מורשת יהדות מרוקו

אין אנו צריכים להניח, שאם נקט אברבנאל עמדה זו באותה שעה, כפי שמתקבל על הדעת, העלה עליו על־ידי כך את רוגזו של המלך. כי למרות חילוקי הדעות שהתפתחו בין המלך ונסיכי בראגאנצה בנוגע למלחמה, עמדו אלה האחרונים לימינו של המלך במשך כל תקופת הסיכסוך: וכשהתברר הקף כשלונה של פורטוגל, שבגללו פרש המלך מן השלטון ופינה את מקומו לבנו, השתדלו בני בית בראגאנצה להניאו מצעד זה, שנעשה מתוך ייאוש ודיכאון, ועמדו על כך שישוב ויטול את רסן השלטון בידיו. נכונותה של עמדתם בראשית המלחמה, ונאמנותם לאלפונסו במהלכה, חיזקו עוד יותר את השפעת בני בראגאנצה על המלך, ומותר לנו להניח שחיזקו גם את השפעתו של אברבנאל, יועצם הראשי. לאמיתו של דבר גברו אמונו של המלך באברבנאל והכבוד שרחש כלפיו עד כדי כך, שאברבנאל נעשה היועץ שהמלך בטח בו ביותר – ולא בענייני כספים בלבד. לאברבנאל, שהתרשם מעליית השפעתו, היתה ההרגשה כאילו הוא מהלך, בדומה לדניאל בימי קדם, בהיכל מלכי בבל.

יתר על כן: לאברבנאל לא היו אלו רק שנים של גדולה מדינית, אלא גם של רוב עושר ואושר. על עוצמת עושרו יכולים אנו לעמוד מן העובדה שבמלווה של שנים־עשר מיליון ריאל, שקיבל הכתר אחר המלחמה עם קסטיליה (1480) מקבוצה של נוצרים ויהודים, היה חלקו של אברבנאל למעלה מעשירית: וכשאברבנאל עצמו מדבר על הונו הוא קובע בגאון שהוא עולה בהרבה על כל נכסיהם של אבותיו. ודאי רוָה נחת גם ממשפחתו שמנתה עכשיו שלושה בנים, יהודה, יוסף (נולד ב־1470) ושמואל (נולד ב־1473), שהצטיינו בחריפות שכלם ושניים מהם עתידים היו לקנות להם שם תהילה לאורך ימים. ומה שסייע לשיפור מצב רוחו: הארץ זכתה שוב בשלום, ואף־על־פי שאברבנאל מוטרד היה עד מאוד על־ידי בעיות כלכליות שהעיקו על פורטוגל, עלה בידו להתרכז, לפחות במידת־מה, בעבודה ספרותית ומחקרית. באותם הימים הרחיב את עיוניו בתנ״ך והניח את היסוד לפירושיו לנביאים ראשונים, שעתיד היה לכתוב אחר שנים אחדות. מסתבר שבאותו זמן גם התחיל בכתיבת ״מחזה שדי״ – חיבור על הבטים שונים של הנבואה, שבו נקט עמדה מנוגדת לרמב״ם." נוסף על כך הירצה שורת הרצאות על הרמב״ם, וגם כתב חלקים מפירושו ל׳׳מורה״. אברבנאל הגיע באותו זמן גם לדרגת מנהיג של יהודי פורטוגל שאין עליו עוררים, וביתו, שנתקיימו בו דיונים בענייני רוח, שימש תכופות גם למסיבות של מנהיגי הקהילה, שבהן נתקבלו החלטות חשובות בנושאים שהעסיקו את יהודי פורטוגל.

היו אלו השנים המאושרות ביותר בחייו של אברבנאל, וברבות הימים עתיד היה להתרפק על זכרן. אך אושרו לא האריך ימים. ב־18 באוגוסט 1481 מת פתאום אלפונסו V מגינם של היהודים וידידו ואיש חסדו הגדול של אברבנאל, והוא בן 49 שנים בלבד, קורבן למגפת הדבר שפקדה את פורטוגל לעיתים קרובות כל כך. עד כמה זיעזעה פטירתו את אברבנאל אנו למדים מכתביו, שנתפרסמו לאחר שנים. אך ליגונו האישי הכבד נתלוו ודאי דאגות חמורות לעתיד הקיבוץ של יהודי פורטוגל, אם לא גם למעמדו שלו. דאגות אלו לא היו מחוסרות יסוד. מותו של אלפונסו ציין את סופה של תקופה !׳תולדותיהם של יהודי פורטוגל ובישר תמורה במעמדו של אברבנאל.

5. נפילה ומנוסה

ז'ואן II, יורשו של אלפונסו, היה כשנתמלך רק בן עשרים ותשע. אף על פי־כן היה בעל אישיות מובהקת ובעל השקפות ברורות בענייני מימשל. סופרי הקורות של זמנו מפליגים בשבחיו כשליט, ובעודו בחיים כבר זכה לכינוי ״הנסיך המושלם״ – תואר, שהיה מקובל לא רק על אנשי חצרו, אלא, כנראה, גם על המון העם. היסטוריונים בני תקופות מאוחרות יותר, ועל כן בדרך כלל פחות בעלי פניות, הסכימו לדעה זו. ואולם דעתו של אברבנאל היתה שונה לגמרי. לפי הערכתו היה ז'ואן לא רק מושל רחוק משלמות, אלא גם אחד מן הרודנים הגרועים ביותר שעלו אי־פעם על כס מלוכה. בעיניו של אברבנאל לא היה ז'ואן אלא איש דמים חדור תאוות בצע, ״איש מרמה ועוולה״ ו ׳מלך עריץ״.״

ז׳ואן II היה, בכל אופן, שונה לגמרי מאביו. חסר היה את הליברליות וטוב המזג של אלפונסו, והיה קפדן, אנוכי, קר ומסוגר כלפי ידיד ואויב כאחד. הוא היה אדם נחוש בעל אומץ לב מופתי, ומשחר נעוריו הצטיין במלחמה. אף־על־פי־כן לא הקפיד שום מלך פורטוגלי אחר יותר ממנו על קיום מדיניות של שלום. תכונתו העיקרית היתה הכושר לחשב, בלי ללכת שולל אחר אהבת התהילה, כיצד ניתן להשיג בהסתבכות מיזערית את מירב התועלת לכתר.

״הכתר,״ כותב חוקר בעל שם על תקופת שלטונו של ז׳ואן II, ״היה הנקודה שאליה קישר את הכול, את חזותו, לבושו, מנהגו ודיבורו, כמו גם את מחשבותיו, נטיותיו, תוכניותיו וזממיו.״ כשעלה על כס המלוכה מנוי וגמור היה עמו להשיג את הדברים שהמלכים היו זכאים להם ביחוד, ושלדעתו נעדרו מן המלוכה בארצו: כוח ואי־תלות.

לאחר שהתבונן בתשומת־לב במדיניותם ובמעשיהם של המלכים האבסולוטיסטיים בארצות השכנות – הנרי באנגליה, לואי בצרפת, ופרדיננד ואיזבלה באראגון ובקסטיליה – החליט לנהוג על­פי מתכונתם ודרכיהם. הוא הבין שבראש וראשונה עליו לשים לו למטרה את מיגור כוחם של האדונים הפיאודליים. ז׳ואן II שאף, איפוא, להשיג אותה מטרה, שדוארטה ודון פדרו ביקשו להשיגה לפניו, אלא שאביו שם אותה לאל. עם זה היה מצבו של ז׳ואן II קשה מזה שבו נתקל דוּאַרטֶה אחר מותו של ז׳ואן I, שכן מעולם לא היתה האצולה בפורטוגל מבוצרת כל כך, ומעולם לא היתה נחלת המלכות מדולדלת כל כך, כפי שהיתה עם סיומה של מלכות אלפונסו. אביו העתיר על האצולה מתנות ברוחב יד רב כל כך, טען ז׳ואן, עד שבין דברי הביקורת שהובעו על נדיבותו של אלפונסו נאמר ש״לא השאיר לבנו אלא את דרכי המלך של פורטוגל.״

בדיון על טעמי המצוות, מתייחם המחבר גם כן למצוות שכליות ומבאר אחדות מהן על־פי דרכו, כגון: הכנסת אורחים, צדקה, תשובה, תפילה ועונג שבת. במסגרת מצומצמת זו לא אוכל לדון בכולן ואעסוק רק בנימוקיו ביחס לשבת.

מוהריב״ע מנמק את מצוות השבת בשני טעמים עיקריים:

• חיזוק האמונה בחידוש העולם. ב – השגת גמול רוחני לאחר המוות, היינו בעולם הבא: ׳שבת בראשית להעיד שה׳ המציא עולמו יש מאין וחדשו בו׳ [שישה] ימים […] וג״ב [וגם כן כנגד האלף השביעי שהוא כנגד השבת׳. לשני טעמים אלה התכוונו חז״ל, לדעתו, במאמרם: ׳אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן היו נגאלין׳ (בבלי שבת קיח ע״ב). דהיינו אין מדובר כאן בשתי שבתות ממש, אלא בשני טעמים בהתאם לשני פנים שבשבת. הפן הפיסי והגשמי, הבא לידי ביטוי במנוחת הגוף ובסיפוק צרכיו, והפן הרוחני, שהוא כולו לה׳. המחבר מכנה את שני ההבטים האלה: שבת בראשית ויום השביעי. שבת בראשית הוא הפן הגשמי ומתייחס לחידוש הבריאה. יום השביעי הוא הפן הרוחני המתייחס לעולם הבא ומכונה בפי חז״ל ׳עונג שבת׳ והוא המזכה את האדם בעונג הנצחי. זוהי לדעתו משמעות הגאולה, שחז״ל מתנים בשמירת שתי שבתות כהלכתן, דהיינו בשמירת שני המרכיבים, הגשמי והרוחני, של השבת. אלא שרבים מתייחסים בטעות אל עונג שבת כאל מצווה שעיקרה הנאה גשמית, מרבים בשתיית יין ושכר, ובכך הם מחללים את השבת, שהרי משקאות חריפים מחוללים בעירה פנימית הראה לביטוי בכעס וקטטה. הללו אינם מבינים, כי להנאה גשמית מסוג זה מתכוונת התורה באיסור: ׳לא תבערו אש׳ (שמות לה:ג), שהיא מזהירה מפני בעירה פנימית וכוונתה היא למנוע את חילול הפן הרוחני של השבת.

נקודה אחרת בדיונו של מוהריב״ע על המצוות היא הגמול על קיום המצוות או ביטולן. המחבר רואה באמונה בשכר ועונש אחד משלושת עיקרי הדת: ׳להיות א׳ מג׳ יסודות אשר הבית נכון עליהם […] הוא היותנו מאמינים אמונת אומן אשר הקב״ה ישלם גמול לאיש כמעשהו שכר ועונש׳. אך הגמול שאליו מתכוון כאן המחבר אינו חומרי או לאומי אלא גמול אישי שלאחר המוות. כסמוכין לכך הוא מביא את מדרש חז״ל, המפרשים את דברי אביגיל לדוד (שמ״א כה:כט) כבשורה נבואית על הגמול הצפוי לאדם בעולם הבא.⁵⁸ לדעת מוהריב״ע, העובדה שאביגיל דיברה על הגמול האישי כמקום לאחל למלך הצלחה מדינית וצבאית, כמקובל בנסיבות כאלו, היא סימן שרוח הקודש שרתה עליה:

והוא שדבר זה מן המתמיהים לו׳ [לומר] למה זה לא ראתה אביגיל לו׳ [לומר] לדוד רק דבר זה והי׳׳ל [והיה לה לומר] שה׳ יצליח מלכותו וכדומה […] אלא ודאי שלא היתה ברשות עצמה כי רק ברוה׳׳ק [ברוח הקודש] אמרה.

מכאן הוכחה לרעת המחבר, שהאמונה בגמול רוחני שלאחר המוות היא אחת מעיקרי הדת.

במאמר אחר מביא המחבר שלוש דעות ביחס לשכר המצוות. (א) הדעה הרואה ביעודים הלאומיים, שהתורה מבטיחה כגמול על קיום המצוות, יעודים ארציים כפשוטו של מקרא: ׳שכנגד מה שאמרתי אליכם תשמרו ועשיתם […] גם אני ונתתי גשמיכם בעתם (ויק׳ כו:ג-ד)׳.

ב – הדעה הדוחה את האמונה בגמול חומרי וגורסת גמול רוחני בלבד, לאחר המוות. לפי רעה זו, אין לראות ביעודים שהתורה מבטיחה משום שכר על קיום המצוות אלא ביטוי לאהבת האל את עמו: ׳וש״ת [ושמא תאמר] מאחר שבעה״ז [שבעולם הזה] לא נשיג שו״ד [שום דבר] רק הכל צפון לעה״ב [לעולם הבא] למה זה הוצרך להבטיח לאבות כ״כ [כל כך] הבטחות […] אמנם בעה״ז ואהבך בתורת אהבתו אותך יברכך וירכך׳. לדעתו, כל רווחה חומרית אשר היהודי נהנה ממנה במציאות אין לראות בה שכר אלא גילויי אהבה מצד האל: ׳ה׳ רעי לא אחסר [תה׳ כג:א] כלו׳ אין מגיע לי שום חסרון בעה״ז וזה אינו מחמת שכר מצוות רק על צד האהבה אמנם שכר הפעולה שמורה במקום נאמן׳. רהיינו שכר המצוות שמור לעולם הבא.

(ג) הדעה השלישית, שבה מחזיק המחבר, רואה ערך דתי עליון בעבודת אלוהים לשמה ללא ציפייה לגמול כלשהו, גשמי או רוחני: ׳שלא ע״מ [על מנת] לקבל פרס רק לשמור את דרך עץ החיים במה שהוא חיים׳. פירושו של דבר קיום המצוות באשר הן מצוות ללא שום תכלית אחרת. אורח־חיים דתי כזה הוא, לדעת המחבר, נחלת יחידי סגולה בלבד, אלה העובדים מאהבה וחשים בקירבה לאל מעין גמול לעבודתם: ׳שהם השרידים אשר ה׳ קורא […] והם עובדים מאהבה שלא ע״מ לקבל פרס רק חוסים בך׳. הבהרה נוספת לדעה זו מצויה במאמר אחר, שבו נאמר כי האמונה בשכר המצוות נועדה אך ורק לשמש התגוננות נגד פיתויי היצר. הדברים אמורים לגבי המצוות השמעיות בלבד, אשר טעמן אינו מובן ועל־כן האמונה בשכרן תשמש מעין תחליף לטעמן: ׳וז׳׳ש [וזהו שאמר] הורני ה׳ חקך [על־פי תה׳ קיט:לג] שהם חוקים בלי טעם ואז כדי לינצל מתשובת יצה״ר [יצר הרע] אשיבנו מלין לאמר שזהו על מנת לקבל פרס׳. לפי זה, האמונה בגמול אינה ביטוי לאמת העיונית אלא מעין אמת למראית־עין, שנועדה לכבוש את יצר השכלתנות. שהרי פיתויי היצר כאן נגד המצוות השמעיות אינם אלא ביטוי לחוש הביקורת השכלית, האמת העיונית, לפי דעת המחבר, אינה תרה אחרי שכר המצוות. שכן שכר המצווה הוא המצווה עצמה: ׳ואף אם אין שום קיבול שכר בעלמא דין [בעולם הזה] די לי מה שאני שומרם כי זהו שכרי […] כל' וכלומר] השמירה היא השכר׳.

דברי המחבר כאן על שלילת הגמול מתייחסים אמנם לעולם הזה, אולם אין להסיק מכן כי הוא גורס כי יש גמול בעולם הבא, שהרי אין הוא מציין בפירוש את הגמול שלאחר המוות כתחליף לגמול הגשמי. יתר על כן, המחבר שב ומדגיש במאמר זה את הרעיון ׳שכר מצווה מצווה׳ כערך דתי עליון בעבודת האלוהים, מכאן שאין לצפות לגמול מכל סוג שהוא. כך מגלה המחבר גם בנושא זה זיקה לתפיסת עולמם של חכמי ימי הביניים שהורו, כי הדרגה העליונה בעבודת אלוהים היא עבודה מאהבה, ללא שום ציפייה לקבלת שכר גשמי או רוחני.

דברי סיכום

הדיון בשלושת המרכיבים — ההקדמות, תורה ומצוות וטעמי המצוות — מראה על זיקת מוהריב״ע לספרות הפילוסופיה, זיקה זו בולטת בעיקר בנוסח ׳מנחת יהודה׳ שבדפוס, שעליו אנו מסתמכים כאן. סביר אפוא לראות בכך בסיס להנחה, שנוסח הדחוס מאוחר לנוסח כתב־היד. יש לזכור שתלמידי־חכמים בני מארוקו, מסוגו של המחבר, התחילו את ראשית צעדיהם בחומש לפי פירוש רש״י ואחר־כך בלימוד הספרות הרבנית לסוגיה. רק לאחר שרכשו בקיאות בספרות זו פנו לכיוון הקבלי או לכיוון הפילוסופי או לשניהם יחד, כאשר כתבי חכמי ימי־הביניים שימשו להם מקור יניקה עיקרי. כאשר מוהריב״ע הוציא מתחת ידו את נוסח חיבורו שבדפוס, מלאו לו כבר 29 שנים, הדעת נותנת, שנוסח כתב־היד, שבו רב המשקע מספרות המדרש ייחשב נסרי בוסר, כאשר ידיעותיו של המחבר עדיין לא חרגו מעבר לספרות המדרש וההלכה, כעוד שנוסח הדפום משקף שלב מאוחר יותר, שבו הספיק המחבר לעיין בכתביהם של חכמי ימי־הביניים.

4 – מסחר מקומי ורוכלות.

בלא ספק עסקו רוב היהודים בסוג זה של מסחר ולא בסוגים הקודמים שהוזכרו. מחד היו סוחרים יהודים ממוסדים – שהחזיקו בחנויות בשווקים המכוסים – בֶּדֶסְטָן – בערים הגדולות – אלה עסקו במסחר קמעוני מחוץ לשוק – בשכונות ישיבתם בעיר או בביתם.

אולם ככל הנראה מן המקורות, רובם היו רוכלים אשר בנפשם הביאו לחמם – יצאו לכפרים ועסקו ברוכלות של נוודות או שעסקו ברוכלות במקום מושבם, בין הרוכלים העירוניים היו גם נשים. הסחורות שבהן סחרו סוחרים ורוכלים אלה היו מגוונות מאוד – מוצרי מזון, סדקית, תכשיטים, טקסטילים, בגדים, משי, בהמות לבשר ומוצרים מוגמרים של אומנים ועוד.

בדרך כלל יצאו הרוכלים לדרך בזוגות או בקבוצה מטעמי ביטחון, ולא אחת היו קורבנות לשוד ורצח. הם נעדרו מביתם רוב ימות השבוע, ולפרקים אפילו במשך שבועות וחודשים.

תעשיית האריג

 עיסוק מרכזי של היהודים בכמה מן המרכזים שבהם ישבו ( בפרט בשלוניקי ובצפת, אך גם באיסטנבול, באדירנה, בטריקלה, בפלבנה, בלריסה וברודוס ) היה תעשיית ייצור האריגים והבדים וצביעתם. יהודים היו מעורבים בכל תהליכי הייצור, מרכישת חומר הגלם על גב הכבשים ועד מכירת המוצר המוגמר, תהליך ארוך ומורכב, שעבר שלבים רבים.

למעשה , היה זה תהליך של תעשייה ביתית. דהיינו, הוא היה מיוסד על השקעת כספים, שלפעמים נלקחו בהלוואה מגורמים אחדים, מצד משקיעים שרכשו את חומר הגלם, שילמו לעוסקים המרובים במלאכה על כל שלביה וקיבלו לבסוף מוצר מוגמר.

המוצר היה מתקבל לאחר שעבר ידיים רבות של גזזי צמר, רוחצי צמר, חובטים ומנפצים, מייצרי חוטים, אורגים וצובעים – כאשר המשקיע הוא שדואג לממן את כל השלבים ומשלם שכר לכל אוּמן ואוּמן שעבד כקבלן משנֶה.

בתעשייה זו עסקו יהודים רבים בשלוניקי, אולם היא הייתה ענף מרכזי בה כבר לפני בוא היהודים לעיר. למעשה, הענף הכלכלי המרכזי של היהודים בשלוניקי ובצפת במאה ה-16 היה תעשיית האריג והסחר בו. אריגי שלוניקי, הידועים בשמם זה, יוצרו בהיקף נרחב כבר בעשור הראשון למאה ה-16 והתחרו בהצלחה באריגי ונציה, אנגליה ומדינות אחרות במשך תקופה ארוכה.

הם איבדו את כושר התחרות רק בשנות העשרים של המאה ה-17 עקב המחירים הזולים יותר והטיב העדיף של האריגים האנגליים. בצפת התמוטטה תעשייה זו כליל כבר בשנות השמונים של המאה ה-16 עקב עלות חומר הגלם, מחירי ההובלה וגורמים נוספים.

בתקופת פריחתה של תעשייה זו היה היקף הייצור בה נרחב, וכבר בשנת 1511 רכשה הממשלה העות'מנית מידי יהודי שלוניקי ואיסטנבול למעלה מ-65 אלף מטר אריג עבור הצבא העות'מני, מזה סיפקה שלוניקי כ- 95%.

המחיר ששולם עבור סחורה זו הסתכם בכ-50 אלף דוקאטים זהב. בשנת 1584 סיפקה שלוניקי כמות שהיא כמעט פי שלושה מן הכמות הנ"ל לאותו גורם.

בתקופה זו כיסתה אספקת האריג את תשלומי המסים של כלל הקהילה לשלטונות. תעשייה זו המשיכה להתקיים בשלוניקי עד המאה ה-18 ובבלקנים עד המאה ה-17, אל חשיבותה ורווחיותה ירדו הרבה.

מלאכות ואוּמניות.

בצד תעשיית האריג לשלביה, שהייתה עיסוק מרכזי של היהודים בכמה ממרכזיהם העירוניים, עסקו היהודים כמעט בכל מלאכה אפשרית. מצד אחד עסקו במלאכות מסורתיות שהיו מורגלים בהן מאבותיהם, ומאידך לא בחלו בשום מלאכה :

• צורפות התכת מתכות יקרות, ייצור ושזירת חוטי כסף וזהב, חיתוך אבנים יקרות.
• עיבוד עורות ובורסקאות : בורסקאות הוא מקצוע בענף עיבוד העור. עיבוד עור ובורסקאות הם מן העיסוקים העתיקים ביותר שידועים בתולדות האנושות.
• צביעת בדים, אריגים, משי ועוד.
• ייצור מטפחות, מפות, בדים, טוויית משי, כפתורים וחייטות
• מלאכות כפיים – פחחים, נפחים, סנדלרים, מייצרי זכוכית ועוד
• תעשיית מזון – קצבים, דייגים, מייצרי גבינות ויין ושאר מוצרי מזון.
• שונות – ספנים, מובילי מים, מוליכי נוסעים, רוקחים, מדפיסים, כורכי ספרים, עושי מראות וזגגים,רקדנים מקצועיים ואנשי קרקס, מפעילי זיקוקי דינור, מרפאים עממיים ועוד.

אין בידינו נתונים לבדיקת היקף העיסוק בכל תחום, אולם ברור שבכל הנוגע לעיסוק במתכות יקרות, בעיבוד עורות ובתעשיית הטקסטיל, לפנינו דפוסים רוֹוחים בחברה זו ונטייה לעיסוקים אלה, הן בגלל מסורת העיסוק בתחומים אלה בעבר, והן בגלל משניוּת העיסוק או רתיעת חברת הרוב מעיסוק בתחומים אלה.

במרבית האוּמנויות היה על העוסק להיות חבר בגילדה ( איגוד מקצועי ) על מנת שיוכל לעסוק במקצועו. היו גילדות שהיו משותפות למוסלמים וליהודים ויש שהיו מיועדות ליהודים בלבד. פעמים שבראש הגילדות עומדים אומנים יהודים.

במגרת הגילדה נשמרו זכויות העוסק, הוסדרו יחסיו של האומן עם השוליות שהתלמדו אצלו והוגבלה זכות העיסוק במקצוע, כדי לא להציף את השוק בהיצע, אך בדיעבד נגרם נזק לחופש הפעילות והתחרות הכללית, ועוד.

זכויות העיסוק והחברות בגילדה ניתנו להורשה לבנו או לחתנו של האומן, וזכויות העוסק נמכרו לקונים ככל נכס אחר. לבד מגילדות של אומנים היו גם גילדות של סוחרים. בידינו מצויות תקנות של גילדות יהודיות מאיסטנבול מן המאה ה-17 בתחומי ייצור ומסחר רבים ומגוונים , מוכרי בשמים, סוחרי משי, יצרני כפתורים, שוזרי כסף, קצבים ומוכרי פסולת בשר ובהמה, בעלי בתי מרזח, מתיכי מתכות וסיגי כסף, מוכרי תבלינים, נגנים, צורפים, בעלי סירות מתווכחים ועוד הרבה..

כן הגיעו אלינו ידיעות מכל רחבי האימפריה על מציאותן של גילדות יהודיות במאות ה -17 וה – 18.