רבי שלמה אלקבץ הלוי השני – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
רבי שלמה אלקבץ הלוי השני – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
רבי שלמה בן רבי משה הלוי אלקבץ (1505 לערך – 1584 לערך) מקובליה ופייטניה של צפת. נודע ברבים
רבי שלמה אלקבץ היה דמות אפופת מסתורין. מגדולי המקובלים וממעצבי עדת המקובלים בצפת. הוא להזשאר חקוק לדורות בזכות ספריו החשובים, ובעיקר בזכות פיוטו החשוב והמיוחד " לכה דודי " שחיבר על פי סודות ויסודות בתורת הנסתר.
נראה שאין פיוט דומה לו בתולדות השירה והפיוט, שבתוך תקופה כה קצרה התקבל בכל תפוצות ישראל, ואף נכנס לתוך סידור התפילה.
ואכן, כיצד חדר פיוטו, כל כך מהר, לתוך סדר קבלת השבת בכל תפוצוךת ישראל ? התשובה לכך נעוצה, בוודאי, בעלייתו לארץ ישראל והתיישבותו בצפת. בזכותו הפכה צפת, עד מהרה, להיות מרכז גדול וחשוב של תורה, הלכה וקבלה, והוא עמד בראשו, והנהיג את העדה והקהילה.
תחת הנהגתו נעשתה צפת לעיר המקובלים. ובה יצא לעולם ה " שולחן ערוך " של מרן רבי יוסף קארו, שהיה ידידו הקרוב.
דמותו המופלאה של רבי שלמה אלקבץ עלומה היא, במקצת, בשל הפרטים המעטים שנשארו מתולדותיו : רבי שלמה נולד לאביו רבי משה, שהיה מגולי ספרד שהשתיישבו בשאלוניקי. " וכמה מהם בלב ים, ושבולת שטפתם, וכמה מהם נעו ונדו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, וכמה מהם היו חללי חרב "
כך כותב הרב אלקבץ על גולי ספרד, " בני ציון היקרים שבו, וישליכום אל מעונות אריות, אל הררי נמרים, בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, כל חילם וכל טפם, ואת נשיהם שבו ויבוזו, בניהם ובנותיהם לעם אחר, ועיניהם רואות וכלות אליהם על היום ואין לאל ידם "
שנת הולדתו היא על פי הערכה בין ר"ס – לרס"ה 1500 – 1505, שם למד אצל רבו, רבי יוסף טאיטאציק, מגדולי הרבנים באותה תקופה ( מנות לוי, עמוד יא ). בשנת רפ"ט נשא בשאלוניקי לאישה את בתו של רבי יצחק הכהן.
כבר בצעירותו עסק בקבלה, והעתיק לעצמו כתבי יד שונים, בגיל צעיר ביותר, גמלה בלבו ההחלטה לעלות ולחונן את עפרה של ארץ ישראל, ולהתיישב בה. בשנים שלאחר שנת רצ"ד – 1534 החל לעסוק בפעילות מעשית למען עלייתו לארץ ישראל.
הוא אירגן קבוצה חשובה ונכבדת שיעלו עמו לארץ ישראל. לפני כמה שנים פורסמה בקובץ " שלם " דרשת הפרידה שנשא בשאלוניקי לפני קהל ועדה.
בדרשה הזכיר שלמד גם אצל רבי משה אלבילדה, שהיה מחכמי הספרדים הראשונים שהתיישבו בשאלוניקי לאחר גירוש ספרד. " וזכרתי ימים מקדם כי ביניכם למדתי תורה עם החסיד הרב משה אלבילדה ז"ל, ולזה ראוי שאדבר פה בתחילה ".
הוא מרבה לדבר על אודות בית המקדש והמשכן, ועל הצורך שכל יהודי להשתתף באופן פרטי בבנייתם. בדרשתו הוא נפרד מחביריו, בדברי חיזוק ועידוד ובדברים על נחיצות לימוד התורה ועבודת השפ יתברך במסירות נפש שבכך יקרבו את הגאולה :
" כי אז כל היום וכל הלילה תמיד לא נחשה מעבודתו ולא מצטרך לעשות עיקר מהמלאכה, כי תרבה הברכה וההצלחה שמעשה ידינו, כי עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת "
למהר לעלות לארץ ישראל.
בדרכו לארץ ישראל התוודע לראשונה למרן בעל " בית יוסף ", רבי יוסף קארו, ומאז היו ידידים קרובים מאוד. הם נפגשו בניקפול שבה השתהה פרק זמן קצר. ושם אף אירע המעשה המופלא, שעליו מסופר להלן, שקרה בעת אמירת התיקון, שיסד הוא לומר בליל שבועות.
רבי שלמה אלקבץ מתאר את המעמד ההוא ואת הרושם שהשאיר עליו ועל רבי יוסף קארו, כשהתגלתה להם השכינה, והמריצה אותם למהר לעלות ולחונן את הארץ " ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב ובמעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי טוב הארץ העליונה תאכלו.
ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו, לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם וכל אשר לכם שלום ". את רגשותיו ואת סיפור הדברים העלה על הכתב, ושלחם לשאלוניקי לחבריו.
מבצע יכין – שמואל שגב
מושב דבורה לא היה היישוב הראשון שקם בחבל תענך, קדם לו המושב " מלאה, שקם ב – 1 בינואר 1956 ואשר בו התיישבו עולים מהכפר אסמר ואזור איית בולי שבהרי האטלס. מאחר שההתיישבות במלאה הייתה ניסיון ראשון מסוגו, הייתה התכונה לקראת בואם של העולים רבה.
במקום המתינו לעולים נציגי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. משטרת ישראל, קופת חולים והמעוצה האזורית גלבוע. מתיישבים מכפר יחזקאל, הביאו לעולים חלב ומצרכי מזון – תרומתן של המועצות האזוריות יזרעאל, מגידו וגלבוע.
כאשר העולים ירדו מהמשאיות שהביאו אותם מנמל חיפה, הם נראו כבני אחד השבטים היהודים האבודים וכאילו נלקחו מספרי האגדה : יהודים מגודלי זקן ופיאות, בעלי דמות פטריארכאלית, על פניהם ובגדיהם היו עדיין שיירי אבקת החיטוי שבה ריססו אותם, ברדתם מהאונייה.
הגברים היו לבושים מכנסיים תחתונים רחבים – סרוואל – ומעליהם גלימה ארוכה – ג'לאבייה – מצמר כבשים או משיער עזים. לראשם הם חבשו " שאשייא ", מעין מצנפת מוגבהת ללא מצחייה, עשויה מבד לבד שחור.
הנשים נראו צעירות בהרבה מבעליהן והן נשאו את פעוטיהן על גבן. הילדים לבשו בגדים בלויים וכולם נעלו נעלי בית מעור. מטענה הדל של כל משפחה היה צרור בצרור אחד, שהגבר נשא על כתפו. גם עולים אלה מוינו בכפר אסמר על ידי יהודה גרניקר, שהגיע אליהם כשהוא רכוב על גב פרידה ולאחר צעדה בקור ובשלג, במשך כ – 4 שעות.
ואילו חכם חיים גבאי, אף הוא מהרי האטלס ומי שהתיישב באדירים, סיפר על פועלו של " השליח מנהלל ". הוא אמר : " גרניקר היה לנו לגואל. עד היום אין לנו הסבר לתופעה זו – אדם שמימיו לא גר בהרי האטלס, שם נפשו בכפו וחרף השלגים ותלאות הדרך, הגיע לכפרים שלנו.
בלבו לא היה שום פחד ודבר לא עמד לו למכשול. הוא הביא לכול את בשורת הגאולה. אין ספק כי בו נתקיימו דברי חז"ל : " שליחי מצווה אינם ניזוקים ".
מלאה הוא מושב באזור הצפון בחבל תענך השייך למועצה אזורית הגלבוע.
המושב הוקם בשנת 1956 על ידי עולים מפולין כחלק מתוכנית יישוב חבל תענך. עד סוף שנת 1957עזבו רוב המתיישבים את היישוב אך במקומם באו עולים ממרוקו. רוב התושבים מתפרנסים מענפיחקלאות שונים, לרבות גידול בעלי חיים.
שמו של היישוב לקוח מעולם החקלאות, שכן משמעותה של המילה "מלאה" היא זרע, זאת ניתן ללמוד מהפסוק בספר דברים: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם"
דְּבוֹרָה הוא מושב באזור הצפון בחבל תענך ליד העיר עפולה, השייך למועצה אזורית הגלבוע.
היישוב הוקם בשנת 1956 על ידי עולים ממרקש שבמרוקו במבצע אכלוס חבל תענך
שמו של היישוב הוא כשם דבורה הנביאה שכפי הנראה ניצחה את סיסרא במקום הזה
ביישוב גני ילדים ובית ספר יסודי "יד לחמישה"
הסיפורים על הרמב״ם כרופא – יצחק אבישור
- הסיפורים על הרמב״ם כרופא
סיפורי־העם על הרמב״ם הרופא מרובים הם ונמצאים בכתבי־יד, בדפוסים ובמסורת שבעל־פה. לעומת זאת הידיעות ההיסטוריות המהימנות מצומצמות. באיגרתו לר׳ יוסף ב״ר יהודה כותב הרמב״ם:
והנני מודיעך שהגעתי לידי פרסום רב מאוד ב(מלאכת הרפואה) בין גדולי (המלכות), כגון ראש השופטים והאמירים ובית אלפאצל ואחרים משרי הארץ, אנשים שאין מקבלים מהם מאומה. ואשר להמוני העם, הרי אני מרומם מעליהם ואינם יכולים להגיע אלי. דבר זה הביא לידי כך שאני מכלה את היום תמיד באלקאהרה בביקור החולים: וכשאני חוזר לפוסטאט, לכל היותר אני מספיק, בשארית היום ובלילה לקרוא את הדרוש לי בספרי הרפואה.
תיאור מפורט יותר נמצא באיגרתו של הרמב׳׳ם לר׳ שמואל אבן תיבון (ראה להלן בהערה לסיפור 15). גם באיגרתו לר׳ יהונתן מלוניל הוא כותב: ״אני רוב היום מסב על המטה ועול החולים על צוארי בדבר רפואות, שרפו כוחי ולא הניחו לי שעה אחת לא מן היום ולא מן הלילה. ומה אני יכול לעשות אחרי אשר יצא טבעי ברוב הארצות״.
ביוגרפיות של רופאים לא כתבו היהודים, אולם סוגה ספרותית זו נפוצה היתה בקרב הערבים. הרמב״ם נתפרסם לא רק בקרב היהודים אלא גם בקרב המוסלמים, וכתבו עליו בספרי הביוגרפיות של הרופאים. גדולתו של הרמב״ם כרופא עולה לא רק מדברי עצמו אלא גם מדברי אחרים, וחשיבותם גדולה מפני שהם באים מפי מוסלמים. הכרוניקן אבן אל קפטי(1248-1172) כותב בספרו על הרופאים בין היתר על הרמב״ם כרופא. בהתחלה הוא מזכירו כמי שהצטיין ברפואה, ואחר ציון עובדות על עיסוקו מסתייג הוא בהערכתו את הרמב״ם כרופא:
משה בן מימון הישראלי הספרדי היה האיש הזה מאנשי ספרד יהודי בדתו למד את חכמת הפילוסופיה והתעמק במתמטיקה ועסק בהרבה במדע ההגיון. למד שם רפואה והצטיין בה. זה היה בסוף ימי השושלת המצרית לבית עלי רצו להעסיק אותו בין יתר הרופאים ולהוציאו למלך הפרנקים באשקלון אשר בקש מהם רופא, והם בחרו בו. והוא דחה את הכבוד ואת המשרה, ונשאר כך. וכשמלך אלמעז במצרים והתפוררה השושלת לבית עלי לקחו תחת חסותו הקאדי אלפאצל עבד אלרחים בן עלי אלביסאני והביט עליו בעין טובה וקבע לו משכורת שנתית. והיה משתתף עם רופאים אחרים כי לא בטח בעצמו בנסיונו מבלי להיעזר ברופאים אחרים.
לעומת זאת הכרוניקן אבן אבי אוציבעה מלא הערכה לרמב׳׳ם. הוא נולד בסוף המאה השתים־עשר ונפטר בשנת 1270, ובין חבריו היה אברהם בן הרמב״ם, שהיה אף הוא רופא. בספרו ״טבקאת אלאטבא״ (דרגות הרופאים) הוא כותב על הרמב״ם בין היתר: ״היה יחיד בדורו במלאכת הרפואה ובהליכותיה בקי במדעים. היתה לו ידיעה עמוקה בפילוסופיה, הסולטאן אלמלך אלנאצר הביט עליו בעין טובה, ונרפא על ידיו, וכן גם בנו אלמלך אלפאצל…״. אבן אבי אוציבעה מסיים דבריו על הרמב״ם הרופא בציטוט שיר שבח על הרמב״ם וברשימת ספריו בנושא זה:
אמר הקאדי סעיד בן סנא אלמלך בשיר שיבח בו את הנשיא משה:
הנה רפואת גאלינוס לגוף בלבד ולו בא אליו תם הירח לרפוי
ורפואת אבי עמרם לגוף ולשכל הרי היה משלים לו את מבוקשו מן השלמות
ולו היה מרפא את הזמן בחכמתו ורפא אותו ביום תומו ממומיו
היה מנקה אותו מחלי הבערות במדעו והבריא אותו מחליו בערב ראש חודש
ספרי הנשיא משה: קיצור ט״ז ספרים לגאלינוס: מאמר ברפואת הטחורים: מאמר על הנהגת הבריאות: מאמר על סמי המות והרפואות כנגדם; ספר פירוש הסממנים וספר גדול בדת היהודים.
גם ההיסטוריון אלצפדי ציין את גדולתו של הרמב״ם כרופא בדמשק ובקהיר: ״…ירד ליבשה ונסע לדמשק כשנקרא אל הקאדי מחיי אלדין בן אלזכי כאשר גבר עליו חוליו באותו זמן. באותו זמן טיפל בו (הרמב״ם) עד אשר הבריא החולה בריאות שלמה ורצה לגמול לו… אחרי כן נסע משה למצרים… והיה לרופא בחצר הקאדי אלפאצל…״.