ארכיון יומי: 30 במרץ 2016


הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג'יריה-מנחם וינשטין

אלגיריה

לעומת הריב״ש ור׳ יצחק בונאשתרוק שהביעו הסתייגות והתנגדות חריפה לחלק ממנהגי הוותיקים, שונה ומתונה עמדת הרשב״ץ. מתינותו לגבי ספרי התורה של הוותיקים בקונסטאנטינה, נובעת מכך, שמנהג זה להדביק את רגל הקוף לגגה היה מקובל במאיורקה ואף ר׳ נסים גירונדי בברצלונה כתב ספר תורה לעצמו והיו רגלי הקוף דבוקות לגגן. מנהג זה, גם אם הוא מנהג טעות, עתיק הוא, משום שהזכירו כבר ר׳ אברהם אבן עזרא. לכן כותב הרשב״ץ לקהילה הוותיקה בקונסטאנטינה, ״וכיון שכל ספרי תורה שהם אצלכם ואצל גלילותיכם הם כך, אין בידינו לפוסלם. ולהטריחכם בתקונם… ואין עליכם אשמה, אם לא פסלתם ספרי התורה שלכם״, על־פי הוראתו של ר׳ יצחק בונאשתרוק, אבל מכאן ואילך, ראוי להרגיל את הסופרים לכתוב את ספרי התורה כהלכה, על מנת שלא להכניס עצמם במחלוקות. ובאשר למנהגם הקדום לגבי מקווה, שהוא חומרה יתירה, הסכים הרשב״ץ להמשך קיום מסורתם של התושבים הוותיקים, אף אם היא חומרה יתירה, שאין לה על מה לסמוך.

נימוקיו הם: מכיון שאיננו מנהג טעות, ואין בו חשש איסור, ואבותיהם נהגו להחמיר למרות שידעו שמותר להוסיף מים למקווה בהמשכה, מפני שהם בוודאי היו בקיאין בספרי הרמב״ם ז״ל חייבים התושבים הוותיקים להמשיך להקפיד על מנהגם הקדום והקבוע בגלל הכלל המקובל, שמנהג שאין בו איסור ושנשתרש בעם, אין עוקרים אותו בהתאם לפסוק ״אל תיטוש תורת אמך״.

הקהלים הוותיקים בדורות שלאחר קנ״א

המפגש והמגע של הקהילות הוותיקות עם הקהילות הספרדיות לא הביא לביטולן ולמיזוגן של הקהילות הנפרדות. הקהילות הוותיקות המשיכו קיומן בערים הגדולות כגון בג׳איה, אלג׳יר והחל במאה הט״ז קרויים בני הקהילות הוותיקות אלשכליי׳ן. ההקפדה על מנהגי הכתובה הנפרדים, המעידה על המשך הפירוד, מצויה עדיין במאה הי״ח. לעומת זאת במחצית השנייה של המאה הי״ט נעלמו ההבדלים בין הקהלים ולא ניתן להבחין בהבדלי מוצא בין יהודי אלג׳יר, וייחודן של הקהילות הוותיקות הסתיים.

הערות המחבר : אל שכליי'ן – שכל"ה היא המצנפת שעל שמה הם קרויים בעלי המצנפות, רשב"ש

הקהילות הוותיקות ביישובים המרוחקים ובנאות המדבר

דיוננו עד כה נסב בעיקר על ערי החוף של אלג׳יריה והיישובים הסמוכים לו, אולם ספרות השו״ת מלמדתנו על תפוצה יהודית ותיקה ונרחבת מעבר לשרשרת הרי האטלס, ששלוחותיה מגיעות עד לנאות המדבר המרוחקות בטהרה, ולעתים אף על יהודים המתגוררים בבדידות בין אוהלי הערבים. חלק מן היישובים הללו כגון נקאווץ, בסכרא, בוסעדא מרוחקים כ־200 ק״מ ויותר מן החוף של הים התיכון וחלק מהם מרוחק כ־500 ק״מ מן החוף האלג׳ירי, כגון טוזזור, תוקורט, מזאב ווארגלאן, תואת, סג׳למאסה, תאפילאלת. קרוב לוודאי שמרבית האוכלוסיה היהודית בקהילות הנידחות היתד. מורכבת מן התושבים הוותיקים. למרות הריחוק והבדידות השתדלו עדות ותיקות אלו לשמור על מסורתן היהודית ולהקפיד על קיום מצוות ותלמוד תורה. אולם לא תמיד עלה הדבר בידן. הריחוק והבדידות הביאו גם לבורות79 שהקשתה על הבנת תשובותיהם של חכמי אלג׳יר, שלעתים היו ארוכות ומפורטות. לכן בקשו יהודי ווארגלאן ומזאב מהחכם ר׳ אברהם אבן טוואה שישיב להם תשובה קצרה וחד־משמעית, ולא דרך משא ומתן של גמרא .

המחסור בחכמים הביא להזדקקות לחכמים עוברי אורח כגון החכם השלם יחיא חאמו שעבר בווארגלאן והורה הודאה ולאחר מספר ימים הלך לדרכו, וליצירת קשרים בין העדות המרוחקות למרכז הרוחני באלג׳יר. זיקתן הרוחנית של העדות המרוחקות לחכמי אלג׳יר התחזקה על־ידי תלמידים שלמדו אצל ר׳ שלמה בן צמח דוראן באלג׳יר, והיו מצויים בתוקורט, קלעה, ובקלעת אלעבאסי. שלמה בן צמח העיר להם ״כי אתם מהתלמידים שלנו וראוי לנו להעיר אזנכם בלמודים, לבל תצא מכשלה מתחת ידיכם״ .

גידול מספרן של השאלות הנשלחות מן היישובים המרוחקים אל חכמי אלג׳יר במאה הט״ז, מלמדנו שלמרות המרחק הגיאוגראפי ראו הקהילות המרוחקות בחכמי אלג׳יר, סמכות רוחנית והלכתית היכולה להשקיט מחלוקת ומריבה בקהילות. וכתוצאה מכך הטילו חכמי אלג׳יר מלוא כובד משקלם כנגד פנייה לערכאות בענייני אישות, היכולה להביא לתקלות חמורות. ר׳ שלמה בן צמח דוראן גער במשכילים אשר בבסכרא על שהעלימו עיניהם ולא הגיבו בחומרה על הפנייה לערכאות ודרש מהם להחזיר האנשים האלה החטאים בנפשותם למוטב : ״ואי לא צייתי לכון הודיעונו דברי האמת ואנו נצווה את הנח״ש [נידוי, חרם, שמתא] בגזירת עירין ובמאמר קדישין ונשך למאן דלא צייתי לדיני… ». לא בכל התחומים הצליחו חכמי אלג׳יר להשפיע על הקהילות המרוחקות ששמרו בקפדנות על מנהגים עתיקים. אחד מחכמי אלג׳יר אסר בבסכרא לעשות יין מצימוקים בגלל היותם יבשים. אולם הקהל ושליח הציבור סירבו לקבל דעתו, והוא העלים עינו מהם, מתוך ההנחה, מוטב יהיו שוגגין ואל יהין מזידץ .

למרות המחסור בתלמידי חכמים ומורי הוראה, התארגנו בקהילות המרוחקות חיים קהילתיים. הנהגת הקהילה בתואת מצוייר. היתה בידי שבעת טובי העיר ובתאפילאלת מצויים היו זקני העיר ובית דין . בבסכרא מצוי היה בית דין הפוסק מזונות, ופסק דינו בענייני מסחר מובא לאישורו של ר׳ שלמה בן צמח דוראן. ביטוי אחר שהיה לחיי הקהילות הוא בתקנות ובמנהגים שהן מקבלות עליהן.

מנהג קהילת בסכרא לכתוב בכתובה שלא ישא אחרת על אשתו. באחד היישובים המרוחקים בדרום מזרח אלג׳יריה שינו החכמים מדין תורה הנהוג במקום בענייני הכתובה והירושה, שלפיו הבעל יורש את רכוש אשתו שמתה. הם הנהיגו שאשה שתמות תוך שלוש שנים לנישואיה ולא תשאיר זרע אחריה, יירשו אבי האשה או הקרוב ליורשה את חצי הנדוניה והבעל יירש את חצי הנדוניה.

אחת הבעיות של הקהילות המרוחקות היתה חוסר עדים כשרים כתוצאה ממיעוט מספרם של היהודים ובשל קרבת המשפחה ביניהם. בעקבות זאת נסתה קהילת מזאב להתקין, שכל בני הקהילה יהיו כשרים להעיד זה לזה.

הנהגת המנהגים והתקנת התקנות מוכיחה שהקהילות המרוחקות לא היו במצב של ניוון וטמיעה בקרב שכניהן המוסלמיים. להיפך, היו דבקות במנהגי אבותיהן הקדומים והוכיחו כושר חיות ושמירה על הגחלת היהודית למרות הריחוק ממרכזי התורה.

רשימת הקצורים

 בית יהודה — ר׳ יהודה עייאש, תשובות, ליוורנו תק״ו.

חוה״מ א: — חוט משולש, ר׳ שלמה בן צמח דוראן, תשובות, נספח לתשב״ץ כחלק רביעי.

 חוה״מ ב: — ר׳ שלמה צרור, תשובות, נספח לתשב״ז כנ״ל.

חוה׳׳מ ג: — ר׳ אברהם אבן טוואה, תשובות, נספח לתשב״ץ כנ״ל.

יר"כ א: — ר׳ צמח בן שלמה דוראן, תשובות, ליוורנו תקמ״ב.

ריב׳׳ש — ר׳ יצחק בר ששת, תשובות, קושטנטינא ש״ו—ש״ז.

רשב״ש — ר׳ שלמה בן שמעון דוראן, תשובות, ליוורנו תק״ב.

תשב״ץ — ר׳ שמעון בן צמח דוראן, תשובות, אמשטרדם תצ״ח, ג׳ חלקים.

הערות המחבר : 

[1]     חוה״ט ב: כו. בתקנה עצמה אין חידוש, משום שהיא מתאימה לתקנות טוליטולה ופאס. אולם התקנתה ביישוב יהודי מרוחק מהווה חידוש.

[1]     חוה״מ א: טו. בעיית כשרות העדים נובעת לא רק מהקירבה המשפחתית, אלא גם מן הבורות הנפוצה בקהילות המרוחקות, היות שהרמב״ם פוסק בהלכות עדות יא, א: ״מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות״. על יסוד הלכה זו ניסה חכם בתאפילאלת לפסול עדות של עמי הארצות. אולם הרמב״ם שם, מוסיף, שאין מקבלים מעם הארץ עדות ״אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצוות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי הישרים, ויש בו דרך ארץ, מקבלין עדותו אע״פ שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה״. על פסילת העדים על־ידי אותו חכם מעיר ר׳ יוסף ששפורטש על פי דברי הרמב״ם, שם, ב: ״וכבר פשט המנהג בכל גלילות גלותינו לקבל עדויות עמי ארצנו ואף להזמינם לעדות ולכבדם ולהוקיר פרוטות פרוטותיהם ולהעביר מפניהם בעלי מקרא ומשנה ולדחותו… ורוב אונות ושטרות אף גטי נשים חתומים ומסורים לפני עמי הארץ ואם אבוא לפסול הגיטין מחמת עדויותיהן נמצאו הנשים המגורשות עדין בזיקתן עומדות וגיטין בידן כחרם. ורבו ממזרים בעולם הס כי לא להזכיר״. תשובות ר׳ יוסף ששפורטש, כ״י ששון 612, דף 8.

[1]     חלק מן הקהילות המרוחקות משמשות מקום מקלט למומרים הרוצים לחזור בתשובה ואינם יכולים לעשות זאת באיזור החוף מחשש לחייהם. ר׳ יהודה עייאש שחי במאה הי״ח מציין את כפר בוסעאדא ( אלג'יריה ) , שאין בו חשש למומרים החוזרים בתשובה. בית יהודה, גיטין, סי׳ סג, דף קיא.

רבי אברהם סבע – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

רבי אברהם סבע – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.ממזרח וממערב - כרך שני

המקובל, מגדולי הפרשנים רבי אברהם סבע נולד בקסטיליה והיה בין מגורשי ספרד בשנת 1492. עם גירוש ספרד נדד לפורטוגל, אולם אף כאן לא הונח לו, וכעבור חמש שנים גורש מפורטוגל. אחרי נידודים רבים הגיע לצון אפריקה, לעיר פאס שבמרוקו.

כאן הוא כותב את ספריו " צרור המורא " על חמישה חומשי תורה ו " אשכול הכופר " על מגילת רות ושיר השירים. ספרו " צרור המור " נדפס בפעם הראשונה בונציה בשנת רפ"ב – 1522, נתחבב עד מהרה, וחזר ונדפס אחר כך עוד שלוש פעמים.

רבי אברהם סבע שתה את כוס פורענות הגירוש עד תומה. את סיפור תולדות חייו הוא רוקם בין שיטי פירושו. את כל יסוריו מקבל באהבה. ספריו " צרור המור " ו " אשכול הכופר " שחיברם אחרי הגיעו לחוף מבטחים תחת מלכות ישמעאל.

הם למעשה חלק ממה שזכר מתוך ספריו הרבים שחיבר בארץ הדמים, פורוגל, כל ספריו הלכו לאיבוד בעת הגירוש, ובכל זאת אזר עוז בעת זקנתו, לחזור ולכתוב שנית מתוך הזיכרון.

וכה מספר רבי אברהם סבע בהקדמתו לספרו " אשכול הכופר "

" והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא, אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופירשתי אותן. ואז חרה אף ה' בעמו בגירוש שני של פורטוגל, וציווה המלך לקחת כל הספרים.

והנחתי כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהחבא ללישבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוגל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעורי בעניין הדינים.

והבגיע ללישבונה באו אלי אנשים יהודים ואמרו לי, בהעבירו קול במחנה, שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת עץ זית אחד, וקראתי לו אלון בכות, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני. פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי, שלקחום בעל כורחם להמיר דתם.

והייתי אומר הלא זה טובה לי מבנים ומבנות, ולא ראיתים יותר, לפי שמיד השליכוני בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לשישה חודשים.

ואחרי שזיכני ה' בעבור זכות אבות והביאני למלכות פאס, עלה בדעתי להחזיר עטרה ליושנה ולהזכר קצת ממה שהיה כתוב שם. וברוך ה' שזיכני לחזור ולפרש פירוש התורה…אבטח בה' שיעזרני לזכור קצת ממה שכתבתי, כי אני יודע שהעיקר חסר מן הספר ממה שהיה כתוב בראשונה "

כאמור, היה רבי אברהם סבע מגדולי רבני ספרד לפני הגירוש. דבריו מובאים על ידי רבי יצחר אברבנאל, השל"ה הקדוש, ודם רבי משעון אוסטרופולי מביאון בספרו " דן ידין ".רבי אברהם סבע היה תלמידו של יצחק די ליאון, ומביאו בספרו, פרשת וירא, " מה ששמעתי להחכם הכולל רבי יצחק די ליאון ז"ל "

רבי אברהם היה מקהיל קהילות ברבים והיה דורש הלכות ברבים, כפי שהוא כותב בספרו " צרור המור ", פרשת וישלח, " וזה היה כתוב בספר ארוכה ודרשתי אותו בהיותי בקסטיליה בקיבוץ חכמים ושבחוהו " ובמקום אחר, פרשת פקודי, דרשתי זה פעמים רבות קודם הגירוש.

בעת הגירוש, בזנת רנ"ב, עברו רבים ממגורשי ספרד לארץ פורטוגל. העיר פורטו, השוכנת בחוף המערבי של פורטוגל הייתה עיר מקלט ליהודים מגורשי קשטיליהף התיישבו בה כמאה אלף יהודים, והמתינו עד שימצאו ספינות למחוז חפצם.

חמש שנים ישבו מגורשי קסטיליה בשלווה בארץ פורטוגל. עם עלות המלך מנואל על כס המלוכה בפורטוגל, הוא בא בקשר נישואין ען איזבלה, מלכת ספרד. היא נשבעה, שרגלה לא תדרוך על אדמת פורטוגל, כל עוד יימצאו בה יהודים.

המלך מנואל נתן צו גירוש לכל היהודים בממלכתו, וכל יהודי שיישאר אחרי דצמבר 1497 – כ"ט כסלו רנ"ח, ייהרג, ורכושו יוחרם. הוא גם הוציא גזירה, להעביר לשמד נגד רצון הוריו כל ילד וילדה עד גיל עשרים שנה. ילדים אלה הוצאו צחיק משפחתם והיו ניזונים על חשבון הממשלה.

והיה שמד גדול בשנה ההיא, שלא היה מעולם. על פי צו המלך התנפלו עושי רצונו על בתי היהודים ביום ראשון של הפסח 1497, ויחטפו את הילדים מזרועות אבותם להטבילם לשמד. את הילדים שהתנגדו בכוח, העבירו הרשעים לאיי ים נידחים, ובהטיל עליהם פחדים העבירם על דתם.

גם שני ידיו של רבי אברהם סבע נחטפו, ולא ראה אותם יותר עד עולם. כשהגיע זמן הגירוש נדחפו לעיר ליסבון כשערים אלף יהודים שנותרו, ונאספו לבית גדוטל שהיה מיועד לקבל צירי המדינות, אורחי המלכות.

כאן נאמר ליהודים, יען שעבר הזמן המיועד, הרי עתה הם עבדי המלך, ויעשו בהם כרצונם. ויקחו אותם בעל כורחם, ויסחבם בראשיהם ובזקניהם אל בית תפילתם, ויטבלו אותם. רק יהודים, שבעה או שמונה נצולו, ובניהם רבי ארבהם סבע.

את צרותיו מזכיר רבי אברהם בספרו " צרור המור – פרשת כי תבא.

" יחיו מתיך נבלתי יקומון, הם ההרוגים על קידוש ה' כאותם שנהרגו בפורטוגל בשעת השמד, שהיו משליכים אותם כנבלות באשפות, והם עתידים להקיץ, ובמה, בטל אורות טלך…והייתה נבלתך למאכל לעוף השמים, כמו שקרה בעוונותינו לנסים מפורטוגל לארץ ישמעאל…ומה שאמר למעלה.

בניך ובנותיךנתונים לעם אחר, זאת היא קללה אחרת שקרה לנו בעוונותינו בפורטוגל, שלקח המלך את הבנים ואת הבנות הקטנים שלהם בספיונות חאיי הנחשים כדי לעשות שם יישוב "

רבי אברהם סבע נשלח לכלא עם עוד יהודים, וביניהם אחד מגדולי ספרד, רבי שמעון מימי, אשר מת שם בכלא, אחרי חודשים רבים הוצא מכלאו, ונשלח עם יהודים אחרים בספינה לעיר ארזיליי אשר בצפון אפריקה, עיר זו, השוכנת כשלושים קילומטר דרומית מעיר טנג'יר, נכבשה על ידי הפורטוגלים, ונשלחו לשם פליטים מגירוש ספרד ופורטוגל.

מושל המקום, בורבא, עריץ אכזרי התנהג איתם בברוטאליות ואכזריות, ובסופו התיר הגירתם לעיר פאס, שתחת שלטון הישמעאלים. כל דרך ייסורים זו עבר רבנו אברהם סבע, עד הגיעו לעיר מבטחים, פאס.

וכה הוא מספר לנו בספרו " צרור המור ", פרשת בחוקותי.

" כמו שראינו שb,גרשו היהודים מקשטיליא לפי שהיו שם כמלכים, ובאו לפורטוגל ועשו ממה שעשו לנו ולתורתנו. ואחר כך הנשארים הלכו למלכות ישמעאל ולגלילות אחרים…ואלה שנשארו בפורטוגל קידשו שם שמים בפרהסיה, ומסרו עצמם על קידוש ה'.

ועמדו שם בבית האסורים ימים רבים, החכם השלם רבי שמעון מימי ז"ל וחתניו לוקחי בנותיו, אנשים צדיקים ואישתו הצדקת, ואנשים אחרים צדיקים גמורים, ואף על פי שעשו להם ייסורים שימירו את דתם בעל כרחם, עמדו על משמרתם ושמרו תורה ומצוות, על אפם וחמתם של המלך והשרים, עד שביני ביני נפטר לבית עולמו הרב שמעון מימי.

ובזמן שלא היה יהודי בכל המלכות, זולת אני והיהודים שהיו אסורים בבית האסורים עמי…וארח כל שלחם המלך לארזיליי לידי האלוף הצר הצורר שיענה אותם בעבודת פרך, לפי שראה שלא נעשתה עצתו, והצר הצורר מענה אותם ומייסר אותם כדי שיחללו שבת…."

ובמקום אחר בספרו מבכה רבי אברהם סבע את צרות עמו :

אף על פי שנהיה נעים ונדים מהר לגבעה, וממלכות למלכות ומגירוש לגירוש, מארץ ישראל לחוצה לארץ, חמצרפת לספרד ומספרד לארץ ישמעאל, ויעוננו, כי בעוונותינו גלות ירושלים אשר בספרד כבר נתגרשו כולם ולא נשארו מהשבי ומן המלקוח ומן הדבר והרעב, נסים ופליטים מחרב אדום למלכות פרס ומלכות ישמעאל, והנה כל המון ישראל מכל גלות ספרד במלכות פאס..- פרשת מסעי.

כאשר הגיע רבי אברהם סבע לעיר פאס, נפל למשכב במחלה אנושה. אבל ה' היה בעזרו והקימו מחוליו. והיה אך התאושש, חזר להורות את בני ישראל אשר בפאס, והורה להם את דרך ה' בדרשותיו ברבים. וכה הוא כותב – פרשת ואתחנן :

אחר שעוניתי מאוד והצלתני, זה דרשתי בכל בתי כנסיות של קהל פאס אחר שעמדתי מחולי, כי בעוונותי כשבאתי לכאן מיד נפלחתי חולה…ובפרשת לך לך :

" כן בזה הגלות האחרון בעוונותינו היינו כמו תועים במדברות, ואסורים בבית האסורים וחולים שהגענו עד שערי מוות ועברנו ביום צרה …."

כפי שהוזכר, כתב רבי אברהם סבע שנית את ספריו מתוך הזיכרון בעיר פאס. הוא מצטער על הרבה חידושי תורה ששכחם ( פרשת וירא ) ובפירוש התורה שהנחתי בפורטוגל בגירוש מצאתי פירוש אחר מרבנו נסים, הביאו בשם רבנו יונה, וכתבתיו שם, ואיני זוכרו בעוונות "

את סוף ימיו של רבנו אברהם סבע מסכם הרב חיד"א בספרו, " שם הגדולים ( מערכת גדולים )

הרב אברהם סבע הספרדי היה בא בספינה ועמד נחשול של ים לטבעם ורב החובל הפציר מאוד בהרב אברהם סבע להצילם על ידי תפילתו. והשיבו שהוא יצילם אך בתנאי. שאם ימות, שלא ישליכוהו לים, רק יביאוהו לאחת מקהילות ישראל.

ואז מבטיחם שלא יהיה שום נזק לספינה וליושביה, ונשבע לו הרב חובל. ורבי אברהם סבע התפלל אל ה' ונח הים. ואחר שני ימים נפטר הרב אברהם ז"ל והיה קרוב לעיר ווירונא שבאיטליה. והשתדל הרב חובל והגיע לווירונא. וקבורתו ישראל שבווירונא בכבוד גדול, זי"א. עד כאן לשון החיד"א.

ואלה רשימת ספרי רבנו שלא הובאו למנכבש הדפוס, מאחר ונקברו על ידי רבנו בשבתו בפורטוגל : " צרור המור " פירוש על ארבעה טורים, " אשכול הכופר " על מגילות, פירוש למסכת ברכות פירוש לספר תהילים, פירוש על תפילות בדרך הסוד, ופירוש לעשר ספירות.

בקובץ " זכור לאברהם " תשנ"ב עמוד כ"ד ראיתי שנדפס כרמה עמודים של פירוש התפילה על דרך הסוד, לרבי אברהם סבע זלה"ה.

להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל-חיים בנטוב

Asilah

עוד מבליט הוא קו אחר של הגלות, המיוחד אולי למארוקו, והוא עולם הכבד של המסים: ״כי בגלות לנו ב׳ מעיקים. הא׳ בדברים הגופיים — מסים וארגו­ניות… והב׳ בדברים נפשיים בביטול תורה ומצוות״. הוא מודע גם לקו שלילי אחר של הגלות — הסכנה שבהמרת הדת. הוא מביא מדרש מפסיקתא רבתי:

משל לגבור, (זה הקב״ה) שהיה עובר בנהר ובנו עמו, (כמאמר עמו אנכי בצרה), בא השבולת, (רמז לגלות), לשטוף את הבן (שעזבו הא״י [האל יתברר]) אעפ״ב תבן תפוס באביו (שהאל ית׳ משגיח בנו השגה׳ נסתרת וצפונה). עברה השיבולת על ראש ,הבן, (רמז למלכיות), .התחיל צווח אילולי שאתר, מחזיקני ומשגיח בי כבר הייתי שטוף בשבולת (וחזרני לאמונתם) אלא מה הנייא שאני עומד ומתבלבל במים, (רמז לגלות ההוא מונע גדול בשלמות), פצני ופדיני .

השיבולת השוטפת היא לדעתו סכנת המרת הדת הרובצת לפתחו של כל יהודי בגלות, אלמלא אותה ״השגחה נסתרת וצפונה״ העומדת לנו לבל נעבור לאמונתם. צד חיובי אחר מוצא המחבר בגלות וצרותיה. את הפסוק ״ויפר את עמו מאד ויעצימהו מצריו״, מפרש הוא: ויעצימהו — מפני צריו:

כי כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וא״כ הוא היה סבה — בלחצו את ישראל — שיפרה. כי כל דבר יתקומם נגד המנגד וכ״ש ההשגחה האלקית… על דרך אל זה אביט אל עני ונכה רוח… ואמר כאן שהפרה ישראל והעצימהו — מצד צריו שהיו צוררים להם ״ .

שמא הסבר פסיכולוגי זה מסביר גם ׳התופעה, שדווקא בתקופות לחץ יצרו חכמי מארוקו יצירות גדולות בשדה התורה, ורוחו של הציבור היהודי לא נפלה.

דבריו המרובים על הגלות והסברתה מכל צדדיה מראים בעליל, כי הטראומה של הגירוש לא שככה גם בדורו, דור שני לגירוש. היאוש כרסם כל חלקה טובה בציבור היהודי, והיה צורך בדברי עידוד כלפי כל המיואשים הללו. בהקדמתו למגילת אסתר משמיע הוא דברי עידוד וחיזוק חמים:

עוד כוונה שניה… בפתשגן כתב המגלה שישיבו זאת ישראל על לבם בהיותם בגלות ויהיו נזכרים אצלם ולא ימירו דתם ולא ימר ריחם ולא תרפינה ידיהם באמרם אבדה תקותנו נגזרנו, ולא יהיה להם סבר בגאולה ויאמרו מה תעשה כבשה א׳ בן ע׳ זאבים יזכרו זאת ויתאוששו וידיהם תעשינה תושיה ויאזרו חיל בשכבר היו נתונים להשמיד להרוג ולאבד והשגחתו ית׳ היא שעמדה לאבותינו היא גם היא תעמוד לנו ואיש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק. הנה אלקים יבא ויושיענו אל תירא כי עוד חזון למועד בא יבא ולא יאחר  .

ON THE TRADE IN HEBREW BOOKS BETWEEN ITALY AND THE OTTOMAN EMPIRE DURING THE XVIth CENTURY

ON THE TRADE IN HEBREW BOOKS BETWEEN ITALY AND THE OTTOMAN EMPIRE DURING THE XVIth CENTURY


ספרייה 4by

  1. BARUCHSON

The two great centers of Hebrew printing in the 16th century operated on both sides of the Adriatic: in Italy, primarily in Venice, and in the Ottoman Empire, particularly in the cities of Constantinople and Salo- nica. The social and economic ties between the Jews of these two centers naturally gave rise to commerce in the new commodity: the printed book. The present study describes the economic and social character­istics of the new trade, and is based on statistical information and literary evidence of the period.

The sources at our disposal reveal that Italian printers considered the great communities of the East a major market for their product. At the beginning of the century the noted Venetian printer, Daniel Bomberg, was the major distributor of Hebrew literature in the East; his books also reached Jewish centers in Egypt, Africa and India. Other printers, such as Marco Antonio Giustinian and the Jewish printers of Mantua and Cremona, also sent their books to the Ottoman Empire. The burning of the Talmud in Italy in 1553 and the increased expurgation operation over Hebrew printing there rendered the East a major destination for prohibited books. The leading activist in the distribution of these books was Giustinian, who established a center for prohibited books on the island of Cephalonia in the Aegean. Books were smuggled there from Venice, and then distributed to the communities of the East. We have no information on the dimensions of this export trade to the Ottoman Empire, but from the fact that the local presses of Constantinople and Salonica produced very few editions of halakhic and basic religious literature, we can deduce that Italian printers supplied these books in great quantities. In fact, the maintenance of spiritual life and orderly educational activity in the East was dependent on the supply of books from Italy, and this played a major role in the cultural development of the Jews of the Ottoman Empire.

While the pre-eminence of Italian Hebrew printers created a major export trade to the East, books printed in the East also enjoyed a certain popularity among Jewish readers in Italy. Two important sources enable us to appraise the dimensions and character of these imports from the East. One of these is the catalogue of Daniel Bomberg's bookstore in Venice, which indicates that merchant's stock in the 1540's. Secondly we have the book-lists enumerating the books possessed by the Jews of Mantua in 1595; these lists were drawn-up as part of a 'cleansing operation' by the Church and contain 430 private collections as well as a number of public ones. One list describes a commercial collection belonging to a bookstore owner by the name of Izhak Weilla Ashkenazi. Bomberg's catalogue shows that a major proportion of the books in his store came from the Eastern presses. These were primarily books not printed by Bomberg, and in subjects that enjoyed only limited public interest: fiction, midrash, science etc. By importing books intended for a select public, Bomberg strove to maintain the renown of his store, and at the same time used the opportunity to test the Italian market for such books.

In contrast, Izhak Ashkenazi's store in 1595 stocked only a few books printed in Constantinople and Salonica. This probably resulted from the fact that his store mainly served the needs of a clientèle interested in liturgical books and basic halakhic works. Readers interested in books printed in the East were obliged to use their own initiative in acquiring them.

A more detailed and clear picture emerges from an analysis of the books contained in the libraries of the Jews of Mantua. It appears that 49% of the books they possessed were printed in Constantinople, and 44% in Salonica. These are impressive figures, pointing to a meaningful import of books from the East to the printing center of Italy. In terms of quantity, however, only a limited number of each book printed in the East found their way into the libraries of the Jews of Mantua. The imported books reflect a wide range of interests, and the common de­nominator of many was the fact that they were the first or only editions. The interested readers were a small group of rabbis, scholars and bank­ers, with particular literary or professional interests.

The trade in Hebrew books between the East and the West contributed much to the enrichment of the spiritual life of the Jews in both centers. The Italian center provided primarily works of a ritual or halakhic nature, necessary for an organized life of Torah and education, while the presses of the Ottoman Empire contributed to a broadening of the literary horizons of Italian scholars.

Appended to the article are the lists of books from the East found in the stores of Venice and Mantua, as well as the private libraries of the Jews of Mantua.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר