מימונה 1982-חוברת שקיבלתי מידידי שאול טנג'י הי"ו

תוכן העניינים:

פתח דבר:

תרבות שבטי ישראל, – נחום פסה,

 יו״ר המרכז לתרבות ולחינוך הקדמה:

שמחה במלח – ארז ביטון.

חג המימונה במרכאש – מפי מסעודה חזן.

משוררת עבריה במארוקו במאה הי״ח,

בקשה – פריחא בת יוסף.

חג המימונה בטנג׳ר – מפי פרלה כהן.

חג המימונה בביג׳א (תוניס) – רחל צרפתי.

 חג המימונה בטריפולי(לוב) – טוני גאוי.

משירי משוררי צפון אפריקה:

פראג׳י שוואט;

ר׳ דוד חסין׳,

ר׳ דוד אלקיים-,

יצחק מנדיל אבן זמרה;

 ר׳ יעקב ברדוגו-,

ר׳ יעקב אביחצירא.

חידוש מסורת חגיגות המימונה בישראל – שאול בן שמחון.

כך חגגנו את חג המימונה, בתארודאנית שבעמק הסוס – ד״ר יוסף שטרית.

חג המימונה של יהודי מרוקו – ד״ר יששכר בן־עמי.

פסח וחגיגות מימונה בפאס – פרופ׳ ח.ז. הירשברג.

 הקשר בין האדם העמל לחג המימונה – אלי מויאל.

 הקדמה:

חג המימונה הוא משבצת בפסיפס התרבותי־חברתי־דתי וכלכלי של קהילות יהודים בתפוצות (כמו קהילות יהודי לוב, צפון אפריקה, כורדיסתאן).

הירשברג מרחיב את היריעה ומוסיף את קהילות היהודים באירופה המרכזית (ראה ״זכור לאברהם״). יותר מכך, השוואת מנהגים מסויימים אצל יהודי פאס בחג המימונה, למנהגים אצל חסידי חב״ד, בחגיגה הנערכת באחרון של פסח, מגלה דימיון הגובל בפליאה.

אנו בקשנו להתמקד בדרך בה חגגו קהילות היהודים בתפוצות את חג המימונה, אלא שמהר מאד גילינו, שהמסה העיקרית, מרכזה בצפון אפריקה. כיון שמטרתנו המוצהרת ללקט תיאורים אותנטיים, ולו גם תיאורים חלקיים, ממנהגי יהודי צפון אפריקה, בחג המימונה, פנינו לארבע נשים, וכל אחת בדרכה מספרת על מנהגי קהילתה בחג המימונה.

הבאנו רשמי ביקור בעיר פאס, של פרופ׳ הירשברג, בחגיגות המימונה.

שני מאמרים נוספים דנים בחג המימונה, וכל אחד בדרך משלו. האחד, זהו מאמרו של ד״ר יששכר בן־עמי, ובו תיאור מקיף על אופיו של חג המימונה ומקורותיו בקהילות היהודים בתפוצות. מאמרו של ד״ר יוסף שטרית, חוזר מבעד לזמן לחג המימונה כפי שחגגו בחיק משפחתו בעמק הסוס. הדגשיו שונים מהמקובל. הטעמים שלו לקיום החג מתייחסים לריאלית היומיום, מתוך רגישות לצרכיו של האדם. ודי שנציין את העיקריים שבהם:

א) זהו חג של שיתוף ואחוה, חידוש הקשר בין יהודי לבין שכנו המוסלמי-,

 ב) חג התחדשות הטבע, ודאגת האדם לפרנסת בני ביתו.

מתוך ארבעת הטעמים המובאים בשם אומרם, ר׳ יוסף בן־נאיים,שני הטעמים הראשונים משכנעים יותר, קרי מימונה — מלשון אמונה, רוצה לומר, כשם שבני ישראל נגאלו בניסן כן עתידים הם להיגאל בניסן, והטעם השני ביום המימונה מברכים על התבואה ומייחלים לשנת אושר וברכה.

הפירושים הפסבדו־בלשניים של הרב יש״י חסידה (מימו־נה, משמע המיאום שלנו,במובן בדרך־לץ), וזה של יצחק איינהורן (מימונה, מלשון מימון — מלך גדול ממלכי השדים), בהחלט אינם משכנעים.

השאלה החוזרת ונשאלת היא: מתי באמת החלו לחגוג חג זה? לדעת ד״ר יששכר בן־עמי, את החג חגגו קודם למאה הי״ח, לדעת ד״ר יוסף שטרית את החג חגגו במאתיים השנים האחרונות.

אם אמנם חגגו את חג המימונה קודם למאה הי״ח, מדוע חג זה לא התמסד בשירה? על השאלה משיב ד"ר יששכר בן־עמי, המשוררים והפייטנים חברו בו במקום לצרכי השעה מלים ללחנים ידועים, כיון שכך שירים אלה לא נשתמרו.

הבאנו מעט משיריהם של משוררי צפון אפריקה, מתוך ביטחון, שתרומתם האיכותית לפסיפס התרבותי־חברתי־דתי, נכבדה ביותר.

כדי שהקריאה תהיה קולחת, לא הדפסנו את ההערות המצורפות של כותבי המאמרים, ואלה שימצאו ענין מעמיק יותר בנושא, מוזמנים לעיין במקור המסומן.

תודתנו הרבה נתונה לכל אלה שעזרו בעצה ובליקוט החומר, תודתנו למוזיאון ישראל, ירושלים, לד״ר יששכר בן־עמי ולגב׳ עלייה בן־עמי.

תודתנו המיוחדת לד״ר יוסף שטרית, שעשה עמנו בעצה בכל שלבי הכנת החוברת, וכן על עזרתו בבחירה ובאיסוף החומר, ולסיום תודתנו הרבה למר משה דהן מנהל היחידה לתרבות שבטי ישראל, על תרומתו הרבה בעצות נבונות ומועילות, ובליקוט החומר.

שִׂמְחָה בַּמְּלַח – השיר של ארז ביטון, מופיע בתמונה משמאל, מנוקד וקריא

חג המימונה במרכאש.

מפי מסעודה חזן.

השמלה, השולחן וליל המימונה.

מי שיש לה שמלה יפה לבשה אותה, ומי שיש לה חלוק יפה לבשה. ומי שלא היו לה שמלה או חלוק יפה השאילה מנשים. בחול המועד פסח, קנינו דבש, חמאה, חלב, ופירות. בליל המימונה שוב קנינו אצל הערבים חלב, שמרים, חמאה ודגים. בליל המימונה על השולחן שמנו תמרים וצימוקים, צלחת של קמח ובתוכה חמש ביצים, חמישה פולים ירוקים וטובים. אותם שמרנו עוד מליל הסדר. על הצלחת עם הקמח שמנו את כוס השמן, וכן משהו מזהב, טבעת או שטר של דולר, ואת ה״חמירא״ שקנינו מהערבים עם החלב והדגים הוספנו אותם על השולחן, וליד כל אלה את הכוס עם הדבש.

בליל המימונה משפחה אחת הכינה ״מופלטה״, ואחרת מכינה ״קוסקוס״. אנחנו בישלנו ״קוסקוס״. ובלילה הזה רבו המבקרים, וכל אחד מבקר את השני, וכל הנכנס מברך ״אללה מימונה, אללא מסעודה״. וכולם שרים ומברכים את האורחים. השמחה נמשכה עד כמעט לבוקר, והערבים באו למלאח למכור מצרכים. ואנחנו יוצאים ובאים לשכונתם. הערבים המכרים, או אלה אתם עבדנו באו אלינו, והביאו לבן וחמאה, וכשהיו מגישים לנו היו אומרים ״תיקח את העאדא״(מתנה).

למחרת המימונה, בבוקר, יצאנו לשדה למקום שיש מעיין או בריכת מים, ופרחים ועצים. רוחצים את רגלינו במים לשנה ברוכה. בערב חזרנו לבתינו ובישלנו את הדגים של ערב המימונה.