ארכיון יומי: 23 במרץ 2016


׳החרות׳ – עיתון לאומי בבעלות ספרדים-יצחק בצלאל

הגיליון הראשון 11-05-1909

הגיליון הראשון 11-05-1909

׳החרות׳ (כ׳ אייר תרס״ט – י״ד ניסן תרע״ז) היה עיתון עברי לאומי לידיעות ולפובליציסטיקה, בבעלות ובעריכה של ספרדים, ובהשתתפות בני כל העדות מהיישוב הישן ומהיישוב החדש. תדירותו התפתחה מפעמיים בשבוע ליומון. ׳החרות׳ הוא התרומה החשובה ביותר של הספרדים לעיתונות, ודאי עד הופעתו. השתתפו בו רבים ממשכיליהם וממנהיגיהם בעוד שבעיתוני הספרדים שקדמו לו, פרט ל׳המאסף׳, השתתפו מעטים. תדמיתו היתה עכורה ופורסמו בגנותו דברי ביקורת קשים. הדיון ב׳החרות׳ כולל את: הרקע להופעתו, תולדותיו, תפעולו, מאפייניו כעיתון, קשריו היישוביים והמוסדיים, עדתיותו, עמדותיו בענייני ציבור והתגובות עליו.

  • ייסוד ׳החרות׳ ותולדותיו

הרקע היישובי, העדתי והעיתונאי

מהפכת התורכים הצעירים (יולי 1908), שכוננה ממשל ייצוגי נבחר, ציינה שלב חדש בהתפתחות עיתונות הספרדים בארץ. בעלי זכות הבחירה היהודים בארץ היו רובם ספרדים, ואפשר שלכן העימות בין אלברט ענתבי לד״ר יצחק לוי על מועמדות לבית־הנבחרים תואר כאחד הגורמים לייסוד ׳החרות׳. זיקת ׳החרות׳ אל התפתחויות יישוביות אחרות באותן שנים – העלייה השנייה, ראשיתן של תנועת פועלים ושל פעילות ההסתדרות הציונית בארץ – היתה מצומצמת אך היה קשר מוקדם בין מייסדיו ועורכיו לאגודת צעירי ירושלים, שדגלה בציונות ובעברית.

הערות המחבר :       להשוואה עם עיתוני הספרדים קודם ׳החרות׳ ראו הפרק השביעי. מכמה בחינות, השגי ׳המאסף׳ רבים יותר, כמו משך הזמן של הופעתו ובהיותו כנראה הטוב בעיתונים מסוגו בזמנו.

          מייסדי ׳החרות׳ הכירו כמה אישים יהודים בתורכיה שהיו קשורים עם המהפכה, כמו החכם באשי ח׳ נחום וא׳ גלאנטי – ראו בהמשך. ׳החרות׳ היה גם כינוי לחוקה שניתנה עקב המהפכה. על התפתחות עיתוני הספרדים עקב המהפכה .

          מפלגת ׳הפועל הצעיר׳ טיפחה קשרים עם התימנים במושבות אך לא עם היישוב הספרדי, ואילו ׳פועלי ציון׳ ניסתה לפעול בקרב הספרדים אך בהצלחה מוגבלת, ושקלה שותפות עם ׳החרות׳, כמפורט בהמשך. עם המשרד הארץ־ישראלי ביפו קיים ׳החרות׳ קשרים אך לא נתמך על־ידו בכסף. עד כאן הערות המחבר.

העדה הספרדית באותה תקופה היתה מדולדלת, איבדה את הרוב שהיה לה ביישוב והרבנות הראשית שלה היתה במשבר משנת 1906 עד סוף התקופה העות׳מאנית. בשנים אלו בלטו כמה מנהיגים חילוניים בעדה, ביותר אלברט ענתבי ויריבו הפוליטי והיישובי ד״ר יצחק לוי, והתפתחה לראשונה אינטליגנציה צעירה מעורבת בענייני העדה והיישוב.

ערב המהפכה הופיעו בארץ שלושה עיתונים בעברית: ׳חבצלת׳, שבשנת ה־39 להופעתו הזדהה זה כבר עם היישוב הישן האשכנזי ואיבד מערכו כעיתון; ׳השקפה׳ של משפחת בן-יהודה שבתרס׳׳ט נקרא שוב ׳הצבי׳ והיה יומון: ׳הפועל הצעיר׳, בכור עיתוני הפועלים בארץ, שבתרס״ט הופיע אחת לשבועיים. לאחר המהפכה הוגשו כעשר בקשות לקבלת רשיון לעיתונים חדשים אך נוספו רק ׳הפרדס׳ ו׳החרות׳ ומקביליהם בלאדינו ובעברית. לא היתה זו עת גאות לעיתונות העברית. עיתוני ירושלים היו מושא לביקורת נוקבת ובלתי פוסקת, וביותר מצד הסופרים והעסקנים הציונים ביפו שנקטו יוזמות מרובות להוציא ׳עתון הגון׳ משלהם, כמפורט להלן.

׳החרות׳ ומייסדיו

על ייסוד ׳החרות׳ נכתבו גרסות שונות עם פערים, סתירות וטעויות. א׳ אלמאליח היה היחיד בין מייסדי ׳החרות׳ שכתב על ייסודו, אך בגרסות שונות ואף סותרות. הוא העיד, ליום השלושים למות המו״ל משה עזריאל (תרע׳׳ו), על עצמו כמי שיזם מיד לאחר המהפכה בתורכיה ייסוד ׳עתון עברי יומי הגון׳, עסק בהכנות העיתונאיות, פנה אל כל הסופרים העברים בארץ להשתתף בו והציע לעזריאל שותפות: ׳אתה תקדיש את דפוסך, אני את עתותי, ההפסד יהיה בינינו׳. כגורמים לייסוד ׳החרות׳ ציין אלמאליח: את המשטר העות׳מאני העריץ קודם המהפכה, השפל בחיים הציבוריים בירושלים שיחידים אַלָמים השתלטו עליהם, משבר הרבנות הראשית ׳שהטריד את הכוחות הרעננים שבעדות הספרדים והאשכנזים׳ ואת העיתונות  המקומית ש׳נאלמה־דום ותחנק מאימת הבקורת׳. הוא ציין את פועלו של עזריאל כמו״ל של ספרים ולוח שנתי בלאדינו וכסופר העיתון הקאהירי ׳לה ביארה׳, שבו פירסם מאמרי ביקורת חריפים על הנעשה בירושלים, אך לא את חלקו בייסוד ׳החרות׳.

חצי יובל שנים אחר־כך, תיאר אלמאליח רקע שונה לגמרי להופעת ׳החרות׳, שעיקרו פעילותו היישובית של אלברט ענתבי ו׳המלחמה העזה׳ של כמה עסקנים נגדו בסדרת המאמרים ׳הנרגנות הגדולה׳ מאת איתמר בן־אב״י ב׳הצבי׳. לדברי אלמאליח:

 " אי אפשר היה להשאיר את דעת הקהל בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ תחת הרושם המוטעה של מאמרי ׳הצבי׳ [״.] אז נוצר הרעיון ליסד עתון יומי בלתי תלוי, בתמיכתו המוסרית של אברהם ענתבי והרב נחום בקושטא ובעזרתם החשובה של סופרים ועסקנים מפורסמים [״.]. בעזרת המדפיס משה עזריאל שקבל עליו להיות המוציא לאור, יסד כותב הטורים האלה את העתון ׳החרות׳. [.״] בו יכלו לבוא לידי בטוי רגשי ההערצה שרחשו ראשי היישוב ומנהיגיו לענתבי [״].

בשני המאמרים תיאר אלמאליח את ייסוד ׳החרות׳ על רקע כלל יישובי, אפילו ריב הרבנות והיריבות בין ענתבי למתנגדיו תוארו לא כאירועים פנים ספרדיים, כרקע עיתונאי הוזכר רק השפל בעיתונות ביישוב: מייסד ׳החרות׳ היה אלמאליח לבדו ואילו עזריאל היה מסייע כלכלי בלבד כבעל בית־דפוס וכמו״ל. אלמאליח לא דייק בפרטים. כך, מופרך הוא תיאור הרקע המתואר במאמרו משנת תש״ב, שכן סדרת המאמרים ב׳הצבי׳ נגד ענתבי החלה בד׳ סיוון תרס״ט על כן היא לא יכולה להיות הגורם לייסוד ׳החרות׳ שהחל להופיע בכי אייר.

תמונה שונה בנידון מתקבלת מצירוף של מקורות אחרים: מאמרים בעיתונים, תעודות ארכיוניות וכתבי זכרונות. ׳החרות׳ נוסד בשנת תרס״ט, שבה החלו להופיע כאמור חמישה עיתונים בידי שני ספרדים. ׳החרות׳ ומוספיו הוא אחד משלושה עיתוני אקטואליה בהוצאת מ׳ עזריאל, האחרים הם ׳איל ליביראל׳ ו׳חיינו׳ (ראו להלן). הקשר בין עיתוניו מתאפיין במידה של המשכיות ובמגמות ציוניות ומשכיליות־ספרותיות, שראשיתן בכתבי־עת בלאדינו בהוצאת עזריאל משנת תרס״ב ואילך והמשכן ב׳איל ליביראל׳ וב׳החרות׳. חוליה חיצונית בשלשלת זו היא העיתון ׳לה ביארה׳ (קאהיר 1908-1905), בעריכת אברהם גלאנטי, אשר מ׳ עזריאל היה סופרו בירושלים. כבר במאמר הפרוגרמתי של ׳איל ליביראל׳ צויינה זיקת מייסדיו ל׳לה ב׳ארה׳ והיותם בין הראשונים שצידדו בו עוד בהיווסדו, הן בעמדותיו הפוליטיות הרדיקליות, שבגללן ישב עזריאל בכלא בירושלים, והן בתפישתו לגבי לשון לאדינו. גלאנטי מכונה האב הרוחני של ׳איל ליביראל׳. עזריאל שאף קודם לכן להוציא עיתון משלו, לשם כך נפגש עם גלאנטי בקאהיר וביקש את עזרתו לקבל פרמאן לעיתון. מידע נוסף מצוי במכתב מאת ח׳ בן־עטר לאביו(י׳ אלול תרס׳ה), שלפיו עזריאל מתכוון להעביר את בית הדפוס שלו למצרים ולייסד שם עיתון בלאדינו ומציע לחיים להיות שותפו.

׳איל ליביראל׳ (שבט תרס״ט – י״ג כסליו תר״ע, 52 גליונות) אכן היה עיתון רדיקלי בתפישותיו הפוליטיות (תמיכה במהפכה התורכית ובפעילות גלאנטי במצרים), החברתיות (נגד אי־צדק חברתי, בין הכותבים בו היה סוציאליסט), הציוניות (ציפייה למדינה יהודית, קריאה ליהדות העות׳מאנית כולה להתאחד תחת דגל הציונות ועוד), היישוביות (בשבח ההתיישבות החדשה בארץ, קריאה להאבק נגד ׳הצוררים׳ הערבים האנטי יהודים) והעבריות( תמיכה בבתי־ספר עבריים). לבד מלשונו, המאפיין העדתי העיקרי בו הוא עמדתו בריב הרבנות הספרדית והתנגדותו התוקפנית למחנה הרב פאניז׳יל וממשיכיו, המבוטאת במאמרים רבים, הזרויים לא אחת השמצות. ל׳איל ליביראל׳ היה מוסף שבועי ׳מדעי ספרותי והיתולי׳ בשם ׳ירושלים׳(אייר-אב תרס״ט, 13 גליונות), שייחד מקום רב לדיון בלשון העברית ובספרותה. מוסף נוסף שלו, היתולי, ׳איל דיסקאראדו׳ (המחוצף), יצא פעם אחת, בפורים תרס״ט. שני המוספים נערכו בידי ח׳ בן־עטר. ׳איל ליביראל׳ מתייחד גם במאפיינים עיתונאיים. מכמה בחינות, הוא עולה על כל העיתונים וכתבי־העת בלאדינו בארץ שקדמו לו: במספר גליונותיו, במספר משתתפיו החתומים בשמם, במוספיו, בתפוצתו, בסוכניו בארצות אחרות, בשיעור הגבוה של מודעות מסחריות בו, בתכני מאמריו וברמתו הלשונית והטכנית.

הופעת העיתונים בלאדינו עוררה ביקורת נגדם. א׳ בן-יהודה כתב נגד היומרה של עורכי ׳איל ליביראל׳ אשר ׳איש לא ידעם מתמול, משלשום, איש לא הבין מאיפה באה להם תפארת העריכה׳ והמשיך בעקיצות, במיוחד נגד א׳ אלמאליח, מעורכי ׳השקפה׳, שהיה קודם לכן דובר עברית בביתו ונשבע שלעולם לא ישתתף בעריכת עיתון ז׳רגוני. על כך השיב א׳ אלמאליח: ׳גם אני […] אוהב את שפתי [העברית], שוטם משטמה נוראה את שפת הגלות׳, אולם התפוצה הספרדית אינה קוראת עברית, שקועה בתרדמה ואדישות וב׳חורבן לאומי׳, ואם לא נמהר לפעול בקרבם יתבוללו גם הם. על כן ׳אם רוצה אני לעבוד ולפעול לטובת עמי, שפתי וארצי, עלי לבא אל עמי ולדבר אליו באותה השפה שלדאבוני עודנה שפתו׳. לדבריו, ׳איל ליביראל׳ מיועד לספרדים בתפוצות ופועל להתעוררות לאומית בקרבם. בהתדיינות זו נכרכו נימות עדתיות, כגון הלגלוג על העורכים ללא ׳תפארת העריכה׳ אשר ׳איש לא ידעם׳, שצוין לעיל, וכגון הביקורת הבוטה של ק״ל סילמן על ׳שי״ש הספרדי׳ (ש׳׳י שריזלי) שהוציא מהדורה של עיתונו ביידיש, ׳דער פארדעס׳, אשר לדברי סילמן זהו ׳דבר שלא העיזו לעשותו אשכנזים׳. הוא כינה את שי״ש: ׳אדם מגואל, מזוהם׳, ל׳מוללו כפשפש, ׳הנבלה הזו׳, ׳בוגד מנוול׳ – ואלה רק כמה מחרפותיו, והקורא תוהה האם רק הקנאות לעברית הרתיחה אותן נגד ׳ש״י הספרדי׳.

הקשר עם ׳החרות׳ נזכר כבר בגיליון הראשון של ׳איל ליביראל׳ (ז׳ שבט תרס״ט), המודיע שהעיתון העברי עומד להופיע ׳תחת הנהלתו של חברנו המצוין מר אברהם אלמאליח […] שהינו הספרדי הראשון שנקט יוזמה לערוך עיתון בעברית׳. ואילו ממכתב מאת בן־עטר, חודשיים וחצי לפני כן, מתקבלת תמונה שונה:

עתון ספרדי־יהודי היה נחוץ פה מאד בעירנו והאדון משה עזריאל הציע לפני להשתתף אתו בתור שותף ובתור עורך. עריכת והנהלת העתון תהיה תחת רשותי והרווח לחצאין. כבר כתבנו לקושטא ונקוה בעוד ימים אחדים לקבל הרשיון לזה. שם העתון יהיה ׳איל ליביראל׳ (החפשי). השפה תהיה איספניולית ולפעמים גם בעברית.

יוזם ׳איל ליביראל׳ היה אפוא מ׳ עזריאל, שתכנן להוציא לאור עיתון בלאדינו ובעברית בשותפות עם בן־עטר. ב׳איל ליביראל׳ צויינו בהתחלה (מז׳ שבט תרס״ט) בתור מנהלים ועורכים: מ׳ עזריאל וח׳ בן־עטר. אלמאליח החליף את בן־עטר כעורך במשך כארבעה חודשים, מכ״ה אדר תרס״ט, ובמשך כחודשיים וחצי מהם ערך גם את ׳החרות׳. בכ״ז תמוז חזר בן־עטר לערוך את ׳איל ליביראל׳ עד שפסקה הופעתו.

תפוצת הספרים העבריים בקרב חכמי פאס-אנדרה אלבאז

העתקת ספריםמקדם ומים כרך ט'

במקרים רבים, כאשר חכמי פאם לא יכלו לקנות ספרים יקרי המציאות, העתיקום במו ידם או ביקשו מסופר מקצועי להעתיקם תמורת תשלום. תלמידו של ר׳ יהודה בן עטר העתיק את ספר דברי חכמים לר׳ יהודה ליב בשנת.1734 בשנת 1688, כשהיה בן 15, העתיק ר׳ יעקב אבן צור במו ידיו את כתב היד של ספר מנחת יהודה שחיבר רבו, ר׳ יהודה בן עטר. הוא העתיק גם את כתב יד ספר התקנות של פאם, וחלק מכתב יד ספר ירח יקר לר׳ אברהם גלאנטי, שהביא למרוקו השד״ר ר׳ אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי. כתב יד ספר אוצרות חיים הועתק לבקשת יעב׳׳ץ בעיר תיטואן. יעב׳׳ץ ביקש מר׳ משה ישראל, שליח צפת, לבדוק את מחיר ההעתקה של מספר כתבי היד הנמצאים בעיר תוניס, ביניהם ספר עץ חיים לאריז״ל ופירוש הזוהר לר׳ משה זכות. כ״י מס׳ 11 באוסף קלגסבלד מכיל רשימה מפורטת של כתבי היד שהעתיק ר׳ רפאל עובד אבן צור, בנו של יעב״ץ. כתוצאה מריבוי העתקת ספרים בדפוס ובכתב יד, הרבה כתבי יד ממרוקו אינם חיבורים מקוריים, אלא העתקות של ספרי דפוס. מצד שני, מתוך אהבתם העזה לספרי קודש הצילו תלמידי חכמים מפאס וממרוקו בכלל, שהקפידו להעתיק מחדש כל ״כתב יד ישן נושן״ שנפל לידם, יצירות חשובות ששרדו עד ימינו.

לפיכך, על אף כל הקשיים, הצליחו חכמי פאס, ובמיוחד משפחות אבן צור, הצרפתי, מונסונייגו, אבן דנאן וסירירו, להקים במשך הדורות ספריות עשירות (ששרדו עד ימינו), אשר כללו בין היתר אוספים של מאות ספרים נדירים וכתבי יד. על כך מעידים בכתביהם הציטוטים הרבים מן הספרים שלמדו בהם.

לפעמים גרמה אהבת הספר העמוקה הזאת לקנאת סופרים ולרוח של תחרות בין תלמידי חכמים. כל אחד מהם רצה להיות הראשון שרוכש או קורא כל ספר חדש המופיע בעיר. כבר ראינו שר׳ יעקב אבן צור עצמו ביקש שיביאו לו ספר חדש בסודיות גמורה, כי הוא לא היה מוכן להשאיל ספרים יקרי ערך לכל דורש פן יתבלו וייקרעו. תעודה חדשה שנמצאת תחת ידי מציינת סיבה נוספת לסודיות הזאת: הרצון למנוע מחלוקת בקהילה. באיגרת לא ידועה לר׳ יהודה בן עטר יעב״ץ מבקש למעשה מעמיתו שלא לפרסם ברבים שהוא מחזיק בביתו כמה עותקים של ספר כתר תורה, השנוי במחלוקת. בספר הזה ר׳ שמואל דאבילה טוען בתקיפות שתלמידי חכמים כמוהו ״שתורתם קבע״, ושאר משרתים בקודש פטורים מתשלום מסים, ״אפילו הם מוחזקים לעשירים״, ״מן הדין ומן המנהג״. בעיה זו הטרידה את כל חכמי מרוקו בתקופות שונות, ובמיוחד בשעת דחק, כמו לדוגמה בשנת 1701, כאשר המלך מולאי איסמאעיל הטיל מס של מאה כיכרי כסף על הקהילה היהודית. רבני פאס, וביניהם ר׳ יהודה בן עטר, חידשו את תקנת ירושלים משנת 1509, במגמה לאשר את פטורם של תלמידי חכמים ממסים. בין 1701 ל־ 1731 חתמו יעב״ץ ור׳ יהודה בן עטר על מספר פסקי דינים המקיימים את זכותם של תלמידי חכמים להיות פטורים ממם. הם תמכו במיוחד בעמדת ר׳ שמואל דאבילה נגד קהילת מכנאס. באווירה הסוערת ששררה אז בקרב חכמי מרוקו בגלל הבעיה הזאת כתב ר׳ יעקב אבן צור לר׳ יהודה בן עטר שהופעת ספר בתר תורה גרמה לשערוריה בעיר מכנאס, וביקש ממנו שלא להפיץ בפאס את העותקים שהיו בידו: ״ואם ישאלו ממנו לקבץ הספרים ולשלחם לכאן אל יטה אוזנו לדבר הזה, אל יקבץ הספרים ויקחם אצלו לעת הזאת להשקיט״ את הרוחות. יעב״ץ הציע לר׳ יהודה בן עטר לטעון שקיבל ״רק ספר א׳ או ב׳ ושכבר נגנזו, ושהם בטוחים שלא יתפשטו עוד״. במילים אחרות הוא הציע לו להסתיר את האמת, ולהעלים את חיבורו של ר׳ שמואל דאבילה בגלל אופיו הפולמוסי המובהק, כדי ״לכבות את המחלוקת שלא תבער״ ולא תתפשט גם בעיר פאם.

לסיכום, למרות התקופה הקשה, ועל אף עניות הקהילות היהודיות והיעדר בתי הדפוס במרוקו במאה ה־18, נהגו משכילים בפאם ובערים אחרות לקנות, להחליף ולהעתיק ספרים, בדפוס ובכתב יד, והקימו ספריות נכבדות. הם הרבו לכתוב ספרים, ובכמה מקרים אף הצליחו להדפיס אותם בארצות אירופה. אהבתם הנפלאה לספר הביאה בעקבותיה פריחה רוחנית שלא הייתה כמוה במרוקו בתקופות אחרות. מאות כתבי היד של חכמי פאס וחלק מספריותיהם ששרדו עד ימינו מעידים על התסיסה הרוחנית בקהילת פאס, שהייתה המרכז התרבותי של יהדות מרוקו.

סוף המאמר אנדרה אלבאז

מקובלי דרעה-רחל אליאור

 

עמק הדרעבנדודין הגיע מדרעה למצרים, לצפת, ונציה, לקושטא ולדריאנופול. לפיכך דבריו על אודות דרעה כעיר גדולה של סופרים וחכמים ראויים לתשומת מעבר לשגרת המליצה. שכן סביר להניח שבתוקף נדודיו היה לו קנה מידה להעריך מרכזי חוכמה ותורה. גם אוצר כתבי היד ברשותו שהביא מדרעה, מאשש את דבריו על מציאות סופרים וחכמים בעיר זו. עדותו הולמת אפוא עדויות אחרות בדבר קיום מרכז קבלי באזור זה.

בין המקובלים תושבי דרום המגרב, שבעמקי הרי האטלס, בתקופה זו יש למנות את : רבי משה בן מימון אלבאז מתארודאנת בעל " היכל הקודש " ו " פרח שושן ", רבי מרדכי בן דו הסבעוני, רבי יצחק הכהן בעל " גינת ביתן ", ורבי יעקב איפרגאן בעל " מנחה חדשה ".

לבד מהמקובלים המוגדרים במפורש כאנשי דרעה, יש מקובלים שמוצאם משם הוא על דרך ההשערה, והם : רבי אברהם הלוי ברוכים, היודע כאברהם הלוי מגרבי ורבי יוסף בן טבול, אשר לדברי גרשום שלום יתכן שמוצאו מדרעה.

לשני אלה אולי אפשר עוד להוסיף את רבי עלאל בן אלחאק מתלמסאן, שאליו שלח רבי אברהם סבע את פירושו על עשר הספירות.

ראו לשוב ולהדגיש, כי המקובלים בדרעה ובדרום המגרב פעלו במנותק מחוגי המקובלים בצפון המגרב, שנמנו עם קהל גולי ספרד והתושבים הותיקים.

בין המקובלים שהגיעו למרוקו לאחר גירוש ספרד ופורטוגל ונותרו בה פרקי זמן שונים היו : אברהם אדרוטיאל בעל, אבני זכרון ", שמעון בן לביא בעל " כתם פז ", יוסף בן משה אלשאקר בעל " צפנת פענח " ו, רפואת הנפש ", אברהם סבע בעל " צרור המור " ו " צרור הכסף ", אפרים אלנקאוה מתלתסאן בעל " שער כבוד ה' ", יהודה חייט בעל " מנחת יהודה ואחרים.

קרוב לודאי שפעולת המקובלים בדרום אף קדמה לבוא המגורשים מספרד לצפון אפריקה. במאה ה-16נתקיימו מסורות קבליות מקבילות בצפון המגרב ובדרומו, שהיו בלתי תלויות זו בזו ועיצבו דמות רוחנית וצביון מיסטי ייחודי בכל מרכז ומרכז. עם זאת לא מן הנמנע שהיו קשרים בין מקובלים בודדים מקהל המגורשים למקובלי דרעה.

דומה שאחד המאפיינים העיקריים של הקבלה בדרום המגרב הוא אי היחשפותה למפגש שבין הקבלה לפילוסופיה ולתרבות הרנסאנס. מפגש זה אשר התפתחות הקבלה במאות ה-14 וה-15 עמדה בסימנו בכל אירופה מספרד עד תורכיה, פירותיו הובאו למגרב בידי מגורשי ספרד.

הוא השפיע לאיטו על הקבלה בצפון המגרב אולם כמעט שלא הגיע עד דרעה, ששימרה את נוסח הקבלה מם המאות ה-13 וה-14, בצביונה הקדום מחד גיסא, ופתחה עניין מיוחד בקבלת הצירופים ובקבלה חזיונית מאידך גיסא.

הראשון רב משקלו של היסוד המיסטי חזיוני והממד האוקולטי, בעוד שהמכלול השני מצטיין בדפוסיו השמרניים והמסורתיים ובעירוב של עובדות היסטוריות עם מסורות אנונימיים פסיאודואפיגראפיות.

כתבי היד המיוחסים למקובלי דרעה מתחלקים לשתי קבוצות :

בקבוצה אחת – כתבי היד שנכתבו בדרעה, או שמצויים בזיקה אליה, המלמדים על מציאותן של מסורות קבליות קדומות מן המאה ה-13 והמאה ה-14, שהיו בידי מקובליה. אין זה מן הנמנע שיושבי דרעא, שעמדו בקשר עם ספרד במאה ה-11 וה-12, כפי שצויין לעיל, שמרו על רציפות הקשר אף בתקופת התפשטות הקבלה, והביאו עימם בשובם לדרעה את מסורת הקבלה בספרד.

בואו של יצחק דמן עכו בראשית המאה ה-14 מספרד לדרום המגרב מאשר את סבירותה של הנחה זו בדבר אפשרות הקשר בין המרכזים של יצירת הקבלה בספרד לחוגי המקובלים בצפון אפריקה. שמות נוספים בעלי אופי ספרדי מובהק, כגון רבי יום טוב אשבילי ( מסביליה ) ורבי אברהם שליח עדת בורגוש הנזכרים כבעלי מסורות קבליות שהובאו לדרעה, מניחים מקום לחיזוק ההנחה בדברי קיום קשר בין שני מקומות אלה בשלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14.

שיר לשבת — סי׳ אהרון אסודרי, (לחן אדיר לא ינום)

מקנס-ירושלים דמרוקו

בראש השנה של אחת השנים, כשהייתי בן 10, וכולם גומרים בבית הסבא כל חמשה ספרי תהלים, ואני נכנס לבית הסבתא והיא פונה אלי ״יצחק, טרם גמרת את התהלים שלך״, ואני תמה ושואל אותה, למה? אני בקושי התחלתי את ספר החומש. וכך, בתוך שיחתי על ברכי הסבתא ע״ה מסעודה עמאר בת הצדיק והחכם הרה״ג והדיין הצעיר ר׳ שלום עמאר זלה״ה. וכך, באחד הימים, והיא מספרת לפי תומה על אודות האבא הצעיר שלהם שהשאיר את כולם יתומים קטנים ואחות הגדולה היא הסבתא ע״ה ואחותה הצעירה היא רחל אשת מורינו הצדיק והחסיד הרה׳׳ג ר׳ רפאל ברוך טולדאנו זצוק״ל, והאחים הם: ר׳ מרדכי זצ״ל אחד מפוסקי עירנו, ואחיו השני שמואל, ואליהו וברוך — כולם נ״ע. ושאלתי אותה איך נהיה אביה דיין בעודו צעיר לימים, כי כשהיה בן 27 שנה כבר נתמנה לדיין? וכך המשיכה וסיפרה, שהסבא שלה היה בין הדיינים הדגולים בעיר מקנם ושמו ר׳ שמואל זלה״ה, רצה שבנו הצעיר בעודו בחייו יתמנה לדיין. היה זה כשאביו התפטר מן הדיינות בעוד שהיה עתיר נכסים ולא רצה ליהנות מקופת הקהל, אבל לא היו חסרים מתנגדים, כשראו גדולי החכמים שבעיר מקנם יתמנה אברך בן 27 לדיין. וראש הקהילה שקרו לו יעקב אוחנא ז״ל היה הראשון ממתנגדיו בעוד שאחרים הלכו אתו. קמה אז מחלוקת בין רבני אתרא ובין מעריציו של האברך הדגול, עד שהמחלוקת התפשטה בעיר באין פתרון, עד שהגיעו לאוזני המלך סכסוך כה חמור שבעיר מקנס על נושא דתי מובהק, ושייכת רק לאנשי המקום, אז המלך בקש מרבני פאס שיבדקו את המצב ויראו אם האברך מתאים למשרה הק׳. בפקודת המלך נסעו רבני פאס לעיר מקנס, ובדקו שהרב הצעיר בעל עוצמה ואישיות יוצאת דופן, לבסוף השלימו כשהצעיר בידו על העליונה. ושאלתי איך השלימו ואמרה לי שבתו של ראש הקהילה ושמה זמילה אוחנא ע״ה בקשה ידו של אחד הבנים של ר׳ שלום ושמו שמואל ע״ה ועשו חיל.

ואני הצעיר ליוויתי את אמא ע״ה, נכדת הצדיק הנז', עד עיר רבאט להספדו של הדוד שמואל עמאר ע״ה בערך בחורף של שנת 1942. ואביו הרה״ג הדיין הצעיר נפטר בשנת 1900 ושמו קץ לסכסוך הנ״ל.

 

מר זקני הרה״ג ר׳ אהרן סודרי זצ״ל חיבר למעלה משלושים שירים, רוב השירים נדפסו בספר ״ישמח ישראל״, ויתר השירים מודפסים כאן לראשונה.

 

שיר לשבת — סי׳ אהרון אסודרי, (לחן אדיר לא ינום)

 

אמרו שירה כל קהלי, יום זה צור אלי, נח וציוה לי,

 יה צור גואלי, יום הוא קדוש לי, לשמור את השבת.

 

הודו לאל ברוב שמחה, שירו שבחה, מחו אנחה,

אכלו ארוחה, קראו מנוחה, בו אל חי שבת.

 

ראשון לכל מועדים הוא, אל קידשהו, ויברכהו,

 ויגדלהו, נורא ברוך הוא, בו נטש שבת.

 

נצרו מדבר לשונכם, דברי צרביכם, וכל מסחרבם,

עדות הוא לכם, לצור יוצרבם, מדבור שבת.

 

אשרי דרכיו שמרו, חיל אזרו, לשמו נהרו

אור רב האירו, מאד נזהרו, בנר של שבת.

 

סומך ה׳ עוזר הוא, למענגהו, יעטרהו, טוב ינהילהו,

בעולמהו, שכולו שבת.

 

דרשו רבותינו מקרא, גם עובד זרה, כאנוש המרה,

יאמר צור נורא, תהיה כפרה, לשומר שבת.

 

רוצה ה׳ פעלו, העד העיד לו, תבל ועל לו,

כל יצור כולו, בשש פעלו, ושביעי שבת.

 

יחד נברך כולנו, שם אלוהינו, שבחר בנו,

וקדשנו, נשיר נודנו, מזמור בשבת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר