ארכיון יומי: 7 באפריל 2016


1863 – פרשת העלילה בסאפי על הרעלת פקיד של ממשלת ספרד – אליעזר בשן

1863 – פרשת העלילה בסאפי על הרעלת פקיד של ממשלת ספרדמונטיפיורי

בשנת 1863 העלילו על יהודים בסאפי שהרעילו פקיד של ספרד בעיר הנמל השוכנת כ־200 קילומטרים מדרום לקזבלנקה.  למאורע גרסאות רבות, אבל אין ספק שיהודים הואשמו על לא עוול בכפם, נאסרו, ושניים מהם הוצאו להורג.

גרסה אחת נמסרה במכתב של סגן קונסול בריטניה בסאפי, מר קארסטנסן, לקונסול בריטניה בטנג׳יר, מר תומאס ריד (Thomas Reade) מ־14 בספטמבר 1863. לדבריו, היום (14 בספטמבר) בשעה 11 לפני הצהריים ליד שער העיר, מול בית הקברות הנוצרי, הוצא להורג בלא משפט הנער עכן בן יהודה, משרתו לשעבר של הספרדי Recandado. הנער המסכן הצהיר שהוא חף מפשע, ולא נערך לו משפט. קארסטנסן כותב שהוא מפקפק בחפותו, אם אכן לו נערך לו משפט. הוא מוסיף שנער יהודי, ששמו אליאס, הסית לרצח הספרדי ועזר לעכן להרעילו. עוד שני נערים יהודים, שהם צאידו ומכלוף, נמצאים במאסר. סבורים ששניהם יוצאו להורג בלא משפט: האחד כאן בסאפי, והאחר במוגדור. 

 למשה מונטיפיורי נודע על המאורע מראש קהילת טנג׳יר, משה פארינטה, ממכתב שכתב לו ב־17 בספטמבר 1863 (ד׳ בתשרי תרכ״ד). הגרסה שניתנה לו אמינה ומפורטת. בעקבות זאת החלו מונטיופרי והממסד היהודי בלונדון לפעול במרץ למען שחרור היהודים שנפגעו מן העלילה, באמצעות ממשלת בריטניה. הממשלה באה בדברים עם שלטונות מרוקו. בשל המאורע החליט מונטיפיורי לבקר במרוקו כדי לשחרר את האסירים. הוא אכן הצליח בכך, אבל לא הצליח לשכנע את הסלטאן להשוות את מעמד היהודים למעמד של המוסלמים.

 המכתב של פריאנטה כתוב בספרדית, ותרגומו מובא כאן:

הוועד המנהל של הקהילה היהודית בטנג׳יר

 טנג׳יר 17 בספטמבר 1863 ד׳ בתשרי תרכ״ד

אל האציל המהולל

סֶר משה מונטיפיורי הברון, נשיא ועד שלוחי הקהילות באנגליה

לונדון

 אדוני,

הוועד המנהל של הקהילה היהודית בטנג׳יר מודיע ברוב כאב לאחים באירופה על מאורע נורא ומצער שאירע במדינה זו, כדי שיתערבו להפחית את הכאב ואת הייסורים הגדולים, שבאו לאחר מקרים שרירותיים שפוקדים את הנשמות של בני ישראל.

בנמל סאפי במלכות זו מת המפקח על המכס מטעם ממשלת ספרד. המפקח לא מת מיד, אלא לאחר 5-4 ימים, והסברה הייתה שמת מהרעלה. יהודי בן 14, ששמו יעקב בירדוגו ואשר היה משרתו של אותו מפקח, ועוד שלושה יהודים נאשמו במעשה הזה. אומרים שהמשרת הצעיר הודה באשמה לאחר שנענש באכזריות במלקות ולאחר שהפצירו בו רבות, שאם יודה במעורבתו במעשה, ינוקה מהאשמה שתולים בו. איש אחר, ושמו אליאס [אליהו] בנלוז, הוסיף לטעון שהוא חף מפשע. לכן עונה והולקה באכזריות, ולבסוף נתלה כשראשו למטה. כשלא היה די בעינויים האלה, הוכנס לארגז עץ, ולחצו את גופו לחץ בלתי נסבל הגרוע אף ממוות, ורק אז הודה באשמה שתלו בו, רק כדי שיופסקו העינויים.

רופא לא בדק את המפקח הספרדי בעת חוליו כנדרש בחוק. שום בית משפט, מוסלמי או אחר, לא בדק בדיקה משפטית אם אכן הורעל המפקח, ואם כן מי הרעילו. אבל ידוע שהוגשה בקשה מהוד מעלתו, השר של הוד מעלתה מלכת ספרד, להוד מעלתו הסלטאן של מרוקו להוציא להורג את אותם ארבעת היהודים. בשל הקשרים הטובים שבין ממשלת מרוקו ובין ממשלת ספרד נענה, לצערנו, הוד מעלתו הסלטאן של מרוקו לבקשת הנציג של הוד מעלתה המלכה להוציא להורג בסאפי באכזריות את היהודי הצעיר יעקב בירדוגו. בעת ההוצאה להורג הצהיר הצעיר שהוא חף מפשע. לאחר שנורה בכדורים מספר, בותר גופו. ה׳ ינקום דמו. הדבר ציער את אלו שראו אותו ובדקו אותו. בערב היום ה־12 של אותו חודש הגיעה לכאן [טנג׳יר] אניית מלחמה ספרדית מסאפי, שהביאה את הנאשם השני אליאס [אליהו] בנלוז כדי להוציאו להורג בפומבי בעיר הזאת: למחרת בשעה 10 בבוקר כשנודע לנציגי הקהילה על הידיעה המצערת, החליטו לנקוט צעדים כדי למנוע את המעשה הבלתי חוקי והבלתי צודק הזה. תחילה הם פנו לקונסולים, נציגי המדינות השונות במדינה הזאת, כדי להתייעץ עמם בנידון ולהחליט על הצעדים הנאותים ביותר שיש לנקוט. הראשון שפנו אליו היה הנציג של מלך איטליה, האציל מר דה מרטינו. הוא הציע שנתייצב לפני השר הספרדי, הנציג של הוד מעלתה המלכה, בצירוף בקשה לדחות את ההוצאה להורג של אחינו האומלל החף מפשע. ובאמצעותו של אותו שר ספרדי תועבר הבקשה להוד מעלתה מלכת ספרד לגלות רחמים כלפי היהודי ולעשות חסד עמו, כדי שלא יישפך דמו בניגוד לחוק. האדון דה מרטינו עוד הציע שניפגש עם הנציג הדיפלומטי של הוד מעלתה המלכה כדי להציע את ההצעה הזאת בשם ועד הקהילה הזאת. לאחר כשעה וחצי ענה הנציג של ספרד שלפי ההוראות האחרונות שקיבל אין לדחות את ההוצאה לפועל [של גזר דין המוות].

הוד מעלתו נציג צרפת שלח להודיענו שהוא מוכן שוב לפנות בבקשה דומה בנוכחותינו לשגריר ספרד. בעקבות המלצתו קיבל אותנו שגריר ספרד ב־11 בלילה: ולאחר ששטחנו לפניו את הנושא בתחנונים, ולאחר שאמרנו לו שהנאשם השני חף מפשע, לא נעתר לנו, אלא רק התנצל שאין לו השפעה בנושא, והדחייה תציב אותו בפני עימות עם ממשלתו. הנציגים של המעצמות השונות הביעו צער על מצבנו וגילו רצון לעזור, אך טענו שאין ביכולתם להתערב בנושא בלא הסכמת עמיתיהם, כדי להימנע מסכסוך עם ממשלותיהם. למחרת בבוקר, ב־13 באותו החודש, התייצבנו בטנג׳יר לפני הוזיר הערבי לענייני חוץ, סיד מחמד ברגאש, ושאלנו אותו על המשפט שיהודי חף מפשע ראוי לו ועל החוקים בעניין הזה, שכן, לטענתינו, העברת הנאשם ממקום ביצוע הפשע למקום אחר לצורך פרסום הוצאתו להורג, סותרת החוק ואת המשפט. ביקשנו את התערבות בית המשפט, כי המקרה כולו מנוגד לחוקים המוסלמיים, ונראה שהוא בא למלא דרישות אחרות. באותו הזמן מחינו על כל מה שקרה ועל כל מה שעתיד לקרות ועל הדם של אחינו החף מפשע,

שנשפך לנגד עינינו בניגוד לחוק ולשווא. הוזיר הערבי השיב לנו שהוא ממלא את ההוראות של הוד מעלתו הסלטאן בלבד.

בשעה 9 באותו בוקר [ה־13 בחודש] שוב פנינו לנציג של הוד מעלתה מלכת ספרד בבקשה, ואמרנו לו בתחנונים רבים שכבר הוצא להורג בסאפי אחד החשודים בפשע בשל הוראתה, והפעם היענותה לבקשתנו תגרוף אף רווחים בצדה. הבקשה היא שהוד מעלתה תורה לשחרר את אחינו האומלל והחף מפשע, ובתמורה תשלם הקהילה היהודית בטנג׳יר לאלמנה וליתומים של הספרדי המנוח בתור פיצוי כל סכום שהוא נאה בעיני הוד מעלתה. הקהילה מוכנה לשם כך להציע מקצת נכסיה בתור ערבון. פעמים אחדות חזרנו והדגשנו שיש ביכולתה של הקהילה לשלם כל סכום שהוד מעלתה תקבע. בנוגע לבקשה אמר הנציג של הממשל הספרדי, שאין ביכולתו לקבל הצעה כזו. כל מאמצינו היו לשווא ולא יכולנו לסייע להציל נפש יהודית חפה מפשע. ב־10 בבוקר של היום ה־13 באותו החודש הובא האומלל בנלוז לשוק [מקום ציבורי של הפורום]. חיילי השלטונות המיתו את אותו אדם חף מפשע וביש המזל מוות אכזרי ביותר, שלא נראה כדוגמתו במאות השנים מאז התפשטה הציביליזציה האנושית על פני כדור הארץ. הם ירו באיברים בגופו, שפגיעה בהם אינה ממיתה מיד. אחר כך כרתו את ראשו. כשהפרידו אותו מהגופה, הניחו אותו עליה. המחזה היה איום לכל הצופים בו. מכיוון שהאומלל אליהו בנלוס ממילא עומד למות, שאלוהו אחדים מבני דתנו אם הוא אכן אשם, כשהתקרבו אליו בעת הוצאתו להורג כדי להזכיר לו לומר ישמע ישראל׳. הוא השיב להם ש׳הוא בהחלט חף מפשע, ושאת עניינו הוא מוסר לשיפוטו של אלוקים הכול יכול׳. באותו הזמן החליט כיצד יאמר את ׳שמע ישראל׳ ואת שאר הפסוקים הנאמרים על פי אמונתנו הקדושה.

על פי הידיעות שבידינו, כשנודע לראשי קהילת סאפי שהואשמו שני היהודים, יעקב בירדוגו ואליאס בנלוז, בשרירות ושהוצאו להורג, פנו לשלטונות המקומיים כדי לדעת על פי איזה משפט נידונו, וכדי להגיש בקשה להיות נוכחים בו אם צריך. בשל כך סולקו באיומים ובהשפלה. נאמר להם שלפי הוראה מפורשת מהסלטאן, אין הם חייבים להיענות לבקשתם. לאחר מכן פנו לסגן הקונסול של בריטניה ולסגן הקונסול של צרפת כדי שיתמכו בבקשתם הצודקת מן השלטונות. הסגנים הכריזו בפני המושל שבקשת הקהילה היהודית צודקת בהחלט, אבל לא ניתן כל הסבר לדחייה של הממשל.

ראשון פרשת תזריע נוסח מרוקו / parshat tazria

 

ראשון פרשת תזריע נוסח מרוקו / parshat tazria

נר המערב- קורת המאה הרביעית

נר המערב

וביום ג' אדר אוי לשמועה נשמעה כי בעיר תאדלא נכנסו סה גוים ערביים והחריבו הבתים ושרפו חמשה ספרי תורה ואלפים חמשה חומשי תורה והרבה ספרים וזגרנו תענית כמו יום ט' באב ה' ינקום נקמתנו, יום ב' לאייר משנה זאת נתנו עוד הקהל בפאס, ארבעת אלפים אוקיות, ובט"ו לאייר נתנו עוד שלשת אלפים אוקיות עך ידי מחמד גורני ואלקאייד מחמד אסעדי.

ובערב שבועות שלח מולאי אשייך לקייד גרני הנזכר לגבות חמשה ועשרים אלף אוקיות מהנגיד הרב יעקב רותי, והוא אין לאל ידו והיה לו שטר כתוב וחתום על הקהל שכל נזק שיבוא לו מחמת הנגידות שיחזור הכל על הקהל ונתנו הקהל כ"ה אלף אוקיות בעד הנגיד.

ובי"ג לתשרי שנת השע"ב עוד הענישנו ששת אלפים ויהי לנו צער גדול כי העם כלם עניים, והחטה שוה ארבעים אוקיות לסחפא, והעיר סוגרת ומסוגרת. ויום כ"ג בחשון השנה הנזכרת ואנחנו בתענית ששמענו שהמלך מאסף הערבים להלחם עם אנשי פאס אלבאלי, החלק הישן של העיר, ועד היום יום ד' לכסליו ואנו במצור ובמצוק.

ובכל יום עושים מלחמה ונותנים היהודים מאה אוקיות לשומרי החומה כי כן מצוה המלך. וביום ז' לחודש כסלו הייתה צעקה גדולה ובהלה בהאלמללאח, שחתא ( שבט מהערביים שנקרא ככה ) נסעו והלכו להם והמלך הלך עמהם ובאו אנשי פאס אלבאלי עד פתחי העיר ורצו לשוברם ועשינו סליחות וקבצנו כל ילדי התלמוד תורה קטנים עם גדולים מול ספר תורה שהוצאנו לרחוב העיר.

וכל החכמים סביב הילדים וגעינו בבכה רבה ואמרנו, אחינו בני ישראל, דעו כי אין לנו זכות ולא פנים לבקש מה' על זאת הצרה אלא בזכות הקטנים וקראו הקטנים ויעבור בקול רם ובכו בכי גדול הקטנים עם גדולים והעידו הזקנים בני השמונים שנה אשר נמצאו שם שלא ראו מימיהם בכי גדול כזה….

ותיכף ענה אותנו ה' ועשו שלום אנשי פאס לבאלי ופתחו הדלתות, ועד י"ב לכסליו לא הלך יהודי לפאס אלבאלי שהיו אומרים שהיהודים החזיקו ביד שרתא אויביהם, ויהי הצער הלוך ומתגבר על היהודים. וגזרנו ג' תעניות וביום ט"ו כסליו ענו אותנו מכל צרה ובאו ג' שלוחים ואמרו שנתקבצו הגדולים שלהם ואמרו שהיהודים אין בהם אשמה.

והרבה דברים טובים דברו על היהודים ובפרט אלקאייד, שר העיר, והלכו היהודים מאז לפאס אלבאלי ולא היו מניחים למי שיעשה להם רעה….ובליל ראש חודש שבט שנה הנזכרת באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמושנינו וגנבו כל מה שנמצא בה ולקחו שלשה ספרי תורה והשליכום בגנה החדשה, שם ישבנו גם בכינו….

וגם שהגנבים מפורסמים אין משפט שיד השרים היתה במעל, ובכ"ד לשבט ענש אותנו עוד המלך שלשת אלפים אוקיות והחטה שוה ששים אוקיות לסחפא, ובכ"ח לסיון עשה מלחמה מולאי זידאן ומתו במלחמה מולאי עבד אללאה ומולאי אשיך ומתו שרים גדולים בעיר מראכש…

וביום ראש חודש אלול נתפס הנגיד על ידי מוסר אחד, הוא וישראל אחרים, והפסידו שש מאות שקל ולמחר נתקבצו הקהל ברחוב בין בתי כנסיות ונדינו למי שהלשין ואף על פי שהוא מפורסם, ואין שבוע שאין נותנים ארבע מאות אוקיות ומט"ו יום לט"ו יום נותנים למלך אלף אוקיות, מלבד חוק המוטל עלינו.

וביום ה' בטבת שנת שע"ג ואנו קוברים איש, ותהום כל העיר ונסגרו הדלתות וברחו היהודים והניחו המת ברחוב העיר עד שחזרו קצת אנשים וקברוהו והלכו כל הקהל לבית הכנסת ועשינו….והשלימו המלכים ועשו שלום, וביום י"ח בטבת שנה הנזכרת היתה מלחמה גדולה בין פאס לבאלי והמלך אודות לעשור ( מעשר הדגן ) ורצו לתפוס למלך.

ויהי יום צרה ועשינו…..וחזרו למקומם ובאו להשלים עם המלך, ובכ"א לטבת היה יום צרה ומבוכה שסבבו אנשי פאס לבאלי את העיר מכל צד להכנס לפאס אזדיד, החלק החדש של העיר, ועשינו….ולא יכולו. בט"ו לשבט הלכה אם המלך להביא את משפחות בני חסן לעזור למלך ואנשי פאס אזדיד הולכים וכלים ה' יאמר די לצרותינו.

ובשלשה באדר כמעט נכנסו אנשי פאס לסאלי מפתח באב אל ביג'את, אחד משערי העיר פאס, והיתה עת צרה ויהי ליטרא שמן שוה….ובערב שבת קודש לא נשחט בשר כלל והיתה העיר סוגרת ומסוגרת, ובניסן שנה הנזכרת, היתה עצירת גשמים וכמעט שיבשה הארץ.

והתבואה וגזרנו תענית…ועדיין חא נענינו, וביום ראש חודש אייר התענינו…..והחכם המתפלל היה זקן וחסיד כמה"ר וידאל הצרפתי הנקרא סניור ולא נענינו.

הספריה הפרטית של אלי פילו-Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf

Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf

Alors qu'elle comptait près de 300 000 membres au lendemain de la Seconde Guerre mondiale, la communauté juive du Maroc est réduite aujourd'hui à 3 000 individus. Ce qui ne signifie pas pour autant la disparition du judaïsme marocain dont se réclament environ un million de personnes dans le monde, installées pour la plupart en Israël et qui continuent à maintenir intactes leurs traditions culturelles et cultuelles. C'est à la formidable saga de ces originaires du Maroc que ce livre est consacré. Il retrace les circonstances dans lesquelles se déroula le grand exode des Juifs du Maroc et les conditions de leur installation en Israël, où ils jouent désormais un rôle déterminant dans la vie politique du pays. L'ouvrage évoque également l'installation de plusieurs milliers de Juifs marocains en France, en Espagne, en Grande-Bretagne, au Canada, aux États-Unis et en Amérique latine, notamment au Venezuela et au Brésil, où ils ont recréé des institutions spécifiques tout en s'insérant avec succès dans la société environnante.

Loin d'être un attachement nostalgique au passé, ce phénomène atteste l'extraordinaire renouveau du judaïsme marocain et sa volonté de préserver, partout où vivent des originaires du Maroc, ses traditions religieuses, culturelles, musicales, culinaires ou sociofamiliales.

Cet ouvrage Juifs du Maroc à travers le monde. Émigration et Identité retrouvée constitue un outil utile pour comprendre l'ouverture d'une nouvelle et prestigieuse page de l'histoire multiséculaire du judaïsme marocain.

Né en 1936 à Rabat, Robert Assaraf a occupé d'importantes fonctions publiques et privées au Maroc. Auteur de plusieurs ouvrages, dont Mohammed V et les Juifs (1997) et Une certaine Histoire des Juifs du Maroc, (2005), il a fondé en 1996 le Centre international de recherche sur les Juifs du Maroc. Au nombre des fondateurs de l'Union mondiale du judaïsme marocain, il est aussi le président du Comité de coordination des associations d'originaires du Maroc. Très actif dans le monde des médias, il a été vice-président de Marianne et il est président de Radio Shalom

Lady Luck Mimouna Yigal Bin-Nun

המימונה יגאלLady Luck Mimouna Yigal Bin-Nun Haaretz & Herald Tribune, Apr 08, 2007

In Morocco, Mimouna was a feast day designed to appease a local she-devil, and contained no religious components. In Israel, however, its pagan origins have been ignored.

Mimouna, the holiday of the Moroccan Jews, is a family celebration but also a happening that attracts a large number of politicians – a combination that has assured its legitimacy in Israel. The most common explanation for the origin of the holiday has to do with its name, which people try to anchor in a Jewish religious context. In Israel, the Mimouna has been linked to the birthday of Rabbi Maimon, the father of Maimonides (Rabbi Moshe ben Maimon), or portrayed as a festival of emuna (faith), because of the phonetic similarity between the words. Of course, there is a connection to redemption and the Exodus from Egypt because the holiday falls on the day after Passover ends. But, in fact, all these explanations are mistaken.

The Mimouna table offers a hint of the holiday's true origins. It is not set for a family dinner, as usual, but displays an array of symbols that are basically variations on a theme. On this table you will not find typical Moroccan cuisine. It is laden neither with meat dishes nor an assortment of salads. Instead, it is laid out with items, each of which is symbolic in some way: a live fish swimming in a bowl of water, five green fave beans wrapped in dough, five dates, five gold bracelets in a pastry bowl, dough pitted with five deep fingerprints, five silver coins, five pieces of gold or silver jewelry, a palm-shaped amulet, sweetmeats, milk and butter, white flour, yeast, honey, a variety of jams, a lump of sugar, stalks of wheat, plants, fig leaves, wildflowers and greens. All are symbols of bounty, fertility, luck, blessings and joy. The traditional holiday greeting fits right in: "terbḥu u-tsa‘adu" – meaning, "May you have success and good luck.

" Why is the table set this way? The answer can be found in the name of the holiday and in the songs traditionally sung on the day. The Arabic word mimun means luck or good fortune. At the Mimouna celebrations, songs are sung in honor of "Lady Luck." One of them is "oh Lala mimuna/ mbarka mas‘uda," which means "Lady Mimouna/lucky and blessed." Lady Luck is being feted with a table laden with goodies symbolizing abundance, health, success and good fortune.

A table set out in honor of Lady Luck will not be unfamiliar to anyone who has explored folk customs and traditions over the ages. The prophet Isaiah already mentions one: "But as for you who forsake the Lord / Who ignore My holy mountain, Who set a table for Luck / And fill a mixing bowl for Destiny …" (Isaiah 65:11). The verse in Hebrew is "ve atem-ha‘orkhim le gad shulḥan." This "Gad" is none other than the Babylonian deity, Ba‘al-Gad, the god of good fortune. A table is set to appease him.

The prophets of Israel denounced this custom, as they did many other superstitions of the day. The rabbis of the Talmud decried it, too: "veha‘orekh lefaneha (lifne hayoledet) shulḥan hare zeh medarke ha’emori" (Tosefta Shabbat: 7). One must not "set a table" for a woman after childbirth, they said. This is the way of the Amorites, that is, it's a pagan custom.

In the 15th century, we find written references to a demon named Mimoun, husband to a she-devil named Mimouna. "Claviculae Salomonis," a handbook of magic composed in Spain, probably before the 15th century, mentions a demon, king or god called the "black Mimoun from the Occident." The Occident is North Africa – specifically Morocco. Mimoun and his female partner appear in numerous manuscripts from the 16th century onward.

Mystic roots

But when did the Jews of Morocco start setting tables for them on the day after Passover? The answer may be found in the journals of Jewish travelers. An Italian Jew by the name of Samuel Romanelli, who visited Morocco at the end of the 18th century, witnessed the practice and theorized where it came from: "After dark, as Passover ends, a table is set out with baked goods and people visit one another. Guests eat their fill and bestow blessings on their host. What is the origin of this custom? Perhaps it is connected to the practice of setting a table for Gad." Romanelli easily made the association between the Mimouna and this biblical-era custom.

Benjamin II, the pen-name of a Jewish traveler who visited Morocco around 1852, mentions the night of al-mimoun. In 1772, two other travelers, Rabbi Chaim Yosef David Azulay (the Hida), and Elkana Bar Yeruham, write that "Isru-chag" – the day after Passover – was considered a vulnerable time, and it was customary to have a feast in order to ward off the Evil Eye. Hence the need to appease the demons of chance, Mimoun and Mimouna, on this particular day.

The roots of the Mimouna holiday can also be traced to the rituals of the Gnawa, a mystic sect in Morocco whose music influenced many musicians in the West. The Gnawa conduct ceremonies once a year that start with a parade and end in ecstatic dancing. Their songs are addressed to the goddess Mimouna and her partner, Sidi Mimoun. Among the Gnawa, too, the appeal to Lady Luck is an attempt to mollify her.

One of their songs goes something like this: "Here she comes, Lady Mimouna / Here she comes, Lady Fortuna / Bringing joy to all and sundry / With her bounty / We never go hungry / Candies, cakes and drinks galore / Pleasure and gladness lie in store/ Mimouna, beloved / Your sun cures our ills / Shining down upon the hills / Lovely, grinning ear to ear / Visit us, Mimouna, every year.

" Notwithstanding the vast differences between Moroccan Jewry and the Gnawa, the figure of Lady Luck was adopted by the Jews. On the other hand, Sidi Mimoun, whose name cropped up in amulets, kabbalistic texts and incantations, gradually disappeared, leaving only his female partner behind.

Another Mimouna custom in the Moroccan Jewish community involved wading into a body of water. In Casablanca, the custom was called "bu haras." The person walked into the water, turned around to face the shore, took pebbles out of his pocket, and tossed them behind his back. Then he recited this verse: "Sir a bu haras, sir a der, siru la‘alayl" (Go away, troublemaker; go away, pain; go away, evil spirits). This ritual of using water to wash away evil is similar to the Ashkenazi Jewish custom of tashlikh, in which one throws crumbs into a body of water to symbolically cleanse oneself of sin. Tashlich was not practiced before the 15th century. The verse recited during the ritual is from the book of Micah: "You will hurl all our sins / Into the depths of the sea" (Micah 7:19).

The Moroccan Jewish Mimouna was thus a feast day designed to appease a local she-devil, and contained no religious components. In Israel, however, its pagan origins have been ignored. The same is true of the tashlich ceremony. Over the years, both have undergone a process of religious legitimization.

Having said that, there is nothing to keep future generations from investing old holidays with new-old meaning. Particularly worthy of note is that over the generations, Mimouna eve became a night for young people and lovers, as well as a symbol of Jewish-Muslim solidarity. Because the Jews could not keep ḥametz (leaven) in their homes during the Passover holiday, it was customary to give all their flour, yeast and grain to their Muslim neighbors. These are components that can add to the holiday's attraction, without ignoring its demonological origins.

Yigal Bin-Nun teaches history at the Université Paris VIII.

Une fête juive marocaine pour apaiser la démone Mimouna

מימונהUne fête juive marocaine pour apaiser la démone Mimouna

Yabiladi.com

Mimouna est une fête familiale célébrée principalement par les Juifs marocains. En Israël c’est aussi un événement exceptionnel qui attire les hommes politiques, ce qui favorisa son officialisation comme journée partiellement chômée

On a souvent recours à des étymologies populaires pour expliquer son nom et ses origines en lui octroyant un contexte religieux. Ainsi la Mimouna devint la commémoration de l'anniversaire de Maïmon, père de Maïmonide (Rabbi Moshe ben Maïmon). Pour certains, inquiets par l’aspect laïc de cette fête, Mimouna se transforma en emuna (foi) et devient la fête de la foi. Etant donné qu’elle est fêtée le dernier jour de Pessah on l’associa aussi à la délivrance, geulah, de la servitude en Egypte.

Aux origines : la chance

Pour connaître ses véritables origines il est impératif de procéder à une analyse critique ses divers aspects. La Mimouna est principalement caractérisée par une table unique en son genre qu’on dresse la veille de la fête. Cependant cette table ne sert pas un dîner familial comme à l’occasion des fêtes religieuses. Vous n’y trouverez ni les plats cuisinés typiques aux familles juives du Maroc, ni viandes ni salades, ni café.

Cette table n’est en fait qu’un impressionnant répertoire de représentations symboliques : des poissons vivants dans un bol d'eau, cinq fèves vertes trempées dans une pâte de farine, cinq dates, cinq bracelets en or, cinq pièces d'or ou de bijoux en argent, du lait et du beurre, de la farine blanche, de la levure, du miel, une variété de confitures, un cône de sucre, des tiges de blé, une variétés de plantes vertes et de fleurs et surtout des pâtisseries raffinées et une sorte de crêpe moufleta. Il est évident que ces éléments, exposés aux yeux des invités qui défilent d’une maison à l’autre, ont évidemment un rapport avec le printemps, la fertilité, la prospérité et l’abondance. Ils préconisent la chance, la fortune et le bon sort, qui se traduisent aussi dans une salutation traditionnelle : terbhu utse‘du, traduite comme « succès et réussite »

Un autre indice sur l’origine de la fête se trouve dans son nom. Le mot arabe mimoun signifie : « chance » ou « bonne fortune ». Mimouna ne serait alors que la forme féminine de Mimoun qui tous deux sont des patronymes courants au Maroc chez les musulmans. Les juifs portent souvent les noms Mimoun ou Mass‘oud qui font allusion à la chance et à la prospérité. Au cours de la fête on entame des chansons à Dame Mimouna : alala mimouna / ambarka mas‘uda, qui signifie « Oh Dame Mimouna / oh chanceuse et bénite ». Cette table symbolique, comme il s’avère, n’est en fait dressée que pour apaiser une déessedémone, telle Aicha Qandicha, qui risque de nous jeter un mauvais sort si on n’en tient pas compte

La coutume de dresser une table pour apaiser un démon ou un mauvais génie n’est ni récente ni exclusive aux Juifs du Maroc. Elle existe déjà dans la Bible hébraïque. Le deutéro-Esaïe, prophète de l’époque perse, mentionne cette coutume pour la déplorer: « Et vous qui avez abandonné Yahvé / qui ignorent le mont de ma sainteté / qui dressent une table pour Gad, et remplissent une coupe pour Meni (Esaïe 65,11). Gad (comme probablement Meni) est bien connu comme le dieu de la chance, tout comme (Mimoun ou Mimouna). Gad est aussi une divinité ouest asiatique, parfois nommé Baal-Gad, dieu de la chance à qui on dresse une table pour l’amadouer et éloigner sa fureur. A l’époque monarchique les prophètes de Juda dénoncèrent cette pratique et essayèrent de la délégitimer comme superstition. Plus tard, les rabbins du Talmud la critiquèrent:

« Et celui qui dresse une table devant la femme qui accouche, ceci est une coutume des amorites (coutume étrangère) » (Tosefta, shabbat 7).

Un démon vieux de 6 siècles

Les références écrites au démon Mimoun, conjoint de la démone Mimouna, datent du 15ème siècle. Un manuel de magie publié en Espagne, probablement avant le 15ème siècle, « Claviculae Salomonis » mentionne un roi-démon, qu’il nomme « le noir Mimoun de l’Occident (Maghreb) » Mimoun et sa parèdre Mimouna apparaissent dans de nombreux manuscrits à partir du 15ème siècle. A quel moment donc les Juifs du Maroc commencèrent à dresser une table à Mimouna ? La réponse se trouve dans les récits de voyageurs juifs au Maghreb. Samuel Romanelli, juif italien qui parcouru le Maroc à la fin du 18ème siècle, nous fourni un témoignage sur cette pratique et interpréta ainsi son origine : « A la sortie de le fête de Pessah, ils dressent une table avec beaucoup de friandises et s’invitent les uns chez les autres. Les invités se servent à leur guise et bénissent leur hôte. Quelle est donc l'origine de cette coutume ? N’aurait elle pas un rapport avec la pratique de dresser une table pour Gad ? ». Romanelli a ainsi établi le lien entre la Mimouna et la coutume des temps bibliques où l’on dressait une table au dieu de la chance. Israël Yossef Binyamin (Binyamin II), un autre voyageur juif qui visita le Maroc vers 1852, mentionne la nuit d'almimoun. En 1772, deux autres voyageurs, Rabbi Haïm Yossef David Azoulay (le Hida), et Elqana bar Yeruham, notent que isrou hag, le dernier jour de Pessah, a de tout temps été considéré comme un jour néfaste, un jour où le mauvais oeil était susceptible de causer des dégâts. D'où la nécessité d'apaiser ce jour là les démons de la malchance, Mimoun et Mimouna.

Gnawa et Mimouna

Est-ce un hasard de retrouver le personnage de Mimouna dans la confrérie des Gnawa, une secte mystique au Maroc, dont la musique influença de nombreux compositeurs de musique Pop et Jazz tels que Jimi Hendrix, Brian Jones, Mick Jagger, Miles Davies, Randy Weston et Ornette Coleman. Les Gnawa organisent chaque année une cérémonie qui commence par un défilé et se termine par une danse extatique. Leurs chansons s’adressent entre autre à la déesse Mimouna et à son parèdre Sidi Mimoun. Les Gnawa invoquent Lala Mimouna pour l'apaiser. Une chanson lui est dédiée « La voici Lala Mimouna / elle vient, Dame fortune / apporter à tous la joie / Grace à ses faveurs / nous n’avons jamais faim / sucreries, gâteaux et boissons / plaisir et joie sans mensonge / Mimouna, bienaimée / ton soleil guérit nos maux / ta lumière illumine nos collines / belle au grand sourire / chaque année rend nous visite, Mimouna ».

Malgré les dissemblances avec les Gnawa, les Juifs adoptèrent la figure de Lala Mimouna probablement vers le 15eme siècle. D'autre part, le nom de Sidi Mimoun, qu’on retrouve sur des amulettes et dans textes d’exécration ou d’incantations kabbalistiques, a disparu ne laissant que sa parèdre Mimouna. Une coutume du jour de la Mimouna nous révèle un autre aspect de conjuration du mauvais sort. Les Juifs du Maroc avaient l’habitude de se retrouver à proximité de sources d’eau ou au bord de la mer. A Casablanca, cette coutume était appelée « bou herres », terme qui fait allusion à l’action de casser. Les membres de la famille trempent les pieds dans l'eau, tournant le dos à la rive, ils sortent des cailloux de leurs poches, les jettent par dessus le dos en déclamant la formule : « va t’en bou herres, retire toi esprit du malheur » (sir abou herres sir abou la‘layl). En quelque sorte le mauvais sort est jeté au loin dans l’eau pour qu’il ne puisse plus nuire.

Une fête religieuse à l'aspect laïc

La coutume de se débarrasser du mal ou d’un péché près d’une source d’eau se constate aussi dans le rituel du tashlikh d’origine ashkénaze. Lors de cette opération on secoue les pans de son vêtement au bord d’une source d’eau pour y faire noyer symboliquement ses péchés. Le tashlikh n’est probablement pas plus ancien que la Mimouna et daterait aussi du 15ème siècle. On y récite un verset de la fin du livre de Michée: « Et tu engloutira dans les profondeurs de la mer tous leurs péchés » (Michée 7, 19). La Mimouna juive marocaine était donc un jour symbolique conçu pour apaiser une déesse-démone locale, et s’avère totalement dépourvue d’aspect religieux. De nos jours, ses origines démoniaques et apotropaïques, ainsi que celles du tashlikh, sont totalement occultés. Avec le temps, ces coutumes se métamorphosèrent, mais l’orthodoxie juive n’osa que rarement s’y opposer ou les délégitimer. Cela dit, les us et coutumes peuvent aussi adopter de nouvelles interprétations.

De nos jours, on préfère mettre l’accent sur un autre aspect de la fête non moins considérable. Cette fête printanière était de tout temps la manifestation d’une symbiose judéo-musulmane. Les voisins musulmans venaient offrir leurs produits frais en lait, farine, levure et friandises à leurs voisins juifs qui ne pouvaient s’en approvisionner à cause des restrictions religieuses de la fête de Pessah. La veille de la Mimouna devint une soirée où les jeunes se rencontrent en tenues traditionnelles marocaines et en profitent pour demander les jeunes filles en mariage. Ces éléments n’ont fait que renforcer son aspect populaire et laïc qui s’est déjà éloigné de ses origines premières.

Yigal Bin-Nun Historien spécialiste de l'histoire des juifs marocains

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר