מורשת יהדות מרוקו

^{1863 – פרשת העלילה בסאפי על הרעלת פקיד של ממשלת ספרד}

^{בשנת 1863 העלילו על יהודים בסאפי שהרעילו פקיד של ספרד בעיר הנמל השוכנת כ־200 קילומטרים מדרום לקזבלנקה.  למאורע גרסאות רבות, אבל אין ספק שיהודים הואשמו על לא עוול בכפם, נאסרו, ושניים מהם הוצאו להורג.}

^{גרסה אחת נמסרה במכתב של סגן קונסול בריטניה בסאפי, מר קארסטנסן, לקונסול בריטניה בטנג׳יר, מר תומאס ריד (Thomas Reade) מ־14 בספטמבר 1863. לדבריו, היום (14 בספטמבר) בשעה 11 לפני הצהריים ליד שער העיר, מול בית הקברות הנוצרי, הוצא להורג בלא משפט הנער עכן בן יהודה, משרתו לשעבר של הספרדי Recandado. הנער המסכן הצהיר שהוא חף מפשע, ולא נערך לו משפט. קארסטנסן כותב שהוא מפקפק בחפותו, אם אכן לו נערך לו משפט. הוא מוסיף שנער יהודי, ששמו אליאס, הסית לרצח הספרדי ועזר לעכן להרעילו. עוד שני נערים יהודים, שהם צאידו ומכלוף, נמצאים במאסר. סבורים ששניהם יוצאו להורג בלא משפט: האחד כאן בסאפי, והאחר במוגדור.}

 ^{למשה מונטיפיורי נודע על המאורע מראש קהילת טנג׳יר, משה פארינטה, ממכתב שכתב לו ב־17 בספטמבר 1863 (ד׳ בתשרי תרכ״ד). הגרסה שניתנה לו אמינה ומפורטת. בעקבות זאת החלו מונטיופרי והממסד היהודי בלונדון לפעול במרץ למען שחרור היהודים שנפגעו מן העלילה, באמצעות ממשלת בריטניה. הממשלה באה בדברים עם שלטונות מרוקו. בשל המאורע החליט מונטיפיורי לבקר במרוקו כדי לשחרר את האסירים. הוא אכן הצליח בכך, אבל לא הצליח לשכנע את הסלטאן להשוות את מעמד היהודים למעמד של המוסלמים.}

 ^{המכתב של פריאנטה כתוב בספרדית, ותרגומו מובא כאן:}

^{הוועד המנהל של הקהילה היהודית בטנג׳יר}

 ^{טנג׳יר 17 בספטמבר 1863 ד׳ בתשרי תרכ״ד}

^{אל האציל המהולל}

^{סֶר משה מונטיפיורי הברון, נשיא ועד שלוחי הקהילות באנגליה}

^לונדון

 ^אדוני,

^{הוועד המנהל של הקהילה היהודית בטנג׳יר מודיע ברוב כאב לאחים באירופה על מאורע נורא ומצער שאירע במדינה זו, כדי שיתערבו להפחית את הכאב ואת הייסורים הגדולים, שבאו לאחר מקרים שרירותיים שפוקדים את הנשמות של בני ישראל.}

^{בנמל סאפי במלכות זו מת המפקח על המכס מטעם ממשלת ספרד. המפקח לא מת מיד, אלא לאחר 5-4 ימים, והסברה הייתה שמת מהרעלה. יהודי בן 14, ששמו יעקב בירדוגו ואשר היה משרתו של אותו מפקח, ועוד שלושה יהודים נאשמו במעשה הזה. אומרים שהמשרת הצעיר הודה באשמה לאחר שנענש באכזריות במלקות ולאחר שהפצירו בו רבות, שאם יודה במעורבתו במעשה, ינוקה מהאשמה שתולים בו. איש אחר, ושמו אליאס [אליהו] בנלוז, הוסיף לטעון שהוא חף מפשע. לכן עונה והולקה באכזריות, ולבסוף נתלה כשראשו למטה. כשלא היה די בעינויים האלה, הוכנס לארגז עץ, ולחצו את גופו לחץ בלתי נסבל הגרוע אף ממוות, ורק אז הודה באשמה שתלו בו, רק כדי שיופסקו העינויים.}

^{רופא לא בדק את המפקח הספרדי בעת חוליו כנדרש בחוק. שום בית משפט, מוסלמי או אחר, לא בדק בדיקה משפטית אם אכן הורעל המפקח, ואם כן מי הרעילו. אבל ידוע שהוגשה בקשה מהוד מעלתו, השר של הוד מעלתה מלכת ספרד, להוד מעלתו הסלטאן של מרוקו להוציא להורג את אותם ארבעת היהודים. בשל הקשרים הטובים שבין ממשלת מרוקו ובין ממשלת ספרד נענה, לצערנו, הוד מעלתו הסלטאן של מרוקו לבקשת הנציג של הוד מעלתה המלכה להוציא להורג בסאפי באכזריות את היהודי הצעיר יעקב בירדוגו. בעת ההוצאה להורג הצהיר הצעיר שהוא חף מפשע. לאחר שנורה בכדורים מספר, בותר גופו. ה׳ ינקום דמו. הדבר ציער את אלו שראו אותו ובדקו אותו. בערב היום ה־12 של אותו חודש הגיעה לכאן [טנג׳יר] אניית מלחמה ספרדית מסאפי, שהביאה את הנאשם השני אליאס [אליהו] בנלוז כדי להוציאו להורג בפומבי בעיר הזאת: למחרת בשעה 10 בבוקר כשנודע לנציגי הקהילה על הידיעה המצערת, החליטו לנקוט צעדים כדי למנוע את המעשה הבלתי חוקי והבלתי צודק הזה. תחילה הם פנו לקונסולים, נציגי המדינות השונות במדינה הזאת, כדי להתייעץ עמם בנידון ולהחליט על הצעדים הנאותים ביותר שיש לנקוט. הראשון שפנו אליו היה הנציג של מלך איטליה, האציל מר דה מרטינו. הוא הציע שנתייצב לפני השר הספרדי, הנציג של הוד מעלתה המלכה, בצירוף בקשה לדחות את ההוצאה להורג של אחינו האומלל החף מפשע. ובאמצעותו של אותו שר ספרדי תועבר הבקשה להוד מעלתה מלכת ספרד לגלות רחמים כלפי היהודי ולעשות חסד עמו, כדי שלא יישפך דמו בניגוד לחוק. האדון דה מרטינו עוד הציע שניפגש עם הנציג הדיפלומטי של הוד מעלתה המלכה כדי להציע את ההצעה הזאת בשם ועד הקהילה הזאת. לאחר כשעה וחצי ענה הנציג של ספרד שלפי ההוראות האחרונות שקיבל אין לדחות את ההוצאה לפועל [של גזר דין המוות].}

^{הוד מעלתו נציג צרפת שלח להודיענו שהוא מוכן שוב לפנות בבקשה דומה בנוכחותינו לשגריר ספרד. בעקבות המלצתו קיבל אותנו שגריר ספרד ב־11 בלילה: ולאחר ששטחנו לפניו את הנושא בתחנונים, ולאחר שאמרנו לו שהנאשם השני חף מפשע, לא נעתר לנו, אלא רק התנצל שאין לו השפעה בנושא, והדחייה תציב אותו בפני עימות עם ממשלתו. הנציגים של המעצמות השונות הביעו צער על מצבנו וגילו רצון לעזור, אך טענו שאין ביכולתם להתערב בנושא בלא הסכמת עמיתיהם, כדי להימנע מסכסוך עם ממשלותיהם. למחרת בבוקר, ב־13 באותו החודש, התייצבנו בטנג׳יר לפני הוזיר הערבי לענייני חוץ, סיד מחמד ברגאש, ושאלנו אותו על המשפט שיהודי חף מפשע ראוי לו ועל החוקים בעניין הזה, שכן, לטענתינו, העברת הנאשם ממקום ביצוע הפשע למקום אחר לצורך פרסום הוצאתו להורג, סותרת החוק ואת המשפט. ביקשנו את התערבות בית המשפט, כי המקרה כולו מנוגד לחוקים המוסלמיים, ונראה שהוא בא למלא דרישות אחרות. באותו הזמן מחינו על כל מה שקרה ועל כל מה שעתיד לקרות ועל הדם של אחינו החף מפשע,}

^{שנשפך לנגד עינינו בניגוד לחוק ולשווא. הוזיר הערבי השיב לנו שהוא ממלא את ההוראות של הוד מעלתו הסלטאן בלבד.}

^{בשעה 9 באותו בוקר [ה־13 בחודש] שוב פנינו לנציג של הוד מעלתה מלכת ספרד בבקשה, ואמרנו לו בתחנונים רבים שכבר הוצא להורג בסאפי אחד החשודים בפשע בשל הוראתה, והפעם היענותה לבקשתנו תגרוף אף רווחים בצדה. הבקשה היא שהוד מעלתה תורה לשחרר את אחינו האומלל והחף מפשע, ובתמורה תשלם הקהילה היהודית בטנג׳יר לאלמנה וליתומים של הספרדי המנוח בתור פיצוי כל סכום שהוא נאה בעיני הוד מעלתה. הקהילה מוכנה לשם כך להציע מקצת נכסיה בתור ערבון. פעמים אחדות חזרנו והדגשנו שיש ביכולתה של הקהילה לשלם כל סכום שהוד מעלתה תקבע. בנוגע לבקשה אמר הנציג של הממשל הספרדי, שאין ביכולתו לקבל הצעה כזו. כל מאמצינו היו לשווא ולא יכולנו לסייע להציל נפש יהודית חפה מפשע. ב־10 בבוקר של היום ה־13 באותו החודש הובא האומלל בנלוז לשוק [מקום ציבורי של הפורום]. חיילי השלטונות המיתו את אותו אדם חף מפשע וביש המזל מוות אכזרי ביותר, שלא נראה כדוגמתו במאות השנים מאז התפשטה הציביליזציה האנושית על פני כדור הארץ. הם ירו באיברים בגופו, שפגיעה בהם אינה ממיתה מיד. אחר כך כרתו את ראשו. כשהפרידו אותו מהגופה, הניחו אותו עליה. המחזה היה איום לכל הצופים בו. מכיוון שהאומלל אליהו בנלוס ממילא עומד למות, שאלוהו אחדים מבני דתנו אם הוא אכן אשם, כשהתקרבו אליו בעת הוצאתו להורג כדי להזכיר לו לומר ישמע ישראל׳. הוא השיב להם ש׳הוא בהחלט חף מפשע, ושאת עניינו הוא מוסר לשיפוטו של אלוקים הכול יכול׳. באותו הזמן החליט כיצד יאמר את ׳שמע ישראל׳ ואת שאר הפסוקים הנאמרים על פי אמונתנו הקדושה.}

^{על פי הידיעות שבידינו, כשנודע לראשי קהילת סאפי שהואשמו שני היהודים, יעקב בירדוגו ואליאס בנלוז, בשרירות ושהוצאו להורג, פנו לשלטונות המקומיים כדי לדעת על פי איזה משפט נידונו, וכדי להגיש בקשה להיות נוכחים בו אם צריך. בשל כך סולקו באיומים ובהשפלה. נאמר להם שלפי הוראה מפורשת מהסלטאן, אין הם חייבים להיענות לבקשתם. לאחר מכן פנו לסגן הקונסול של בריטניה ולסגן הקונסול של צרפת כדי שיתמכו בבקשתם הצודקת מן השלטונות. הסגנים הכריזו בפני המושל שבקשת הקהילה היהודית צודקת בהחלט, אבל לא ניתן כל הסבר לדחייה של הממשל.}

וביום ג' אדר אוי לשמועה נשמעה כי בעיר תאדלא נכנסו סה גוים ערביים והחריבו הבתים ושרפו חמשה ספרי תורה ואלפים חמשה חומשי תורה והרבה ספרים וזגרנו תענית כמו יום ט' באב ה' ינקום נקמתנו, יום ב' לאייר משנה זאת נתנו עוד הקהל בפאס, ארבעת אלפים אוקיות, ובט"ו לאייר נתנו עוד שלשת אלפים אוקיות עך ידי מחמד גורני ואלקאייד מחמד אסעדי.

ובערב שבועות שלח מולאי אשייך לקייד גרני הנזכר לגבות חמשה ועשרים אלף אוקיות מהנגיד הרב יעקב רותי, והוא אין לאל ידו והיה לו שטר כתוב וחתום על הקהל שכל נזק שיבוא לו מחמת הנגידות שיחזור הכל על הקהל ונתנו הקהל כ"ה אלף אוקיות בעד הנגיד.

ובי"ג לתשרי שנת השע"ב עוד הענישנו ששת אלפים ויהי לנו צער גדול כי העם כלם עניים, והחטה שוה ארבעים אוקיות לסחפא, והעיר סוגרת ומסוגרת. ויום כ"ג בחשון השנה הנזכרת ואנחנו בתענית ששמענו שהמלך מאסף הערבים להלחם עם אנשי פאס אלבאלי, החלק הישן של העיר, ועד היום יום ד' לכסליו ואנו במצור ובמצוק.

ובכל יום עושים מלחמה ונותנים היהודים מאה אוקיות לשומרי החומה כי כן מצוה המלך. וביום ז' לחודש כסלו הייתה צעקה גדולה ובהלה בהאלמללאח, שחתא ( שבט מהערביים שנקרא ככה ) נסעו והלכו להם והמלך הלך עמהם ובאו אנשי פאס אלבאלי עד פתחי העיר ורצו לשוברם ועשינו סליחות וקבצנו כל ילדי התלמוד תורה קטנים עם גדולים מול ספר תורה שהוצאנו לרחוב העיר.

וכל החכמים סביב הילדים וגעינו בבכה רבה ואמרנו, אחינו בני ישראל, דעו כי אין לנו זכות ולא פנים לבקש מה' על זאת הצרה אלא בזכות הקטנים וקראו הקטנים ויעבור בקול רם ובכו בכי גדול הקטנים עם גדולים והעידו הזקנים בני השמונים שנה אשר נמצאו שם שלא ראו מימיהם בכי גדול כזה….

ותיכף ענה אותנו ה' ועשו שלום אנשי פאס לבאלי ופתחו הדלתות, ועד י"ב לכסליו לא הלך יהודי לפאס אלבאלי שהיו אומרים שהיהודים החזיקו ביד שרתא אויביהם, ויהי הצער הלוך ומתגבר על היהודים. וגזרנו ג' תעניות וביום ט"ו כסליו ענו אותנו מכל צרה ובאו ג' שלוחים ואמרו שנתקבצו הגדולים שלהם ואמרו שהיהודים אין בהם אשמה.

והרבה דברים טובים דברו על היהודים ובפרט אלקאייד, שר העיר, והלכו היהודים מאז לפאס אלבאלי ולא היו מניחים למי שיעשה להם רעה….ובליל ראש חודש שבט שנה הנזכרת באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמושנינו וגנבו כל מה שנמצא בה ולקחו שלשה ספרי תורה והשליכום בגנה החדשה, שם ישבנו גם בכינו….

וגם שהגנבים מפורסמים אין משפט שיד השרים היתה במעל, ובכ"ד לשבט ענש אותנו עוד המלך שלשת אלפים אוקיות והחטה שוה ששים אוקיות לסחפא, ובכ"ח לסיון עשה מלחמה מולאי זידאן ומתו במלחמה מולאי עבד אללאה ומולאי אשיך ומתו שרים גדולים בעיר מראכש…

וביום ראש חודש אלול נתפס הנגיד על ידי מוסר אחד, הוא וישראל אחרים, והפסידו שש מאות שקל ולמחר נתקבצו הקהל ברחוב בין בתי כנסיות ונדינו למי שהלשין ואף על פי שהוא מפורסם, ואין שבוע שאין נותנים ארבע מאות אוקיות ומט"ו יום לט"ו יום נותנים למלך אלף אוקיות, מלבד חוק המוטל עלינו.

וביום ה' בטבת שנת שע"ג ואנו קוברים איש, ותהום כל העיר ונסגרו הדלתות וברחו היהודים והניחו המת ברחוב העיר עד שחזרו קצת אנשים וקברוהו והלכו כל הקהל לבית הכנסת ועשינו….והשלימו המלכים ועשו שלום, וביום י"ח בטבת שנה הנזכרת היתה מלחמה גדולה בין פאס לבאלי והמלך אודות לעשור ( מעשר הדגן ) ורצו לתפוס למלך.

ויהי יום צרה ועשינו…..וחזרו למקומם ובאו להשלים עם המלך, ובכ"א לטבת היה יום צרה ומבוכה שסבבו אנשי פאס לבאלי את העיר מכל צד להכנס לפאס אזדיד, החלק החדש של העיר, ועשינו….ולא יכולו. בט"ו לשבט הלכה אם המלך להביא את משפחות בני חסן לעזור למלך ואנשי פאס אזדיד הולכים וכלים ה' יאמר די לצרותינו.

ובשלשה באדר כמעט נכנסו אנשי פאס לסאלי מפתח באב אל ביג'את, אחד משערי העיר פאס, והיתה עת צרה ויהי ליטרא שמן שוה….ובערב שבת קודש לא נשחט בשר כלל והיתה העיר סוגרת ומסוגרת, ובניסן שנה הנזכרת, היתה עצירת גשמים וכמעט שיבשה הארץ.

והתבואה וגזרנו תענית…ועדיין חא נענינו, וביום ראש חודש אייר התענינו…..והחכם המתפלל היה זקן וחסיד כמה"ר וידאל הצרפתי הנקרא סניור ולא נענינו.