לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

הילד הער והמוכשר הזה היה בו גם משהו מהאינטרוספקציה, מהמוזרות ומאורח החיים של מיסטיקן מסתגף. הוא היה מרבה להתבודד במערות שבסביבות מכה, כנראה גם נכנס לחלומות ולהזיות שלא הבין את פשרם, והיה מיטלטל קשות בין המציאות שהקיפה אותו ובה הוא פעל די בהצלחה, למרות מתחיו עם דודו, לבין התבוננותו המופנמת שבה ראה מפרי ליבו ודמיונו תופעות שלא היה בטוח כיצד לפרשן וכיצד להתמודד אתן.

אִינְטְרוֹסְפֶּקְצִיָּה^ל, אינטרוספקצייה (נ') [מלטינית: intro פנימהspicere (-spectus) + להסתכל] הִסְתַּכְּלוּת פְּנִימִית, תַּצְפִּית בַּחֲוָיוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת שֶׁל עַצְמוֹ לְשֵׁם נִתּוּחָן וּמִיּוּנָן.

הוא נחשב כידען בענייני יהודים ונוצרים, מרוב שדיוניו אתם, בעיקר עם הנוצרים הרבים שבאו ויצאו במכה, הספיגו לתוכו את סיפוריהם וחוויותיהם. ברי כי בשלב זה, כאשר העלם הצעיר הזה הוא בשנות העשרים לחייו, הוא ידע דיו על אמונות מונותיאיסטיות, ששמען הלך למרחוק, גם כדי לגבש לעצמו את השקפת עולמו המתהווה, וגם לפרנס את הדיונים והוויכוחים שניהל עם אחרים, גם בעלי האמונה באל אחד וגם עובדי האלילים. והנה חל הראשון במאורעות הציר של תולדות הנביא, שאחריהם חייו, וגם חיי האנושות, לא יהיו עוד כשהיו_; מאורע ראשון זה היה קשור באשתו הראשונה שרוממה אותו ועשתה אותו לאיש בעל מאה ובעל דעה, לפי שלא רק הקפיצה מעלה את מעמדו הכלכלי, אלא גם נתנה לו את הביטחון בדרכו, בחינת ״חפש את האישה״, והאשה היא ח׳דיג׳ה.

כאלמנה בעלת נכסים היא היתה זקוקה למנהל לעסקיה, וכאשר עבד בשירותה ושניהם ראו ברכה במעשיו, היתה לו לאשה למרות שבגרה ממנו ב-15 שנה – הוא בן 25 והיא בת 40 על-פי המסורה. באחת היה מיתום חסר מעמד לאיש רב נכסים והשפעה, שידענותו הרבה בענייני רוח ודת עוד הוסיפה נופך לייחודו. חידיג׳ה מתייחדת במסורת האסלאמית בכך שלא רק זכתה להיות אשת חיקו של הנביא, אלא שגם היתה הראשונה שהאמינה בשליחותו, ועל כן היתה למוסלמית הראשונה, אם לרגע נתעלם ממוסלמיותם של אדם, אברהם, ישמעאל וכל השאר. ככל שאפשר לשפוט, נישואין אלה היו מוצלחים, לפי שהרעיה היתה מסורה, נאמנה ותומכת ונכונה לקלוט את כל משוגות בעלה, שעל-פי מושגי ימינו היה זקוק "למצוא את עצמו", והניבו כמה צאצאים שהיחידה ששרדה מהם היתה פאטימה, שם דבר באסלאם. היא הפכה ברבות הימים לכה מסורה לדת החדשה, וגם נתקדשה כרעיתו של עלי, הח׳ליף הרביעי, שהיה גם בן דודו של הנביא והאימאם הראשון בשיעה, עד כי שושלת אסלאמית מפוארת (הפאטמית) מתקראת על שמה.

התלבטויות ותמורות אישיות, מעמדיות וחברתיות אלה חלו תוך כדי ריבוי הוויכוחים בין נוצרים, יהודים ועובדי אלילים, שדרו במכה או עברו בה לעסקיהם, לבין עובדי האלילים בני קורייש שסגדו לעושרם, התהלכו בתחושת ״אני ואפסי עוד״ ולא יראו שום כוח עליון ושום מגבלות מוסריות. אלה האחרונים נראה שהסתנוורו מן המעבר החד והמהיר מדי מחיי נוודות קשים ועניים לחיי רווחה קלים ומניבי רווחים נאים וללא מאמץ רב. כך, רחב הפער בין הסוחרים האמידים, עובדי האלילים והמתגאים בעושרם ובכוחם, לבין העניים, היתומים והאלמנות המרובים שלא מצאו סעד לנפשם.

מוחמד, שידע על בשרו את היתמות ואת המחסור, היה רגיש לפער זה יותר מאחרים, ומצא בו כר פורה להטפותיו. ואמנם, התגלויותיו הראשונות נגעו לעניינים חברתיים ומוסריים אלה, ואפשר לכנותן התקופה האפוקליפטית, כי בהן, כדוגמת יונה הנביא בנינווה החטאה, הוא התריע כי הקץ קרוב אם לא יסורו בני מכה העשירים מדרכם. אנשים שבעים ודשנים ממאנים לשמוע כי קיצם קרוב, על כן קל לשער את קבלת הפנים הצוננת, שלא לומר העויינת, שהם הכינו למתנבא הצעיר כאשר בא להטיף להם מוסר. סוגיה מוסרית קשה אחרת בה נתקל הנביא המתחיל היתה ריבוי האלילים, לפי שחצי-האי היה מלא, כאמור, שבטים ניצים ביניהם וכל אחד מהם נשען על פנתיאון אלילים שלם בנוסף לעצמי-הפולחן שהיו זרועים בשטחו. מוחמד עצמו חזה בנוכחותם של מאות פסלי אלים בבית הכעבה, ואחת מהתגלויותיו הראשונות היתה לטהר את בית-אללה, כלומר לנתץ את האלילים ולחנוך את המקדש כביתו הייחודי של אללה האחד והיחיד. שתי משימות כמעט על-אנושיות אלו בנסיבות הזמן, כלומר לייסד אורחות מוסר בחברה ולפטור אותה מריבוי אליליה, היה די בהן כדי לזעזע את אשיות החברה הג׳אהילית של מכה ובנותיה, ולהרתיע על הסף כל מטיף בשער ומתיימר, אך לא את מוחמד, היוקד אמונה והנחוש בדעתו.

מוחמד היה קודם כל במעמד של אינטלקטואל (אמנם רק בעל פה, לפי שלא ידע קרוא וכתוב על-פי המסורה), כלומר מטיף ללא אחריות ביצועית, שיכול להתיר לעצמו לבקר את השלטון ואת החברה, מבלי שיהא אנוס להציע דרך משלו. מבחינה זו הוא דמה לנביאי ישראל, כמו עמוס וישעיה, להבדיל, שבישרו את הקץ אך בפיהם גם בשורת תקומה אם האנשים יילכו בדרך הטובה. כמו ירמיה שהוכנס לבית האסורים על שבישר את מצור הכשדים על ירושלים, הקיאה החברה המכאית את הנביא-הטרדן מוחמד על בשורותיו המציקות שנראה שלא היה להן צידוק במצב העניינים השפיר שנראה לעין. אך בשנת 610, והוא בן 40 לחוכמה, במהלך חודש הרמדאן על-פי המסורה, בשהותו בהתבודדות במערה על הר נור שליד מכה, באה לו ההתגלות הנבואית השלמה הראשונה, שהיתה שונה ודחופה מכל קודמותיה, והאיצה בו לא עוד להפנים אל ליבו את המסר, אלא ללכת ולהפיצו אל בני עמו. כי מה בצע בהתגלות נבואית אם היא נותרת ספונה בליבו ולא מגיעה אל קהל יעדה? הרי הוא איננו זקוק לה, כי הוא כבר התוודע לאמיתות הללו עוד קודם לכן. אך הפעם היה זה המלאך גבריאל (גייבריל) שהטריח את כבודו אל מוחמד במערה וציווה עליו ״לקרוא בשם ריבונך״. על פי האמונה, אם הכוונה היתה שיקרא מלוח כתוב שהמלאך הציג לפניו, הרי נבצר הדבר ממנו, כי לא שלט במלאכת הקריאה. ובכל זאת, בהתערבותו הבוטה כלשהו של המלאך, קרה הנס ומילים יצאו מפיו, שהפכו להתגלות הקוראנית (מלשון קריאה) הראשונה.

המילים אינן מילותיו של הנביא, אפילו לא של המלאך, אלא של ריבון העולם בעצמו ששיגר את מלאכו לנביאו יחיד הסגולה, על מנת להביא את הבשורה לבני עמו. אם כן, אין לנביא כאן מעמד של יוצר או משורר, או אפילו של השאער המסורתי של השבט, כמו נביאי ישראל שהם בעלי זכות היוצרים על דבריהם וסגנונם, איש איש כדרכו, אלא יש לנו דמות שיאה לה יותר כינויה כשליח אללה, המשמשת כלי להעברת דברי אללה, ש״יורדו" מעתה ואילך באותו סגנון של פרוזה שירית בעלת עצמה דרמטית שובת לב.

מטולטל עד עמקי נשמתו, ועטוי בגדו הירוק שמאז הפך לצבע המועדף על מוסלמים, ולעיתים חלק מסמליהם, שב מוחמד לביתו ובפיו שטף הבשורה שהוחדרה בעוצמה שאין לעמוד בפניה לתוך פיו ונשמתו. אשתו המסורה חיזקה את ידיו והביעה אמון בכל אשר אמר וחש. זוהי זכותה הגדולה והוא הכיר לה טובה על כך ברגעי הדיכדוך, הזעזוע, חוסר הבטחון, הלעג שקידם את פניו, והרדיפות שמצאו אותו באשר פנה בעירו ובקרב בני שבטו. אבל גם התרוממות רוח היתה שם, כאשר טיפין טיפין כמה אנשים עצמאי-מחשבה, רגישי-לב ואמיצי-רוח יזלגו למחנהו ברבות השנים, יעמדו לצידו במאבקיו, ובמסירות שקשה לתאר יילכו אחריו באש ובמים עד למותו ב-632. הם יזכו לכינוי  " הצחאבה " (חברים, רעים), ירכיבו את ה "שורה"; ששירתה לידו במהלך חייו ויתעשתו לבחור ביורשיו לאחר מותו. מבין חבריה ייבחרו הח׳ליפים הראשונים שיבנו את האימפריה האסלאמית וירחיבוה. אך בינתיים, חייו הלא קלים של מוחמד בעיר הולדתו מכה, בה הוא נתקל בעוינות וזכה לקיתונות של בוז, הלכו וביטאו את התהום הפעורה בינו לבין החברה האלילית שבה הוא פעל. אלא שהוא נאלץ לפעול שם, בתמיכת קומץ מאמיניו המסורים, עד שירווח, והרווחה לא תבוא עד אשר בשנת 622, למעלה מעשר שנים לאחר בוא הנבואה עליו, הוא יוזמן לעיר ית׳רב, כמתווך בין שבטים ניצים, ושם הוא יפעיל את סמכותו ויפתח בקריירה מדינית מרשימה שתביאהו לפיסגה ותפתח לפניו את הדרך ליסודה של דת חדשה ומצליחה. אולם אין ספק שדרכו הרוחנית והרעיונית תעוצב במכה, תוך כדי מאבקו המר ורב-השנים עם בני שבטו שם, כאשר סיכוייו להיחלץ מבידודו ומנידויו נראו אפסיים. אין גם ספק כי ככל שהמוסלמים מנסים למחוק ולהתכחש להשפעות היהודיות והנוצריות על דעותיו, כי זה היה פוגע במקוריותו, אפשר ואפשר להצביע על כמה רעיונות מפתח כאלה.