תחנות בשירה העברית בצפון אפריקה
מורה הדרך לשיטה זו היה רבי ישראל נג'ארה, ועל פי דוגמתו נהגו במזרח ובצפון אפריקה. ההזדקקות לנעימה, וכתיבת השיר על פי דגם מוסיקאלי מוכר, כשרבים מדגמים אלה הם שירי זמר מורכבים ביותר, הצריכו את השירה העברית ליצור תבניות שיר מורכבות ומסובכות ואף לכלול בשיר הברות חסרות משמעות שבאו להשלים את המוסיקה.
הנה כי כן אנו מבחינים בחמש תקופות מרכזיות בתולדות השירה בצפון אפריקה.
א. התקופה הקדומה – המאה העשירית – תקופה זו כוללת פייטנים שכתבו בסגנון הפיוט הקדום – רבי יהודה קורייש, יעקב בן דונש ואדונים בר ניסים.
ב. אסכולה השירה הספרדית. התקופה מקבילה לשירת ספרד. בתקופה זו יש לראות את ספרד ואת צפון אפריקה כמרכז אחד ונכללים בה ראשני המשוררים הספרדיים – דונש בן לברט ויצחק אבן כלפון שהם ילידי צפון אפריקה – המאה העשירית והמאה האחת-עשרה – וכן במשק התקופה הספרדית – מאות שתיים-עשרה – חמש-עשרה – משוררים כמו יהודה אבן עבאס, נחום המערבי ויהודה בן דראע, שהם דוגמאות בלבד למרכז שירה גדול שנבלע בתוך המרכז הספרדי.
ג. שירת המגורשים, מגורשי ספרד שהגיעו לצפון אפריקה והעניקו תנופה לשירה העברית ולכללי לימוד היהדות, כך הגיעו הרב יצחק בר ששת ( הריב"ש ) ורבי שמעון בן צמח ( הרשב"ץ )ורבי סעדיה אבן דנאן לאלג'יר, ורבי שמעון לביא למרוקו ולטריפולי, וכן בני המגורשים כגון יצחק מנדיל אבי זמרה באלג'יר.
ד. השירה המאוחרת, משוררים מן המאה השש-עשרה ועד המאה השמונה-עשרה, המושפעים משירת רבי ישראל נג'ארה ומתורת הקבלה, והם תשתיתה ועיקרה של השירה העברית בצפון אפריקה, רבי יעקב אבן צור ורבי דוד חסין במרוקו. רבי פרג'י שוואט ורבי אליהו סדבון בתוניס. רבי מוסא בוג'אנח בלוב ורבי סעדיה שוראקי באלג'יר. שיריהם ממלאים את קובצי השירה והפיוט, ופיוטיהם מושרים וחיים עמנו עד ימינו אלו.
ה. " השירה החדשה ", המשוררים בני המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, אשר מקצתם המשיכו בשגרת השירה שקדמה להם, ומקצתם חידשו מורות ותכנים בשירתם, כגון רבי דוד קיים, מעורכי הקובץ " שיר ידידות ", ולפניו רבי רפאל משה אלבאז. לימינו אלה ממש אנו מגיעים עם שירתו של רבי דוד בוזאגלו, שירה רבת פנים וגוונים, שחלק ממנה עוסק באירועים הקשורים במדינת ישראל, במלחמותיה ובמאבקיה בשנים האחרונות.
משוררנו רבי דוד בן אהרן חסין, בן המאה השמונה-עשרה, עומד בלבה של התקופה הרביעית ובשירתו משתקפת היטב השירה העברית בצפון אפריקה על סוגיה ותכניה, לשונה ודרכי העיצוב שבה ועל יעדיה האומנתיים, הדתיים והחברתיים במעגלי השיר האופיינים לתקופה. החברה היהודית במרוקו, חגיה ומועדיה וימי אבלה. כל אלה משתקפים ועולים מתוך שירתו של רבי דוד חסין ומתוכם בולטת אישיות הכותב הן כיחיד והן כבן הקהילה וכבן לעם ישראל, כפי שנראה בפרקים הבאים.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
Il arrive cependant que tel poète se laisse gagner par la tristesse et le désespoir. Et qu'il reprenne le cri de Jonas : Et maintenant, de grâce, ô Éternel, ôte-moi la vie ! Car la mort pour moi est préférable à la vie (Jon 4, 3), ou encore la lamentation de Job : Mon âme est dégoûtée de la vie, je veux donner un libre cours à mes plaintes, parler dans l'amertume de mon cœur (Jb 10, 1). « Mais, écrit un autre poète, les musulmans se moquent de nos espérances messianiques. Nous sommes méprisés parce qu'ils considèrent que la vraie religion c'est l'islam et que Dieu ne peut pas nous aimer. »
C'est cependant aux chrétiens que s'en prend violemment le poète Chlomo Haloua. Il les considère comme des « idolâtres », se moque sans se gêner d'un dieu que l'on « peut voir et toucher ». Comment connaît-il l'existence des chrétiens et surtout leur foi et leurs croyances puisque, depuis le Moyen Âge, il n'y a pratiquement pas de communautés chrétiennes dans le pays ? Serait-il, comme on le dit, allé dans la ville de Rome qu'il cite dans son œuvre ? Selon Yossef Chétrit à qui l'on emprunte ces observations, il semble que Haloua ait écrit son poème après un voyage qu'il a entrepris à Gibraltar et au cours duquel il a pu prendre connaissance de l'essentiel de la théologie chrétienne.
On a vu plus haut qu'un autre poète, David Hassine, s'en prendra, de son côté, sans les nommer explicitement, aux francs-maçons dont il expose les croyances. Il dit que ces francs-maçons lui ont « tendu des pièges » et il exprime l'espoir qu'ils « ne trouveront pas d'adeptes dans le peuple d'Israël qui croit au Dieu vivant ».
Pour toutes ces raisons, les riches de la communauté acceptaient souvent de participer financièrement (voire à la prendre entièrement en charge) à l'édition de telles anthologies. Il est arrivé que des imprimeurs juifs mettent leur petite entreprise au service de telles initiatives. Cela ne signifie naturellement pas que tous les poèmes écrits par les rabbins du Maroc aient trouvé hospitalité dans ces répertoires. Les chercheurs spécialisés notent, au contraire, qu'un grand nombre de ces manuscrits restent aujourd'hui encore éparpillés à travers le monde dans des bibliothèques, dans des universités et dans des musées, mais également dans des archives familiales dont les détenteurs refusent obstinément de se dessaisir. On connaît deux professeurs d'universités en Israël qui, aujourd'hui encore, passent une partie de l'année à voyager de ville en ville et de village en village, au Maroc, à la recherche de vestiges de ces productions, qu'elles soient de caractère poétique, historique ou kabbalistique. Les mêmes chercheurs n'oublient pas d'ajouter que nombre de ces poèmes liturgiques et religieux ont naturellement disparu, à jamais, souvent dans des incendies ou dans des inondations.
C'est par centaines que l'on compte ces petites anthologies de poésie juive marocaine. Chaque grande ville du pays a tenu à éditer la sienne. Les noms qui ont été donnés à ces petits répertoires sont tous extraits de récits de la Bible et le plus souvent du livre des Psaumes. Que l'on en juge : Qu 'Israël se réjouisse (307 pages) ; Qu 'Israël chante (182 pages) ; Une heure pour toute chose (236 pages) ; Nouveaux Chants et une voix qui pleure (70 pages) ; Un violon agréable (49 pages) ; etc.
Ces anthologies ont toutes pour objectif de répondre à des demandes du public. Chacun veut avoir à sa disposition personnelle les textes des poèmes liturgiques qu'il a entendu chanter, en telle ou telle occasion, à la synagogue. Il arrive que, faute de moyens financiers pour se procurer ces recueils, certains prennent soin de les recopier laborieusement à la main dans des carnets. Le plus souvent cependant on fabrique de petits répertoires des vingt ou trente poèmes pour lesquels on a une préférence.
ר' שלמה חלואה-יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-יוסף שטרית
נָטַע עַם קוֹדֶשׁ צּור תּוֹךְ גַּן בִּתַן, / כְּפָרִים, נְדָרִים, שׁוֹשַׁנִים;
נדיבי עמים לחמיהם נתץ / וגם מֵמֵיהֶם נֶאֱמָנִים,
אֱמוּנִים בְּצִבְיוֹנָן קוֹמָתָן, / המה עומדים לימין אביונים.
יהיו דשנים ורעננים, / זרעם עמם נבון לברכה.
מה גדלו מעשיך יְיָ! / מאֹד עמקו מחשבותיךָ!
10 ישרים, זַכִּים, תמימים, בָּרִים, / וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם,
פועלי צדק, דוברי משרים, / ותורת ה׳ בפיהם,
מְיַשְּׁרִים עָקוֹב וַהֲדוּרִים, / יְהִי נָא שָׁלוֹם בְּחֵילֵיהֶם.
יַזִּיל הָאֵל טַל אוֹרוֹת עֲלֵיהֶם, / שֶׁפַע מִמְּקוֹר הַבְּרָכָה.
מה גדלו
- האל שיכן את הקהילה היהודית המקומית במעין גן עדן, וכל בני הקהילה ראויים לשבח ולתהילה, כצמחי הבושם והפרחים המבשמים את גן העדן; נטע עם קודש צור: על פי בראשית ב, ח ״ויטע ה׳ אלהים גן בעדן״ גן בתן: גן מפואר, על פי אסתר א, ה' ז, ז, ח ״גנת ביתן״, ״גנת הביתן״; כפרים, נרדים: על פי שיר השירים ד, יג. ציון הצמחים בא לתאר כאן גם את גניה המטופחים של גיברלטר.
- בני הקהילה חיים בשפע ואינם מקמצים בנדבות: אפילו המים שהם שותים נקיים וטעימים. נדיב׳ עמים: תהלים מז, י, אך כאן הכוונה לבני הקהילה, שהיו נדיבי לב עם המשורר: לחמיהם: במקום לחמם, משיקולי משקל: לחמיהם נתן, וגם ממיהם נאמנים: על פי ישעיה לג, טז.
- כל בני הקהילה אנשי אמונה הם ובעלי דמות וקומה נאות, עוזרים ומטפלים כיאות בעניים המחזרים על פתחיהם. אמונים: על פי תהלים לא, כד ״אמונים נוצר ה׳״: בצביונן קומתן: על פי חולין ס ע״א ״כל מעשי בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו״.
- יהיו דשנים ורעננים: על פי תהלים צב, טו: זרעם… לברכה: על פי תהלים לז, כר; זרעם עמם נבון: גם הבנים הצעירים של הקהילה נבונים ולומדי תורה: והמשורר מברך אותם שתמשיך לשרות עליהם הברכה.
- המשורר מתאר את כל המידות הטובות שהוא מצא ביהודי גיברלטר, ומציין גם את מעמדם הרם, בחינת ״עטרת תפארת לראשם״. ועטרותיהם בראשיהם: על פי יחזקאל כג, כב וברכות יז ע״א.
- פועלי צדק: על פי תהלים טו, ב: דוברי משרים: על פי ישעיה לג, טו: ותורת ה׳ בפיהם: על פי שמות יג, ט.
- מישרים עקוב והדורים: אוהבים שלום ורודפים שלום, מפשרים בין בעלי ריב או סכסוך: על פי ישעיה מ, ד: מה, ב: יהי נא שלום בחיליהם: על פי תחלים קכב, ז: חיליהם: במקום ״חילם״, משיקולי משקל וחריזה.
- יזיל… הברכה: המשורר מאחל לבני הקהילה חיי שפע וחדווה: טל אורות: ישעיה כו, יט: מקור הברכה: כינוי להקב״ה, מלשון התפילה.
ר' דוד אלקאים משורר ומשכיל-יוסף שטרית
ראש וראשון למשכילים אלה שקמו במוגאדור היה יצחק בן יעיש הלוי, שנעשה לסופרם של עיתונים עבריים שונים – הצפירה, המגיד והמליץ. סביבו התכנס חוג של צעירים מקומיים אשר קראו בהתפעמות את העיתונות העברית שהוא קיבל ועיינו בהתלהבות בספרות ההשכלה ובקובצי השירה העברית החדשים שיצאו לאור באותן שנים באירופה והגיעו אליו בתוך זמן קצר. חברי החוג אף השתדלו כנראה לדבר עברית ביניהם ולהשתתף בכך במאמצים לתחיית הלשון. כדי למנוע לזות שפתיים ואת זעמם של הרבנים ובני הקהילה הם התכנסו כמעט במחתרת. החוג התוסס זה והבלתי שגרתי כל כך לגבי קהילה כמו מוגאדור התקיים כנראה עד לפטירתו של יצחק הלוי בשנת 1895, בגיל.45
רק בקרב החברים בחוג זה, שאותו כינה רד״א באחד משיריו ״חברת הבין״, מצא את האנשים המעטים הקרובים לסערת נפשו:
וְדַי לִי אִם תּוֹך חֲבֵרַי נֶחְשַׁבְתִּי, / הַחֲפֵצִים קִרְבָתִי, / לוּ אֶהְיֶה [כְגֶפֶן סוֹרַחַת (שירי דודים, עמי 165).
ביניהם הוא זכה אף למעמד מכובד ולהכרה בכישוריו:
מֵעֵת אָשְׁרִי סָרִים כֹל לְמִשְׁמַעְתִי, / כֻּלָם בָּאוּ בִבְרִיתִי, / תּוֹאַר טוֹב [נתנו לי כְפַחַת (שם).
ואכן רק אנשים אוהדים ומעורבים בעצמם בתחושה המשכילית ובחדוות החוויה הסוחפת שבעיסוק החדשני בספרות החכמה וההשכלה יכלו להבין לרוחו ולהיות שותפים להתרגשותו הרבה. את חווייתו המשכילית תיאר רד״א כהיסחפות מרוממת, מבטיחה ומשרה ביטחון:
אמרתי אֶחְכְּמָה, בִגְלָלָה אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִּי [מִתְלַקַּחַת.
קָצוֹר קָצְרָה בינתי וידיעתי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / איזה הדרך אור [זורחת.
כנראה, על פי עדות זו, יסוד המערבי, והיה מעין סניף של חברה דומה שקמה בארץ ישראל. יש לציין, שחבורת לימוד נוספת שבה השתתפו רד״א וחבריו המשכילים, בשם עץ חיים כנראה, התכנסה בפרהסיה, ופגישותיה הוקדשו לעיון בתלמוד ובספר הזוהר. רד״א הקדיש לחבריה פיוט ובו תיאר את תכונותיהם התרומיות. ראה שירי דודים, עמי 218-216.
דברי ההספד שפרסמו בהצפירה דוד אלקאים ודוד יפלח לאחר מותו של יצחק בן יעיש הלוי אינם משאירים ספק לגבי תפקידו המכריע של הנפטר בגיבוש חוג המשכילים במוגאדור: ״קינים והנה [!] והי ישמעו בקהל עדתנו כי עלה המוות בחלוננו ויאבק עם גור אריה ראש לחברתנו (ההדגשה שלי, י״ש), רם הנפש, יקר הרוח, בן יחיד להוריו, חכם עדיף, המרביץ תורה בישראל, הסופר הנודע, החכם השלם, שאין גומרים עליו את ההלל, הר׳ יצחק בן יעיש הלוי ביום שבת קודש בעלות המנחה עלתה נשמתו למנוחתה. כלו בדמעות עינינו כי אבד ממנו כלי חמדתנו, אשר שם לילות כימים והלך בדרכי התורה, ובמעגלי הספרות וההשכלה ובמאמריו היקרים במכה׳׳ע [=במכתבי העתים] הצפירה, המגיד והמליץ, ובמכה״ע בירושלים משך עליו עין בני עירו המכבדים אותו. בן ארבעים וחמש שנה היה המנוח במותו ויעזוב לאנחות אשה ושתי בנות״ (הצפירה, שנת תרנ״ו, גיליון 286, עמי 1131).
עמוד 284