ארכיון חודשי: אפריל 2016


סיפורי מורשת האבות ומנהגים בשבתות ובמועדים.

מנהג הכפרותעקיבא אבנר משה אזולאי

בערב יום הכיפורים נהג אבי להקריב תרנגול שמן ויפה לכל בן זכר, ואילו לבנות – תרנגולת. לפני השחיטה היה מסובב את התרנגול או התרנגולת סביב ראשו של כל ילד לאות כפרה. מספר ההקרבות היה כמספר השמות, כלומר מי שנשא שם נוסף זכה להקרבת עוף נוסף. במקרה זה זכה אבי להקרבת שלושה תרנגולים, כיוון שנשא שלושה שמות. לאחר שחיטה והכשר של עופות אלו, סבתי, מנהג היה לה לעבור בין תלמידיו של סבי שהיו לרבנים, לברכם "לשנה טובה״, לתת את העוף ולתת צדקה, בעיקר בערב יום הכיפורים, לפי שגדולה זכות הצדקה להגן ולהציל מרעות. ביום הכיפורים הכול לבושים לבן, נלווים אל אבא לבית הכנסת. אבא תופס מקומו בבית הכנסת, כולו שקוע בתפילה עד סיום הצום. ביום זה סבתי אינה משה ממקומה בבית הכנסת, אינה מרבה לדבר, שמא תיסחף בלשונה ותוציא מפיה דברי רכילות, והדבר ייחשב לה לעבירה.

אנו הילדים היינו מבלים את יום הצום במוסד ״בית חינוך עיוורים״ שבקרית משה. המרחק לא רב, אך תנאי הטבע, הסלעים הגבוהים והגבעות גרמו לריחוק מה, וההליכה לבית חינוך עיוורים נחשבה לטיול, בגלל המרחק שהיה עלינו לעבור כדי להגיע אליו. מי שעמד בצום יום הכיפורים נחשב לילד בעל אופי, ילד אשר שולט ביצריו, ומי שלא, נחשב לחלש. מנהג משפחתי הוא שיום הכיפורים מסתיים במסיבה משפחתית, אשר אליה הייתה מצטרפת משפחת אלמקייס. ראש המשפחה, חנניה הכנר, וילדיו המתופפים, המבורכים בקולם הצלול, היו פותחים בכל המרץ בשירה וממשיכים בה עד לשעות המוקדמות של הבוקר.

ומי מבני המשפחה לא מכיר את השיר ״אל עצבת בחורים, הרבי ציווה לשמוח"?

הערגה אל מרחבי הטבע

חסד עשה עמנו שר האומה, שאחרי ראש השנה ויום הכיפורים הביא לנו את חג הסוכות, שכולו ערגה אל מרחבי הטבע. הסוכה, הסכך ופיסות השמים המשתקפות בינותיו, הלולב, האתרוג והערבה של ״הושענא רבא״ מהווים חלק עיקרי באווירת החג. את הסוכה נפל בחלקי לקשט, ואבא היה קונה את הקישוטים היפים ביותר והמרחיבים בצבעם. תמיד הקפיד כי שבעת המינים ייתלו בתקרת הסוכה. הלילה הראשון היה המרהיב ביותר. לאחר ארוחת הערב היו מתקבצים ידידים, תושבי השכונה, ושרים שירי מולדת.

ואחרון אחרון: שמחת תורה; תכונה עליזה הייתה משתררת לקראת החג הזה. רוח עליזות הייתה משתלטת בקרב הילדים בראותם כיצד מרכזים בבית הכנסת את הספסלים בפינה אחת, כדי לפנות מקום להקפות ולריקודים. מסתכלת הייתי באבא כיצד החזיק ספר תורה בידיו ורוקד, ומי לא מכיר את שמואל שושי, אשר ברקיעת רגליו ובמקלו דאג לנצח על ההקפות?

הנרות הללו

חנוכה היה החג הקל והחביב מכולם. תכונה מיוחדת לא הורגשה. בשעות הבוקר המוקדמות, כשכל בני הבית היו ישנים, הייתה סבתא לשה את הבצק כדי שיטפח ומטגנת את ה״ספינג׳״(סופגניות), שריחם המיוחד היה ממלא את כל חדרי הבית ומעורר את הילדים משנתם.

כל ילד קיבל את מספר הספינג׳ שהגיע לו, וחלילה שלא יקופח אחד הילדים.

אמא הייתה עורכת משלוח של ספינג׳ לידידים מבני עדות שונות, שטעמו היה שונה מהסופגניות הרגילות. בשוב אבא מהעבודה היו בידיו חנוכיות קטנות, נרות, וכן כדים קטנים מחומר, ובהם דמי חנוכה.

חלה קטנה ובמרכזה ביצה

אהבה יתירה הייתה לי לחג הפורים, כיוון שבישר את בוא האביב ואת ימי הפסח המתקרבים. בייחוד קסמה לי מידת נדיבות הלב, הבאה לידי ביטוי בחג זה במשלוח המנות לידידים וקרובים רחוקים, וכל התכונה הכרוכה בו. כאן תפקידה של סבתא באפייה היה רב. יום קודם הייתה מכינה עיסתה, ועם שחר הייתה מתחילה ללוש הבצק ולהתקין חלות. חלה אחת קטנה ובמרכזה ביצה שלמה עם הקליפה, לבן הבכור, ושאר החלות לכל בני המשפחה, כשכל חלה נושאת במרכזה ארבע ביצים. חלות אלה מובלות על מגש אפייה ונלקחות למאפייתו של האופה שחוד, שגר בקצה השכונה. עד היום איני יודעת מה סימלו הביצים על החלות, אך בחלות אלו פתחנו את סעודת פורים.

בבהילות יצאנו ממצרים

מפורים ואילך כבר הייתה מורגשת התכונה של חג הפסח המתקרב, שהוא זכר ליציאת בני ישראל ממצרים. בוא החג בישר את יציאת החורף, על כפורו ועל שלגיו, את הטורח הרב בניקוי הבית, סיודו, שיפוצו לכבוד החג, ההכנות לאפיית המצות, לחידוש המלבושים לכל ילד, ואחרון אחרון: את הגעלת הכלים וביעור החמץ. הייתה זו דרך ארוכה ומייגעת, שהוליכה אל שיא החג, אל תפארת ליל הסדר ומתק ניגוני ההגדה.

כל בני המשפחה היו מסובין סביב השולחן, ואל המשפחה היו מצטרפות משפחות אורחות. רוב המוזמנים היו יהודים, הרחוקים מן המסורת, אשר אבא דאג להזמינם ולקרבם אל מנהגי היהדות. משפחה קבועה חגגה אתנו כמעט בכל שנה את חג הפסח, משפחת שטיין, ובנותיהן, יעל ונעמי. תמיד נתמלאתי כעס על שהן גוזלות קטע מקריאת ההגדה. אבא היה נושא את מגש הנחושת, עגול ורחב, ובתוכו כל הברכות: זרוע, חרוסת, מרור לכריכה, כרפס, ביצה קשה לבן הבכור ומרור לברכה. המגש, על כל תוכנו, היה מכוסה במפה לבנה ויפה. אבא העביר את המגש מעל ראשיהם של כל בני המשפחה בברכה ובשירה ״בבהילות יצאנו ממצרים״.״ המתח הלך וגבר לאחר הטמנת האפיקומן על ידי אבא. שמונה ילדיו ועוד ילדי המוזמנים היו מתרוצצים בחדר באי שקט למציאת האפיקומן. המוצא את האפיקומן זכה בטיול. הארוחה הוגשה על ידי אמא, ופה יש לציין שאמא החדירה לביתנו מאכלי עדות: הגפילטע פיש והקניידעלך ליד הדג החי, המטובל בפלפל אדום, והפולים והזיתים המבושלים עם הבשר. את ליל הסדר היינו מסיימים במחרוזות שירי פסח ״אחד מי יודע״, ״דומם שטה״ ומחרוזת שירי מולדת.

״תרווחו ותסעדו"

את חג הפסח עצמו היינו מסיימים ״בערב המימונה׳,ערב אשר עורכים בו שולחן מתנובת הארץ: החלב, החמאה, הדבש והלבן. החדר קושט בירק, סימן לשנת בריאות, לשפע ולממון. ומכאן השם "מימונה". קבלת האורחים בערב זה הייתה ללא הודעה מוקדמת. כל עובר אורח יכול היה להיכנס ולהתכבד. את המלה "שלום״ מחליפה המלה ״תרווחו", הלקוחה מהמילה "רווח". נקודת השיא הייתה אכילת המופלטה, המרוחה בחמאה ודבש. המופלטה זו פיתה דקיקה ביותר העשויה מקמח, והיא המפגש הראשון שלנו עם החמץ.

ערכנו ביקורים מבית אל בית, כאשר התהלוכה הייתה הולכת, וגדלה והופכת למצעד של צועדים בשירה ובריקודים.

בין ילדי האשכנזים לילדי המוגרבים היה נהוג משחק, אשר בו היו ילדי המוגרבים וילדי האשכנזים מתקהלים בבית הכנסת של האשכנזים, כשילדי המוגרבים היו אוחזים ירק בידיהם ומצליפים בילדי האשכנזים, סימן לאיחולים לשנה ירוקה.

חג השבועות

חג השבועות שבה אף הוא את לבנו, על מאכלי החלב והגבינות, ועל המנהג שהיה, שכל אורח וכל בן משפחה "זכה״ למטר מים.

ה־13  במרס

ה־13 במרס היה צו קריאה לכל שבט אזולאי. המשפחה המפוזרת בכל חלקי הארץ גילתה רגישות מיוחדת לתאריך זה. ידוע לכול, כי בתאריך ה־13 במרס חוגג שבט אזולאי את יום הולדתם של אבא ואמא. שאר בני המשפחה ילידי מרס הצטרפו לחגיגה זו. את ימי ההולדת נהגנו לחגוג בביתם של ההורים, וגם בביתה של אחותנו פנינה, ברמת־גן. מבאר שבע ואשקלון, מטבריה וירושלים, הגיעו כולם, כשסירי תבשיל בידיהם. מי עם הזיתים המבושלים והקציצות, מי עם הבורקס והסלטים למיניהם, ומי עם הקובה והחמוצים – כל מאכלי העדות. כולם במצב רוח מרומם, אבא ואמא היו האורחים, כאשר את יום ההולדת והתוכנית ארגנו הילדים והנכדים. בערב זה נשמעו שירי ילדות וסיפורי עבר, והנכדים לא שכחו לחקות את הסבתא והסבא כפי שנראו בכל ־תקופות. במצב רוח מרומם היו נקראים להרמת ־כוסית ולברכת בעלי השמחה, ואחרון אחרון קוראים את מגילת המשפחה.

תזכיר על שאלת ארץ ישראל מאת הרב יעקב משה טולידאנו-משה עובדיה

פיל ועדה

נראה כי חשוב היה לרב טולידאנו לכתוב את התזכיר מפני שלדבריו הערבים העידו עדויות מסולפות לפני ועדת החקירה. הוא ניסה לסתור ולהפריך את טענות הערבים ולחשוף את האמת בשורה של נושאים, ובהם: עזרת הערבים למדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, זהותם של המתנגדים הערבים להתיישבות היהודית, התגרות הערבים ביהודים, העסקת פועלים ערבים ורכישת קרקעות בידי היהודים.

נוסף על כך ביקש הרב טולידאנו להציע פתרון לסוגיית הדו־קיום של יהודים וערבים בשטחה של ארץ־ישראל ברוח ועדת פיל ועל פי פתרונות שכבר הועלו לפניה. הרב טולידאנו ציין במפורש שהוא יליד הארץ, חי עם ערבים וידע את שפתם ותרבותם, ונראה שהשקפתו הושתתה על בסיס מציאותי, ומכאן נבעה טענתו שיש למצוא פתרון לשני העמים.

הרב טולידאנו מצא שחשוב לקיים הפרדה גאוגרפית בין ערבים ליהודים, ושכל אזור ינוהל באופן עצמאי, ובאזורים מעורבים הציע לקיים ניהול משותף. במשך הזמן, כתב, יש להעביר יהודים וערבים מאזור אחד לאחר וכך ליצור ריכוזי אוכלוסייה הומוגנית. הוא יעץ ליישם את התכנית וכעבור עשרים וחמש שנים להפיק לקחים ולעשות שינויים על פי הנדרש. אשר להר הבית, המקודש לשתי הדתות, הציע הרב טולידאנו פשרה מרחיקה לכת – לחלק את המקום הקדוש בין המוסלמים ליהודים ולתת למוסלמים את הר הבית וליהודים את הכותל המערבי. ייתכן שהצעה זו נבעה מהיותו פשרן ומציאותי ושונא מלחמות, ואולי נבעה מאמונתו הדתית בביאת המשיח, שאז בית המקדש ישמש בית תפילה לכל העמים.

התזכיר שכתב הרב טולידאנו שמור בארכיון לתולדות העם היהודי בירושלים, החטיבה לארכיונים פרטיים, ארכיון הרב יעקב משה טולידאנו P10/26 המסמך הוא טיוטה לא חתומה, ולא ברור אם נשלח והגיע לידי הוועדה. המסמך בן שישה עמודים, בהדפסת מכונה. מספור הסעיפים לקוי וחסר. הכותב הרבה להשתמש בנקודות, פעמים רבות אחרי מילה אחת. התזכיר מתפרסם פה כלשונו, בכמה מקומות הוספתי ניקוד חלקי להבהרת הכתוב, וכל התיקונים וההשלמות, לרבות מספרי עמודים, באים בסוגריים מרובעים.

תזכיר על שאלת ארץ ישראל

מאת הר׳[ב] יעקב משה טולידאנו; יליד טבריה. וכעת באלכסנדריה של מצרים אדונים נכבדים!

חברי הועדה המלכותית בראשות לורד פייל [פיל]

ירושלם

בתזכירי זה רצוני לנגוע בקצת שאלות. בנוגע לשאלה המסובכת של ארץ ישראל. אולי דרברי [דבריי] אלה יועילו לכבודם לפתרון מה. בשאלה זו שהוטלה עליכם לחקור אותה.

 הנני יליד הארץ בן העיר טבריה בגליל וגודלתי בין הערבים ותמיד היה לי קשרים אתם. גם הייתי בארצות ערביות אחרות מצרים. עיראק. סוריא. וצפון אפריקא. ועל כן מצאתי לנכון להגיד דברים אחדים.

(1) התנגדות הערבים ליהודים טעות יסודית היא לחשוב שהתנגדות הערבים ליהודים. נולדה אחרי הצהרת בלפור. האמת היא שהתנגדותם מקורה עוד לפני מאות שנים ונודעת [ונובעת] ביסודה מקנאת הדת הטבועה בלב רוב הערבים לכל לא מוסלמי. הערבי יכול הוא להיות ידיד טוב. עם מתק לשון ורוך. ומחמאות. כל זמן שבן גזע האחר אשר חי אתו. עושה לו רצונו. או שתקיף ממנו. אמנם גץ וניצוץ קטן של ריב דברים. או סכסוך כל שהוא. הרי הוא נהפך לאיש אחר. משתנה מן הקצה אל הקצה. ומיד מתגלה לשונא. ורגשות המשטמה הדתית מתבטאות ועושות את פעולתן.

ובארץ ישראל בפרט. שתמיד מיום הכבוש הערבי עד הנה זה יותר מאלף שנה המצב החומרי בה רע [הוא]. הקהלות היהודיות וגם הנוצריות. חיים חיי עבדות ושפלות. חיי סכנה יום יומית. הרדיפות מצד ההמון הערבי וביחוד מצד ראשי המשפחות הגדולות והתקיפות שבארץ. לכל בני הגזעים הלא ערבים כמעט שלא פסקו. בשום זמן. הרדיפות האלה לפעמים היו כלליות. אך ביותר היו פרטיות. נגד יחידים ונגד עדות קטנות. שלא היה בכוחם אפילו להעיר בדברים נגד התקיפים מבני המשפחות ההם. רציחות של אנשים פרטיים בדרכים. ובמארב. בכפרים. ובערים. היו מקרי יום יום. ומחוץ לעיר או לרחוב. היה קשה אפילו לקבוצות אנשים מבני הגזע היהודי והנוצרי להתראות שם. מהתנפלויות של ערבים. בחמשים ששים השנים האחרונות שונה המצב לטובה. על ידי חסות הקונסולים שישבו בארץ בערים הגדולות. אך במקומות שאין חסות כזאת. היה המצב הפרוע הזה נמשך עוד לפני המלחמות מפני כן. נקל לדעת מדוע הישוב היהודי לא התרבה. זה אלף שנים. בארץ ישראל. למרות כל הקשר האמיץ והחבה הקדושה. שיש בלב כל יהודי. לארצו הקדושה. יען ידעו הכל. שלישב בארץ ישראל. זהו לחיות חיים שפלי[ם] חיים מסוכנים. חיים של שמד. בתוך ההמון הפרוע ובצל היד התקיפה והפוש[עת] של המשפחות התקיפות מהעם הערבי. המתיחסות גם לרבים מבני עמם ביחס של עבדים נרצעים. ומכל שכן אל אלה שאינם מבני גזעם.

 [2] יש בידי רשימות בכתב יד עברי שנכתבו בשנות 1845-70. שבהם רשום חשבונות של המתנות והשוחדות. שהקהלה היהודית בירושלם היתה צריכה לתת לגדולי המשפחות הערביות אז. אל הוסיני. כאלדי. אלעלאמי. דגאני. ועוד. ועוד. מידי שבוע ושבוע ומידי חג וחג. להם ולמשרתיהם בכדי שלא יזיקו ליהודים. היו מקרים. שנהרגו יהודים בידי ערבים. וראשי המשפחות ההם חייבו את היהודים לשלם הוצאות טלטול ההרוג ושוחד ופיצוי לרוצחים. הרשימום [הרשימות] האלה שנכתבו מזה לא רחוק עוד במאה הי״ט מראים באיזה דכוי והכנעה שפלות ועבדות ושעבוד. היו היהודים בירושלם אז. ומה גם בערים האחרות שבארץ ישראל. שהד קולם לא היה נשמע למרחוק באיזה חוצפה ובאיזה עזות. יכולים הם איפוא באי כוח הערבים בארץ ישראל. לדרוש שלטון על מיעוטים מבני עמים אחרים?

אם כבר כל הנסיונות במקומות אחרים. וכל ההיסטוריא של חיי היהודים והערבים בארץ ישראל. מוכיחים ששלטון כזה. יכול הוא לדכא ולהשמיד את חופשתם וחייהם של עמי המיעוט ההם.

חג המימונה בטריפולי מפי טונה גאוי.

חג המימונה בטריפוליפרגי שוואט - עותק

מפי טונה גאוי.

 שתהיה לך שנה ירוקה.

היינו לוקחים את החסה הכי גדולה ומכים בה על ראשם של המבקרים ומברכים: ״שתהיה לך שנה ירוקה״. אצלנו השמחה האמיתית בערב המימונה התקיימה בבית הבחורה המתארסת.

אני זוכרת כשאני התארסתי, כל השכנים באו לביתנו, השולחן היה מלא כל טוב, שולחן מלכים ממש, וכל שכן הביא חסה ירוקה ובירכנו ״מזל טוב״.

היינו מתחילים את השמחה רק לאחר שאבא חזר מבית הכנסת ,הערבים הביאו חמאה, חלב, פולים ירוקים(מגש מלא), והיו מברכים ״שנה ירוקה״. למחרת אנו הבאנו להם, לשכנים האלה מה״מימונה״. החגיגה בבתים התקיימה רק אצל אלה שבתם התארסה, וכל המשפחות האחרות באו לבקרם.

בשאר הבתים הכינו את ה״מימונה״ ויצאו לטייל ברחובות ובשוק, הנשים מקושטות ב״זדאד״ (תלבושת מקושטת). בכל בית ללא יוצא מהכלל אפו לחם עגול, ממש באותו לילה, ובתוך הלחם הכנסנו ביצה קשה וקמצוץ של צימוקים חמוצים (במקום שמרים). ללחם הזה אנחנו קוראים ״מימונה״, לכל ילד אפינו לחם.

למחרת יצאנו לשפת הים או לשדה ולפרדסים, כך ישבנו בחיק הטבע עד הלילה, ליום הזה קראנו צאת החג.

משירי משוררי צפון אפריקה.

פיוט*(חזיון הגאולה), למשורר פראג׳י שוואט חי בתוניסיה כנראה במאה הט׳׳ז.

Histoire des juifs de Safi-Brahim Kredya

Pour réaliser cette volonté, le sultan Sidi Mohammed signa un ensemble de conventions commerciales avec un grand nombre de pays d'Europe et d'Amérique, dont les textes autorisaient ces derniers à envoyer au Maroc leurs consuls et leurs commerçants et leur garantissaient la liberté de s'installer et de se déplacer où bon leur semblerait dans les ports du pays. Plus encore, et c'est l'objet de notre étude, ils leur donnaient la possibilité de choi­sir leurs auxiliaires parmi les Marocains (interprètes, secrétaires, courtiers, gardiens, serviteurs et autres…) et de leur attribuer le protectorat de leurs pays. Ainsi, ces derniers étaient exonérés des impôts et des charges qui frappaient leurs concitoyens ; ils ne pouvaient être jugés qu'en présence de leurs protecteurs, « et il ne leur était pas interdit de pourvoir aux besoins des consuls et des commerçants où qu'ils se trouvaient ». Par ce système de privilèges divers, le Sultan avait l'ambition de consolider les relations commerciales de son pays avec l'Europe, d'en élar­gir les horizons et d'en augmenter les revenus, sur la base d'une perspective choisie d'intérêts à long terme, et sur le respect de l'indépendance, de la puissance et de la volonté, car le déséquilibre des forces entre le Maroc et l'Europe n'était pas encore patent et l'avantage consenti aux protectorats consu­laires ne représentait aucun danger à l'époque, comme cela se produisit au cours de la deuxième moitié du XIXe siècle, et plus précisément après les défaites de l'armée marocaine dans la bataille d'Isly en 1844 et dans celle de Tétouan en 1860. Cette dernière révéla clairement la faiblesse des institu­tions de l'État et de leur système archaïque et, selon l'expression de Ahmed Al-Naciri, « retira le voile d'honneur au pays du Maroc, donna la supériorité aux chrétiens et mit en déroute les musulmans comme cela ne s'était jamais fait. Les protectorats se multiplièrent provoquant un grand désastre ».

Annotation    Le sultan Sidi Mohammed contracta beaucoup d'engagements commerciaux (plus de vingt) avec les États du Danemark, d'Angleterre, de Suède, de France, d'Espagne, du Portugal, de Hollande, des États-Unis, de Gênes, de Toscane, de Venise, d'Autriche, de Hambourg, de Brème, de Prusse, de Sardaigne, et bien d'autres.

Annotation    Parmi les autres systèmes que Sidi Mohammed utilisa

pour renforcer sa politique commerciale : l'ouverture des ports

atlantiques aux négociants étrangers ; la diminution des droits de douane à l'importation et à l'exportation et l'annulation totale de ces droits après qu'il eut déplacé et centralisé le commerce maritime au port d'Essaouira ; l'abolition du « jihad » en mer et de l'esclavage des marins ; les efforts pour le rachat des prisonniers musulmans et chrétiens dans les pays européens et auprès des willayas turques en Algérie, en Tunisie et à Tripoli.

Plus encore, le Sultan fut le premier à appeler – fait sans précédent -, les puissances européennes à abolir l'esclavage par la signature d'un traité international pour l'interdire. Cela amena un journal français contemporain à en faire l'éloge, le commentant ainsi : « Les principes des droits sacrés des nations sont passés des ouvrages des philosophes aux cours des rois du Maroc. Ces principes priment dans leurs affaires. Les litiges religieux entre les peuples n'entravent plus la voie de rapprochement entre eux; et ces mêmes musulmans qui n'acceptaient des païens que la capitidation ou l'épée. Actuellement, nous n'entendons chez eux que des mots d'amitié, de compréhension et d'amour. Bref, l'Empereur du Maroc a écrit qu'il souhaitait que le mot abhorré d'esclavage disparaisse de la mémoire des hommes et que cela soit signé de son nom. »

Durant l'instauration des privilèges des protecto­rats, et jusqu'au moment où ils étaient devenus un danger menaçant la sécurité et la souveraineté du pays, les juifs comptèrent parmi les sujets marocains qui y adhéraient et qui se précipitaient pour profiter de ces avantages. Cela peut s'expliquer par des raisons multiples, exposées ci-après :

1.- L'État marocain encourageait ses sujets juifs – à l'exception des musulmans -, à communiquer avec les étrangers chrétiens, à traiter avec eux en créant des relations et des affaires, pour deux motifs, à notre avis :

1.1. Les sultans du Maroc pensaient que la fréquentation des sujets musulmans avec les étran­gers « mécréants », même si elle était source de profits, pourrait nuire à leur conviction religieuse, les éloignerait des valeurs de l'islam et de ses traditions, et les conduirait à combattre avec force la puissance religieuse conservatrice. Pour cette raison, le sultan Mohammed III, à l'instar de ses prédécesseurs, limita les contacts entre les musulmans et les étrangers, et leur interdit de se rendre en Europe pour des affaires commerciales et même de débarquer sur son sol en cas de besoin, et « il réserva cela à ses sujets Ahl Eddhimma ».

L'appel vers Israël : 1945-1957

L'appel vers Israël : 1945-1957

Alors que s'il ne s'était jamais tari depuis la seconde moitié du xixesiècle, le courant de « montée » vers la Terre sainte s'était transformé en mince filet depuis l'instauration du Protectorat. Entre 1912 et 1944, seuls 1000 immigrants quittèrent le Maroc pour la Terre sainte, du fait de la rareté des certificats mis à la disposition des sionistes marocains par les responsables juifs du Yichouv ainsi qu'en raison des obstacles administratifs mis à la délivrance de visas de sortie par la Résidence générale.

Au lendemain de l'armistice de juin 1940, les relations entre le judaïsme marocain et 1'organisation sioniste mondiale furent interrompues du fait de la rupture des relations diplomatiques entre la France et la Grande-Bretagne.

Ce tarissement de la très faible immigration juive marocaine provoqua une réflexion chez les dirigeants du Yichouv. Responsable du département de l'alyah à l'Agence juive, Eliahou Dobkin notait dans un rapport rédigé en 1943 :

Je ne sais comment expliquer le phénomène bizarre du tarissement de l'alyah d'Afrique du Nord, autrefois le principal réservoir de l'alyah en Eretz Israël. Peut-être à cause du mur total d'incompréhension de la part de l'alyah européenne…

Le débarquement des Alliés en Afrique du Nord, le 8 novembre 1942, et la reprise des contacts entre la communauté juive marocaine et ses coreligionnaires du reste du monde libre virent une modification radicale du comportement des Juifs marocains à l'égard du sionisme politique.

A Jérusalem, où avait été transféré le siège de l'Organisation sioniste mondiale, les érigeants du Yichouv, avertis du massacre systématique des Juifs européens par les nazis, ne tardèrent pas à réaliser que les communautés juives du Maghreb et du Machrek constituaient désormais un potentiel humain de première importance qui avait été jusque-là injustement négligé.

Un mois à peine après le débarquement allié au Maroc et en Algérie, Eliahou Dobkin, lors d'une réunion, le 11 décembre 1942, des instances dirigeantes de l'Agence juive, déclara : « La libération de l'Afrique du Nord par les Alliés nous ouvre la possibilité d'établir des liens avec des communautés juives fortes de 400 000 âmes, dont la moitié vit au

 Maroc… C'est là un champ d'action d'une grande importance, puisqu'il s'agit des communautés les plus proches susceptibles de se joindre à nous avant même la fin de cette guerre. »

Le judaïsme marocain constituait un « domaine de mission » pour les émissaires de l'Agence juive, du fait des profonds changements intellectuels et spirituels qui le traver­saient après le traumatisme constitué par l'instauration par le régime de Vichy d'un statut des Juifs dont la rigoureuse application avait ébranlé la conviction jusque-là nourrie par les élites les plus francisées d'une intégration dans la société coloniale. Cette désillusion ne pouvait trouver une compensation dans une éventuelle adhésion au mouvement natio­naliste marocain, alors en pleine expansion. Les Juifs en étaient, si ce n'est exclus, du moins éloignés en raison de la coloration religieuse islamique de ce mouvement et de la solidarité active qu'il manifestait avec la cause nationale palestinienne.

Conscients de cette situation, les responsables de l'Agence juive organisèrent, dès mars 1943, les premiers cours de formation des futurs émissaires qui seraient envoyés au Machrek et au Maghreb. Comme le soulignait Eliahou Dobkin :

Il était important que nous nous manifestions au plus tôt dans ces commu­nautés, en cette période de transition et de crise, avant que ce judaïsme, qui a été confronté à une grave poussée antisémite, en particulier sous le régime de Vichy, ne s'adapte à la nouvelle situation créée par l'arrivée des armées alliées. La défaite de la France, à la lumière de laquelle ce judaïsme avait été éduqué, a suscité un grave désarroi. Nous devons forger de ce désarroi la conscience sioniste. Notre tâche ne sera pas aisée car, malgré leurs profondes racines dans la langue hébraïque et leurs relations anciennes avec Eretz Israël, leur nombre actuel dans le Yichouv ne dépasse pas les 10 000.

Epreuves et liberation. Joseph Toledano

En août 1936, un tract d'une rare violence était largement diffusé dans les médinas, appelant lesepreuves-et-liberation Musulmans à se joindre à cette croisade et puisant son inspiration dans la plus pure tradition de l'antisémitisme européen :

« Maintenant cette racaille, ralliée aux partis du désordre, s'acharne sur M. Pejrouton, notre nouveau Résident Général, dont ils demandent le départ à la juiverie de Paris. Un ignoble Juif algérien, taré et malhonnête, un avocat escroc nommé Sultan, demeurant à Casablanca, est à la tête du mouvement contre le Résident. Il faut que les juifs se souviennent du tarbouche noir crasseux, des nonades en tire-bouchon, de la djellaba et des babouches noires qu'on n'aurait jamais dû leur permettre de quitter. Il faut que le Yahoudi redevienne le juif rampant et veule qu'ont connu vos pères. Dès qu'un Juif relève la tête, il faut la lui couper. Nous devons ensemble, même par la force, faire rentrer les Juifs dans leur mellah, et les empêcher de se mêler aux partis politiques, quels qu'ils soient. A. vous frères musulmans, de parler plus haut et de vous faire entendre par ceux de Paris. Nous serons avec vous ! »

A Fès, la librairie Pleux, sur l'avenue principale de la Ville Nouvelle exposa ostensiblement, au centre de sa vitrine, un livre violemment antisémite, édité à Alger : Le Péril juif — Cri d'alarme contre les pourrisseurs du genre humain, d'un certain Charles Hagel. Malgré les protestations de la communauté juive, le libraire s'obstina jusqu'à ce qu'un commando des Jeunesses Socialistes le contraigne à le retirer de la vitrine.

Cette fois, la campagne de propagande ne se limitait plus à la presse et trouvait son prolongement sur le terrain, notamment dans le refus d’embauche des Juifs. Ainsi, à Casablanca, le chef du Bureau de Placement se plaignait, en 1936, de ne pas trouver assez de diplômés du Brevet pour répondre à toutes les offres d’emploi. Et cela, alors même qu'il refusait de placer les jeunes Israélites qualifiés, désireux de travailler à n'importe quel prix. Les commerçants et industriels français de la grande métropole leur reprochaient déjà, en temps ordinaire, " de ne pas être sûrs ". S'ajoutait maintenant le prétexte de l'arrogance subite et des prétentions nouvelles des jeunes Israélites grisés par l'avènement du Front Populaire. Certains commerçants et industriels avaient même formé une sorte de ligue secrète décidée, selon leurs propres termes à " boycotter Israël au Maroc ", comme le signalait un rapport des Services de Renseignements… Passant outre à cette agitation, le gouvernement du Front Populaire rappela Peyrouton et nomma à sa place un " vieux Marocain ", un des compagnons d'armes et des disciples du maréchal Lyautey, Charles Noguès. Mais la déception des dirigeants du mouvement nationaliste, qui avaient placé des espoirs exagérés d'émancipation dans l'arrivée au pouvoir du Front Populaire, ouvrit une nouvelle période de tension et de troubles.

Le réveil du nationalisme

Encore trop peu politisée, habituée à se considérer et à être considérée au Maroc comme un simple hôte dépourvu de droits politiques, la communauté juive ne pouvait être partie prenante de la naissance du mouvement nationaliste moderne. Pourtant, certains de ses premiers fondateurs, influencés par l'esprit de fraternité du Front Populaire français et en relations étroites avec le parti socialiste français et la Ligue des Droits de l'Homme, lui firent quelques timides appels du pied. Ainsi, dès sa fondation en 1934 par des intellectuels formés dans les universités françaises, le Comité d'Action Marocaine avait essayé quelque peu d'ouvrir un dialogue avec les élites juives occidentalisées. A plusieurs reprises, son organe La Volonté du Peuple les exhortait à tourner le dos, à la fois à l'illusion d'une assimilation à la France et à l'utopie sioniste : – Les animateurs du Comité d'Action Marocaine continuent à exhorter nos compatriotes juifs, dans l'intérêt de la cause marocaine, à écarter toute idée de nationalisme chauvin et à unir leurs efforts à ceux des Musulmans pour assurer à leur pays, dans une atmosphère de paix et de concorde, la destinée qui correspond le mieux à ses aspirations légitimes… » (Editorial du 2 mars 1934). « Camarades juifs, sachez une bonne fois pour toutes que vous avez une patrie (non la Terre Promise, mais la terre où vous êtes ). Ce pays vous a vus naître, vous a donné à manger, vous avez respiré son air, vécu sous son ciel admirable, les dépouilles de vos ancêtres y reposent, vous êtes les fils de cette terre généreuse… » (L'Action du Peuple, 20 mai 1937)

Mais le caractère musulman très prononcé de ce mouvement ne pouvait que dissuader les nouvelles élites formées dans les écoles françaises. Quant aux anciennes élites traditionnelles — rabbins et notables — elles pouvaient très bien se satisfaire d'une légère amélioration du statut de protégés, dans la cité islamique, sans prétendre à un statut de citoyen à part entière. Aussi, ni les uns ni les autres n'avaient compris et encore moins partagé, ni ne s'étaient sentis interpellés par ce moment fondateur du nationalisme que fut l'opposition à l'adoption, en 1930, du dahir berbère. Celui-ci soustrayait en effet les régions berbérophones à la juridiction du droit musulman, chraa. Même le moderniste L'Avenir Illustré, d'habitude si perspicace, estimait :

« que le dahir sur la justice berbère n'innovait en rien, consacrait seulement des usages existant depuis des temps immémoriaux, ne portait aucune atteinte aux lois fondamentales de l'islam et seul le parti-pris politique pouvait y trouver matière à conflit. »

La dimension panarabe et son corollaire antisioniste, dès le départ, ne furent pas étrangers à cette méprise et contribuèrent à cet éloignement du nationalisme naissant, pour ne pas parler de rejet.

Les événements antijuifs de Demnat furent-ils une exception?-David Bensoussan

Il etait une fois le Maroc

david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

Accompagnés des représentants des puissances européennes, les Juifs de Safi envoyèrent une délégation au sultan une députation pour.se plaindre des assassinats multiples depuis quelque temps déjà.

En octobre 1872, le sultan exigea des bouchers juifs de Rabat de saler les têtes décapitées de quarante-huit rebelles le jour du Shabbat. Les Juifs refusèrent de se conformer à cet ordre. La soldatesque fut envoyée chercher les récalcitrants de leur maison. Ils furent fouettés et finirent par obéir à l'ordre royal.

En 1873, le jour du souk à Mazagan fut déplacé du lundi au samedi de façon à nuire aux marchands juifs.

Dans le bulletin de l'Alliance Israélite Universelle de 1877, le délégué de cette organisation en visite à Marrakech Joseph Halévy rapporta : « L'administrateur du ghetto ne se fait pas faute d'infliger à tout prétendu coupable une volée de coups de bâton qui le laissent inanimé sur le sol ou le rendent infirme pour la vie. J'ai vu de mes yeux un grand nombre de ces victimes, bouchers pour la plupart, se traînant misérablement par terre, ne pouvant se dresser debout, le dos horriblement haché, au point de ne former qu'une plaie béante. Des chairs noirâtres et pourries pendaient à leur cheville, leurs pieds tordus et gonflés par la violence des coups, se terminaient par une hideuse ampoule bleuâtre et purulente qui cachait les affreux débris d'orteils broyés par le bâton.»

En 1880, Jacob Dahan, un Juif de 65 ans d'Entifa près de Marrakech eut les mains clouées au sol avant d'être bastonné pour avoir recueilli chez lui une Mauresque affamée. Le Bulletin de l'Alliance Israélite Universelle rapporta une liste partielle de 249 assassinats de Juifs entre 1864 et 1880, dont les auteurs sont demeurés impunis.

La même année, un Juif naturalisé français tenta de demander justice car un Arabe maltraitait des enfants. Ce dernier appela la foule qui tenta de lapider le Juif. Un vieillard de 70 ans n'ayant pu prendre la fuite comme les autres, en mourut. Son corps fut brûlé et on retrouva le cadavre carbonisé dévoré par les chiens, un chat mort accroché autour du coup. La foule aurait chanté alors : « Donnez le pétrole, donnez le feu, voilà le Juif qui passe ! » Le sultan demanda à payer une indemnité de 1000 francs à la famille, somme qui devait être prélevée au sein de la communauté juive. La famille refusa l'argent et insista pour que les coupables soient punis. Les puissances étrangères firent une intervention à ce sujet, mais aucune suite ne fut donnée à cette affaire.

En 1884, les autorités musulmanes contraignirent les Juifs à se déchausser dans les quartiers arabes, et ce, en vertu d'un ancien édit. Un juif du Mellah de Meknès porta des babouches jaunes plutôt que des babouches noires, ce qui constituait une infraction à la tradition. En présence des autorités religieuses musulmanes, les chefs de la communauté juive durent convenir que c'était là « un signe de rébellion et de désobéissance.»

En 1885, le Mellah de Debdou fut razzié et une vingtaine de Juifs y furent assassinés lorsque les tribus de la région apprirent que les Juifs de Debdou avaient hébergé un chrétien qui n'était autre que le vicomte Charles de Foucauld. Deux ans plus tard, quatre voyageurs juifs dont l'un de nationalité française furent assassinés dans la région de Debdou.

En 1886, le Mellah de Fès fut attaqué suite à la rumeur à l'effet que  l'exportation de bétail et de céréales était désormais permise aux pays des Infidèles.

En 1887, la synagogue et le Mellah de Chéchouan près de Tétouan furent pillés. Malgré l'intervention de l'envoyé italien, les exactions continuèrent les années suivantes et le calme ne revint qu'après qu'un second édit énergique envoyé par le sultan au caïd de la région.

En 1891, 600 à 700 personnes furent expulsées de leurs villages dans le Sous et leurs habitations furent incendiées.

En 1892, le caïd de la Kasbah de Marrakech ordonna de donner 800 coups de fouet à un jeune Juif de 18 ans qui n'avait pas de quoi payer ses impôts. Pour faire cesser les exactions, le sultan Hassan Ie vint lui-même à Marrakech pour réconcilier le caïd et les Juifs.

En 1893, l'Alliance Israélite Universelle intervint pour libérer une femme et ses enfants saisis par les soldats du Makhzen car le mari et père s'était converti à l'islam.

En 1896, le Mellah de Demnat fut pillé. Des jeunes filles et des enfants furent enlevés et rendus après paiement de rançons par la communauté israélite.

En 1899, la bastonnade fut administrée à un colporteur juif de Mazagan qui réclamait aux autorités locales le paiement d'une paire de babouches livrées à un client arabe.

En 1900, un Juif naturalisé américain et portant le nom de Marcus Azzagui fut tué par la foule à Fès après qu'il ait tiré en l'air suite à une altercation due au fait que son cheval avait frôlé la mule que montait un Arabe. Il fut frappé, percé de coups de poignard, couvert de paille et brûlé vif.

LES DÉBUTS DE L'HISTOIRE – LE MAGHREB EXTRÊME AVANT ROME


histoire-du-maroc LES DÉBUTS DE L'HISTOIRE

LE MAGHREB EXTRÊME AVANT ROME

  1. PHÉNICIENS ET PUNIQUES -1
    1. ORIGINES DE LA COLONISATION PHÉNICIENNE.
    2. LA COLONISATION CARTHAGINOISE.
  2. 2- LA CIVILISATION MAURÉTANIENNE : UNE CIVILISATION NÉO-PUNIQUE
    1. LE ROYAUME DE MAURÉTANIE.
    2. UNE CIVILISATION URBAINE. C. UN PAYS RICHE.

C'est avec l'écriture que commence l'Histoire. Inventée et perfectionnée dans le Proche-Orient, elle est répandue dans le bassin méditerranéen notamment par les marchands phéniciens qui la simplifient en mettant au point un alphabet.

Les premiers textes que nous possédons sur le Maroc émanent d'auteurs étrangers, des Grecs, qui ne sont pas des témoins directs. Il est gênant de ne pas connaître un pays de l'intérieur, mais uniquement par des témoignages de compilateurs étrangers. Mais nous avons vu qu'on ne peut rien tirer des inscriptions libyques. Il en résulte que nous sommes conduits à écrire non pas l'histoire du pays, mais celle des établissements étrangers.

Notre vision est faussée, et fragmentaire. Quel crédit peut-on faire aux textes que nous possédons?

Le plus souvent ils sont brefs, d'interprétation très difficile: inexactitudes, légendes, mensonges calculés se mêlant à la vérité, mais dans quelle proportion ?

Il est absolument indispensable de confirmer et compléter les sources écrites étrangères par l'archéologie.

C'est elle qui nous permet de dire du nouveau grâce aux découvertes récentes, et d'échapper aux querelles d'interprétation des quelques textes rebattus.

La vision du Maghreb que nous avons est celle d'une immensité obscure d'où émergent quelques foyers, qui attirent notre regard au détriment du reste qui demeure dans l'ano­nymat. Ces foyers sont marginaux. Leur civilisation est à rattacher au monde méditer­ranéen dont elle est importée. Il y a un décalage entre eux, centres d'une culture évoluée, et la civilisation libyco-berbère voisine.

Cependant, tout en déplorant notre ignorance de cette dernière, et en regrettant de ne devoir considérer que des établissements phéniciens et puniques, nous pouvons tout de même nous dire qu'ils ont joué un rôle de premier plan et que l'état de notre documen­tation et de nos connaissances ne fait qu'accentuer un contraste réel entre un pays qui évolue très lentement et quelques points qui vivent au rythme de la civilisation brillante qui domine le bassin occidental de la Méditerranée.

  1. PHÉNICIENS ET PUNIQUES
  2. Les origines de la colonisation phénicienne.

Des traditions rapportées par des auteurs antiques faisaient remonter au xiie siècle avant J.-C. la fondation de Gadès (Cadix) et de Lix ou Lixus près de Larache. Cette tradition paraissait déjà suspecte, invraisemblable. Au mieux les Phéniciens de Tyr ont-ils, dans leurs explorations, atteint ces points mais sans doute pas fondé de colonie. Les fouilles faites actuellement à Lixus ne confirment pas cette tradition. Les constructions les plus anciennes et les traces d'occupation ne remontent pas au delà du vii siècle. Des restes de murs de fondation, quelques céramiques et sépultures ont seuls pu être retrouvés; aucun édifice n'est identifiable.

Il est à noter que les fouilles faites dans l' îlot d'Essaouira (Mogador) ont permis de démontrer la présence en ce lieu des navigateurs phéniciens également au viie siècle. Mais les seules preuves sont des débris de poteries provenant du bassin oriental de la Méditerranée; il n'y a aucune construction en dur. On a trouvé des hameçons, des foyers, deux tessons sur lesquels on lit en caractères phéniciens M.G.N. (Magon), écrit de droite à gauche.

Ces établissements datent donc d'une époque où Carthage était déjà fondée. On ne sait si Lixus a été à ce moment une grande ville de l'importance de Gadès ou de Carthage. Mais il est bien certain que Carthage ne domine pas encore le bassin occidental de la Méditerranée par ses comptoirs échelonnés sur les côtes d'Afrique du Nord et d'Espagne. On peut même se demander si les Grecs n'ont pas fréquenté les côtes du Maghreb occidental.

Entre Lixus et l'îlot d'Essaouira, les conditions de la navigation antique rendent nécessaire l'existence de plusieurs stations : certains sites semblent plus favorables que d'autres; mais il reste à y découvrir la preuve archéologique d'une occupation phéni­cienne comme à Sala.

  1. La colonisation carthaginoise.

L'ancienne colonie de Tyr devient une grande puissance à son tour à partir du moment où sa métropole est occupée par les Assyriens au vie siècle. Elle lutte contre les Grecs de Sicile, de Massilia, multiplie ses comptoirs.

Que sait-on sur le Maroc à l'époque punique? Selon Hécatée de Milet, auteur grec du vie siècle avant J.-C., on trouve une ville du nom de Trinké, près des colonnes d'Hercule (Détroit de Gibraltar). On ne peut pas l'identifier. Il cite aussi Thingé, qui est peut-être Tanger et Mélissa dont on ne sait rien non plus, niais qui est peut-être la même que la Mélitta du périple d'Hannon. Il ne dit rien de Lixus : c'est peut-être Trinké.

Hérodote décrit, vers le milieu du ve siècle, dans un texte fameux le commerce de l'or par la troque muette, (Texte 3) au delà des colonnes d'Hercule, en Libye, c'est-à-dire au pays habité par les Libyco-berbères. Les mêmes pratiques commerciales sont rapportées du Xe au xixe siècle par des voyageurs arabes ou européens pour l'Afrique Noire.

Le récit connu sous le nom de périple d'Hannon n'est toujours pas élucidé. L'expédition conduite par Hannon aurait eu lieu entre 475 et 450 avant J.-C. sur l'ordre du Sénat de Carthage. Mais le texte est obscur et contient des invraisemblances : peut-on croire que 30 000 hommes et femmes se soient entassés sur 60 navires à 50 rameurs avec tout un matériel et des vivres ? Les noms de lieux ne peuvent être identifiés. Pour M. Carcopino, le Maroc est le marché punique de l'or, et l'expédition d'Hannon a pour but de substituer la domination de Carthage à celle de Lixus. Il pense que cet or vient du Soudan et que des caravanes l'apportent jusqu'à l'île de Cerné. Selon lui l'île de Cerné serait celle de Hern non loin de Villa Cisneros. Hannon aurait ensuite poursuivi son voyage d'explo­ration jusqu'au golfe de Guinée. Il pense d'ailleurs qu'il y a non pas une, mais toute une série d'expéditions à partir de bases successives (Texte 1).

הקבלה במרוקו-היכל הקודש

המקובל האלוהי.היכל הקודש 002

רבנו נודע כאחד מגדולי המקובל בתקופתנו. רבני ירושלים כותבי עליו בשנת ת"ח, ארבע שנים אחרי פטירתו " החכם השלם המקובל האלוהי איש אלוהים קדוש הוא. מאוחר יותר נתפרסם רבנו בעיקר בזכות ספריו, שהפכו להיות מספרי היסדו של תורת הקבלה.

בשת תט"ו נדפס בוונציה ספר " טוב הארץ ", אשר תוכנו , להודיע לבני האדם קדושת ארץ ישראל על פי כתבי הרא"י ז"ל, רבי חיים ויטאל, הרמ"ק ורבי אברהם אזולאי. הגאון הצדיק רבי חיים הלברשטאס, האדמו"ר מצאנג, שנתבקש להסכים על " אור החמה " כותב : דברי הרב רבי אברהם אזולאי הנ"ל אינם נצרכים להסכמה.

הלא מפורסם שמו בספרי הקדושים מבעלי מקובלים הקדומים, כולם מהללים ומשבחים לבעל המחבר הנזכר לעיל למקובל גדול.

את דרכו לתורת הסוד מתאר רבנו בהקדמה לספר "קירית ארבע " : " שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי, מסתופף בצל החוכמות החיצוניות…ויער ה' את רוחי, ורוח קדשו נוססה בי, לדרוש אחר חכמת האמת.

ודרשתי ממרי מדות הנמצאים בזמני חהבינני קצת מפשא אמרי ספר הזוהר ומוצאו ומובאו, ולא נכנסו הדבריןם באוזני, ופרשתי… וכאשר חפץ בי ה' בא לידי ספר פרדס רימונים להאלוקי הרמ"ק זלה"ה והיה לי למשיב נפש ויערני כאיש אשר יעור משנתו וטעמתי כי מתוק האור אור החכמה האלוקית ואדור נדר לה' לעלות אל ארץ חמדה, להתענג באור יקר אשר חבר הרב זלה"ה על ספר הזוהר.

אכן זכה רבנו לא רק לעסוק בספר אור יקר לרמ"ק, ואף לעשות קיצור ממנו ( ספר " זהרי חמה " ). אלא גם לגאול את כתבי המקובל רבי חיים ויטאל. כמו שכתב החיד"א בשם הגדולים : " יצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן הרב חיים ויטאל מ' שמואל ועליהם י ש לסמוך.

אך אין בשערים הנזכרים מהדורה בתרא, כי הרב חיים ויטאל מיווה לגונזה בקברו. טרבנן קדישי אשר ברור על ידי ייחודם הוציאוהו מקברו על ידי ש" ח".

וביתר בירור בערך ספר עמק המלך : " וכבר כתבנו כמה פעמים שמז"א מהר"א אזולאי ומהר"י מצח ז"ל עשו הפסקות ויחודים עד שהרב רבי ליים ויטאל ז"ל נתן להם רשות לחפור בקברו, ולהוציא משם הכתיבות שציווה הוא ז"ל לגונזן, והוציאום משם…וכל האמור ידעתי נאמנה בבירור.

כמו כן כותב רבנו על כתבי מהר"ר סולימאן אוחנה, מגורי האר"י ז"ל, שהגיעו לידיו. חלק ממאמרים אלו מביא רבנו בשמו בספר " בעלי ברית אברם ".

בקבלה מעשית לא עסק רבנו כנראה באופן נרחב. נותרה כידוע קמיע ליולדת, משעה ידיו, והדפיסה החיד"א בספרו " יוסף בסדר " סימן ו' כמובן שאין להוכיח מקמיע בודד באיזה מידה עסק בכתיבת קמיעות וכדומה.

מתורתו של רבנו שתו רבים. על כך יעידו ההעתקות הרבות של כתביו הפזורם ברחבי העולם, וריבוי המהדורות לספריו בתורת הקבלה. על מידת פרסומם מעיד גם קרובו רבי יהודה זרחיה אזולאי ממראכש. בכל מקום שאני הולך עושים לי כבוד בשביל אבותי ומשפחתי. הרב דוד אזולאי והרב אהרן אזולאי וברה אברהם אזולאי אשר כמה ספרים חיברו.

אלו הם חיבוריו.

1 – קירית ארבע – ביאור על הזוהר. לו מקרא רבנו " חיבורי הגדול ". נקרא כך כיוון שהוא מיוסד על תורתם של ארבעה אנשי מידות : האר"י הקדוש ז"ל זלה"ה כבוד הרב רבי חיים ויטאל נר"ו, כבוד הרב אברהם גלנטי זלה"ה, כבוד הרב משה קורדובירו זלה"ה, שפירושיהם קובצו בספר זה. וכן נקרא על שם המקום הקדוש, בו קבורים ארבעה זוגות " שזכותם היא שעמדה לי ושם חיברתיו ת"ל.

הספר חולק לשלושה חלקים, שכל אחד מהם הוא סםר בפני עצמו : אור הלבנה, אור החמה, ואור הגנוז, וכפי שיפורט להלן. כתיבתו נסתיימה בשנת קהל גדול ישבו הנה לפ"ק = שע"ח. 1618.

אור הלבנה, תיקון הטעויות וחילוף הנוסחאות שנפלו בספר הזוהר. וטעם שמו, כי הוא המאור הקטן המאיר לאדם ההולך האישון חושך הטעויות. ואל יחשוב אדם שיש בספר זה שום הגהה מסברא חס ושלום, אל מספרי כתבי ידי המדויקים. וכמו שהגדירו החידא : " הגהות על ספא הזוהר מהרש"ל לש"ס.

אור החמה להבין לשונות הזוהר הבלתי עמוקים ונהנים ממנו כל העם, להבדיל מהחלק השלילי – אור הגנוז.

אחר כתיבת הספר, שנת שע"ח, התפלל המחבר : " וה' יעזור לי לגמור את המצווה לצרף עמהם קיצור מביאור החכם השלם האלוקי כבור הרב גלנטי זלה"ה. ואמנם זכה לעשות קיצור לספר  " ירח יקר " מהרא"ג, ארבע שנים לאחר מכן, וקראו " זהרי חמה ", וכך כתב בהקדמתו : " קראתי בשם הקיצור הזה ספר זהרי חמה, להיות שהוא חלק מספרי הגדול ספר אור החמה והוא חלק מהכל.

אך לא אסתייעא מילתא, ו " זהרי חמה " לא צורף לכתב היד של " אור החמה " אלא נדפס בפני עצמו, לראשונה בונציה שנת הת"י, על ספר בראשית בלבד. ושנית במונקאטש תרמ"א, בעיוד ש " אור החמה נדפס בירושלים, תרל"ו.

רק מאוחר יותר הגיעה גאולתו, על ידי האדמו"ר משינאווה, הגאון רבי יחזקאל שרגא הלברשטאס, שגם מצא את ז"ח ספר שמות, ולעשות רצון צדיק הדפיסם יחדיו, בפרעמישלא, בשנת ו " אור החמה עם שהרי חמה לפ"ק – תרנ"ו.

ד"צ מהדורה זו, ב"ב תשל"ג, הוא הנפוץ כיום. כשהרמז בפירושו לזוהר מזכיר את ספר " קירית ארבע " כוונתו לספר אור החמה.

החלק העוסק בפירוש דברי הזוהר הקדוש בפרשת " ואתה תחזה ", המדבר בחכמת הפרצוף. יצא לאור בנפרד תחת השם " מחזה אברהם " תחילת בשנת תר"מ, כחוברת נפרדת ואחר כך במהגורות נוספות, לאחרונה ירושלים תשל"ד ד"צ מהדורת ירושלים.

" אור הגנוז " הוא מיוחד וגנוז ליחידי סגולה הנכנסים בפרדס, שלאו כל מוחא סביל דל. כנראה שחובר על פי כתבי הרב חייפ ויטאל שהיו בידי רבנו.

ספר זה לא זכה להגיע לדפוס. וכבר החיד"א כותב : " כל הספרים הנזכרים הנם בידי כתב ידי חוץ מאור הגנוז שנגנז ", ומעתה ניתן לומר טעם נוסף לשמו – שנקר על שם סופו.

2 – " חסד לאברהם " דרושים והקדמות בחכמת הקבלה, מיוסדים על פי כתב יד וספרי הרמ"ק וגורי האר"י ז"ל. בכמה כתבי יד באה בסוף הספר חתימה זו : " והייתה שהלמת הספר החשוב הזה אור ליום ד', כ"ה יום לחודש אלול המרוצה, שנת ויתן לך האלהים מטל השמים לפ"ק. פה עזתה אשר ליהודה תוב"ב – שע"ט.

ספר זה הוא הידוע והנפוץ בכתבי רבנו, הוא הועתק כמה פעמים על ידי סופרים שונים עד שהדפיסוהו באמסטרדם בשנת תמ"ה. כבר החיד"א התריע על כך שמהדורה זו מלאה שיבושים וטעויות. אמנם, באותה שנה נדפס הספר בזולצבאך, על פי כתב יד מדויק, ובו הכל מתוקן. וכנראה לא ראהו, החיד"א.

3 – " בעלי ברית אברם " ביאורים על בתנ"ך בדרך הקבלה. נכללו בו, מלבד חידושי המחבר, פירושים כבוד הרב חיים ויטאל, מ"ש בשם האר"י ז"ל הנוגע אל הפשט, ומהחסיד האלהי כבוד הרב סולימאן וחנא זלה"ה, מגורי האר"י ז"ל.

נכתב בעזה. בשנת כי בשמחה – ש"פ. כתיבתו החלה בראש חודש חשון ונסתיימה בראש חודש טבת. הספר עבר מאב לבנו, מרבנו עד החיד"א, וכל אחד הוסיף נופך משלו. המעתיק שילב את ההגהות  בגוף החיבור. הספר נדפס לראשונה בצפת בשנת " זה השער לה' " – תרכ"ב, ומאז בכמה מהדורות נוספות.

4 – " מעשה חושב " קיצור כוונת המצוות מהאר"י ז"ל. מליקוטי הגדול בדורו כבוד הרב חיים ויטאל. רבנו מזכירו גם בסוף ספרו ברכת אברהם. כתב יד אוטוגרף על ספר זה נמצא בפריה הלאומית בירושלים ומספרו 8-5493.

וזה לשון רבי אברהם הלוי אב בית דין במצרים וגלילותיה, בספרו " גנת ורדים ". ואזיאו לי ספרא דאדם קדמאה, מגילת סתרים מעולפת ספירים, הכינה גם חקרה נאזר בגבורה החכם השלם כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל, ספר מעשה חושב, שכלל בדברים קצרים עניינים גדולים וארוכים. ספר ספיר גזרתו, מחבר ומאסף נובלות חכמה של מעלה, ופה מפיק מרגליות ותוצאות חיים…..

מתוך הגהותיו של החיד"א עולה שנהג להכין עצמו למצוות המועדים מתוך " מעשה חושב ". מהן גם עולה שיש תועלת לא רק מלימוד עמוק אלא גם מקריאה בו, שכן כשמחמת מחלה או טרדות אחרות לא היה יכול ללמדו בעיון – היה קורא ממנו את הפרק השייך לאותו חג. הוא גם רכש העתקה של החיבור, נוסף על העותק המקורי, שהיה בידיו.

5 – " כנף רננים " קיצור כוונת התפילות מהאר"י ז"ל, כולל, כנפי שחר – לתפילת שחרית, כנפי יונה – מנחה וערבית, כנפי רוח – תפילות שבת וימים טובים.

חיבור זה לא הגיע לדפוס, אבל הועתק כמה פעמים כנראה לא תמיד בצורה מדויקת, שכן בספר יד אהרן לכבוד למהר"א אחפנדרי כתב שבתפילת " עלינו לשבח " יש לומר ועל כן נקוה, בואו : וכן ראיתי בספר כנף רננים לכבוד הרב אברהם אזולאי זלה"ה שכתב כן.

וכתב עליו החיד"א ב " ברכי יוסף " וישנו בידי מכתיבת הקדוש הרב מ"ז זלה"ה, ולא ראיתי זה שכתב בשמו לומר ועל כן נקוה.

במקובל רבי אבקהם חזקוניט, בספרו " זאת חוקת התורה ", מזכיר ספר כנף רננים ותמה שחס רממנו כמה עניינים, ולא ראה ספר מעשה חושב, שהוא חלק ב' ממנו.

6 – " הגהות על הרמב"ם " רבנו הגיה את ספר הרמב"ם שהיה ברשותו, וכנראה שהגיהם על פי ספרי הרמב"ם כתב יד. הרב י. ל. פישמן, כותב שבספריתו רמב"ם דפוס ונציה ש"י, שכל הגליונות מלאים הגהות בכתב יד ספרדי. ויש לו ראיות מוכיחות שאלו הן ההגהות של רבי אברהם אזולאי

7 – הגהות על הלבוש " ספרי הלבוש שהיו בידי רבנו מלאים הגהות בכתב יד. בחא"ח סימן ש' וסימן תקס"ח הוא מזכיר את ספרו " חסד לאברהם ,. כלל כתבי רבנו, עבר גם ספר זה לידי החיד"א, שכתב על שער הספר :

" לבוש מכלול כתובים באצבע יד הקדש הרב החסיד מר זקננו כבוד הרב אברהם אזולאי זצ"ל. מזה ומזה הם כתובים על הגליונות והמך רואה. זאת הייתה חי ירושת אבות, אנא זעירא מאנשי ירושלים אשר קצה יאורי מצרים, חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט.

החיד"א השתמש בהגהות אלו, והוא מביאן כמה פעמים בספרו " ברכי יוסף ". מסתבר שרבי חיים סתהון השתמש בהן שכן הוא מביאן בספרו " ארץ החיים " עתה נמצא עותק זה, ההגהות, בספריית " מוסד הרב קוק ".

8 – חיבורים נוספים המקובל מהר"ר יעקב צמח, בהקדמת " קול ברמה " כותב שרבנו חיבר שלושה ספרים, פירוש על הזוהר. ספר " השושנה " על ספר בראשית, " המשכילים " על ספר שמות, ו " העמק שאלה " על ויקרא, וכולם נאבדו. וכנראה שלא הסכימו מן השמים שיתגלה בדור יתום זה.

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ההגירה מהמחוזברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

ההגירה המתמדת מכפרי המחוז ועיירותיו אל מראכש הייתה, אף היא, אחד מהביטויים המוחשיים והבולטים לקשרים שהתקיימו בין יישובי המחוז למרכז.

להגירה , בתקופה שבה אנו דנים כאן – מהמחצית השנייה של המאה ה י״ט ועד לכיבוש הצרפתי (1912) היו כמה מאפיינים 

הגירה חד כיוונית: ההגירה הייתה מהכפרים ועיירות המחוז אל העיר ולא להפך.

הגירה זמנית: בתקופות של משבר כלכלי, בצורות, מגפות, מלחמות פנימיות בין השבטים, או כאשר סבלו יהודי המחוז מנגישות קשות מצד השליט המקומי- בזמנים כאלה נהגו היהודים לברוח, לפעמים כאיש אחד, ממקומותיהם ולבוא למראכש עד יעבור זעם. לאחר הרגעת הרוחות כמעט כולם היו שבים למקומותיהם.

הגירת מעבר: היו יהודים שהיעד הסופי שלהם לא היה מראכש אלא ערי החוף הדרומיות , ערי הצפון או אזור אחר במחוז. אלה ישבו פרק זמן במראכש ולאחר מכן המשיכו בדרכם. במקרה זה שימשה העיר תחנת מעבר לכמה שנים.

הגירה לתמיד: בני המחוז שבאו לעיר מתוך כוונה לשבת בה ישיבת קבע. בין הסיבות שהניעו את בני המחוז להתיישב במראכש ישיבת קבע ניתן למנות את : הרצון לשפר את המצב הכלכלי; את השאיפה לשפר את המצב הביטחוני, במיוחד אמור הדבר לגבי יהודים שנמצאו תחת שליטתו של תקיף מקומי בבלאד אל סיבא. וכן את הרצון להעניק חינוך נאות לבנים בישיבה ומשנת 1901 (הקמת ביה״ס של כי״ח) גם בחינוך המודרני. ההגירה המתמדת מהמחוז למרכז הטביעה את חותמה על תחמי החיים השונים של מראכש. בראש ובראשונה היא השפיעה על הגידול הדמוגרפי של הקהילה. בשנת 1875 היא מנתה 8,000 נפש. בשנות השמונים: 10,000 נפש, בשנות התשעים 12,000 ובערב הכיבוש הצרפתי בין 14.000 ל 15,000 . יש האומדים אותה גם ב 17,500 נפש

יישובי המחוז שימשו, אפוא, מאגר אנושי תמידי לגידולו הדמוגרפי של הבירה הדרומית. אכן, עד לשנות העשרים של המאה העשרים הייתה מראכש הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרוקו. הדבר הזה הטביע את חותמו על תחומי החיים השונים של מראכש. בגלל גודלו נחשב המלאה של מראכש למלאח החשוב ביותר במרוקו. הוא היה "עיר יהודית" לכל דבר עם מרכזים כלכליים שוקקים ועם מרכזים תרבותיים-רוחניים תוססים. המלאה של מראכש שמר על צביונו הזה גם בתקופה המודרנית. ההגירה תרמה לגידול מתמיד של מספר הלומדים בישיבות, ולכן גם בראשית המאה העשרים נמצאו בה ישיבות במספר גבוה. והוא הדין במספר הדיינים והסופרים שפעלו בה במקביל. כמו כן העשירה ההגירה את עתודת החכמים והרבנים של העיר. בין הרבנים הבולטים שקבעו את מושבם במראכש בראשית המאה העשרים נזכיר את רבי פנחס הכהן מטרודנאט. ההגירה של בני המחוז הכפריים למראכש הייתה בין הגורמים העיקריים שהעניקו לקהילה העירונית של מראכש אופי שמרני במיוחד.

השמרנות של קהילת מראכש באה לידי ביטוי בעמדה שגילתה לאורך השנים לנוכח גורמים חדשים, שחדרו לתוכה ואיימו לשנות את צביונה. המאבק כנגד הי׳מגורשים", במאה החמש עשרה, היא דוגמא מובהקת לגישה זו בתקופה העתיקה.

בניגוד לקהילות הצפוניות ובראשן פאס, לא יכולים היו היימגורשים", אשר התיישבו במראכש, לעשות בה כבתוך שלהם. כאן הם לא הצליחו לכפות את תקנותיהם ("תקנות המגורשים מקאשטילייא") על כלל הקהילה ואחד הגורמים לכך נעוץ בעובדה שהיסוד של ה״תושבים,, בה גדל בהתמדה בעקבות ההגירה הפנימית.

גם בתקופה המודרנית בלמו גלי ההגירה, שהואצו תחת הפרוטקטורט הצרפתי, את תהליכי המודרניזציה שהחלו לחדור לקהילה והם האטו במידה רבה את קצבם. על תופעה זו לא נוכל להרחיב את הדיון כאן משום שהיא חורגת מתקופת הדיון שלנו.

אחרית דבר.

במקורות הפנימיים אנו מבחינים שחז״ל מתייחסים אל היהודים שחיו במראכש ואל היהודים שחיו בפריפריה שלה כאל יחידה אינטגראלית אחת. הביטוי הלשוני לכך הוא בצרוף החוזר תדיר בכתובים: "מראכש ואגפיה" "מראקס וגלילותיה", "חכם אחד מהגלילות". תחושת האחידות הזו נבעה מתודעת האחריות שהייתה למרכז על הנעשה בחיי היום יום בישובים הקטנים. תודעת זו באה לידי גילוי בתפקידים שמילא המרכז ביחס לפריפריה, במיוחד בתחום הרוחני- תרבותי ובמידה רבה גם בתחום המנהלי-חברתי.

בתחום הרוחני-תרבותי הטיל המרכז של מראכש אוטוריטה מוחלטת על חיי היום יום של בני המחוז. בה בעת קיבלו בני המחוז את מרות המרכז ללא עוררין, אף על פי שלא הייתה קיימת מבחינה פורמלית היררכיה רבנית כופה ומחייבת. הדבר נבע בין היתר מגודלו של המרכז מהיותו יחיד מסוגו במרחב, מחשיבותו ומיוקרתו. התלות המוחלטת של בני המחוז במראכש השפיעה על עיצוב חיי הפרט ותרמה לאחידות בין מראכש ואגפיה. למשל, תקנות שתוקנו במרכז חלו על כל יהודי הגלילות והוא הדין במנהגים שייחדו את מראכש מהקהילות הצפוניות, כמו זכויותיה של אישה עקרה, חזקה על בית כנסת ועוד.

למראכש לא הייתה סמכות פורמלית למנות את המנהיגות הלוקאלית במחוז, לא את "האזרחית" (שיחי אל יהוד) ולא את הרוחנית-דתית(דיין). יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מההשפעה שהייתה לה על המינויים, והדוגמא הבולטת לכך היא הסמכתם של השוחטים.

מערכת היחסים בין הצדדים התאפיינה לא רק בתלות מוחלטת של בני המחוז במרכז, אלא גם בתלות הדדית, במיוחד בקשרים הכלכליים-מסחריים.

זאת ועוד, כשם שהמרכז עיצב את חיי היום יום של הפריפריה והשפיע עליהם , כך גם השפיעה הפריפריה על החיים במרכז. בזיקתה ובתלותה בתחומי החיים השונים העניקה הפריפריה למרכז תחושה של חשיבות – תחושה לפיה הוא נמצא בטבורו של עולם. יתרה מכך, ההגירה המתמדת מהמחוז למראכש הטביעה את חותמה על אופיו של המרכז העירוני הזה בתחומים שונים והייתה בין הגורמים המרכזיים לשימור שמרנותה של הקהילה הגדולה בתקופה המודרנית.

מידע חדש על קהילת אלקסר-אלכביר – אליעזר בשן

ברית מספר 28

מלקות ליהודים מקומיים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ב-1875 יהודי בן שישים היה קרבן להתעללות על ידי מושל המקום שהילקה אותו כי לא ציית לקאדי.

בשנת 1876, הלקה מושל אלקסר יהודי, ועל כך נקנס על ידי הסולטאן חסן הראשון(שלט בשנים 1894-1873) ב-150 פראנקים.

בשנת 1876 התנכלו מוסלמים ליהודים באלקסר. כך נאמר במכתב של כי״ח לקראת ועידת מדריד שהתכנסה ב-1880(128 .BMAIU, Mai 1880, p): משה בן מאמאן בן שבעים, תושב המקום, הולקה ב-1880 כי נעל נעליים, והלך כנראה בקרבת מסגד או מקום קדוש למוסלמים, דבר שנאסר על יהודים.

במכתב של'אגודת אחים' באנגליה לשר החוץ הבריטי ב-2 במאי 1887 נאמר כי סנדלר יהודי קיבל 300 מלקות על רגליו ועוד 300 על ידיו.

 רציחות

שני יהודים נרצחו ב־5 ביוני 1876 על ידי מוסלמים קנאים.

בספטמבר 1876 דווח כי ארבעה יהודים נרצחו שם ב-5 ביוני. ביולי 1876 פורסם על ידי כי״ח כי 11 יהודים נרצחו באלקסר, ביניהם תושב גיברלטר בשם שלמה לוי, משה אביקסיס בעל חסותה של ארה״ב, נוסף לאזרח בריטי תושב גיברלטר.

על פגיעות ביהודים באלקסר בשנת 1876 דווח לכי״ח.

ב-10 ביולי 1876 כתב משרד החוץ לגיוהן דרומונד האי – שגריר בריטניה במרוקו כי השר מאשר את דבריו כפי שדיווח ב-20 בחודש הקודם בקשר לרציחתם של שלושה יהודים באלקסאר.

בקיץ 1877 נרצחו שבעה יהודים, כולל אשה ותינוק 'בדרך בין לאראש לאלקסאר, ביניהם אשה ותינוק'11 במכתב של כי״ח לועידת מדריד שהתכנסה ב-1880 נאמר, כי מאז אוקטובר 1864 נרצחו באלקסאר 15 יהודים, ובדיווח אחר נמסר כי מספר הקרבנות היה 18, וכי ב-1876 פגעו מוסלמים ביהודים באלקצאר.

קונסול ארה״ב במרוקו פליכס מתיוס דיווח ב-29 בספטמבר 1880 לשר החוץ של ארה״ב, כי יהודים נרצחו ליד שלושה מקומות במרוקו ביניהם נזכרת אלקסר  

לפי ידיעה שפורסמה ב-J-C. ב-12 בנובמבר 1880, נרצחו שלושה יהודים בסביבת אלקסר.

לפי דיווח ב-1880 נרצחו באלקסר מאז 1864- 18 יהודים.

בספטמבר-אוקטובר 1880 פורסם כי יהודי בשם יעקב כלפון שגר באלקסר הולקה כי נעל סנדלים.  כפי שפורסם בר״ח טבת תרמ״א אין כל מידע על שלושה יהודים שנרצחו בין רבאט לאלקסאר.

תגובת היהודים לפגיעות

בשנת 1885 פרצו מוסלמים לרחוב היהודים בעיר ופצעו כשישים יהודים. אבל היהודים הגיבו ופצעו שלושה עשר מוסלמים. גם ב-1886 היו פגיעות ביהודי אלקסאר. לפי ידיעה שהעביר כתב מטנגייר ב-20 באפריל 1887, נרגמו באלקסאר נשים יהודיות.

פרשת ראובן תורגמאן-מלווה שנאסר- 1887

לפי פרסום בטיימס הלונדוני יהודי אמיד באלקסאר, בן חסותה של ארה״ב בשם ראובן תורגמאן, נאסר בשנת 1887 והובא לטנגיר בפקודת הוזיר לענייני חוץ. כאן הוסרו הכבלים ששמו עליו בעת מאסרו. הוא היה במאסר בעיר לאראש( Larache) במשך שני לילות. לא נתנו לו לחוג את חג הפסח ואילצוהו לרכב בשבת. שני הדברים מנוגדים להצהרה בת שבעה סעיפים בדבר הזכויות של היהודים במרוקו שהעניק הסולטאן מוחמד הרביעי( 1873-1855) למשה מונטיפיורי ב-5 בפברואר.1864

הדברים הועתקו ופורסמו ב-21 באפריל 1887 וב-16 ביוני ביטיימס אוף מורוקו' וכן בדווח החודשי של כי״ח באפריל 1887 בעמי 62-61 .בעקבות זאת החלה התכתבות של הארגונים היהודים בלונדון עם משרד החוץ הבריטי, שנחשב המגן של היהודים בכל עת שהציקו להם. יהודה אפלאלו הוא בן דודו של התורגמן שנאסר באלקסאר.

אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012

 

אסלאם-ירושליםהמציאות, כידוע, שונה. מדינת ישראל פועלת לסיכול תכניות שכאלה. עם השנים ניסו גורמים קיצוניים יהודיים ) לא ממשלתיים(  לפגוע בהר ובמסגדיו, וקיצונים מוסלמים עשו בו שימוש לצורכי טרור והסתה. הניסיונות הללו נבלמו ביד ברזל על ידי רשויות הביטחון הישראליות: המשטרה, השב"כ והמוסד. תחום זה של האחריות הביטחונית הכוללת על המקום, הוא התחום היחיד שמדינת ישראל הותירה בידיה באופן בלעדי בהר הבית.

למרות זאת, כל מפתחות שערי מתחם הר הבית, למעט שער המוגרבים ) במערבו(, מצויים בלעדית בידי הוואקף. רק את מפתחות שער המוגרבים מחזיקים במשותף ישראל והוואקף.

ישראל גם חוקקה ב 1967- את חוק השמירה על המקומות הקדושים.

החוק קובע כי מקומות אלו יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת, ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אליהם, או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות. העונשים שנקבעו לעוברי העברות חמורים: שבע שנות מאסר למי שמחלל מקום קדוש, ומאסר של חמש שנים ל"עושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם, או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות.

על רקע כל אלה, הטענה שהמדינה ומוסדותיה קשרו מזימה שנועדה למוטט את מסגדי הר הבית, כדי להקים תחתיהם את בית המקדש השלישי, אבסורדית ומופרכת. מדינת ישראל דבקה אמנם במורשת היהודית, מכבדת את ההיסטוריה היהודית ורואה עצמה מחויבת לשורשיה הקדומים שבמרכזם הר הבית והמקדש, אולם בכל הנוגע להר הבית – מדובר במורשת ערכית ורוחנית ולא במורשת מעשית; בזיקה עמוקה ומחויבות אך רק במישור התודעתי. במקביל, עושה מדינת ישראל כמעט הכול, הן בפה והן במעשה, כדי להבהיר שפניה אינן לבניית המקדש השלישי או להחרבת מסגדי הר הבית. כל זה אינו מפריע לעלילת 'אל-אקצא בסכנה' שפנים רבות לה, להתפתח ולקנות לה אחיזה בדמיונם ובלבותיהם של עשרות מיליוני מוסלמים.

הוגה עלילת 'אלאקצא

בסכנה' – 'המופתי הגדול', חאג' אמין אלחוסייני

אביה מולידה של עלילת 'אל-אקצא בסכנה', הראשון בעת החדשה שטען כי היהודים זוממים למוטט את מסגד אל-אקצא כדי לבנות תחתיו את בית המקדש השלישי, היה 'המופתי הגדול', חאג' אמין אל-חוסייני,  שמת ב- 1974  הוא חי שלושת רבעי מאה, ועיקר פועלו השפיע על קורות המחצית הראשונה של המאה העשרים בארץ ישראל. עם זאת, חייו ומשנתו רלוונטיים גם היום, מכיוון שבכל הקשור למסגדי הר הבית ולעלילת 'אל-אקצא בסכנה' – יורשיו, ובהם יו"ר אש"ף והרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, וראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית, שיח' ראאד סלאח, הפכו בפועל לממשיכי דרכו.

חוסייני נולד בירושלים בסוף המאה ה 19- . הוא היה בנו של מופתי ירושלים באותם הימים, טאהר אל-חוסייני, שנודע כאחד ממתנגדיה המובהקים של הציונות. משפחת החוסיינים הירושלמית מייחסת את מוצאה לחוסיין, בנם של החליף עלי ואשתו פאטמה, בת הנביא מוחמד. את חינוכו קיבל אמין אל-חוסייני במוסדות חינוך בירושלים. בגיל 17 נסע ללמוד באוניברסיטה המוסלמית אל-אזהר שבקהיר ושהה שם שנתיים. אז גם הגיע לראשונה למכה וזכה בתואר חאג'. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא העות'מאני, אך אחרי שנתיים חלה בדיזנטריה ושב לירושלים. לתפקיד הציבורי הראשון שלו התמנה ב 1918- כאשר התקבל לעבודה במשרד המושל הצבאי הבריטי של ירושלים. כעבור שנה השתלב אל-חוסייני בתפקיד זוטר במחלקת הביטחון הבריטית בדמשק. שם החל להתקרב לחוגים הלאומיים בחצרו של האמיר פייסל בן חוסיין ונטל חלק פעיל בהבאת הנציגים מ'חבל פלסטין' לקונגרס הכלל סורי, שנערך ביולי 1919 כבר אז ערבב עבודה חינוכית, פעילות פוליטית ופעילות דתית.

כששב מדמשק השתלב אל-חוסייני בפעילות אחת מהאגודות הנוצריות – מוסלמיות שפעלו אז בארץ. המכנה המשותף לכולן היה ההתנגדות העזה לציונות ולעלייה היהודית והשאיפה להתקרבות לסוריה.

האירוע המשמעותי הראשון שאל-חוסייני נטל בו חלק היה אירוע אלים במיוחד.

באפריל 1920 , בתום חגיגות נבי מוסא, 2 כשאלפי מוסלמים שבו בתהלוכה מנבי מוסא לירושלים, שלהב אל-חוסייני את ההמונים. התהלוכה הידרדרה לאלימות קשה, ובדרך נרצחו חמישה יהודים ו 211- נפצעו. 3 מי שניצח על התהלוכה עצמה היה אחיו החורג של אמין אל-חוסייני, המופתי כאמל אל-חוסייני, שבניגוד לאמין ניסה  )ללא הצלחה(  להרגיע את הרוחות.

הבריטים הוציאו צו מעצר נגד אמין אל-חוסייני, שברח לעבר הירדן ומשם לדמשק. בהיעדרו גזר עליו בית דין צבאי 10 שנות מאסר. חמישה חודשים אחר כך, כשלתפקיד הנציב העליון נכנס סר הרברט סמואל, זכה חא'ג אמין הגולה בחנינה.

כששב חאג' אמין לירושלים הוא התקבל על ידי ערביי העיר כגיבור, וכמי שהעז למרוד בבריטים ולהילחם ביהודים. עם פטירת אחיו החורג, המופתי כאמל אל-חוסייני, התמודד חאג' אמין על הירושה. תחילה, הפסיד למתמודדים בעלי השכלה דתית מוסלמית גבוהה משלו, אך הוא ומשפחתו סירבו לקבל את הדין. הם הפעילו מערכת לחצים כבדה, מלווה בפרסומים ומחאות פומביות, ובסופו של דבר נמסר המינוי לחאג' אמין בעת שמלאו לו 26 שנים בלבד. שנתיים אחר כך הוקמה המועצה המוסלמית העליונה, ואל-חוסייני נבחר לעמוד בראשה.

פניני מידות -אהבת התורה ללא גבול.הרב אברהם אסולין

אהבת התורה ללא גבול.

א.-כתב  אור החיים הקדוש בהקדמה לספרו חפץ הי, וז״ל"כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה׳ ומחשב התורה כי מהיותי בעולם אשר פתחתי עיני סבבוני כתרוני צרות צרורות מכל אשר חשבתי לטובה לי, נהפך דודי למשחית ויקם לי עווני לאויבי בני ברית קרובים ורחוקים אשר דרשתי שלומם והם הייתי להם ללחם לעטוף שית חמם למו. נוסף על יגונות תדיר ושאינו תדיר ובאחרון הכביד עלי זה לי שבע שנים אשר שללו ממני כל אשר חנני הי, כוחי והוני מעת פטירת אדוני איש חיל רב פעלים נודע בשערים שמו חכים אתקרו הנגיד ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים ומהם השקוני אשר אם אמרתי"

ב.         בהגיעו לגיל חמש עשרה, נתבקש הנער ר׳ יהושע על ידי אביו הגאון רבי רפאל עמרם מאמאן זצ״ל מרבני העיר צפרו, ללמוד מלאכה – דבר המקובל בצפון אפריקה, שתלמידי חכמים היו מתקיימים ממלאכה, כמאמר התנא (אבות ב׳ בי)"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ״. הרב הלך ללמוד את מקצוע הנגרות, אך ראשו תפוס היה בהוויות דאביי ורבא, הנגר התפלא: "בחור מוכשר שכזה, וידיו אין עמו״, עד שהנער מגודל תשוקתו לתורה, שב לבית אביו, ואמר: "אבא חשק ליבי בתורה בלבד", אביו קבלו וידע שעוד נועד לגדולות. אחיו ניסה להניא אותו מהחלטתו מללמוד יום שלם, והוסיף "ממה תתפרנס אתה וב״ב״? השיבו הרב: "מוכן אני ללמוד מעוני, נפשי קשורה בעבותות אהבה לתורה", וסיים הרב "ובי התקיים מאמר חז״ל (אבות ד׳ טי) כל המקיים את התורה מעוני סופה שמקיימה מעושר" ולימים התפרסם הרב כששמו הולך לפניו – הוא מרן הגאון הגדול הרב יהושוע מאמאן שליט״א זקן רבני מרוקו ומוותיקי הדיינים בעולם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר