מורשת יהדות מרוקו

מעוברת גרושה

היו מקרים שבעלים גירשו את נשותיהם בעודן מעוברות, לפי תשובה בשנת תרפ״ב(1922) (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לי).

במועצת הרבנים השלישית במרוקו שהתקיימה בשנת תש״י (1950), עלתה הצעה כי אם אשה גורשה בהיותה מעוברת, על בעלה לשלם לה ״בהסעדת הפרנסה לזמן העיבור כפי ראות עיני הבית דין״. ההצעה אושרה והוחלט כי ״יקצבו לשיעור ההסעדה הנזכרת חצי שומת המזונות הראוים לה״ (מ. עמאר, תש״ם, עמי 272).

לאחר שהתקבלה ההחלטה הנ״ל, היה מעשה באשה ששמונה ימים לאחר שהתגרשה הרגישה שהיא בהריון מבעלה. היא תבעה מגרושה דמי מזונות למשך כל ימי העיבור, כי אינה יכולה לעבוד, והוריה עניים. וכן לאחר הלידה האב חייב בפרנסת בנו. הבעל טען שמא התעברה ממישהו אחר. ר׳ משה ויזגאן דחה את טיעונו, ובאשר למזונות – החכם התייחס לתקנה הנ״ל שאם נתגרשה שלא מרצונה, על הבעל לשלם רק חצי מזונות לגרושה מעוברת (׳ויגד משה׳, סי׳ ו).

אמונות עממיות

חכם שכיהן בגאבס שבתוניסיה ובסוף ימיו בטריפולי כתב כמה פרטים מתחום האמונה העממית בקשר להריון, ולדבריו המנהגים מבוססים על ״חכמי הטבע״, למשל, כדי להתעבר עליה להיות שמחה:

אין האשה מתעברת אלא אם כן תהיה שמחה, כי הצער לאשה מכוץ האם שלה ואינה יכולה לקבל ולד, כמו שכתבו חכמי הטבע וסמניך ״אם הבנים שמחה״. ועל כן יזהר האדם בכבוד אשתו שאם לא יכבדנה תתעצב ודרך טבע שלא תתעבר.

הנחה זו סבירה, אבל יש פרט נוסף שגם הוא הסתמך על חכמי הטבע: לדבריו, אם היא מעוברת בזכר מרגישה בו לאחר מא ימים ואילו בנקבה ״אינה מרגשת כי אם לאחר פא יום, כך כתבו חכמי הטבע״ (יצחק חי בוכובזה, ׳לחם לפי הטף׳, דף מו). היתה אמונה שיש אפשרות להריון מעבר לתקופה הרגילה. ר׳ כלפון משה הכהן כתב על נשים שאמרו על יבמה שהיא מעוברת יד או טו חודשים, ״אלא שהעובר ישן ועל ידי איזה תרופות הוא מתעורר״ (׳שואל ונשאל/ ח״ו, אהע״ז, סי׳ קמד).

לשמירת האשה המעובדת היו אמצעים מיסטיים שונים. ר׳ רפאל אוחנא כותב שהיא ״צריכה שתשמור פיה בימי עיבורה שלא לאכול דברים המטמטמים את לב התינוק״(׳מראה הילדים/ דף סה ע״א). נשים פגיעות בתקופה זו כמו בעת הלידה, ועליהן להישמר מפני מזיקים ושדים (בילו, תשמ״ב, עמי 111-110). היתה אמונה שעליה להימנע מפגישה עם אנשים בעלי מום, או בעלי צורה לא נורמלית, מחשש שהולד יהיה פגום. אם היא רואה בעל כורחה אדם כזה, עליה לירוק על הארץ. לא הזכירו פירות שאינם מצויים בשוק, שמא תתאוה להם ולא תשיגם, וכתוצאה מזה תינזק. נמנעו מלהביאה למצב של רוגז, מחשש שמא תפיל עוברה (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו/ ג, עמי 83-81).

על כך נשאל ר׳ יוסף משאש: ״האם יש ממש בדברים אלו, או רק שיחת נשים זקנות״?

בתשובתו לקזבלנקה בטבת תשי״ז הסתמך בין השאר על ״גלינוס היוני הקדמון״, והחכם שמע דעתו של ״רופא מומחה שכן היא דעת איזה רופאים גם מהאחרונים״. אבל יש שלא חשו ויש גם מלעיגים (׳אוצר המכתבים/ ח״ג, סי׳ אלף תקץ).

עלייה לקברי צדיקים. בחודש התשיעי להריון היו נשים במרוקו שעלו לקברי צדיקים, וביקשו שהלידה תעבור בשלום וללא צער. כך נהגו בצפרו גם בימינו, כשהאשה התקרבה לחודש התשיעי, היתה עולה בימי חול המועד (א. מיוסט, 2000, עמי 95-94).

לפי מחקר סוציולוגי על יוצאי מרוקו במושב בישראל, נשים אינן מכריזות שהן בהריון. אבל הבטן הנפוחה היא מוצג חזותי שניתן להפגינו בהערכה. המבט של השכנות חשוב לאשה בהריון. בתקופה זו נשקפות לאשה סכנות שונות באמצעות שדים. להברחתם עושים הגברים במשפחה מעגל מיסטי כשהם מניפים חרבות סביב האשה לשמירתה.

אצל היהודיות בהרי האטלס, האשה בהריון חייבת להישמר מפני עין הרע ושדים. לשם כך היא נושאת קמיע מיוחדת על הצואר או בחגורה לשמירת התינוק שלא תפיל אותו. בעת ההריון חייבים לתת לה כל מזון שהיא מבקשת, והיא היתה עובדת עד עת הלידה.

הפלות

הפלות עלולות להיגרם כתוצאה מהתרגשות. במכתב מקהילת פאס לחברת כי״ח ביא אדר תר״ם (מרס 1880) עליה חתמו שמונה חכמים ותשעה פרנסים, מסופר על המצוקות שפגעו בקהילה ובקהילות אחרות. בין השאר נזכר כי יהודי זקן בשם אברהם אלעלוף נשרף, ובעקבות זאת אירעו פרעות ביהודי פאס. ההתרגשות גרמה לנשים להפיל, ״מחרדת מות ובלהות צלמות הפילו כמה הרות גם מנכבדי ארץ״ (א. בשן, תשנ״ב, עמי 219; הנ״ל, תשנ״ו, עמי 288-287).

נשים היו לעתים מפילות ולדן, אבל חכם במרוקו בן המחצית השנייה של המאה ה־19 טוען כי ״דרוב נשים יולדות ולד של קיימא״ (שלמה בירדוגו, ׳אם למסורת׳, דף כט ע״א).

אשה המפילה – עילה לגירושין. רמב״ם בהלכות אישות, פרק טו, הל׳ יב כתב: ״הפילה מונה מיום שהפילה, אם הפילה וחזרה והפילה שלוש פעמים הוחזקה לנפלים ושמא לא זכה להבנות ממנה ויוציא ויתן כתובה״. ר׳ שלמה אבן דנאן בן המאה ה־20, כותב על אב שרצה לגרש את אשתו בעודה מעוברת, וכדי להתחמק מתשלום דמי הנקה, טען ״שמא לא תלד אותו חי כשאר הילודים שרוב נשים מעוברות מפילות״. זו קביעה סוביקטיבית, וקשה לקבוע על פי דבריו אם אמנם יש יסוד מוצק להנחתו. אבל עצם העלאת טיעון כזה אומרת שהיו מקרים כאלה. במקרה הנידון, היה זה תירוץ כדי להתחמק מתשלום (׳אשר לשלמה׳, דף קלו ע״ב, אות יו״ד סי׳ ג).

טקס חינה לדוגמה שנערך באחרונה

 נסיבות האירוע

במאי 2001 ערכה להקת צפון-מערב שבניהולי ערב חינה לדוגמה עבור הכלה תמי בר-חן, שעמדה להתחתן עם בחיר לבה אורן פרח. בני הזוג הצעיר הקימו משפחה מעורבת. אם הכלה, גב׳ שולה בר־חן, ילידת מראכש, שמעה על תכניתה האמנותית של הלהקה ״חתן וכלה בשירה ובפיוטים של יהודי מרוקו״ וביקשה להראות לבני משפחת החתן מן ההוויי ומסורת החתונה של יהודי מרוקו דרך טקס חינה שיבליט את ערכי החתונה של יהודי מרוקו ומשמעויות הטקסים המסורתיים הכלולים בה. אבי הכלה, עו״ד נסים בר־חן, לא היה שלם עם החלטת אשתו וסבר שהטקס לא יעלה יפה ואף עלול לשבש את היחסים עם מחותניו לעתיד, שמסורות אלה היו זרות להם, אך קיבל לבסוף את הדין בגלל התעקשותה של אשתו. לספקות וללבטים אלה של המשפחה לא היינו מודעים כשהכנו את תכנית הערב במסגרת הלהקה, אלא זמן רב לאחר קיום האירוע."

• להקת צפון מערב פועלת זה יותר מעשרים שנה במסגרת היחידה למעורבות חברתית שבדיקנאט הסטודנטים ובחסות הפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת חיפה, בניהולי ובהדרכתי. מטרת הלהקה להביא לתודעת הקהל הישראלי את מגוון המסורות המוסיקליות ואת היצירה השירית והפיוטית של יהדות צפון אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט, בשתי הלשונות המקוריות של הקהילות השונות, העברית והערבית היהודית.

הלהקה מורכבת בעיקר מבוגרי אוניברסיטת חיפה ומנגנים שמחוץ לאוניברסיטה. בתשס״ג חברי הלהקה הם: מוריס אזרד ( דרבוקה), מלכה בוחבוט־שלו, יובי בוקסים־אמסלם, חנה בן חמו, אורלי דובני, שלום דן (עו-ד), רפי וקנין (אקורדאון), יחיאל חליווה (כנור), אלי טולדנו, רחל מויאל, אשר משאלי (כנור), אלי פדידה.

הלהקה מבצעת מחרוזות שירים, פיוטים ובקשות רבות מתון מסורת ״שיר ידידות״ ומסורות אחרות, וכן קטעים ארוכים בצורת רעפים מוסיקליים מתון מסורות המוסיקה האנדלוסית של מרוקו(אל־אלה) ושל אלג׳יריה (אל־גרנאטי) בזמרה ובנגינה. הלהקה מעלה על הבימה גם שתי מסכות שמציגות תמונות מחיי הקהילות היהודיות במרוקו באומר, בצליל, במשחק, בריקוד, בזימרה ובנגינה. המסכות מתבססות על שירי נשים, פיוטים, פתגמים ומסורות לשוניות מגוונות של קהילות שונות. המסכת הראשונה, ״חתן וכלה בשירה ובפיוטים של יהודי מרוקו״, מתמקדת בדמויות החתן והכלה, ביחסים הנרקמים ביניהם לפגי החתונה ובבעיות האנושיות והמשפחתיות המתעוררות עקב אירוע מרכזי זה בחיי האדם. המסכת השנייה, ״אורחים ומארחים בשירה, בפיוטים ובפתגמים של יהודי מרוקו״, מתמקדת בערכי האירוח המקובלים ביהדות מרוקו, ביחסים הנרקמים בשעת האירוח, בכיבוד ובמשקאות המוגשים ובשבחי עקרת הבית. המסכת כוללת גם שיר סטירי על הנשים, וכן קטעי שירה על גורל האדם.

באחרונה הוציאה הלהקה ערכה ראשונה עם עשר סדרות של שירים ופיוטים מתוך הרפרטואר שלה והקלטה מלאה של המסכת ״חתן וכלה בשירה ובפיוטים של יהודי מרוקו״. הערבה כוללת קלטת וידאו, שני תקליטורים ושתי קלטות אודיו וכן חוברת עם פרטים על פעולות הלהקה וחבריה ועם תמליל השירים והמסכת באותיות עבריות; ראו ערכה.

הערת המחבר : עו״ד נסים בר־חן שלח על כך ביזמתו מכתב להנהלת אוניברסיטת חיפה ובו פירט את לבטיו המוקדמים בקשר לערב החינה והביע לבסוף את תודתו הרבה על החווייה התרבותית העמוקה, והמפתיעה, שחווה בערב זה עם בני משפחתו ואורחיהם.

האירוע נערך באולם אירועים של בית מלון ירושלמי, שסיפק את שירותי ההסעדה לכמאתיים המוזמנים שהיו נוכחים. לקישוט אולם האירוע שכרו הורי הכלה את שירותיה של חברה מתמחה בהשכרת ציוד ותלבושות ממרוקו, שהקימה פינת ישיבה מיוחדת עבור הכלה והחתן ומיקמה כלים, אביזרים וחפצים שוגים שיובאו ממרוקו על הבימה וליד פינת הישיבה. כמו כן, באולם האירועים הוכנו שני כסאות מוגבהים לישיבת הכלה והחתן בזמן שנוהלו הטקסים האחרונים של האירוע, טקס הצגת המתנות וטקס מריחת החינה.

התכנית המיוחדת, שהוכנה לערב זה, כללה בעיקר שחזור אירועים וטקסים שהתקיימו בערב החינה המרכזי של יהודי מרוקו תוך התאמתם למקום ולזמן ותוך ניצול ביצועי המוסיקה והשירה ממסורות יהודי מרוקו שלהקת צפון-מערב התמחתה בהן. לשם כך נקבעו שבע תחנות שונות בטקס שכללו פעולות שנגעו לחתן ולכלה ולבני משפחותיהם וכן ביצוע שירים ופיוטים מתאימים ומותאמים. כאחראי על הטקס חיברתי שיר בן שבע סטרופות על אירועי החתונה היהודית המסורתית במרוקו הן כדי שישמש חוט מקשר בין חלקי הטקס השונים הן כדי לתת למוזמנים מושג־מה על מסורות החתונה של יהודי מרוקו ומשמעויותיהן הסמליות ועל מה שעמד להתרחש באולם. הסטרופות של השיר יובאו כאן כפי שהן בוצעו במסגרת התחנות השונות של הטקס. הטקס בניהולי נערך אחרי שהאורחים סיימו לאכול את המנה העיקרית של הארוחה החגיגית. עד לזמן זה הנעים תקליטן לאורחים את האירוע בשירים ישראליים, לועזיים ומזרחיים.

בדברו על האסמאעילים בפרס כחשישים, ועל מנהיגם כ׳זקן מן ההר׳, עשה מרקו פולו, או מעתיקו, שימוש במונחים שהיו כבר ידועים באירופה. מכל מקום, מקורם של מונחים אלה הוא בעצם בסוריה ולא בפרס. המקורות הערביים והפרסיים מבהירים היטב ש׳חשישי׳ היה כינוי מקומי שבו נהגו לכנות רק את האסמאעילים שבסוריה ולעולם לא את אלה שבפרס או בכל ארץ אחרת." התואר ׳הזקן מן ההר׳ אף הוא סורי. היה זה טבעי בעיני האסמאעילים לכנות את מנהיגם ׳הזקן מן ההר׳ (שיח׳ בערבית או פיר בפרסית), תואר כבוד מקובל בקרב מוסלמים. ואולם הכינוי המיוחד ׳הזקן מן ההר׳ היה ככל הנראה בשימוש רק אצל הצלבנים בסוריה, שכן עד עתה טרם נתגלה בחיבורים הערביים בני התקופה.

המונח הערבי שיח׳ אלגַ׳בל הוא תרגום מאוחר של ביטוי בלשונות אירופה. אפשר שהמונח שנעשה בו שימוש בפי הצלבנים, הוא תרגום של ביטוי ערבי שאותו שמעו הצלבנים בערי סוריה. ר׳ בנימין מטודילה מתאר את מנהיגם של החשישים כ"שיך אלחשישין׳ ומוסיף ״והוא הזקן שלהם ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו כל אנשי ההרים׳׳. קרוב לוודאי שהמונח ׳הזקן מן ההר׳ מושתת על אי הבנה של המלה הערבית שיח; שהיתה המונח השגור לציון שמו של מנהיג הכת האסמאעילית, ובאופן מקרי התחלפה בשם ההר שבו התגורר.

מונח אחר שבו נהגו לכנות את שתי קבוצות החשישים, הן אלה של פרס הן אלה של סוריה, היה פידַאי. אולם נראה שתולדותיו של מונח זה נעוץ להן בכיוון הפוך מתולדותיו של המונח הקודם. תחילה שימש כינוי זה במקורות פרסיים לציון לוחם אסמאעילי היוצא בשליחות מנגנון ההטפה. המונח כמעט לא נודע בסוריה ומכל מקום אינו מופיע במקורות בני הזמן המתארים את מעשי ההתנקשות והרצח שביצעו חשישים. אולם, מאוחר יותר, נעשה המונח, בצורתו הפרסית, פידאוי, כינוים הרווח של האסמאעילים בסוריה. אבן ח׳לדון מתאר במקדמה שלו את ״החשישים האסמאעילים הידועים עד ימינו אלה כפידאויה״, הערה שממנה משתמע שמונח זה היה חידוש מאוחר למדיי. המונח שימש גם בפיהם של סופרים ערבים מאוחרים, כגון ח׳ליל בן שאהין אלט׳אהרי ואלמקריזי, פעמים בהוראתו הפרסית בשליח בשירות מנגנון ההטפה ופעמים בהוראה כללית של בן הכת האסמאעילית.

 הביטוי קנה שביתה באמצעות הרומנסה הערבית העממית על בַּיְבַּרְס שבה מתוארת קבוצה של הרפתקנים, שאינם רוחשים אמון כלשהו לשום שליט למעט מנהיגם וחבריהם לקבוצה. נראה שאת תחייתו המחודשת של המונח יש לייחס לקבוצה של קושרים עות׳מאנים ב־1859, אשר בשבועותיהם הסודיות נהגו לכנות עצמם בצורה הפרסית של המונח – פידאי. מאז השתגר המונח והשימוש בו נעשה אופנתי. השימוש במונחים אלה בבינוי הן לענף הפרסי והן לענף הסורי של הכת נעשה רווח. תיאורו של מרקו פולו, בדומה לתיאורו של אודוריק מפורדנון (Odoric of Pordenone) כחמישים שנה אחריו, העמיק את הרושם העז שהטביעו החשישים על דמיונה של אירופה. הסיפורים על גני העדן, על קפיצות המוות של חברי הכת, מיומנותם המופלגת בהתחפשות וברצח ודמותו המסתורית של מנהיגם, ׳הזקן מן ההר׳, מהדהדים היטב בספרותם של עמי אירופה. סיפורים אלו התפשטו מתחום ההיסטוריה וספרות המסעות אל תחום השירה, הבדיה הספרותית והמיתוס. לסיפורים הייתה השפעה גם על הפוליטיקה. החל משלב מוקדם היו מי שגילו את טביעות אצבעותיו של ׳האיש הזקן׳ ברציחות פוליטיות ובניסיונות התנקשות אפילו באירופה. מסופר שבשנת 1158 כאשר פרדריק ברברוסה צר על מילנו, נתפס במחנהו חשישי. בשנת 1195 כאשר ריצ׳רד לב הארי היה בצ׳ינון (Chinon), נעצרו לא פחות מחמישה עשר איש שכונו חשישים, והודו כי נשלחו על ידי מלך צרפת להרוג אותו. לא חלף זמן רב עד שהאשמות כאלה נעשו תכופות וכמה מושלים או מנהיגים הואשמו בכך שבאו בברית עם ׳הזקן מן ההר׳ והשתמשו בשירותם של שליחיו כדי לחסל אויבים לא רצויים. אין ספק שלהאשמות אלה לא היה בסיס. למנהיגי החשישים בפרס או בסוריה לא היה שום עניין בתככים ובמזימות שנקשרו במערב אירופה; האירופים לא היו זקוקים לעזרה מבחוץ באומניות הרצח השונות. במאה הארבע עשרה הפך התואר ׳אסאסין׳ (חשישי) מילה נרדפת לרוצח ומכאן ואילך לא נשמר במילה שום קשר מיוחד לכת שזכתה בכינוי זה במקורו.

זה הספר קיבלתיו במתנה מאת ידידי הרב אברהם אסולין מאלעד הי"ו, וקיבלתי ממנו רשות לפרסמו את דבר הספר ברבים, על מנת לזכות את בני העדה המפוארה לדור דורים. על כך אני מודה לו

זה ספר תולדות אדם (בר׳ ה׳ א׳ ת״י דין ספר יחוס)

עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם (משלי י״ז, ו׳)

אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן כל שהוא ת״ח ובנו ת״ח ובן בנו ת״ח, שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולים שנאמר ואני זאת בריתי וכו', לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם. (בבא מציעא פ״ה ע״א).

רבן גמליאל בנו שלי רבי יהודה הנשיא אומר: …וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת ליעד. (מס׳ אבות פ״ב מ״ב).

אמר ר׳ חמא בר חנינא כשהקב״ה משרה שכינתו אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שנא׳: בעת ההיא נאום ה׳ אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל. לכלי ישראלי לא נאמר: אלא לכל משפחות, והמה יהיו לי לעם. <מס׳ קידושין ע׳>.

ואיתא בב״ב ט״ו ע״ב עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו וכוי. דאמר רב יהודה אמר רב לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה. (ב״ב ט״ו:).

אודה ה׳ בכל לבב, בסוד ישרים ועדה, שגמלני כל טוב, וזיכני להעלות על ספר את תולדות משפחתנו הרמתה ולגלות אור יקרות, פעולת צדיקים לחיים אנשים מן הרמתיים מזוקקים שבעתיים, מקודשים משמיים, אראלים ותרשישים.

אכן, מכל ילדותי ומשחר נעוריי גדלתי בבית אבא מארי, על מורשת אבותינו הקדושים והטהורים אשר ייחוסם מגיע עד לנשר הגדול, רבן של כל ישראל, מאור הגולה אשר כל ישראל הולכים לאורו, רבנו משה בן מיימון, הרמב״ם ע״ה; כי בימי קדם היו נקראים בן מיימוני, ואילו בתקופה מאוחרת יותר נתקצר השם לבן מאמאן, ורק בדורות האחרונים ממש נשמטה המלה ״בן״ משם משפחתם ונקראו בפי כל מאמאן. ואכן ותיקים בארץ הקודש, בצפת וטבריא, מאשרים קבלה זאת כפי שהעיד עליה הרה״ג כמוהר״ר שלמה אוחנה זצ״ל שהגיע בזמנו כשד״ר מארץ הקדש למרוקו.

תוך צמיחתי על מורשת אבות זו, אפופה בהוד והדר, השיאוני רעיוניי, מימי חורפי, להתחקות אחר שם משפחתנו, ולחקור את שושלת היוחסין שלנו, ע״מ לשזור חוליה אחר חוליה, בשרשרת הזהב המשפחתית, המונה כעשרה דורות של רבנים, דיינים, נגידים וראשי קהל; וכפי שרבנו מימון היה דור שמיני לרבנות ולדיינות ומנה אותם כמרגליות: ״בן החכם הגדול רבנו יוסף, בן הרב רבנו יצחק, בן הרב הדיין רבנו עובדיה, בן הרב הדיין רבנו שלמה, בן הרב הקדוש רבנו יוסף, בן החכם רבנו עובדיה ז״ל״ כך נהג מו״ר אבי שליט״א למנות את רבני השושלת המשפחתית מדור דור, אב ובנו ללא הפסק: הדיין מורנו ורבנו יהושע, בן המלאך הקדוש הדיין רבנו רפאל עמרם, בן הרב הקדוש רבנו רחמים יוסף, בן המלאך הקדוש הדיין רבנו רפאל, בן החסיד הקדוש רבנו יהושע חיים אהרן, בן החכם רבנו שלמה, בן החכם רבנו שלום זצ״ל״, כי עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי י״ז, ו׳).

 

קצת חנוכה ופורים, סימן אנכי

משה בן יעקב המכונה:בן הרוס חזק ואמץ וברוך וחזק

לחן: מי כמוך ולחן:קימה אל היכלי.

הקצידה ארוכה מאוד, ולכן אפרסם אותה בהמשכים – אלי פילו

הקצידה פורסמה בשנת תשט״ז בכתב־עת ״מאורות״ הרמב״ם.

שיצא במלאת 750 שנה לפטירת

דו שיח דמיוני בין פורים לחנוכה, כאשר כל אחד מנסה להקניט את השני….בערבית עם תרגום של המחבר רפאל בן שמחון….מתוך הספר " יהדות המגרב " של רפאל בן שמחון

המשך מפוסט קודם

כ׳רשוף ות׳אבג׳א פ׳ייא יתצאבו,

 כ׳רשוף ותאבג׳א בי ימצאון,

 

ולבגדי בלפו׳ול לכ׳דר ביה יטיבו,

ובכורי הפלפל הירוק אז יבשלו,

 

ות׳רפ׳אס מן קלב א־רמל יחפ׳רו,

וכמהים מתוך החול יחפרו יביאון,

 

 וויזיבו,וסאבל טרי מן קלב לוואדאני.

 ודג טרי מתוך הנחלים.

 

וכת׳רת לכעאכ וקוות לבויו

וריבוי הכעכים ורוב ה״בויוז״

 

ולמאסאסאפאן מעמרין בלחנוט מעא

 והגלוסקאות בתמריחים וממולאים

 

לוז,וטייאפ׳ר מעמרין בזביב ולגאווז

עם שקדים,וצלחות גדושות

 

ולחות מסרמל מקלי על סהוואני.

 בצימוקים ואגוזים ובקערות דגים מטוגנים ומטובלים.

 

א־נווא מקליין פ׳וסט למידא

לוזים קלויים על השולחן,ישמחו יפ׳רחו

 

וויפייטו פ׳י אוסט

הכל ויפייטו באמצע הסעודה.

 

א־סעודה וויקולו קבאל פ׳י רושלים

ויאמרו:לשנה הבאה בירושלים

 

האגדא,בן דוד יפ׳כנא ונכונו האניין.

ככה.בן דוד יגאלנו ונהיה שאננים.

 

האד־סי מא יעמלוה גייר פ׳סעודה

הכל זהו מה שעושים רק בסעודה

 

 ופ׳סבאח יאכלו ״ברכוכס״ בלחליב

ובבוקר יאכלו ברכוכיס בחלב

 

וזבדא,ולחלווא לדרארי כל וואחד

וחמאה וממתקים לילדים כל אחד

 

 פ׳ידו גרדא,ישבעו וויסייטו

ידו הדה,ישבעו ויותירו האוכל

 

לכייר פ׳קלב לוואני.

תוך הכלים.

 

אלקלב פ׳רחאן יסיפ׳דו האדא להאדא,

הלב שמח ואיש לרעהו ישלחו

 

 מן טביך די יעמלו לזמיע סעודה,

 מהתבשיל שיעשו לכל הסעודה,

 

 ולמסאכן יסיפ׳דו ידוקו לעאדא,

וממין המנהג לעניים לטעום

 

שווא הווא קריב אוו ברראני.

יגישו,בין אם הם קרובים או רחוקים.

 

א־נאס יזורו מן האד דאר להאדי,

העם יבקרו מחצר לחצר,והרבה

 

 וקוות טביך מנזל פ׳וק למייאדי,

תבשילים ערוכים על השולחנות,

 

 מא יחכם דאכ לוואקת לא קאייד

לא ישלוט ביום ההוא לא שופט

 

 וואלא קאדי,כ׳ליה יזרח סאחבו

ולא שוטר,אף אם יפצע חברו אין

 

 מא עליה סרעאני.

לו דמים.

 

האדא כלאם עממי פורים בתחקיק,

אלה דברי הדוד פורים באמונה,

 

 וזאת חנוכה עייאנא מן טריק,

והנה חנוכה באה מן הדרך חולה,

 

 וזרא שושן פורים כ׳אהא שקיק,

וירץ שושן פורים האח הקרוב,

 

באס יעמל שלום באיין לכ׳וואני.

לעשות שלום בין אחים.

 

ריתני אנא אולייא ונתי ראזל,

ראיתני אני אשה ואתה גבר,הנני

 

 נג׳לבב בזהד רבי עז״א ואז״ל,

ינצח אותך בכוח האל,כמה אנשים

 

בסחאל מן וואחד כא יתעססא פ׳יק

יסתפקו בך (בפורים) רק בחבילת

 

ג׳יר בקבטא דלפ׳ול,ומא יכ׳רז־סי

צנון,ולא יצאו מביתם לקבל

 

מן דארו ישעא לזיראני.

מתנות משכנים.

 

ונת׳י גייר סאעי מן זמן חת׳א ליום,

ואתה הוא הקבצן מאז ומתמיד,

 

ושדא תפ׳ות ולמעאיירא תבקא ותדום

הצרה עוברת והחרפה תישאר

 

 ודי ית׳כל עלא בנאדם חאייתו מהדום,

 ותתמיד,והבוטח באדם,קירו נהרס

 

וואנא את׳כאלי עלא אללאה א־רחמאני.

 ואני בטוחה על אלהי הרחמים.

 

שקסי ות׳עללם מן זמיע נאס פ׳חאליכ,

שאל־נא לאנשים שכמוך,הקללה

 

 לקללה פ׳מוזונתיך ופ׳תסוויר נהאריכ,

 בממונך ובריווח יומך,בפניך

 

 פ׳וזהיכ ידחכו,ופ׳קפ׳אתיכ יקולו

 ישחקו ומאחוריך יאמרו,

 

מת׳אליכ,מא יכון פ׳קבילתי יא רב לפ׳וגאני.

לא ירבו כמותך בקרובים.

 

חבת תעיירני יא קליל תראבי,ופ׳ייא

חפצת להעליבני,הא חסר תרבות!

 

ינחללו זמיע לכ׳וואבי,דלכ׳ליע

בי יפתחו החביות ולכל אהובי

 

ושראב ונפ׳ררק עלא חבאבי,ודי מא

אחלק בשר ויינות,ולמי שאין לו

 

 ענדו־סי נסיפ׳דלו כליה יכון ברראני.

כלום־אשלח,ואף לזרים.

 

זכות ולצצווה פ׳סעיל לפתילה,אידא

זכות ומצוה בהדלקת הפתילות,

 

יג׳לדהא וויסעלני כל לילא,יכונו

ואם תהיינה עבות וידלקו כל

 

 אולאדו חכמים וכבאר לקבילא,וזית

הלילות,יהיו בניו חכמים גדולים

 

 סאפ׳י כיף א־דמעא דלעייאני.

וביחוד בשמן הזך כמו דמעות העיינות.

 

קרבן שבטים ינקראוו פ׳ייאמי,       

קרבן השבטים יקראו בימי,הלל

 

ולהלל וספר תורה כל נהאר בישמי.

וספר תורה כל יום בשמותי,

 

מתתיה או אולאדו מא כ׳ללאוו חתא           

מתתיה ובניו לא השאירו אויב,

 

 חראמי,מן זריעת יון קבילת אנצראני.

מזרע יון משפחת האדומים.

 

ופ׳לליל ופ׳נהאר ידכרו פ׳עאלי,     

ובלילה וביום יזכרו פעלי,נסים

 

נסים די זראוו אוקת כאן היכלי,     

שאירעו בזמן היה היכלי,קיים

 

וואקף ומזמוע זמיע לישראלי,       

ונאסף שם כל ישראלי,גדולים

 

כבאר וזג׳אר עשיר ועני.   

וקטנים עשירים ועניים.

 

אוול קבל מא כ׳לאקת אנא,תווקף   

אז עוד לפני הולדתי,הוקם

 

למשכן ות׳רת׳בת לכהונה,ונזלת     

המשכן ונוסדה הכהונה,ושכנה

 

פ׳וסט למחנה שכינה,פ׳וסט ישראל 

בתוך מחנה שכינה בקהל ישראל

 

בררה מן לבראני.

וגם בגרים.

 

מנורא האד־סי תעמאל לארון,ושולחן

 מיד אחרי־כן נעשה הארון

 

 ולמנורה יסעלהא אהרן,ולמבכר יבכרו

והשולחן והמנורה שהדליק אהרן,

 

באס יתבעד לחרון,ולקורבנות        

וקטורת הקטירו לסלק החרון,

 

יתקררבו מא ילהום חסבאני.         

והקרבנות בלי מספר היו נקרבים

 

ישראל כאנו מזמועין כלהום,ולג׳מאם

 ישראל היו מקובצים כולם,וענן

 

ידררג א־שמש עליהום,ולכסווא     

עליהם מהשמס סתרם,ושמלותם

 

כאנת תכבר פ׳וק מנהום,ולמן ינזל

יגדלו עליהם כמדתם,והמן ירד

 

 פ׳סבאח לבכראני.

בהשכמה לבקרים.

 

צדקה די זמעו ישראל אל־משכן,ביהא

 הצדקה שאספו ישראל למשכן,בה

 

 נבנה למקדש ותקן,והייא כא ת׳פ׳כ

נבנה המקדש ותוכנן,והיא

 

מלמות תחקיק חקאן,ותחייד לבלא די

המצילה מן המוות באמת ואמונה,

 

יזי ג׳פ׳לאני.       

ותסיר כל פורענות וחולאים.

 

ואולאדי,שת׳א ותלאתין הומא,       

ובני,שלושים ושש הם,ושמונה

 

וענדהום תמנייא דלכ׳דדאמא,        

משרתים להם,כאשר אקבצם מיד,

 

גייר נזמעהום ברבע דלכלמא,.

יבדרו לזבאל וויעאוודו לוטאני.

ילהטו הרים ויחריבו ערים

 

ביה יבדאוו יא שיך לחמאק

בך יתחילו הא זקן מעלה גרה,כי

 

תזא תעאיירני,מותך תסבאק,         

באת להעליבני ומותך בידי,בשרך

 

ולחמך יתפרק פיווסט לטבאק        

יבותר ויחולק בקערה,כי אתה

 

די תעאייר לאלאת נסוואני.

מחרף גברת הנשים.

 

רוס סמיד פייא ינפתלו,ושפנז        

רוס סולת בי ירסו,ולביבות

 

מעא לעסל פייא יתכלו,ולכול         

בדבש אז יאכלו,וכל העם הם

 

א־נאס תזברהום יחתאלו,עלא        

יתכוננו לחנוכה וראש חודש יחד חנוכה

 

וראש חודש תנייאני.

השנים.

 

ונתי מא פיק גיר טמע אדנייא,        

ואתה אין בך רק בצע העולם הזה

 

פלליל יאכלו מליח וסבאח,תסבאח

בלילה יאכלו לשובע ובבוקר

 

לכרס כ׳אוויא,ובעדן תעמל פ׳יהא   

הכרס ריקה ואף על־פי שתמלאנה,

 

 ראוויא,תג׳דר פ׳י סאעא פ׳חאל לעדייאני.

תבגוד מיד כאחד האויבים.

 

כ׳אופק פ׳י קלב למסאכן אבדא,ג׳יר

כל הזמן בלב העני פחד ורעדה,

 

יכ׳מם פ׳י אוסט א־סעודה,די מא     

חושב ודואג בשעת הסעודה,כי

 

ענדו באס ילקא לילת להגדה,באס   

אין לו מה לספק לליל הגדה,

 

ישרי זראע ולגיפן אלכסראני,        

מאין יקנה חטי הפסח וגפן לסדרים.

 

וחסם יא פורים וסיר פ׳חאלכ,לא    

ועליך להתבייש,פורים,וללכת

 

נחל פמי כטאר קודאם קראניק,ונזיד

לדרכך,פן אצטרך לפתוח פי יותר

 

נפ׳דח ביכ קדאם זיראניכ גייר רבט

בפני חבריך,ולהוסיף לגלות

 

פ׳ממאכ לא תזיד תוואזבני.           

חרפתך באזני שכניך,בלום פיך אל תוסף הרבות דברים.

 

נחא פורים ראסו וקצר,וקאל

הרכין פורים ראשו והתוודה,

 

לחנוכה אנא דאצר,סמחלי וקלבב

ויאמר לחנוכה:אני הפרזתי על

 

 עלייא לא תכ׳סר,חסב פמקאמך

המידה,סלחי לי ואל תהיי בקפדה

 

 נתי זוד מני.

את יותר ממני,מקומך בגדולים.

 

זראת חנוכה ובאסת בראסו,ובאס

מיהרה חנוכה ונשקה ראשו,וישק

 

 חתא הווא בראסהא קדדאם נאסו,

גם הוא אותה בפני אנשיו

 

 וסמחו באעאדהום לבעד ותהננאוו

ויסלחו זה לזה ושניהם נפגשו,

 

 וגלסו,ועמלו נהאר כביר בזוז תנייאני.

ויעשו יום גדול ששים ושמחים.

 

קאלתלו חנוכה נתי כ׳אי שקיק,מן

ותאמר לו חנוכה:אתה אחי ידידי

 

זמאן חתא ליום ונתי ענדי סדדיק,

מאז ועד הנה נחשבת אצלי לצדיק

 

 מתתיהו או אולאדו ומרדכי אסדדיק,

מתתיהו ובניו ומרדכי הצדיק,הם

 

די רתבונא בזוז תנייאני.

יסדו אותנו שנינו לדור דורים.

 

מברוק סעד הווא וויתהדן,די יקרא

מבורך ומאושר ושבע נחת,כל מי

 

 האד לקצא יכון סחיח לבדן,

שיקרא הסיפור הזה,וחזק ובריא,

 

 וויעטיוולו קרעא פ׳וסט גן עדן,

יהי לו חלק בגן עדן וינצל

 

פ׳וסט ישראל עשיר ועני.

משחת,תוך כל ישראל עשיר ועני.

 

חן־מננא יא רבי,בזכות שמואל

חון אותנו אלהי אבי,בזכות

 

 הנביא,קול מבשר אליהו התשבי,

שמואל הנביא,קול מבשר אליהו

 

 יזי מעא בן דוד ונגלסו האניין.

התשבי,יבוא עם בן דוד ונשב בטוחים

 

תם.תם.