שמש ממערב-יצחק גורמזאנו-אגדת חייו של ר' חיים בן עטר
19
ר׳ חיים ראה ברכה בשתי נשותיו, ושיתוף הפעולה שלהן איפשר לו להתמכר ביתר־שאת ללימוד התורה. שלווה זו מבית, והקמתה של הישיבה בבית־הכנסת ששופץ בשיתוף מחותניו החדשים, בני משפחת ביבאם, איפשרו לר׳ חיים בן עטר לקיים סדר יום קבוע, ובו עתים לתורה, למלאכה ולדרשות. עיקר יומו הוקדש לחקר סוגיות ולבירור קושיות במקרא ובגמרא במחיצת קומץ תלמידים, בשני תריסרים, בני תורה היכולים להבין. קבוצה זו כללה כמה תלמידי חכמים נאמנים שהיו סמוכים על שולחנו, והלכו בעקבות רבם באשר הלך. אליהם הצטרפו תלמידי חכמים מקומיים, בני סאלי, אם כאלה שלמדו בעבר בישיבתו של ר׳ חיים, אם כאלה אשר זו להם פעם ראשונה שבאו לשמוע תורתו, הציצו ונפגעו. האחים ביבאס תמכו בחבורה זו ביד נדיבה, ור׳ חיים יכול היה סוף־סוף להתמכר לעיסוקו ללא הפרעה. כל חידוש בהלכה, כל פיצוח של קושי פרשני, התוספו אל אוסף רשימותיו, שהיוו בסים לשני הספרים שבהם עסק באותה עת.
אולם ניסיון העבר לימדו, שאין לסמוך על נדבות בלבד. שכן מה שהאדם נותן, ברצותו הריהו גם נוטל. מלבד זאת, בימים של תהפוכות, ללא שלטון קבוע, יכול אדם לרדת מנכסיו בן־יום, ואיך יוכל להוסיף ולקיים ישיבה ובה שני תריסרי תלמידי חכמים? לכן התעקש ר׳ חיים לעשות גם עתים למלאכה. הרב ותלמידיו הקדישו שעתיים ביום למלאכתם, ומעלתה של עבודת הרקמה, שיכולה היא להיעשות בידיים, והראש פנוי להמשך הדיון בשיירי סוגיות שלא מוצו עד תום בשעת השיעורים. ״בתוך עמי אני יושב!״ היה ר׳ חיים בן עטר מצהיר. לכן מצא לו זמן לדרוש ולהפיץ את התורה ברבים, לא רק לאלה היכולים לצלול אל תוך ים המקרא והתלמוד. ר׳ חיים בן עטר היה דרשן מעולה. הוא הצליח להביע דברי תורה מסובכים ביותר בלשון בהירה ושווה לכל נפש. הוא גם ידע להחיות הלכות ואגדות בנות אלפי שנים.
בשעת דברו כאילו באו האבות, המלכים, הנביאים, החכמים והצדיקים, והתערו בקרב ההמון. היתה בו היכולת להעביר את הלהט שלו ואת אמונתו החובקת עולם אל אחרוני מאזיניו. וכך קמו לו מעריצים רבים בין פשוטי העם. ״אומר הפסוק ׳אם כסף תלווה את עמי׳. כלומר — אם ראית שהיה לך כסף יותר ממה שאתה צריך לעצמך, שאתה מלווה לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים, שהוא העני ממך, ובזה רמז הכתוב כי צריך לפתוח לו משלו, ושלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו והוא אומרו, לא תהיה לו כנושה, לשון נשיאות ומעלה, כי משלו הוא נותן לו!״ לא ייפלא שדברים אלו נעמו באוזני עניי העיר, הנמקים בעול המסים, ובעול החובות שהטילו עליהם העשירים, אשר כדברי חיים בן עטר ״מלאו כוחם משוד עניים ומאנקת אביונים״. העשירים בני הבליעל, כפי שכינה אותם חיים בן עטר באחת מדרשותיו, לא היו מוכנים לשאת את דברי ההסתה, ונדברו ביניהם להשתיק את ״נביא הזעם״. תחילה חשבו שמן התבונה לא לנקוט בהתקפה ישירה על הרב הקדוש, מחשש שמא יגביר את מלחמתו נגדם ויחשוף עוד נגעים ועוולות שבהם היתה להם יד. לכן פנו אל האחים ביבאס ודרשו מהם להפסיק את תמיכתם הכספית בר׳ חיים ובישיבתו, או לפחות להתנות את המשך התמיכה בכך, שיסתפק בדרשותיו בביאור פסוקים ולא יעסוק בהסתה נגדם. האחים ביבאס היו נבוכים. ידוע מה גודל כוחם של בעלי המאה, אך מאז נתקשרו עם הרב בן עטר בקשרי חיתון, גדלה הערצתם אליו, ולא חנו לתת יד למצרים את צעדיו. הם החליטו להתעלם לפי שעה מדרישות תקיפי העיר, בקוותם שהרוחות יירגעו. אולם, לא עבר זמן רב ור׳ חיים בן עטר הצליח להעלות גם את חמתם של רבנים אחרים בעיר, מהם מכובדים ומקובלים. הוא טען, כי כמה מרבנים אלה חושבים, שבזכות עיסוקם בלימוד התורה, יכולים הם להרשות לעצמם להיות בררנים במצוות, כלומר — מצווה זו נוח להם לקיים, ואילו זו — לא כל כך נוח להם, ולכן מוצאים הם תלי תלים של תירוצים להתעצל בקיום מצוות. ״מן הדין,״ טען ר׳ חיים בלהט, ״כי דווקא הרבנים ותלמידי החכמים ישמשו מופת לעם.״ עוד טען, שרבנים רבים מעלימים עין ממעשי עוולה הנעשים סביבם, על מנת לשאת חן בעיני מנהיגי הקהילה, נותני לחמם.
יום אחד העז להופיע בישיבה משומד אחד, שהטיף בריש גלי נגד היהדות, וטען כי המיר את דתו כמחאה על דת ישראל שהגיעה לשפל המדרגה. ר׳ חיים יצא נגדו בשצף קצף ואמר לו, שגם אם רבנים מקרב קהל ישראל מביישים את אמונת אבותיהם, אין בכך כדי להטיל ולו רבב על האמונה עצמה, ובוודאי שאין בכך כל הצדקה לנטישתה — וגירש את המומר באיומים. לתלמידיו ולמאזיניו אמר בצער: ״פעם היו משתמרים מישראל מתוך חולשה או רעב או תחת איומים. היום, בעוונותינו הרבים, מעזים המשתמרים פנים ורואים במעשיהם מעשה צדקה!״ בדבריו הבוטים על עוכר־ישראל זה, נזהר ר׳ חיים בן עטר לא לדבר על ליבו לנטוש את האיסלם ולשוב אל חיק היהדות, שכן מעשה זה אחת דינו בערכאותיהם של המוסלמים שליטי הארץ — מוות. גם נזהר מלדבר סרה בדת מוחמד, או לקלל את נביא־המאמינים, כי גם דברים אלו גררו בעקבותיהם מאסר ועינויים.
כל עוד היה ר׳ חיים בן עטר נערץ על המוני העם, כל זמן שלא פגע בחלקתם שלהם, נדמה שאויביו לא יוכלו לו. מתוך היסוסים רבים החליט הרב לצאת נגד תופעה שהתפתחה דווקא בקרב השכבות העממיות, והגיעה לממדים מדאיגים: פולחן הצדיקים וקבריהם שהיה נפוץ הן בקרב יהודים והן בקרב מוסלמים. קברי הקדושים היו מוקדי עלייה לרגל, שמשכו את המוני העם בכל חג ומועד, ובעיקר בימי ההילולא בל״ג בעומר. עיר עיר וצדיקיה. היו ערים שהתפארו בצדיקים מעולים במיוחד, כאותה תלמסאן, שם טמון ר׳ אפרים אנקווה הצדיק. אך גם ערים שלא היו להן צדיקים המפורסמים בכל רחבי המאגרב ייחדו חלקות בבתי־העלמין לצדיקים מקומיים. מדי פעם היו המוני העם עולים אל הקברים ומדליקים נרות זיכרון ומנורות שמן לעילוי נשמות. סגולות רבות נתלו באלה — לרפא חולים, לפקוח עיני עיוורים, להפרות עקרות וליישר עקומים. לא ייפלא, אם כן, שראשי הקהילות ושלוחיהם מצאו דרך נאה למלא את אוצר הקהילה, על־ידי מכירה פומבית של הזכות להדליק נרות ומנורות ועששיות על חלקת הקבר. מעמדים אלו, יותר משהיה בהם מן ההתעלות, היה בהם לעתים מן המביש. ר׳ חיים החליט לתקוף מנהג זה, כי סבר שבמסווה של מעשי חסד סחטו מנהיגי הקהילה כספים דווקא מידי עניי העדה. הוא דרש לחדול לחלל שם שמיים ואת שמם של הצדיקים, ולהפסיק להפוך את מקום מנוחתם לקרקס. בצעדו זה ניסה ר׳ חיים להגן על העניים מידי העשירים, אולם למרבה הצער והאכזבה לא הובנו דבריו כהלכה. מסיתים טענו שהוא כופר בקדושתם של הצדיקים, והצליחו להפנות את המוני העם נגדו. בחשכת הגלות היתה אמונה תמימה ולוהטת זו בנס הקרוב, המתרחש כאן ועכשיו, אחת מן הנחמות המועטות של מוכה־הגורל. למרבה הפלא, לא זו בלבד שהיה מוכן לשלם כדי לזכות במצווה, אלא אף סירב לקבל את הנם כנדבה. הדבר פגע בגאוותו. עניים שחיו מן הצדקה היו מוכנים לתת את פרוטותיהם המועטות כדי לקנות להם ״בכספם״ סגולה זו או אחרת.
כך נסגר המעגל. כמעט כל שכבות האוכלוסיה בסאלי נפנו עדו. ברגע של חולשה אמר לנשותיו ולמקורביו: ״למה לי
קנאה? למה לי שנאה ותחרות עם זרע ישראל, אחדל מהוכיח ואהיה אהוב ונחמד לכולם…״ אך מייד הוסיף בלהט: ״אינני יכול! איני יכול לשתוק י ׳יוכיח ויחזור ויוכיח עד שיקבלו מוסר׳!״
מצבו של ר׳ חיים בן עטר בסאלי הפך קשה מנשוא. לכן נראה הדבר בעיניו ובעיני מקורביו כנס, כאשר פנו אליו רבניה של פאס, המרכז הרוחני הגדול של יהדות המערב, וביקשוהו להיעתר להזמנתם ולבוא ולהרביץ תורה ברבים בישיבה הגדולה, בראשה עמד בשעתו ר׳ יהודה בן עטר, הוא חכם אלכביר. חיים בן עטר כבר היה בן שלושים ושבע, והחליט להיענות בחיוב להצעה, כי קיווה בכך להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. כי למה יכול עוד לצפות חכם ומורה־הדור יותר מאשר לעמוד בראש ישיבה שהיא תפארת לישראל?
לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
הילד הער והמוכשר הזה היה בו גם משהו מהאינטרוספקציה, מהמוזרות ומאורח החיים של מיסטיקן מסתגף. הוא היה מרבה להתבודד במערות שבסביבות מכה, כנראה גם נכנס לחלומות ולהזיות שלא הבין את פשרם, והיה מיטלטל קשות בין המציאות שהקיפה אותו ובה הוא פעל די בהצלחה, למרות מתחיו עם דודו, לבין התבוננותו המופנמת שבה ראה מפרי ליבו ודמיונו תופעות שלא היה בטוח כיצד לפרשן וכיצד להתמודד אתן.
אִינְטְרוֹסְפֶּקְצִיָּהל, אינטרוספקצייה (נ') [מלטינית: intro פנימהspicere (-spectus) + להסתכל] הִסְתַּכְּלוּת פְּנִימִית, תַּצְפִּית בַּחֲוָיוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת שֶׁל עַצְמוֹ לְשֵׁם נִתּוּחָן וּמִיּוּנָן.
הוא נחשב כידען בענייני יהודים ונוצרים, מרוב שדיוניו אתם, בעיקר עם הנוצרים הרבים שבאו ויצאו במכה, הספיגו לתוכו את סיפוריהם וחוויותיהם. ברי כי בשלב זה, כאשר העלם הצעיר הזה הוא בשנות העשרים לחייו, הוא ידע דיו על אמונות מונותיאיסטיות, ששמען הלך למרחוק, גם כדי לגבש לעצמו את השקפת עולמו המתהווה, וגם לפרנס את הדיונים והוויכוחים שניהל עם אחרים, גם בעלי האמונה באל אחד וגם עובדי האלילים. והנה חל הראשון במאורעות הציר של תולדות הנביא, שאחריהם חייו, וגם חיי האנושות, לא יהיו עוד כשהיו; מאורע ראשון זה היה קשור באשתו הראשונה שרוממה אותו ועשתה אותו לאיש בעל מאה ובעל דעה, לפי שלא רק הקפיצה מעלה את מעמדו הכלכלי, אלא גם נתנה לו את הביטחון בדרכו, בחינת ״חפש את האישה״, והאשה היא ח׳דיג׳ה.
כאלמנה בעלת נכסים היא היתה זקוקה למנהל לעסקיה, וכאשר עבד בשירותה ושניהם ראו ברכה במעשיו, היתה לו לאשה למרות שבגרה ממנו ב-15 שנה – הוא בן 25 והיא בת 40 על-פי המסורה. באחת היה מיתום חסר מעמד לאיש רב נכסים והשפעה, שידענותו הרבה בענייני רוח ודת עוד הוסיפה נופך לייחודו. חידיג׳ה מתייחדת במסורת האסלאמית בכך שלא רק זכתה להיות אשת חיקו של הנביא, אלא שגם היתה הראשונה שהאמינה בשליחותו, ועל כן היתה למוסלמית הראשונה, אם לרגע נתעלם ממוסלמיותם של אדם, אברהם, ישמעאל וכל השאר. ככל שאפשר לשפוט, נישואין אלה היו מוצלחים, לפי שהרעיה היתה מסורה, נאמנה ותומכת ונכונה לקלוט את כל משוגות בעלה, שעל-פי מושגי ימינו היה זקוק "למצוא את עצמו", והניבו כמה צאצאים שהיחידה ששרדה מהם היתה פאטימה, שם דבר באסלאם. היא הפכה ברבות הימים לכה מסורה לדת החדשה, וגם נתקדשה כרעיתו של עלי, הח׳ליף הרביעי, שהיה גם בן דודו של הנביא והאימאם הראשון בשיעה, עד כי שושלת אסלאמית מפוארת (הפאטמית) מתקראת על שמה.
התלבטויות ותמורות אישיות, מעמדיות וחברתיות אלה חלו תוך כדי ריבוי הוויכוחים בין נוצרים, יהודים ועובדי אלילים, שדרו במכה או עברו בה לעסקיהם, לבין עובדי האלילים בני קורייש שסגדו לעושרם, התהלכו בתחושת ״אני ואפסי עוד״ ולא יראו שום כוח עליון ושום מגבלות מוסריות. אלה האחרונים נראה שהסתנוורו מן המעבר החד והמהיר מדי מחיי נוודות קשים ועניים לחיי רווחה קלים ומניבי רווחים נאים וללא מאמץ רב. כך, רחב הפער בין הסוחרים האמידים, עובדי האלילים והמתגאים בעושרם ובכוחם, לבין העניים, היתומים והאלמנות המרובים שלא מצאו סעד לנפשם.
מוחמד, שידע על בשרו את היתמות ואת המחסור, היה רגיש לפער זה יותר מאחרים, ומצא בו כר פורה להטפותיו. ואמנם, התגלויותיו הראשונות נגעו לעניינים חברתיים ומוסריים אלה, ואפשר לכנותן התקופה האפוקליפטית, כי בהן, כדוגמת יונה הנביא בנינווה החטאה, הוא התריע כי הקץ קרוב אם לא יסורו בני מכה העשירים מדרכם. אנשים שבעים ודשנים ממאנים לשמוע כי קיצם קרוב, על כן קל לשער את קבלת הפנים הצוננת, שלא לומר העויינת, שהם הכינו למתנבא הצעיר כאשר בא להטיף להם מוסר. סוגיה מוסרית קשה אחרת בה נתקל הנביא המתחיל היתה ריבוי האלילים, לפי שחצי-האי היה מלא, כאמור, שבטים ניצים ביניהם וכל אחד מהם נשען על פנתיאון אלילים שלם בנוסף לעצמי-הפולחן שהיו זרועים בשטחו. מוחמד עצמו חזה בנוכחותם של מאות פסלי אלים בבית הכעבה, ואחת מהתגלויותיו הראשונות היתה לטהר את בית-אללה, כלומר לנתץ את האלילים ולחנוך את המקדש כביתו הייחודי של אללה האחד והיחיד. שתי משימות כמעט על-אנושיות אלו בנסיבות הזמן, כלומר לייסד אורחות מוסר בחברה ולפטור אותה מריבוי אליליה, היה די בהן כדי לזעזע את אשיות החברה הג׳אהילית של מכה ובנותיה, ולהרתיע על הסף כל מטיף בשער ומתיימר, אך לא את מוחמד, היוקד אמונה והנחוש בדעתו.
מוחמד היה קודם כל במעמד של אינטלקטואל (אמנם רק בעל פה, לפי שלא ידע קרוא וכתוב על-פי המסורה), כלומר מטיף ללא אחריות ביצועית, שיכול להתיר לעצמו לבקר את השלטון ואת החברה, מבלי שיהא אנוס להציע דרך משלו. מבחינה זו הוא דמה לנביאי ישראל, כמו עמוס וישעיה, להבדיל, שבישרו את הקץ אך בפיהם גם בשורת תקומה אם האנשים יילכו בדרך הטובה. כמו ירמיה שהוכנס לבית האסורים על שבישר את מצור הכשדים על ירושלים, הקיאה החברה המכאית את הנביא-הטרדן מוחמד על בשורותיו המציקות שנראה שלא היה להן צידוק במצב העניינים השפיר שנראה לעין. אך בשנת 610, והוא בן 40 לחוכמה, במהלך חודש הרמדאן על-פי המסורה, בשהותו בהתבודדות במערה על הר נור שליד מכה, באה לו ההתגלות הנבואית השלמה הראשונה, שהיתה שונה ודחופה מכל קודמותיה, והאיצה בו לא עוד להפנים אל ליבו את המסר, אלא ללכת ולהפיצו אל בני עמו. כי מה בצע בהתגלות נבואית אם היא נותרת ספונה בליבו ולא מגיעה אל קהל יעדה? הרי הוא איננו זקוק לה, כי הוא כבר התוודע לאמיתות הללו עוד קודם לכן. אך הפעם היה זה המלאך גבריאל (גייבריל) שהטריח את כבודו אל מוחמד במערה וציווה עליו ״לקרוא בשם ריבונך״. על פי האמונה, אם הכוונה היתה שיקרא מלוח כתוב שהמלאך הציג לפניו, הרי נבצר הדבר ממנו, כי לא שלט במלאכת הקריאה. ובכל זאת, בהתערבותו הבוטה כלשהו של המלאך, קרה הנס ומילים יצאו מפיו, שהפכו להתגלות הקוראנית (מלשון קריאה) הראשונה.
המילים אינן מילותיו של הנביא, אפילו לא של המלאך, אלא של ריבון העולם בעצמו ששיגר את מלאכו לנביאו יחיד הסגולה, על מנת להביא את הבשורה לבני עמו. אם כן, אין לנביא כאן מעמד של יוצר או משורר, או אפילו של השאער המסורתי של השבט, כמו נביאי ישראל שהם בעלי זכות היוצרים על דבריהם וסגנונם, איש איש כדרכו, אלא יש לנו דמות שיאה לה יותר כינויה כשליח אללה, המשמשת כלי להעברת דברי אללה, ש״יורדו" מעתה ואילך באותו סגנון של פרוזה שירית בעלת עצמה דרמטית שובת לב.
מטולטל עד עמקי נשמתו, ועטוי בגדו הירוק שמאז הפך לצבע המועדף על מוסלמים, ולעיתים חלק מסמליהם, שב מוחמד לביתו ובפיו שטף הבשורה שהוחדרה בעוצמה שאין לעמוד בפניה לתוך פיו ונשמתו. אשתו המסורה חיזקה את ידיו והביעה אמון בכל אשר אמר וחש. זוהי זכותה הגדולה והוא הכיר לה טובה על כך ברגעי הדיכדוך, הזעזוע, חוסר הבטחון, הלעג שקידם את פניו, והרדיפות שמצאו אותו באשר פנה בעירו ובקרב בני שבטו. אבל גם התרוממות רוח היתה שם, כאשר טיפין טיפין כמה אנשים עצמאי-מחשבה, רגישי-לב ואמיצי-רוח יזלגו למחנהו ברבות השנים, יעמדו לצידו במאבקיו, ובמסירות שקשה לתאר יילכו אחריו באש ובמים עד למותו ב-632. הם יזכו לכינוי " הצחאבה " (חברים, רעים), ירכיבו את ה "שורה"; ששירתה לידו במהלך חייו ויתעשתו לבחור ביורשיו לאחר מותו. מבין חבריה ייבחרו הח׳ליפים הראשונים שיבנו את האימפריה האסלאמית וירחיבוה. אך בינתיים, חייו הלא קלים של מוחמד בעיר הולדתו מכה, בה הוא נתקל בעוינות וזכה לקיתונות של בוז, הלכו וביטאו את התהום הפעורה בינו לבין החברה האלילית שבה הוא פעל. אלא שהוא נאלץ לפעול שם, בתמיכת קומץ מאמיניו המסורים, עד שירווח, והרווחה לא תבוא עד אשר בשנת 622, למעלה מעשר שנים לאחר בוא הנבואה עליו, הוא יוזמן לעיר ית׳רב, כמתווך בין שבטים ניצים, ושם הוא יפעיל את סמכותו ויפתח בקריירה מדינית מרשימה שתביאהו לפיסגה ותפתח לפניו את הדרך ליסודה של דת חדשה ומצליחה. אולם אין ספק שדרכו הרוחנית והרעיונית תעוצב במכה, תוך כדי מאבקו המר ורב-השנים עם בני שבטו שם, כאשר סיכוייו להיחלץ מבידודו ומנידויו נראו אפסיים. אין גם ספק כי ככל שהמוסלמים מנסים למחוק ולהתכחש להשפעות היהודיות והנוצריות על דעותיו, כי זה היה פוגע במקוריותו, אפשר ואפשר להצביע על כמה רעיונות מפתח כאלה.
מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר
למידת אחדותו של השרח במרוקו
כבר רמזתי לעיל במשהו על מידת אחדותו של השרח במרוקו. אבוא עכשיו לפרט את דבריי. מי שנזקק לכל החומר המצוי בידינו ואפילו לחלק ממנו בלבד יוכל לקבוע בפשטות, נַהֲרָאַ נֲהָרא וּפְשָטֵהּ: היינו השרח משתנה על פי המקום, על פי הזמן ועל פי המסרן. ממילא דין הוא, שכל מסורת שרח תעמוד לעצמה ותועמד לעצמה. אך מי שישקע עצמו במסורות השונות ממרוקו, שנודעו לנו עד כה, ויתבונן בהן כדבעי, יגלה שביסוד כולן ניצבה בעבר מסורת אחת. מסורת זו הלכה ונתפלגה פילוגים מקומיים, אם מעט ואם הרבה, אך רבים מסימני השיתוף היונקים ממקור אחד עומדים בעינם. אפרש דבריי בדוגמה אחת מן השרח לפי כמה מסורות.
שמות כא, יג-יד:
ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות.
מסורת מראכש מתרגמת:
ודי לאייס כּמן וסייד אלאהּ אוזאד לידו, ונזעל אילאךּ מוצֹע אדי יהרב לתמא. ואין יתוקאח אראזל עלא צאחבו ליקתלו בלכדיעא מענד מדבחי תאכדו למות.
כסורת תאפילאלת ומסורת תודגא מתרגמות:
ודי לאייס עממד (כמן) וסייד אלאה חצֹצֹרהא לידו ונזעל אילאך מוצֹע אדי יהרב לתמא. ואין יעממד (יווקאח) ראזל עלא צאחבו יקתלו בלכדיעא מן ענד מדבחי תאכדו למות.
ומסורת מכנאס גורסת:
ודי לאם כּמין ואלאה צאדיף פידו ונזעל אילאף למודע די יהרב לתמא, ואין יתוקאח ראזל עלא צאחבו ליקתלו בלכדאעא מן ענד מדבחי תקבצו לימות.
- הקורבה בין ארבע המסורות ניכרת היטב. לכאורה מה ניתן לצפות מתרגומים שנעשו באותה ארץ ובאותה לשון? בכל זאת אין הדברים פשוטים כל כך. יש כאן יסודות שאינם משמשים בלשון הדיבור, ויש פרט אחד פרשני שאינו צפוי אוטומטית מידי מתרגמים שונים, אף אם לשונם אחת. ואם הללו מופיעים כאן, קשה לטעון ששלושה או ארבעה נביאים נתנבאו בלשון אחת. וזה פירוט הדברים: השימוש במילית לאייס לתרגום לא, המשותף למראכש, לתאפילאלת ולתודגא; תרגום המילה צדה על ידי כמן(כמין) בידי המתרגמים ממראכש, מתודגא וממכנאס; תרגום יזיד בידי כל השלושה כאחד בצורה יתוקאח (יווקאח) – כל אלה אינם דברים שבמקרה. שלוש המילים אינן משמשות בלשון הדיבור במקומות הללו; אלו הן מילים השייכות ללשון גבוהה יותר, ששימשה בספרות כתובה או בספרות שבעל־פה (ובכלל זה שירה), ורומזות הן, לדעתי, למוצא משותף.
ועוד יותר ראוי להדגשה פרט נוסף: והאלהים תורגם וסייד אלאה u-siyyd l-lah בשלוש מסורות (מראכש, תאפילאלת ותודגא); אין הם מתרגמים מילולית ואלאה, שכן צורה זו משמשת בלשון הדיבור כלשון שבועה בשם אלהים (בפרט בפי מוסלמים), ושימוש בתרגום זה נתפס כחילול הקודש.
הערות המחבר : התרגום של ואלהים, והאלהים, וה׳ על ידי וסייד אלאה הוא תרגום קבוע בכל מקום שנזדמנו צירופים אלה במקור העברי. כך הוא למשל באיוב מב, י.
ואכן שני מסמים מעולים שנשאלו, מה ראו לתרגם וסייד אלאה ולא ואלאה, הגיבו בתוקף שאין הדבר בא בחשבון, וזה לשונו של אחד מהם: ״הס ושלום, חלילה לנו מלשון שבועה של עמי ארצות״.
השימוש כאן בלשון נקייה (וסייד אלאה, מילולית ״והאדון ה׳״) יש בו נקיטת עמדה פרשנית של מתרגם אחד קדמון, שנתן דעתו על הצורך בתרגום זה. ואף פרט זה יש בו כדי להכריע לכיוון המוצא המשותף.
ההבדלים המתגלים בקטע הנ״ל בין המסורות הם בעיקר בענייני הגייה, שחותם דיאלקטי טבוע בהם: אולם דבר זה אין לו נגיעה בקורבת הנסחים. הבדלים אחרים כגון עממאד בתאפילאלת כנגד כּמן ( כּמין ) בשלוש המסורות האחרות לתרגום צָדָה העברית, שייכים לשינויים מאוחרים שנעשו כדי לקרב את השרח ללשון המקום. סוגיה זו טעונה הרחבה מרובה בבוא העת.