שבעים בתולות? – הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

שבעים בתולות?

מאז שהפכתי לפגועת מדרסה, נאבקתי בשאלה המכרעת: האם עלי להיפרד לשלום מן האיסלאם? כדי להשיב על השאלה, הייתי חייבת להתמודד עם השאלה הבאה: האם קיים דבר מה יסודי, ליבה כלשהי שאין לחלצה, בתוך האיסלאם, שבגללם האיסלאם נוקשה יותר כיום מאחיותיו הרוחניות, הנצרות והיהדות? קריאת התיגר של הבוס שלי זרקה אותי בקפיצת ראש לתוך הביצה.

מה שהטריד אותי לא היה רק סיפורה של קורבן אונם ניגרית אחת ויחידה. תבחרו ארץ מוסלמית, כל ארץ מוסלמית, ותחטפו אגרוף היישר בבטן למראה השפלות אכזריות ביותר. בפקיסטן נרצחות מדי יום ביומו שתי נשים בממוצע ״על רקע כבוד המשפחה״, לעתים קרובות כששמותיו של אללה על שפתי הרוצחים. במלזיה אישה מוסלמית אינה יכולה לטייל בלי הסכמתו של גבר. במאלי ובמאוריטניה סוחרים מוסלמים מפתים ילדים קטנים ולוכדים אותם לעבדות. בסודן העבדות מתרחשת על ידי המיליציות האיסלאמיות. בתימן ובירדן פעילים הומניטריים נוצרים נורו מטווח קצר. אמנים שהטיפו לזכויותיהם של מיעוטים דתיים בבנגלדש נכלאו או גורשו מהמדינה לחלוטין. הכול מתועד.

אה, כן, אני שוב מבלבלת בין תרבות לדת. באמת? אפילו בטורונטו, שתרבותה שונה במידה ניכרת מתרבותה של בנגלדש, משגשג איסלאם אכזרי וגם. הישארו איתי ואספר לכם איך אני יודעת. 

זמן קצר לאחר שקיבלתי את המעטפה של מוזס הקדשתי פרק של ״טלוויזיה קווירית״ למציאות חייהם של הומוסקסואלים ולסביות מוסלמים. בסיפורים כיכבו הומוסקסואל שעזב את פקיסטן והיגר ללונדון, ולסבית שנמלטה ממולדתה, איראן, לוונקובר.

מרים, הלסבית, הוקעה על ידי משטרת הדת בארצה כ״משחיתת הארץ״. הקרנתי צילומי וידיאו שהוברחו מאיראן כדי להוכיח מה היה קורה לה אילו היתה נשארת ונעצרת. הקלטת הראתה שתי נשים, שנארזו בעודן בחיים בסדינים לבנים, והורדו לתוך בורות שזה עתה נחפרו. אספסוף של גברים ונערים התקהל סביבן והתחיל להשליך אבנים בגודל אגרוף לעבר ראשיהן. רוב האבנים פגעו במטרה, וכאשר ניתזו ממנה חשפו כתמי ארגמן שעלו מן הבד. מרים הסבירה שלפי החוק, כל סוקל אמור להחזיק קוראן מתחת לזרועו כדי לרסן את עוצמת הזריקה. הצו הזה לא תמיד קוים. מרים, שעדיין חששה לחייה, סיפרה את סיפורה כשהיא מוסווית בצללית.

עדנאן, ההומו המוסלמי, הסכים להיחשף מול המצלמה. הוא האמין שהקוראן פוסק נגד הומוסקסואליות, אבל חי בשלום עם פסק הדין. הרי עדנאן לא התכוון להביא את החבר שלו הביתה אל כל המוסלמים, רק אל אמו בפקיסטן. אמנם אישור דתי הוא משהו שנחמד לקבל, אבל הוא לא הכרחי – בכל אופן לא בלונדון המשוחררת, שם הוא וחברו גרים. התוכנית הסתיימה בכך שיועץ מרכז התרבות האיסלאמית בלונדון הסביר את הצורך להיות ענווי רוח כאשר שופטים הומואים ולסביות. אמנם נראה שהאיסלאם אינו סובלני להומוסקסואליות, הוא אמר, ״אבל הכול אפשרי״ עם אל נשגב.

אתם יודעים מה קרה לאחר שהתוכנית שודרה? מכל התלונות שקיבלתי מהמוסלמים באזור טורונטו, התלונה השכיחה ביותר היתה שה״חזירים״ וה״כלבים״ ההומוסקסואלים שהצגתי הם ודאי – היכונו – יהודים. לא היה אכפת להם מתמונות הווידיאו המחרידות שהראו את מנהגי הסקילה האיראנים, ולא מנכונותו של עדנאן לקבל שלילה תיאולוגית בנוגע למיניות שלו, או מקריאתו של היועץ הדתי לענווה מתוך מודעות לאלוהים מצד כולם. דבר מאלה לא נקלט אצל המוסלמים הזועמים שכתבו וטילפנו. רק דבר אחד עבר – הומואים ולסביות לא יכולים בשום פנים ואופן להיות חלק ״מאיתנו״. הומואים הם דוגמאות מפורשות ל״הם״. זה מה שנבע מחיקה של עיר גדולה, חשובה ומגוונת במאה העשרים ואחת.

הרגשתי בחילה. תהיה התרבות שבה חיים המוסלמים אשר תהיה, כפרית או דיגיטלית, ויהיה הדור אשר יהיה, מסומל על ידי מסגד משנות השבעים למהגרים או עירוני ומחובר לאמצעי התקשורת של המילניום החדש, האיסלאם מתגלה כדת שבטית במידה איומה. אין ספק שאנחנו זקוקים לרפורמציה.

אבל מה פירוש הדבר ״רפורמציה״? למען האמת, היה לי מושג קלוש ביותר על כך. מה שידעתי היה שמאמינים בדתות שעברו ״רפורמציה״ היסטורית אינם מפגינים מנטליות של עדר במידה המשתווה לזאת של המוסלמים. מנהיגים נוצרים מודעים לגיוון האינטלקטואלי בשורותיהם. אמנם כל אחד מהם יכול להכחיש את תקפותן של הפרשנויות האחרות – ורבים מהם עושים זאת – אבל אף אחד מהם לא יכול להכחיש את עצם הקיום של שפע הפרשנויות. אשר ליהודים, הם החלוץ שלפני המחנה. היהודים פשוט מפרסמים חילוקי דעות. הם מקיפים את כתבי הקודש שלהם בפרשנויות ומשלבים את הדיונים בתלמוד עצמו. לעומת זאת, רוב המוסלמים מתייחסים לקוראן כאל מסמך שיש לחקות, ולא לפרש, וחונקים את יכולתנו לחשוב בכוחות עצמנו.

אפילו במערב מלמדים את המוסלמים כדבר שבשגרה שהקוראן הוא גילוי הדעת הסופי של רצון האל, והוא מחליף את התנ״ך ואת הברית החדשה. בתור גילוי הדעת הסופי, הוא כתב הקודש ״המושלם״ – אין לפקפק בו, לנתח אותו או אפילו לפרשו, פשוט להאמין בו. למעשה, המילה הראשונה שהנביא מוחמד שמע מהמלאך גבריאל, שדיבר בשם אלוהים, היתה ״דקלם!״ בתרגומים אחרים המילה היא ״קרא!״ בכל מקרה, רובנו לא מרחיקים לכת מעבר להגיית המילים כדי לחקותן. כל דבר אחר יהיה, אפשר לומר, פרשנות.

כך עם המקור השני של התיאולוגיה המוסלמית, הספרות החדית. אלה דיווחים ״מוסמכים״ על הדברים שהנביא מוחמד אמר ועשה במשך כל חייו. על כל שאלה שהקוראן אינו משיב ישירות – שימו לב למילה, ״ישירות״ – הספרות החדית משיבה לכאורה. במהלך המאות אספו ומיינו מלומדים רבי־תהילה את החדיתים כדי שנוכל לצרוך אותם. אנחנו רק צריכים להכפיף עצמנו להם (או, ליתר דיוק, לאלה מהם שהאימאמים שלנו בוחרים בעבורנו). אה, ומה עם הבעיה הקטנה הזאת, שהנביא מוחמד בהחלט היה בן אנוש ולכן חשוף לטעויות שיפוט כנות? כיוון שחחדיתים משקפים את חיי השליח האחרון של האלוהים לאנושות, כל הטלת ספק בהם היא בלתי נסבלת.

אתם רואים לאן רכבת האקספרס האלוהית הזאה נושאת אותנו? לתחנה ושמה מוות מוחי. כאשר עוולה מתרחשת בחסות האיסלאם, מוסלמים מעטים בלבד יודעים איך לטעון, לעשות הערכה מחודשת או רפורמציה. וטוב שכך, אומרים לנו, כיוון שעוולה אינה יכולה להתרחש כל עוד אנחנו נאמנים לטקסט המושלם. בא לי לצרוח ! איזה היגיון של בית משוגעים ! התניה מעגלית כזאת של המחשבה די בה כדי להפוך את המאורות המבריקים ביותר לרפי שכל, ועוד רפי שכל מסוכנים.

כמובן, לכל אמונה יש חסידים שמחקים כמו קופים. ההבדל הוא שרק באיסלאם בן ימינו החיקוי הוא הזרם המרכזי. ברוס פיילר הוא כותב אמריקני שהבחין בהבדל הזה בזמן שערך תחקיר לקראת ספרו אברהם: מסע אל לב שלוש אמונות. פיילר נפגש בירושלים עם האימאם של מסגד אל־אקצה, שייח׳ אבו־סניינה. האימאם הדגיש את שלמותו המשוערת של האיסלאם. באנגלית משובחת שרכש בלונדון, הוא אמר לפיילר, ״עליך ללכת בעקבותיו של הנביא האחרון,״ ששלח אלוהים. כי אם לא, ״מות תמות״ במבערו של אלוהים, בדיוק כפי שמיליוני יהודים ״נצלו בעודם חיים״ ברשות האל בידי היטלר. פיילר יצא מהריאיון בתחושת גועל, ולאחר מכן סיפר על התקרית לעיתונאי המתמחה בדת. ״האמת העצובה,״ אמר העיתונאי, ״היא [ששייח׳ סניינה] מייצג את הזרם המרכזי באיסלאם נכון להיום. אפשר למצוא יהודים עם מסר דומה של לאומנות יהודית, אבל לא רבים. אפשר למצוא נוצרים אפוקליפטיים, אבל עדיין מספרם מוגבל. האימאם שלך מייצג את חלק הארי של המוסלמים, לפחות בסביבה הזאת.״

סניינה מבטא את דרך החשיבה של מוסלמים רבים, לא רק בירושלים אלא גם בפזורה. אני רוצה לצטט מתוך דוח משנת 2002 שפירסמה האקדמיה להוראת האיסלאם, שבסיסה בעיר מגורי, ריצ׳מונד. האקדמיה טוענת שלשתי הכיתות הגדולות באיסלאם, הסונים והשיעים, יש הרבה מן המשותף. מה למשל? ״שתיהן מאמינות באמיתותו המוחלטת של הקוראן הקדוש, ובעובדת היותו כליל השלמות. שתיהן רואות במוחמד את שליחו האחרון של אלוהים, ונאבקות לחקות את דבריו ומעשיו.״ כאשר החיקוי הופך להיות הזרם המרכזי, רובנו לא מצליחים לחקור את דעותינו הקדומות – או להכיר בעובדה שיש לנו דעות קדומות. אנחנו מאמינים במה שאנחנו אמורים להאמין, וזהו.

דברי הדואר המסתייגים שהייתי מקבלת בתור המנחה של ״טלוויזיה קווירית״ ממחישים את כוונתי. בכל פעם שהופיעו בתוכנית נוצרים שציטטו מן התנ״ך נגד ההומואים, הקפידו נוצרים אחרים להגיב בפרשנויות מתחרות, סובלניות. הדבר מעולם לא קרה כשמוסלמים צעקו עלי. מתברר שלא היה כל ספק בנוגע לשאלה אם הם מדברים בשם האיסלאם. האיסלאם כולו. גם אם אץ זה אומר שכל המוסלמים, עד אחד, מתנגדים להומוסקסואלים. 

ל״אל־פאתיחה״, קבוצה מוסלמית קווירית, יש סניפים בערים גדולות ברחבי צפון אמריקה ואירופה. בטורונטו, לפחות, הסעודה החגיגית השנתית מושכת את תשומת הלב של חלק מההורים המוסלמים. אבל גם אם מוסלמים רבים אינם שותפים לדעות הקדומות של האיסלאם מן הזרם המרכזי, לא מספיק מאיתנו יוצרים שיחות עם הזרם המרכזי. איך אפשר להסביר באופן אחר את העובדה שאפילו מוסלמי אחד לא כתב או צילצל ל״טלוויזיה קווירית״ עם פרשנות חלופית – רחומה – של הקוראן?

לכן הרגשתי שאני מוכנה לא רק להתעמת עם קריאת התיגר של מוזס, אלא להרחיב אותה. כדי להתחיל להבין האם האיסלאם נוקשה בלא תקנה, הייתי חייבת להמשיך ולחקור את סוגיית ה״אחרים״ באיסלאם – נשים, כן, אבל גם יהודים. ונוצרים. ועבדים. וכל גורם אחר שסבלו מייצג את האכזריות הפושה בעולם המוסלמי כיום. מה הקוראן אומר על ברואי האל האלה? האם הוא תומך באופן חד־משמעי, או אפילו במידה סבירה, בהלקאת אישה שנאנסה למרות שפע העדים לפשע שנעשה בה? אם כבר מדברים על זה, האם הקוראן באמת אוסר על נשים לערוך תפילה?

במשך החודשים הבאים קראתי שוב את הספר הקדוש לאיסלאם בעיניים פקוחות לרווחה יותר ובמגננות מעטות יותר מאלה שהיו לי בכל שלב אחר בחיי.