מקובלי דרעה-רחל אליאור

בנדודין הגיע מדרעה למצרים, לצפת, ונציה, לקושטא ולדריאנופול. לפיכך דבריו על אודות דרעה כעיר גדולה של סופרים וחכמים ראויים לתשומת מעבר לשגרת המליצה. שכן סביר להניח שבתוקף נדודיו היה לו קנה מידה להעריך מרכזי חוכמה ותורה. גם אוצר כתבי היד ברשותו שהביא מדרעה, מאשש את דבריו על מציאות סופרים וחכמים בעיר זו. עדותו הולמת אפוא עדויות אחרות בדבר קיום מרכז קבלי באזור זה.

בין המקובלים תושבי דרום המגרב, שבעמקי הרי האטלס, בתקופה זו יש למנות את : רבי משה בן מימון אלבאז מתארודאנת בעל " היכל הקודש " ו " פרח שושן ", רבי מרדכי בן דו הסבעוני, רבי יצחק הכהן בעל " גינת ביתן ", ורבי יעקב איפרגאן בעל " מנחה חדשה ".

לבד מהמקובלים המוגדרים במפורש כאנשי דרעה, יש מקובלים שמוצאם משם הוא על דרך ההשערה, והם : רבי אברהם הלוי ברוכים, היודע כאברהם הלוי מגרבי ורבי יוסף בן טבול, אשר לדברי גרשום שלום יתכן שמוצאו מדרעה.

לשני אלה אולי אפשר עוד להוסיף את רבי עלאל בן אלחאק מתלמסאן, שאליו שלח רבי אברהם סבע את פירושו על עשר הספירות.

ראו לשוב ולהדגיש, כי המקובלים בדרעה ובדרום המגרב פעלו במנותק מחוגי המקובלים בצפון המגרב, שנמנו עם קהל גולי ספרד והתושבים הותיקים.

בין המקובלים שהגיעו למרוקו לאחר גירוש ספרד ופורטוגל ונותרו בה פרקי זמן שונים היו : אברהם אדרוטיאל בעל, אבני זכרון ", שמעון בן לביא בעל " כתם פז ", יוסף בן משה אלשאקר בעל " צפנת פענח " ו, רפואת הנפש ", אברהם סבע בעל " צרור המור " ו " צרור הכסף ", אפרים אלנקאוה מתלתסאן בעל " שער כבוד ה' ", יהודה חייט בעל " מנחת יהודה ואחרים.

קרוב לודאי שפעולת המקובלים בדרום אף קדמה לבוא המגורשים מספרד לצפון אפריקה. במאה ה-16נתקיימו מסורות קבליות מקבילות בצפון המגרב ובדרומו, שהיו בלתי תלויות זו בזו ועיצבו דמות רוחנית וצביון מיסטי ייחודי בכל מרכז ומרכז. עם זאת לא מן הנמנע שהיו קשרים בין מקובלים בודדים מקהל המגורשים למקובלי דרעה.

דומה שאחד המאפיינים העיקריים של הקבלה בדרום המגרב הוא אי היחשפותה למפגש שבין הקבלה לפילוסופיה ולתרבות הרנסאנס. מפגש זה אשר התפתחות הקבלה במאות ה-14 וה-15 עמדה בסימנו בכל אירופה מספרד עד תורכיה, פירותיו הובאו למגרב בידי מגורשי ספרד.

הוא השפיע לאיטו על הקבלה בצפון המגרב אולם כמעט שלא הגיע עד דרעה, ששימרה את נוסח הקבלה מם המאות ה-13 וה-14, בצביונה הקדום מחד גיסא, ופתחה עניין מיוחד בקבלת הצירופים ובקבלה חזיונית מאידך גיסא.

הראשון רב משקלו של היסוד המיסטי חזיוני והממד האוקולטי, בעוד שהמכלול השני מצטיין בדפוסיו השמרניים והמסורתיים ובעירוב של עובדות היסטוריות עם מסורות אנונימיים פסיאודואפיגראפיות.

כתבי היד המיוחסים למקובלי דרעה מתחלקים לשתי קבוצות :

בקבוצה אחת – כתבי היד שנכתבו בדרעה, או שמצויים בזיקה אליה, המלמדים על מציאותן של מסורות קבליות קדומות מן המאה ה-13 והמאה ה-14, שהיו בידי מקובליה. אין זה מן הנמנע שיושבי דרעא, שעמדו בקשר עם ספרד במאה ה-11 וה-12, כפי שצויין לעיל, שמרו על רציפות הקשר אף בתקופת התפשטות הקבלה, והביאו עימם בשובם לדרעה את מסורת הקבלה בספרד.

בואו של יצחק דמן עכו בראשית המאה ה-14 מספרד לדרום המגרב מאשר את סבירותה של הנחה זו בדבר אפשרות הקשר בין המרכזים של יצירת הקבלה בספרד לחוגי המקובלים בצפון אפריקה. שמות נוספים בעלי אופי ספרדי מובהק, כגון רבי יום טוב אשבילי ( מסביליה ) ורבי אברהם שליח עדת בורגוש הנזכרים כבעלי מסורות קבליות שהובאו לדרעה, מניחים מקום לחיזוק ההנחה בדברי קיום קשר בין שני מקומות אלה בשלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14.