מורשת יהדות מרוקו

השירה האישית והחברתית בערבית-יהודית של יהודי מרוקו

יוסף שיטרית

שירה אישית ושירה חברתית בקרב יהודי מרוקו

א. מסורת השירה בקרב יהודי מרוקו בפרט וצפון אפריקה בכלל עתיקת־יומין היא. עוד במאה העשירית ־ ויש הגורסין עוד במאה התשיעית — חיבר ר׳ יהודה בן קורייש מתאהרת פיוטים למועדים — פיוטים שנתגלו בגניזה של קהיר. כמו־כן, בין אנשי הדקדוק והתלמוד, שעברו להשתקע בספרד ותרמו במאות העשירית והאחת־עשרה לביסוסו ולפיתוחו של המרכז הרוחני־ תרבותי בארץ זו, אתה מוצא משוררים לא מעטים שגדלו והתחנכו במרוקו. המצער הוא, שמעט מאוד מן היצירה הזאת, שנכתבה עד למאה ה־15 ואשר על־פי עדויות — עקיפות בעיקר — היתה די־עניפה, נשתמר בכתובין. כף שלמעשה, כמעט כל היצירה הפיוטית של יהודי מרוקו, שנשתמרה עד היום, חוברה לאחר בואם של המגורשים מספרד ומפורטוגל החל בסוף המאה ה־.15 לגבי תקופה אחרונה זו, עשרות הספרים שהודפסו, המאות הרבות של כתבי־ יד, שניתן לעיין בהם במקור או במיקרופילם, מאות ואולי אלפי הקינות, השירים והפיוטים, הקוראים לחוקרים שיבואו ויגאלום, מהווים קורפוס נכבד ומגוון ביותר של יצירה, שעיקרה בעברית אך חלקה גם בערבית־יהודית ואף בספרדית־יהודית. ברם, ענייננו במאמר זה לא יהיה בשירה של יהודי מרוקו בכללה אלא בתחום מצומצם ממנה — השירה האישית והשירה החברתית — תחום, אשר מעטים חקרוהו עד בה.

ב. השירה האישית, שבה ידובר כאן, היא אותה שירה, המתמקדת ביחיד, ברגשותיו, בתסכוליו או בדרכי הפנמתו הסובייקטיבית תהליכים, מאורעות, אירועים או תופעות, הנוגעים לו בעקיפין או במישרין. זוהי שירה המתבטאת בעיקר בגוף ראשון ׳אני׳, המופיע בנפרד מכל גוף שיח אחר, — ׳אתה׳, ׳את׳, ׳אתם׳, ׳אתן׳ — או להיפך במשולב עם גוף שני, כשזה האחרון משלים את טווח מעורבותו של ה׳אני׳ בעולם הסובב אותו. במלים אחרות: הכוונה כאן לאותה שירה לירית בעיקרה, אשר הינה רומאנטית, שעה שהיא מטפלת בעניינים שבינו לבינה, ורגשית ביותר, שעה שהיא מתארת את הסבל והפחד האנושי או את החדווה וחוויותיה. זוהי גם־כן שירה פסיכולוגית, המבטאת את האמפאטיה של הפרט כלפי האנשים והעצמים הסובבים אותו, היינו את מעורבותו ואת יחסי־הגומלין שלו עם הסביבה -האנושית ועם הטבע, או את דרכי התמודדותו עם בעיות ההוויה האנושית בכלל.

בין הסוגים השונים של השירה, הרווחים בקרב יהודי מרוקו, ה׳ערובי׳ וה׳מוואל׳ הם הקרובים ביותר לשירה האישית על קוויה, כפי שפורטו לעיל. שניהם מורכבים מטקסטים אנונימיים, הנמסרים מזה דורות ואולי מזה מאות בשנים מאם לבת, והם מושרים גם על־ידי זמרים מקצועיים או חצי־מקצועיים בנסיבות חברתיות שונות. ב׳ערובי׳ ובתכונותיו נדון בהרחבה להלן. מלבד שני סוגים אלו תמצא גם אצל יהודי מרוקו שירה נסיבתית כגון שירי הכלה והחתונה, שירי היולדת והמיילדת, שירי לידת הבן (אך לא הבת!) או, להבדיל שירת ה׳נוואח׳, המקוננת על מות יקירים וקרובים וכן שירה רומאנטית־לירית מקצועית, המחוברת על־ידי משוררים וזמרים המושפעים במישרין מהיצירה המוסלמית של מרוקו או של אלג׳יריה. שירים אלה נקראים ׳מסלמני׳, היינו מוסלמי או לא־יהודי, ו׳דזירי׳, היינו אלג׳יראי.״

לעומת שירה לירית־פסיכולוגית זאת, הרי השירה החברתית, שגם לה מוקדש המאמר שלפנינו, מטפלת בנושאים חברתיים־תרבותיים הנוגעים לכלל הקהילה, או לפרט זה או אחר, המופיע בשירה כמייצג הקהילה, וממנו ניתן ללמוד עליה. שירה חברתית זו מורכבת מכל אותה שירת תגובה על אירועים היסטוריים, על תופעות חברתיות או כלכליות, על תהליכים חברתיים או תרבותיים, הנוגעים לכלל הקהילה היהודית ב׳מללאח/ היינו הגיטו היהודי במרוקו, או בכל שטחה של מרוקו, או אף לכלל בית־ישראל באשר הם שם.

הערת המחבר : [1] בשנים האחרונות החל פורח בארץ שוק קסטות משל זמרים מקצועיים, כמו מוויזו (משה עאטייה) או סלימאן אלמגריבי, השרים לרוב שירים ישנים שחוברו על־ידי מוסלמים במרוקו או — ובעיקר — באלג׳יריה

הדגש בשירה זו הוא על הבלתי־ אישי — על הגוף השלישי. אמנם תמצא כאן גם שירים חברתיים־תרבותיים הכתובים בגוף ראשון, אך משמעותו של ׳אני׳ זה שונה מזו של ה׳אני׳ הקודם. כאן היא מייצגת חלק מן הכלל הקהילתי ואינה מתייחסת לסובייקט הקיים בפני עצמו. בשירה חברתית זו מובלעים למעשה האידיאולוגיות והמיתוסים המנחים או הצריכים להנחות את דרכי חייהם של בני־ הקהילה ואת התנהגותם היומיומית

שני סוגים ספרותיים, שהם למעשה כמעט זהים לחלוטין בצורה שהם מופיעים אצל יהודי מרוקו, המבטאים בצורה ישירה ביותר את מערכת הערכים ואת דפוסי המחשבה של יהודי מרוקו, הם ה ׳ קצה ׳ וה ׳ קצידה ׳. אלו הם שירים סיפוריים או תיאוריים בעיקרם בעלי מספר בתים בלתי־מוגדר, המציגים פעולותיה או מעלליה של אישיות או קבוצת אנשים, של דמות ידועה או בלתי־ידועה, או המתייחסים לתופעות חברתיות־תרבותיות, שהן מעניינה של כלל הקהילה. הגוף השלישי רווח בשירים אלה, אך מוצאים גם ׳קצידות׳ בצורת דו־שיח, כגון ׳אלקצידה דלעזרי ולמזווז׳ (׳קצידת הרווק והנשוי׳), שבה מתנהל דו־שיח על היתרונות והחסרונות של חיי הרווקות וחיי הנישואין, או בצורות הציווי, כגון ׳לקצידה דסכינא׳ (׳קצידת החמין׳) המתארת בצבעים מרהיבים ובריחות מגרים את מלאכת הכנת התבשיל האהוב כל־כך על יהודי מרוקו ביום השבת.

הערת המחבר :  אין להבין מכאן, שה׳קצה׳ וה׳קצידה׳ מיוחדים לגיאנר חברתי־תרבותי זה שבשירה. למעשה, הם הותאמו במרוקו לכל מיגוון היצירה הספרותית־פיוטית. אצל יהודי מרוקו אתה מוצא, אם־כך גם ״קצידות׳ (או קצאייד׳) בעלות תוכן לירי מובהק, שהן בעיקרן עיבודים של יצירות לא־יהודיות, שהועברו והופצו במסורת שבעל־פה. עם התפתחות תעשיית התקליטים והקטטות, ועם התרחבות השידורים ברדיו, החל משנות ה־30, מקבלת תפוצתן תנופה חדשה. כמו־כן אתה מוצא עשרות רבות של ׳קצידות/ המספרות בשבחם של הצדיקים והקדושים המרובים, המקובלים על יהדות מרוקו והכוללים גם קדושים מקומיים וגם קדושים מארץ־ישראל, כגון ר׳ שמעון בר־יוחאי, ור' מאיר בעל הנס. ׳קצידות׳ אחרות מתארות דמויות מהתנ״ך, כמו משה רבנו, יוסף ואחיו, איוב ורעיו, אליהו הנביא, מרדכי ואסתר. יצירות נוספות, גם בקרב קהילות אחרות דוברות ערבית־יהודית, במזרח־התיכון או בצפון אפריקה, מקוננות על חורבן בית־המקדש ועל הגלות, על חנה ושבעת בניה ועל אירועים היסטוריים טראגיים אחרים בהיסטוריה היהודית. בגלל תוכנם האלגי – קינה, שיר אבל, שיר עצוב – , נקראות יצירות כאלה לרוב ׳קינות׳ ולא רק ׳קצות׳ או ׳קצידות', במתכונת כזאת חוברה בשנות ה־30 במרוקו קינה־קצידה על מאורעות ופרעות תרפ״ט (1929) בחברון, בירושלים ובכלל היישוב היהודי בארץ־ישראל דאז. ראה אוסף מכון בן-צבי, סי' 183צ. על ה׳קצה׳ וה׳קצידה׳ של יהודי מרוקו, ראה: י׳ בן עמי, יהדות מרוקו — פרקים בחקר תרבותם, ירושלים תשל״ו, עמי 105—123.