ארכיון יומי: 18 במרץ 2016


תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק-שלום בר-אשר

תעודה ד (כתב יד 1825.0120)

. אמור לו  – ליד החכם היקר משה ממני אני, יעקב בן יוסף אדרוש בשלומך על בני ביתכם כולם.

ועכשיו הוי רבי משה, אני חשבתי שמילתך היא מילה – ואין לפקפק בה. אבל אותו יהודי לא עשה לי דין, לא בפעם הראשונה ולא בשנייה, ושלחתי התראת חכמים ולא דן את דיני. ועכשיו הנני מבקש מה" יתברך וממך שתשלח לי את הניר – מסמך – שלי. ומכלוף בן אברהם, אמור לו שיאכל אותי בשמיניותי – שמיניות של מתקאל, מטבע כסף נפוץ – . אם הזמן ארוך – הרי כתבתי לך עליו וזה כתבו. 

ואני עבד ה' משה בן דוד דורש בשלומך, ועכשיו אני מבקש מה' יתברך וממך שתעמוד ותשלם ליעקב שנמצא אצל אותו מכלוף. ושלום על החכם השלם, הרב הגדול כבוד הרב, יעקב בן שמחון נטרייא רחמנא ופורקנא ושלום רב. ליד כה"ר משה מאצלי אני, יעקב בן יוסף דורש בשלומך, ופורץ גדר ישכנו נחש. 

זה מכתב לרב משה [אביכזר] מיעקב בן יוסף.מחקרים

לייד [ליד] ה״ה [החכם היקר] משה מע״א [=מן ענדי אנא = ממני אני] יעקב בן יוספ נס׳׳ע וס״ע [=נסללם עליך וסלאם עלא = אדרוש בשלומך ושלום על] האל דארכום ג׳מיע [=בני ביתכם כולם]!

ועכשיו, ייא – זו מילת הפנייה בערבית – רבי משה, אנא יחשאבלי דבור דיאלך – מא פיה כלאם [=אני חשבתי שמילתך היא מילה – ואין לפקפק בה].

הערת המחבר : המילה העברית ךפור שחדרה לערבית שימשה גם במשמעות ׳הבטחה׳. למשל הביטוי בנאדם די מא ענדו דיבור באופן מילולי מיתרגם ׳אדם שאין לו דיבור/ אך כוונתו לדיוקה היא אדם שאינו מקיים את הבטחתו

 ודאק ליהודי מא עמללי שי שרע, לא פנובא לולא ולא תאנייא. וציפטתלו להתראה בלחכמים ומא עמללי שרע [=אבל אותו יהודי לא עשה (=דן) לי דין, לא בפעם הראשונה ולא בשנייה. ושלחתי לו התראת חכמים ולא דן את דיני]. ולדאבא חבת מן הית״ו – ה' יתברך ומנךּ, ממך –  אילא מא תציפטלי כאגטי [=ועכשיו הנני מבקש מה׳ יתברך וממך שתשלח לי את הניר (=המסמך) שלי].

הערת המחבר : במקומות ההם, כשאדם פנה בבקשה חשובה או דרמטית למישהו, אמר לו על פי רוב בערבית ״אני מבקש מה׳ יתברך וממך״. בלשון זה קיבלה בקשתו של המבקש יתר תוקף.

ומכלוף ן׳ ברהם קולו יאכלני פתמנייאתי [=אמור לו שיאכל אותי בשמיניותי (שמיניות של מתקאל, מטבע כסף נפוץ)]; אידא זמאן טויל האני כתבתליך פיה וז״כ [=אם הזמן ארוך – הרי כתבתי לך עליו, וזה כתבו]: ואנא ע״ה [=ואני עבד ה׳] משה ן׳ דוד נס״ע [=נסללם עליך = דורש בשלומך]. ולדאבא חבת מן הית״ו אידא מא תוקפ חתא די תכלץ ליעקב ענד דאק מכלוף. [=ועכשיו אני מבקש מה׳ יתברך וממך שתעמוד ותשלם ליעקב (שנמצא) אצל אותו מכלוף].

וס״ע [=וסלאם עלא = ושלום על] ה״ה ה״ה כה״ר [=החכם השלם, הרב הגדול, כבוד הרב] יעקב בן שמחון, נר״ו וש״ר [=נטריה רחמנא ופרקיה ושלום רב]

[כתובת:] ליד כה״ר משה, מע״א [=מן ענדי אנא = מאצלי אני] יעקב ן׳ יוסף, נס״ע [=נסללם עליך] וש׳׳ר. ופגי״ן [ופורץ גדר ישכנו נחש]. זו תןספת הנהוגה בסופי מכתבים פרטיים.

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

רבי יצחק ורבי משה בני רבי יעקב פינטוכתר קדושה

בנו השלישי של ר׳ יעקב פינטו הראשון היה המקובל האלקי ר׳ יצחק פינטו. מחכמי מרקש. ביחוס הכתובה המצוי ביד זרעו, תארוהו בתארים מופלגים: ״הרב: הכולל, בישראל להלל, חסידא קדישא ופרישא, סבא דמשפטים, נר המערב״, וכו.

יראת שמים יוקדת ותמימה בערה בלבו של ר׳ יצחק. יראה זו ליבתה בו רוח קנאה לשם אלוקיו, והיא גרמה לו לגלות מארצו, מחמת מעשה שהיה.

וכה מסופר: יהודי מרקש ככלל יהודי מרוקו, שמרו בכל כוחם ומאודם על היבדלות מוחלטת מהגויים שביניהם דרו. בחכמתם ידעו, כי זהו הבסיס הראשוני לקיומם הנצחי כיהודים, כמאמר הכתוב: ״ואבדיל אתכם מן העמים, להיות לי״ (ויקרא כ,כו). בהיבדלות זו מנעו נישואי תערובת, ומנעו בכך נזק בלתי הפיך ליהדות בארצם. משום כך, מעטים מאד היו המקרים בהם ארעו נישואי גויים עם יהודים.

אולם, כבכל כלל, גם כאן היו מעט יוצאי דופן, ואחד מהם ארע במרקש בזמנו של ר׳ יצחק. גוי נוצרי אשר לבו חשק בבת ישראל, נטפל לאחת מבנות ישראל התמימות, והבטיח לה הרים וגבעות באם תיאות להינשא לו. אותה נערה היתה בעלת אופי חלש, וכך הצליח אותו גוי במזימתו, לכד את אותה פתיה ברשתו, הביאה לביתו, ונשאה לאשה.

כשמוע ר׳ יצחק על כך, לבש רוח קנאה, נטל רומח בידו, נכנס לתוך ביתו של אותו נוצרי, הרג את הנוצרי, וחתך את חוטמה של אותה אשה סוררת שבגדה בעמה ובבית אביה.

לאחר שנודע המעשה, נאלץ להימלט מעיר הולדתו, וברח לתוניס.

באגרת ששלח ר׳ יצחק לבני משפחתו, סיפר על כך שבסייעתא דשמיא מצא חבורה נאה של לומדי תורה בתוניס, וכי נתקבל ביניהם בכבוד רב. לאחר מכן מפציר באשתו וילדיו שיבואו לדור עימו, ומבקש מבני משפחתו, שהיות ובני תוניס עניים, יראו לשלוח עבורו כסף למחיה בידי עוברי דרכים. בנוסף, מצדיק את מעשהו,

ומתאר את כבוד שם שמים שהתרבה מכך, ומסיים, שבודאי בני ובנות ישראל ב בטוח יותר מאז מעשהו, וכפי שהעידו בפניו על כך. חי את שארית חייו בתוניס, ושם נתבקש בישיבה של מעלה.

עד אותו מעשה היה ר׳ יצחק מרבני מרקש, ונמנה על דייניה לצד אחיו ר׳ אברהם פינטו והגאונים: ר׳ אברהם קורקוס, ור׳ יצחק חרוש. בשו״ת נר מערבי (סימן כ״ה קי׳׳ח), מובאים פסקי דין מהשנים תקל״ג ותקל״ו בחתימתו, יחד עם הגאונים הנ״ל. גם בשו״ת אבני שיש להגאון ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו(ח״א צ ב), מובא שטר סילוק בחתימת ר׳ יצחק, וסמך על כך לדינא. כמו כן אברהם יגל להגאון ר׳ אברהם הכהן מתוניס (ליקוטים על הש״ס מסכת נדה לא:), מובא דבר תורה ששמע מר׳ יצחק בשם רבני מרקש.

בניו של ר׳ יצחק היו:

האחד, החכם השלם, החסיד ועניו, ר׳ מימון פינטו, מרבני מרקש, וכיהן בה כמורה צדק, ר׳ מימון היה גאון עצום ודיין מובהק, וכיהן בדיינות יחד עם הגאונים: ר׳ דוד צבאח, ר׳ אלעזר חזאן, ר׳ רפאל מסעוד בן מוחא זצ״ל.

שמו נודע לתהילה בכל רחבי מרוקו, ובהרבה משאלות ההלכה שעלו על הפרק בתקופתו נתבקש להביע דעתו, כפי שמוכיחים פסקי הדין הרבים שיצאו מעטו המופיעים בספרי השו״ת של בני דורו. מאותם תשובות ניכרת חכמתו הרבה, שליטתו הרחבה בכל מכמני התורה, וכוחו הרב בפסק.

במליצה שחיבר עליו ר׳ מסעוד בן מוחא נאמר: ״החכם, בנן של קדושים, קרא הרבה, שנה הרבה, מוליך ומביא, מעלה ומוריד, דברי חכמים כדרבנות, עומקן ורומזן – זה, הדור בלבושו, מאן דלביש מידה, לתורה ולתעודה, פאר הזמן נתבש״ם, זקן ויושב בישיבה, של ענוה גדולה מכולם, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, וכל העם יענון על החכם רבי מימון, מקודש מקודש״.

בנו של ר׳ מימון היה הגאון ר׳ יעקב פינטו, מרבני מרקש, והיה עניו מאד, ומתנהג בחסידות.

השני, ר׳ משה פינטו מרבני מרקש, עקר לטבריה, ונשלח ממנה כשד״ר לערי המערב בשנת תקפ״ח.

השלישי, כבוד החכם השלם ר׳ אברהם פינטו, אשר יצק מים ע״י אליהו. אמו היתה בתו של הרב הגדול, מעוז ומגדול, כמוה״ר מוסא בן דוד אוחיון.

בנו היה ר׳ ראובן פינטו, שעל מצבתו נחרת: ״אבן שיש מאירה מאנשי כנסת הגדולה, כמוהר״ר ראובן פינטו״, נפטר בשנת תרס״א.

בנו הרביעי של ר׳ יעקב פינטו הראשון היה הגאון ר׳ משה פינטו. מה שנודע לנו אודותיו הוא רק שהיה אחד מרבני מרקש, וכיהן בה כמורה צדק. (ואולי הוא שכיהן כדיין בבית דינו של הגאון ר׳ דוד צבאח. ראה כרם חמר יו״ד סוף סימן

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות-רוברט אסרף

יהדות מרוקו-רוברט אסרף

במאה התשע-עשרה, ארבע הקהילות בירושלים, טבריה, צפת וחברון, שלחו מדי שנה שליחים לארבע קצוות תבל כדי לקבץ את דמי ה״חלוקה״, התרומה שנועדה למחייתם של הרבנים בארץ הקודש. באותה תקופה מבחינים בעלייה משמעותית במספרם של השליחים שמוצאם ממשפחות מרוקניות חדשות או וותיקות בארץ ישראל תחת הכיבוש העותומאני.

שני המקרים הידועים ביותר הם רבי רפאל בנסימון (1847 – 1927) ורבי רפאל אוחאנה (1850 – 1902). הראשון היה בנו של מייסד הקהילה המרוקנית בירושלים, ופעמיים, ב-1888 וב-1889 בא לפס, עיר מוצאה של משפחתו. באותן הזדמנויות הקים אגודה שמטרתה הייתה הוצאה לאור של הכתבים הקלאסיים של הספרות הרבנית המרוקנית, ובייחוד ״עת לכל חפץ״ ו״משפט וצדקה ביעקב״ מאת רבי יעקב אבנצור. חבים לו גם את הגירסה המודפסת הראשונה בעידן המודרני, של הסידור של יהודי פס, ״אהבת הקדמונים״. אשר לרבי רפאל אוחאנה, תושב טבריה, הוא הגיע למקנס ב־ 1889, וניצל את שהותו שם לכתיבת ספר ״מיזכר הלכה״, הדן בגאבלה, המס על הבשר, אשר גרם למחלוקת בקהילת מקנם.

העלייה במספרם של מרוקנים שהתיישבו בארץ הקודש במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה באה כתוצאה מתנועה כפולה, שנוצרה בזכות השיפור הניכר בתעבורה הימית מצד אחד, וביטול המס הכבד מאוד שנדרש בעבר מעולי-הרגל היהודים המרוקנים על ידי מולאי עבדרחמן.

עד להתיישבותם של הצרפתים באלג׳יר, ב-1830, המסע בדרך הים היווה הרפתקה מסוכנת, עקב המצאם של שודדי-ים המכונים ״הברברסקים״ שלא היססו להתנפל על ספינות זרות, כולל כלי-שייט מרוקנים, כאשר הללו עברו ליד חופי אלג׳יריה או לוב. עם סיום ה״מירוץ ״ כוננו קשרים שגם אם לא היו תכופים יותר, היו בטוחים יותר. המועמדים לנסיעה יכלו להגיע, דרך אלג׳יריה או טוניסיה, לנמלים אירופיים שונים (מארסיי, גנואה וכיו״ב) שם היו קשרי תחבורה סדירים עם אלכסנדריה, ביירות ויפו.

בתחילה לא יכלו היהודים המרוקנים ליהנות כלל מן ההקלות הללו. מאז 1844 הוטל מס יציאה כבד ביותר על כל מועמד לנסיעה. זאת, עקב הרעשה כבדה של הצי הצרפתי את נמלי טאנג׳יר ומוגאדור. צעד זה נועד לעצור את יציאתם של היהודים, שנחשדו בכך שסיפקו לצרפתים ידיעות לגבי מערך ההגנה בנמלים המרוקנים. 

מ-1858 ואילך בעקבות בקשה מצד הרבנים בוטל המס הכפרי וזה איפשר ליהודים להגר – הגירה שבאופן פרדוקסלי התחזקה עם התיישבותם של הצרפתים באלג׳יריה אשר גרמה לדאגה בקרב משפחות רבות ממוצא מרוקני, שהתיישבו באוראן מסוף המאה השמונה-עשרה ואילך. קבוצות אלו, שהיו מסורתיות מאוד, חששו מפני התוצאות של ״התמערבות״ היהדות האלג׳ירית, שב-1844 נכפתה עליה השיטה הקונסיסטוריאלית הצרפתית.

הרב אברהם שלוש מאוראן, מרוקני במוצאו(1812 – 1858) צפה את מה שהוא ראה כסכנה, ובשנת 1838 עזב את אוראן יחד עם 150 מבני עדתו והתיישב ביפו, שבה כבר חיו כמאה יהודים. הרב, שהיה ביחסים טובים עם הרשויות העות׳מאניות, אפשר את הגעתם של מהגרים חדשים, וזכה להכרה רשמית בקהילתו, הודות להקמתו של בית-דין רבני. אחרי מותו של אברהם שלוש ב-1858, יהודי יפו מנו כ-500 איש, ריבוי ששימח את האיש שאהב לומר בערבית: ״הביאו מים, הביאו מלט, המשיח בדרך״.

בנו, אהרון שלוש, שנולד באוראן ב-1829, ירש אותו ורכש אדמות בסביבת יפו. הוא הקים את בית האבן הראשון ברובע החדש, נווה צדק. אהרון שלוש נהנה מתמיכתו של אדם שזה מקרוב הגיע, שמוצאו היה בטאנג׳יר: רבי יעקב בן שימול, שהתעשר מיצוא פירות לאנגליה ולאיטליה. הוא רכש, סמוך ליפו, פרדס, שבהמשך הפך להיות רכושו של סר מוזס מונטפיורי. הנדבן האנגלי הושיב שם שלוש משפחות ממוצא מרוקני במסגרת של פרוייקט שנכשל, להקמת מושבות חקלאיות.

בנו, שלמה, חידש בכך שהתחרה עם הערבים בפעולה המסוכנת של הורדת נוסעים מספינות שהגיעו ליפו, פעולה שעשרות שנים מאוחר יותר, גרמה לחשש-מה בלבו של עולה חדש בשם שמעון פרס. בנמל יפו לא היו מזחים, עקב האיכות הגרועה של המעגן בו. הספינות נאלצו לפיכך לעגון במרחק קשרים אחדים מהחוף, והנוסעים הועברו אל סיפוניהן של סירות, בתנאים מאד לא-נוחים. העלייה במספר המבקרים היהודים משנות השמונים של המאה ואילך, נתנה לשלמה בן שימול הזדמנות לפתוח בתחום פעילות חדש, ואפשרה לו ליצור קשרים עם החלוצים היהודים שהגיעו מרוסיה.

ב-1854 הקבוצה המרוקנית ביפו התחזקה במידה ניכרת, עם הגעתו של אחד מנכבדי רבאט, רבי אהרון מויאל, שהתעשר ממסחר עם אנגליה וגיברלטר. בשנת 1854 לאחר כישלון בהקמת מושבה באזור חיפה, התיישב תלמידו זה של רבי יהודה ביבאס ביפו, ואיתו 180 בני משפחה וידידים. עם מותו של רבי אברהם שלוש התמנה לראש הקהילה היהודית ביפו, תפקיד שעבר בירושה לבנו אברהם.

בביתו של זה האחרון התגוררו במשך שלושה חודשים של שנת 1882, הקבוצה הראשונה של ״חובבי ציון״ שבאו מרוסיה ומרומניה, לבדוק את האפשרויות להקמת מושבות חקלאיות יהודיות לאורך מישור החוף. אברהם שלוש יעץ להם והתערב לטובתם בפני הרשויות העות׳מאניות, וכך ״חובבי ציון״ הפכו אותו, עד למותו ב-1885, לנציגם בפלסטינה העות׳מאנית ונוצר החיבור בין היהדות המרוקנית לבין מאורע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל העתידית, ״העלייה הראשונה״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר