הפרעות בפאס או התריתך – יוסף ינון פנטון

הביזה של המללאח

בסביבות השעה 12:30, ברגע שניתנה ההתרעה במלאח, נסגרו שערי כניסתה היחידה, בתקווה שיעמדו בהתקפות. אחרי שעתיים, השערים, שהותקפו בכדורי רובים, בחניתות ובגרזנים, ״כסוף הועלו באש, התמוטטו ופתחו פתח להמון הבוזזים. ואולם, ככל הנראה, השערים לא היו נעולים, או שהפורעים הצליחו לתלוש אותם מהצירים – ואולי השומרים הערבים, שקהילה היהודית שילמה להם בעבור שמירה על המלאח, פתחו אותם בכוונה. שומרי המלאח המוסלמים עם הנחתומים הערבים הדריכו את הפורעים בסמטאות.

מאחר ״מתקפה הייתה פתאומית ולא צפויה היהודים לא הספיקו להתארגן למגננה – מה גם שהם נפרקו מנשקם רק ימים ספורים לפני כן. עם זה, בזכות כמה נשקים שהוסתרו, יהודים אחדים במגדלים שעל חומות המלאח הצליחו להתנגד לתוקפים עד השעה 15:00 לערך. לפי עדות של ר׳ שאול אבן דנאן, הנשקים שהחרימו הגדודים השריפיים נאגרו במחסן נשק במלאח. היהודים פרצו למקום, אבל מפאת המהירות הם לקחו תחמושת שלא התאימה לרובים. היהודים שהתחבאו בבתיהם ניסו להתבצר, אבל הדלתות נפרצו. אחוזי אימה הם נמלטו מבית לבית דרך הגגות: ואילו הפורעים התעכבו על השלל. הם בזזו הכול: ריהוט, תכשיטים, כלים ובגדים. כל מה שלפי משקלו ונפחו לא היה אפשר לחטוף, נשבר במקום. הם ירדו למרתפים כדי לקחת מוצרי מזון, ולסיום, העלו באש את הבתים.

הבוזזים אפילו הפשיטו את הקרבנות מבגדיהם. מי שהתנגד נרצח בקור רוח. הנשים והילדות חוו את הסבל הנורא ביותר. הנשים הצעירות מרחו אפר על פניהן כדי לכער את עצמן ולהימנע מאונס, והנשים ההרות, רועדות מאימה, ילדו לידות מוקדמות או הפילו. זעקות הגוססים הגיעו לאוזניו של אלמליח, והוא רשם תיאור מדהים של הסיוט שעה אחרי שעה במהלך האירועים הנוראים. היהודים המשיכו לקוות ששלטונות הצבא הצרפתי ישלחו פלוגות למלאה כדי להצילם.

רק כמה שבועות לפני המתקפה הקטלנית נפתח פתח בחומה הדרומית של הרובע היהודי. הפתח פנה לנתיב שהוליך למחנה הצרפתי, שהיה במישור דאר אלדביבג, במרחק שני קילומטרים. בכל מחיר ניסה אלמליח לשלוח שליחים למחנות הצבא ולקונסול הצרפתי בדרישה לעזרה, אך ללא הצלחה.

למרות מגבלות באמצעי התקשורת הצליח רב סרן אדואר בדמון (Edouard Brémond)  

להביא למשלחת הדיפלומטית הצרפתית את הידיעות הראשונות על ההתקוממות, והן הועברו לעמדות הצבאיות בדאר אלדביבג ובט׳הר אלמחרז.

פסגת המכתש , גבעה קרובה לפאס מדרום-מערב למלאח.

במחנה דאר אלדביבג העניין העיקרי של הגנרל ברולר, שעמדו לרשותו רק כ־800 חיילים, היה לסייע לצרפתים שהתגוררו במדינה, אבל במקום לחצות את המלאח, ולבחור בדרך הקצרה ביותר אשר הייתה מצילה את היהודים, הוא פקד על הכוחות לעקוף את המלאח. פלוגה של כ־100 צלפים הייתה מספיקה, אולי, למנוע את הזוועות שבוצעו בתוך המלאה. אבל הפלוגות עקפו את החומות דרך השדות, ונדרשו להן שלוש שעות לעבור את המרחק הקטן שבין המחנה הצבאי לחומות פאס. לדברי מוחמד קנביב, ׳אחת המטרות של הצעד הזה הייתה להימנע מעיכוב של הכוחות על ידי הפורעים שפשטו על המלאה, ולתת לבוזזים להמשיך בשלהם כדי שלא יבחינו בכוחות, ואולי יהרגו זה את זה בחלוקת השלל׳. קנביב למעשה ביטא את דעתו של העיתונאי רובר-ריינו, אשר הבחין כבר אז ש׳הזעם ההרסני של הפורעים שהתעכבו [במלאח] הציל את השגרירות ואת הרבעים האירופיים במתקפה, אשר בגלל מספר התוקפים לא היה אפשר לעמוד בפניה׳

אם כן, הצרפתים הותירו את היהודים חסרי הגנה, שעירים לעזאזל, אל מול זעמם של הבוזזים. גרוע מכך, מכיוון שהפורעים ידעו שהעזרה המידית לנצורים ברובע האירופי תגיע רק מדאר אלדביבג, הם השתלטו על עמדות ירי בחומות המלאה וירו על הגדודים הללו, עד כדי כך שהקצינים הצרפתים חשבו לרגע שהיהודים עוינים ושהם הצטרפו לצד המורדים, בזמן שהיהודים נותרו מופקרים לגורלם.

הביזה החלה ביום רביעי בצהריים ונמשכה ללא הפוגה עד יום שישי, 19 באפריל. במשך כל הלילה שדדו ושרפו הפורעים את הבתים ואת החנויות. היהודים התחננו לפניהם שייקחו את נכסיהם וכספם ויחוסו על חייהם. הם ענו להם: ׳ראשית נשדוד אתכם, מחר נחזור כדי להרוג אתכם.