי להביא בפרק זה עוד עשרות של סיפורים על נשים צדקניות, ויש הרבה כאלה שלא ידעתי עלי הסתפקתי רק במה שידוע לי, מתוך זכרוני וממה שראיתי במו עיני.

צום שבעת ימים

מלבד המצוות המיוחדות וההכרחיות, נשים צדיקות החמירו על עצמן וקיימו מצוות מיוחדות שלא כתובות. אחת מהן היא צום שבעת ימים. הגברים נהגו לצום שני וחמישי. הצום מתחיל ממוצאי שבת ועד ליל שבת. אין אוכל ולא שתיה. האשה הצמה ממשיכה בעבודות בית, כביסה, בישול וכו' באופן רגיל, לתדהמת כולם. הכוחות הנפשיים היו אצלה יותר חזקים מהכוחות הפיסיים. בליל שבת, זמן הפסקת הצום, רבים באים להתפלל ערבית אצלה, עושים קידוש, נותנים לה לטעום ומגישים לה דברי תקרובת להפסקת הצום. על צום זה היא חוזרת פעמיים בכל שנה. רבנים רבים התנגדו לצום זה, והדוד שלי ר׳ דוד אדהאן אמר לי ״מי שימות באמצע צום זה כאילו איבד את עצמו לדעת, ואין לו חלק בעולם הבא״. על אף דעת הרבנים, הנשים הצדיקות לא ויתרו על מצוה מיוחדת זו, שאין למצוא אותה בקהילות יהודיות אחרות.

הערתי אני : הצום הזה נקרא בפי יהודי מרוקו " אסתייא "

 

סוליכה הצדיקה מתה על קידוש השם

סיפור זה התרחש בעיר טאנג׳יר. בשנת צדק״ת (1834). הוא מופיע במלוא פרטיו בסוף ספר ״מלכי רבנן״ מאת ר׳ יוסף בן נאיים ז״ל. הסיפור ידוע אצל רוב יהודי מרוקו. בכוונה אני חוזר עליו, בקצרה, למען אלה שלא שמעו עליו, ובפרט הצעירים יוצאי מרוקו או אחינו האשכנזים. בעיר טנגייר שבה התרחש הסיפור, לא היו רובעים נפרדים ליהודים ולמוסלמים, הם גרו זה ליד זה בשכנות טובה. משפחה אחת שכינויה חשואל, חתואל או חג׳יויל, גרה בשכנות ליד בית של ערבי אחד ושמו, וולד לאדינא. למשפחה זו היתה ילדה, בגיל 15-14, יפת תואר וטובת מראה, ושמה סוליכה (או בקיצור, סול). הערבי השכן, שם עיניו עליה, ולא ידע איך להשיגה. יום אחד, מסיבות בלתי ידועות, הנערה רבה עם האמא שלה, ושמה פאדינה, וקיבלה ממנה מכות.

הנערה ברחה מאמה, והסתתרה בביתו של הערבי השכן, שהיה עוד בחור צעיר. חשב בלבו, אם לא השגתי אותה בדרכים שונות, הנה כעת היא באה לידי, כלחמניה טריה.

בהיותה סגורה בביתו, והאמא שלה לא ידעה היכן היא נמצאת, הערבי התחיל לשדל אותה להתאסלם, ותהיה לו לאשה. והוא יפנק אותה מכל טוב.

סוליכה ענתה לו ״אני מודה לך על החסד שעשית עימי, להסתיר אותי בביתך, אבל ענין הנישואין לא בא בחשבון. נולדתי יהודיה, וכל ימי אישאר יהודיה״.

נוכח עקשנותה, הערבי מצא תחבולה. לקח שני עדים ערבים, אותם הוא שיחד בכסף, וביקש מהם לכתוב על נייר, שבנוכחותם סוליכה התאסלמה. הערבי הביא לשופט את כתב העדות המזוייף, הקאדי (השופט הערבי) קבע שלפי תורת האיסלם אדם שהתאסלם, וחזר בו, דינו דין מוות, ודין מוות הוא נתון רק בידי המלך בלבד.

הריצו מכתב דחוף למלך מולאי עבד רחמאן, שמקום מושבו היה בפאס. המלך, בתשובתו, ביקש להביא בפניו את הנערה.

שני משרתי השופט לקחו את הנערה כשידיה ורגליה קשורות. הם רוכבים על סוסים והיא הולכת אחריהם ברגל.

בהגיעם לעירנו סאלי, היא עברה ליד באר מים, וביקשה מהשומרים עליה, לתת לה לשתות קצת מים. הבאר הזאת נמצאת עד היום ואני(ח.ד) אישית מכיר אותה, כבאר יבשה ממים, ומליאה אבנים וקוראים לה ״אל-ביר די סוליכה הצדיקה״(הבאר של מוליכה הצדיקה), שנשים רבות באות אליה ומדליקים נרות לזכרה.

בסוף הובאה בפני המלך, שגם הוא שם עין עליה. כי התפעל מאד מיופיה.

ראשי הקהילה ובראשם הרב רפאל הצרפתי, ניסו בפני המלך להצילה מדין מוות, באומרם למלך כי זו רק נערה, ואין בכוחה להבין מה שהיא עושה או מה שהיא עשתה.

בכל זאת המלך קבע שסופה דין מוות, לאחר שלא נענתה גם לו. הוציאו אותה לרחבת העיר, ושם ערפו את ראשה במכת גרזן.

המון המתפרעים הערבים, רצו לשרוף את גופתה, אבל הרב רפאל צרפתי השתמש בתחבולה מסויימת, והיהודים הצליחו לקחת הגופה ולקבור אותה קבורה יהודית.

קברה הפך למקום ״זיארא״(ביקור בקבורות צדיקים) ונשים רבות נהגו להדליק נרות לזכרה.

 אולי עליה וכשמותה אמר שלמה המלך (בסוף ספר משלי) ״רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה.״ היא מסרה את נפשה על קדושת השם, בגבורה בלתי רגילה, ובאומץ לב.

כדאי לציין כאן, ש״מגן דוד״ – בית-ספר להכנת מורים עבריים, הכריז בכל מרוקו על תחרות חיבור עברי על נושא יהודי-מרוקאי. רבים השתתפו בתחרות זו, וכל אחד כתב על נושא מסויים. הרב חיים שושנה ממראכש, איש ספרות עברית מובהק חיבר חיבור ארוך על מות מוליכה הצדיקה. כל החיבורים נשלחו לא״י לבדיקה ולבחינה. בין השופטים היה גם נשיא המדינה יצחק בן-צבי, אשר קבע שהפרס הראשון מגיע לרב חיים שושנה, וכן היה.

 

האשה שפסלה את טבילתה

כאמור לעיל, באחד הסיפורים, על אף שקהילות מרוקו סיפקו שרותים דתיים שונים, לגבי מקוואות טהרה לנשים, וגם לגברים, היה רק מקווה אחד בבית הרחצה הצבורי ״אל-חממאם״. את מימיו לא היו מחליפים כל יום ונשים רבות התרחקו ממים מזוהמים אלה. לשם כך, כל יהודי שבנה בית, בנה גם בביתו מקווה טהרה אותו העמיד לרשות כל אשה הרוצה להיטהר. בדרך כלל הנשים היו הולכות למקווה רק בשעות הלילה, מבלי שאיש ידע לאן הן הולכות ואפילו לבית פרטי, רק בעלת הבית ידעה על כך. לכל אחת היתה מתלווה אליה האמא או החמות לעזרה ולהדרכה. בצאתן החוצה אחרי הטבילה, היו חוזרות הביתה כשפניהן היו רעולות במטפחת משי, כדי שאיש לא יכיר אותן.

אשה אחת, לאחר שעשתה טבילה כהלכה, יצאה לחזור הביתה בחשכת לילה, בעוברה בפינת הרחוב נטפל אליה ערבי אחד, ניסה להתעסק איתה ואף מישש בידו את חלקי גופה. במקרה עבר אדם אחד, הערבי נבהל וברח מהמקום.

בדרך כלל כל אשה שטבלה, בבואה הביתה, היתה מורידה הצעיף מעל פניה ונותנת אותו לבעלה, בזה היא רומזת לו שעשתה טבילה.

האשה בבואה הביתה לא עשתה כן כנהוג. בעלה בא להתקרב אליה והיא התרחקה ממנו וסיפרה לו את סיפור הערבי.

״בעלי היקר, אמנם עשיתי טבילה כהלכה, אבל לפי דעתי הערבי שנגע בגופי במחשבות זדוניות ובלתי מוסריות אני חושבת שטבילתי נפסלה. וגופי אינו עוד טהור, אבקש ממך לדחות זה עד למחזור הבא״. הבעל ניסה להסביר לה, שאין בזה דבר שיפסול הטבילה, אבל היא עמדה על דעתה, וכן היה – כאלה היו הנשים הצדקניות שמקפידות על עצמן.

בתקופת הנידה, הנשים נזהרו מאד, אפילו לא לחיצת יד לבעל, כל שכן לגבר זר. כל דבר שהבעל רצה, הגישה לו על-ידו, והיא לא נתנה לו דבר מיד ליד.

יש בידי הוכחה בדוקה על כלה שנתנה שוחד לאשה המטפלת בנושא, ולא עברה טבילה לפני חופתה. מקרה זה קרה כאן בארץ, אבל כבוד אלוהים הסתר דבר.

 

קריאת שמע בחשכה לאשה גוססת

אשה זקנה אחת היתה גרה ב״בית העניים״ של הקהילה, בו גרו עניים מחוסרי קורת גג. פתאום אשה זו נפלה למשכב, ושכניה הזעיקו את אנשי חברה קדישא לקרוא לה קריאת שמע. יש לדעת שבמרוקו(ואולי רק בקהילה שלנו) אין אדם (גבר או אשה) מת ללא קריאת שמע. ומי שלא זכה לקריאת שמע, אומרים עליו שאינו ראוי לכך ונענש מהשמים. וכאילו נפטר בלי אמונה יהודית. בקרב אנשי חברה קדישא היו אנשים ״מומחים״ לסימני הגסיסה, שאפילו רופאים התפלאו לשמוע מהם איך הם מכירים את סימני הגסיסה, והרגע של יציאת הנשמה.

המעשה של אשה זו אירע בליל שבת, והחדר בו שכבה היה מואר רק בנר אחד, ולא ניתן היה לראות את פניה כי רק דרך הפנים ניתן לראות את מצבה, מלבד סימנים אחרים.

הנר נגמר וכבה. כך שכל אלה שבאו לקרוא לה קריאת שמע נשארו בחשכה ואיש אינו רואה פני חברו. שלום, אחי ז״ל, ביקש מהיושבים לשבת בשקט מוחלט, כי הוא רוצה לעקוב אחרי קצב נשימתה של הגוססת. וכך היה. ברגע מסויים לפי אבחנתו אמר ליושבים, ״תתחילו בקריאת שמע, כי הגוססת היא לקראת הסוף״. וכך היה.

על זה אומרים אנשי הקהילה שלנו, אם שלום דהאן ושלום משעאלי יושבים יומיים-שלושה ליד מיטתו של הגוסס, סימן שמותו קרוב ובטוח.

״מומחים״ אלה למדו את תהליכי הפטירה, מתוך נסיון של שנים רבות, בשבתם ליד מיטתם של חולים גוססים, ואף פעם לא טעו באבחנתם.

הסיבה לקריאת שמע היא בעיקר שהנפטר ימות בחברה יהודית.

ואישה צדיקה זו זכתה לקריאת שמע אפילו בחשכה. רבים התפלאו על זה ששלום אחי, אפילו בחשכה ידע להבחין סימני גסיסה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר