ארכיון יומי: 14 באפריל 2016


תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו

תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו

(2) טענתם של הערבים בארץ ישראל. שהם תושבי הארץ ובעליה אין לה שום תוקף חוקי.

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

ראשית כמו שאמרתי. הישוב היהודי בארץ ישראל. מעולם לא חדל ולא פסק. ואם נפסק לפעמים והתמעט כל כך. היה לא על ידי מלחמת עם בעם כי אם על ידי רדיפות וחמסים [וחמס], מצד המון פרוע וראשי בריונים של המשפחות התקיפות. הלזה יקרא כבוש? ושנית. העם הערבי היושב בארץ ישראל עכשיו ושמספרו שמונה מאות אלף בערך. אינינו [איננו] כֻּלו מתושבי הארץ העיקריים. חלק גדול התערה והתישב בארץ רק מלפני עשרות שנים בערך. הנה. המוגרבים שבאו מאלגיריא במלחמת הצרפתים עם עבד אלקאדר המארוקאנים שבאו מפני מלחמןת [מלחמות] הצרפתים במארוקו. הצרקסים. שבאו מימי מלחמת רוסיא ותורקיא. התורקים שבאו מתורקיא מזה לא כבר. מהם יחשבו גם משפחת נאשאשיבי. הארמינים [הארמנים] שבאו מרדיפות

תורכיה את את [כך!] הארמינים. הקורדים שבאו מקורדיסטאן. ושכונות שלימות מהם כמו בעיר צפת. הסוריים מדמשק ועבר הירדן שרבים מהם הם סוחרי חיפה ובית שאן ועוד. התימנים שבאו מנגד [מנגיד] ותימן שמושבם בסביבות קולוניא וליפתא. ועוד. ועוד. אשר אם נוציא מהישוב הערבי. את המתישבים האלה. שזה רק עשרות שנים התישבו בארץ ישראל. אין התושבים העיקרים אזרחי הארץ מעולם. עולים לחצי מספר שהם כיום.

ודוקא. מהמתישבים האלה הערבים שבאו מן החוץ. מהם רוב המסיתים והאגיטורים [אגיטטורים] ( תעמולנים )  הלאומיים נגד אנגליה ונגד היהודים. יש מהם שמזה רק שנה אחת או שנתיים שנתישבו בארץ ישראל. וכבר הם מדברים עליה. כאילו על ארץ מולדתם משנים רבות. בה בעת שארץ מולדתם. אינינה [איננה] לגמרי ארץ ישראל. כי אם הארץ שממנה יצאו זה קרוב.

(3) עזרת הערבים לממשלות ההסכמה במלחמה העולמית

הוגלבלה [הוגבלה] בגבולות ארץ חורן ועבר הירדן. אשר בסוריא. אך מהערביים שבארץ ישראל בין מאנשי הכפרים ובין מאנשי הערים. לא היה מי שהשתתף במלחמה ההיא. לעומת זאת היהודים בכל העולם עזרו לממשלות ההסכמה ומהיהודים בארץ ישראל. גדוד שלם לעזרתם. מלבד אלה שהשתתפו בריגול במשפחת אארונסון [אהרנסון] ועוד לטובת ממשלות ההסכמה.

מי הם מנהלי ההתנגדות ליהודים. בקרב הערבים בא״י [בארץ ישראל],

מלבד מה שכתבנו בסעיף הקודם. שהרבה ממנהלי התנועה הזו. הם לא מבני ארץ ישראל כי אם מאלה שבאו מקרוב לארץ ישראל מארצות אחרות. הנה עוד דבר כל היודע היטב את המצב באמת. יבין. שכל ההיקף וההתפשטות של תנועה זו בקרב הערביים. היא מלאכותית ומזויפת. יש מפחד הפקידים הערבים שבממשלה ובעיריות. המאיימת [המאיימים] ורומזים בעיניהם וקורצים בידם נגד כל ערבי שמדבר את האמת ושהוא בעד היהודים. יש משום הבטחות ותקוות שיקבלו משרות. יש שעושים זה בשכר שמקבלים מצד הועד הערב־העליון. יש גם מהערטילאים ובריונים שחיו על חמס וריב וליסטאות ומצאו בתנועה הזו מקור למחיתם. ויש גם שנמשכים בעינים סתומות אחרי מנהיגים כעזים אחרי התישים. לכל מה שיאמרו להם במסגדים ובאסיפות. מבלי דעה לבחון בין טוב לרע. והמתנגדים באמת הם. האפנדים לשעבר שנסתלקו ממשרותיהם. או בעלי קרקעות שמכרו קרקעותיהם ואיבדו את הכסף. אלה הם ראשי התנועה הערבית נגד היהודים. אבל אם לחדור ללב ההמון הפשוט. האִכר החורש. הפועל והסוחר בזעיר. יאמרו לך שאין להם נגד היהודים כלום. אבל את פקודת המנהיגים החזקים מוכרחים אנו לשמור. הוכחה לזה שכל המון האסירים שהשתתפו במוהומות [במהומות] ובמאורעות בכל השנים שעברו. אין למצוא שמות ערבים נוצרים. כמעט. הסבה לזה הוא כמובן כי ההמון הערבי הנוצרי אינו נוטה השיסוי [לשיסוי] ולהסתה. כמו הערבי המוסלמי ההולך בעינים עצומות אחרי האפנדים וראשי הדת.

משפחת קורקוס-מקורות שונים מיכאל אביטבול

משפחת קורקוס-מקורות שונים

מיכאל אביטבולדוד קורקוס

ובינתיים גל ההגירה לכיוון החוף הלך והתעצם. ב־1900 התרכז כשליש מהאוכלוסיה היהודית בערי־הנמל: 45,000 נגד 20,000 ב־1836, 25,000 ב־1857, ו־30,000 ב־1867.

לתמורות דימוגראפיות אלו היו תוצאות מפליגות בכל תחומי החיים. הן גרמו, בין השאר, לירידת מעמדן של הקהילות ההיסטוריות שבפנים הארץ כמו פאס, מכנס ומראכש. הללו נגזר עליהן, במרוצת השנים, לחיות בצילן של טנג׳ר, רבאט, ובעיקר קאזאבלאנקה. אין זה מקרה שבי״ס הראשון של כי״ח בפאס הוקם ב־1889, ובמראכש ב־1901, שנים הרבה לאחר פתיחת בתי־הספר של טיטואן (1862), טנג׳ה (1864), ומוגאדור(1867)

אך מעבר להפרת שיווי־המשקל הבין-קהילתי והפנים־קהילתי גם יחד — מצב המשקף לאמיתו של דבר את ההתפתחות הכללית של הארץ — הדבר הבולט ביותר הוא ראשית תהליך של ריבוד חברתי חדש בקרב הקהילות היהודיות ככלל.

במארוקו כמו בשאר תפוצות הגולה, החינוך או מיטען הידע הדתי היה עד עכשיו הקריטריון העיקרי והמסורתי לריבוד חברתי. הוא קבע את מעמד היחיד בתוך חברתו וקהילתו, והוא גם קבע את צורת ניהול חיי הקהילה. מכיוון שבמערב המוסלמי לא היה לקהילה היהודית מעמד אחר או זהות אחרת מזה של מעמד דתי או זהות דתית, הרי שבחירת מנהיגיה ונציגיה בפני השלטונות היתה לרוב מתוך משכיליה, חכמיה ורבניה. אמת, לצדם של אנשי השררה הדתית נשמר תמיד מקום לאישים ״חילוניים״ (פרנסים, גזברים, נגידים וכדי), שמעמדם החברתי שיקף את גודל הונם ומידת השפעתם אצל השלטונות; אחדים מ״יחידי סגולה״ אלו אף רכשו מוניטין במישור הארצי והבינלאומי, מה גם שרבים מהם היו תלמידי־חכמים מובהקים. החברה היהודית־המארוקאית היתה מושתתת על בכורת האליטה הדתית, או מכל מקום על שיווי־משקל בינה ובין היסוד הפלוטוקרטי של הקהילה.

עם ייסוד הקהילות החדשות של ערי־החוף הופר אותו שיווי־משקל מסורתי ונתחזקה שליטתם של היסודות הכלכליים, שיהיו מעתה מעין ״פטרונים״ יותר משהיו ״מנהיגים״. אולם טעות תהיה בידינו אם נשווה לעלייה זו של ה״גבירים״ אופי של מהפיכה רעיונית או תוצאה של מאבק בין דוברי ה״קידמה״ לשומרי ה״מסורת״. בעיקרו של דבר היתה זו הגדרה מחודשת של תפקידים קיימים והתאמתם למצב החדש. המסיבות החדשות הן שחייבו עליית אנשים בעלי קשרים עם השלטונות המקומיים והגורמים המערביים כאחד, אבל גם בעלי אמצעים למילוי הקופות לעזרת הנצרכים אשר מספרם הלך וגדל. מכל מקום, שינוי מבני זה שבא לכלל ביטוי בירידת השפעתם של המוסדות הדתיים — מגמה המתחזקת ככל שהזמן עובר — טבע את חותמו על צורת ״ההליכה לקראת המערב״ של גלות עתיקת־יומין זו.

תג׳אראל־שלטאן

הללו משמשים עתה כנציגים המכובדים ביותר ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר מבין אנשי הבורגנות היהודית החדשה של המאה התשע־עשרה. אם כי צמיחתם היתה קשורה במישרין בחדירה האירופית, הרי למוסד עצמו של ״סוחרי המלך״ יש למעשה שורשים עמוקים בהיסטוריה של מארוקו. ראשיתו כראשית השושלות השריפיות, וכבר במאה השש־עשרה נהגו המלכים הסעדיים להטיל על סוחרים אמידים מבני המקום משימות מסחריות מעבר לים. בדרך זו ומשום שרוב הסוחרים האלה היו יהודים, הם הצליחו לקיים עסקאות כלכליות עם העולם הנוצרי, בלי שיצטרכו לוותר לשם כך על הבדידות התקיפה של ארצם.

ואכן, ההיסטוריה של יהדות מארוקו אינה חסרה אישים מפורסמים, אשר במרוצת השנים רשמו את שמותיהם בדפי ההיסטוריה הכלכלית והדיפלומטיה של ארץ מולדתם: החל בוקאצה או רקאצה תחת המדיניים (המאה היג), רוזאליס ורותי תחת הוטאציים (המאות יד-טו), פלאצ׳י תחתהסעדיים (המאה טז), וכלה במימוראן וסומבל תחת העלווייםהראשונים(המאות יז-יח). אולם בניגוד לאישים אלו, אשר ירידתם לא היתה פחות מהירה מעלייתם המסחררת, הצטיינו התג׳אר של המאה התשע־עשרה, בהשפעתם הממושכת והיציבה במשך דורות אחדים.

בלי שנתעלם מאופיה המיוחד של כל תקופה ותקופה ומאופיו של כל איש ואיש, תמורה זו קשורה היתה בהתפתחות שחלה בקרב החברה המארוקאית בכלל, ובשוליה הבורגניים בפרט, שאליהם השתייכו מבחינה אורגאנית ומקצועית כאחת כמה ״משפחות גדולות״ יהודיות.

על אף שבמארוקו התפתחו כבר בתקופה המוקדמת חיים עירוניים ערים ביותר, החברה ביסודה נשארה חברה שבטית. ברברים או ערבים, נומאדים או חקלאיים, השבטים הגדולים אם הם עצמם לא הקימו את השושלת הרי שהיו במאבק מתמיד עם המח׳זן. בעקיבות ובקביעות הם רופפו את כוחו של השלטון המרכזי והצרו את צעדיו בתחומי הכלכלה והמדינה. מצב זה, שבו מרבית המשאבים מרוכזת בידי השבטים והמח׳זן, לא איפשר חופש־פעולה גדול לאוכלוסיה העירונית, שנשארה תלויה בחסדי המלכים ובמצבי־רוחם ונתונה לתנודות הכלכליות, הפוליטיות והאקולוגיות כאחד. בורגנות זו לא הצטיינה לא ביציבותה ולא בהמשכיותה: ההון שצברה ירד לטמיון כחלוף התנאים הרגעיים שהביאו לרכישתו. וכאשר הון זה היה בידי יהודים, הוא הפך בכל עת למלכודת למחזיקיו, או ללולאה שאותה יכלו השליטים להדק סביב צוואריהם עד לחנק.

אלא דמות זו של הבורגנות המארוקאית השתנתה בעקבות חידוש המגע עם העולם המערבי. כיוון שהיתה הנהנית העיקרית מן המצב החדש, השכילה לגדל את משאביה ולגוונם! היא למדה איך להשקיעם בחו״ל או להמירם באמצעי־ייצור ובנכסים דלא־ניידי, ובמקרה הצורך גם ידעה איך לאבטחם בפני הרדיפות ותאוותנות השלטון, בנצלה היטב את החסות הקונסולארית ואת קשריה הבינלאומיים.

משפחות קורקוס, אפריאט, קוריאט, ועוד משפחות יהודיות אחרות השתייכו ל״מעמד״ חדש זה. תולדותיהן הן אפוא חלק מן ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של מארוקו במאה התשע־עשרה.

תג׳אר אל־שולטאן שימשו כסוחרים עצמאיים וכסוכנים מסחריים של המח׳זן, שאת כספו הם ניהלו והפריחו בעסקיהם עם העולם הנוצרי, אם כבעלי מונופולין על ענפי יצוא ויבוא שונים ואם כשותפים של בני המלוכה ונציגי השלטון. האינטרסים שלהם תאמו את אלה של האליטה השלטת במדינה — את אלה של השולטאן בעיקר, אשר בנוסף לתפקידיו הפוליטיים־צבאיים והדתיים, נעשה מאז סוף המאה השמונה־עשרה, לסוחר הגדול ביותר של המדינה.

עד לתקופה זו המיסוי החקלאי היה המקור העיקרי להכנסות המח׳זן, דבר שחייב את המלכים העלוויים לקיים כוח צבאי חזק, אשר באמצעותו קיוו להגדיל את היקף הגבייה. אך מאז מותו של המלך אסמאעיל (1727), הצבא נעשה עד־מהרה גורם קובע בחיי הממלכה, גורם המכתיר מלכים ומפיל מלכים. עטור ניסיון קודמיו השולטאן מוחמד השלישי(1790-1757) הגיע למסקנה, שכדי להרחיק מעליו את איום הצבא, יצטרך לצמצם את שורותיו ובמקביל גם לוותר על חלק ממשאבי המיסים המסורתיים. לכן השליך את יהבו על פיתוח הסחר, כלומר סחרו שלו, ובתוך כך עודד את חיזוקה של הבורגנות המקומית, ההופכת בהדרגה למשענת העיקרית של השלטון.

לתכלית זו הוא בנה את נמל מוגאדור, בעזרתם של ארכיטקטים ומהנדסים צרפתים (1764). כשעבודות הבנייה היו עדיין בעיצומן, ציווה על הנציגים והסוחרים הזרים להעתיק לשם את פעילותם, וביקש מכמה משפחות של מכובדים יהודיים מרוב חלקי הארץ לבוא ולהשתקע בעיר החדשה כ״סוחרי המלך״.

התג׳אר היהודים, וביניהם הנציג הראשון של משפחת קורקוס ממראכש (מימון בן יצחק), שוכנו ברובע האדמיניסטראטיבי של העיר, הקצבה, יחד עם כל סוכני המלך. הם היו פטורים מתשלום מס הג׳זיה ומתשלומי מיסים אחרים, המוטלים דרך קבע על הנתינים היהודים וכן נהנים מוויתורים פיסקאליים ומכסיים שונים ומהגנת השלטונות. קבוצה מצומצמת זו של סוחרים יהודים עתידה היתה להפוך את מוגאדור לנמל הראשון של מארוקו עד תחילת המאה העשרים.

אולם מדיניותו של מחמד השלישי נפסקה זמנית בעטיים של שני יורשיו, מולאי יזיד(1792-1790) ומולאי סולימאן(1822-1792). האחרון, שהיה נתון תחת השפעת רעיונות הוהאבייה לא הראה שום עניין בסחר עם אירופה כל כך שאסר על נתיניו המוסלמים לצאת אל ג׳בראלטאר. מחמת איסור זה נפגע קשה הסחר של מוגאדור, ואם המשיך בכל זאת להתקיים הרי זה בזכות אנשי העסקים היהודיים שעליהם אסר המלך לשוב לערי־מוצאם.

Memoire Juive de Corse

CORSE

 

זיכרון יהודי קורסיקה

ביום שלישי ה-19 באפריל השנה, אסיפה שבנושא המומרים היהודים בקורסיקה

הפרטים והכתובת מופיעים בגוף ההודעה

הציבור מוזמן….

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה

פיוטי רבי יעקב אבן צור

מדור הרשויות לברכו כולל שלושים ושמונה פיוטים. כשלוש חמישיות הינם פיוטים קצרים ברובם, בין שהם שווי חרוז ובין שהם מרובעים. רק כשתי חמישיות הינם פיוטים סטרופיים שתשתיתם אזורית, וגם אלו קצרים ברובם. יתכן שהקיצור נובע מחמת הסמיכות לקריאת ברכו שהיא עצמה קצרה, ומכאן שאין פרופורציה בין אריכות הפיוט לקיצור התפילה, ויתכן שחשיבות התפילה גרמה לכך, שאין להשתהות על הפיוט יתר על המידה ולעכב את עיקרה של התפילה. אשר לתבניות אין חידושים במדור לברכו, ונראה כי ברשויות מסוג זה אחז הפייטן בדרך השיגרה, אולי על־פי התקדים של השירה הספרדית שגם בה, ברשויות לברכו, לא הופיעו חדשנויות תבניתיות יתירות.

במעבר לפיוטי החגים פוגשים אנו מדור בן פיוט אחד שנועד לברכת המזון: ׳אני אברך ולי נאה לברך׳. אכן פיוטים לברכת המזון נמצאים בהמשך גם בין פיוטי חג, או בפיוטים לנישואים, אלא שפיוטנו הינו בעל יעוד כללי, ועל כן נעשה כמדור לעצמו. במיוחד תצויין בפיוט זה התופעה, שה׳דלת׳ של הטור הראשון חוזרת על עצמה כלשונה בסוגר האחרון, כדרך שידענו בסוג ה׳בקשה׳ הספרדית הקלאסית, ׳אלוהי אל תדינני כמעלי׳ לר׳ יצחק אבן מר־שאול (א-4362). כידוע, סוג הפיוטים לברכת המזון קדום הוא12, ועל כן יש עניין מיוחד בשלוחתו המאוחרות של סוג זה, המעלה בפיוטנו בצורה נאה מאמר חז״ל על כל היבטיו.

מתוך אתר " פיוט "

פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של יצחק אבן מר שאול, שחי ופעל בספרד במאה ה-10

יצחק אבן מר שאול, מראשוני פייטני ספרד ומתלמידיו של ר' דונש בן לברט, נולד בלוסינה, אחת הקהילות הקדומות ביותר של אנדלוסיה, וחי בה בסוף המאה העשירית עד ראשית המאה האחת עשרה. היה משורר ומדקדק גדול והתפרסם במיוחד כמורו של אבן ג'אנח, גדול בלשני ספרד היהודיים, שמזכיר אותו רבות בספרו (ספר הרקמה), ואף מביא שם מובאות רבות משיריו.  יצחק אבן מר שאול היה אחד ממניחי היסוד של האסכולה הפייטנית הספרדית ומן המעצבים הגדולים של שיטת השקילה ההברתית-הדקדוקית בספרד. כתב שירי חול ושירי קודש, ביניהם גם כמה שבעתות – סוג נדיר מאד בספרד. הבקשה שכתב – אלוהי אל תדינני כמעלי – שימשה כדגם לבקשות השקולות המרובות שנכתבו בספרד אחריו. גם מבחינת התוכן – תיאור את האדם החוטא העומד לפני האל –  היה אבן מר שאול ראשון וחדשן בזמנו.

יצחק בן לוי אבן  מר שאול שייך לדור המשוררים שקם אחרי דונש בן לבראט  הוא מן הראשונים ששקלו את שיריהם במשקלי ערב. הוא נולד וחי בעיר לוסינה שבספרד בשנים 1090—970 לערך. לוסינה היתה ידועה כעיר מלאה יהודים עוד כמאה שנה לפני רב חסדאי (במאה ד.־10). היהודים יישבוה ומילאוה ודחקו את הנכרים מתוך חומותיה. יצחק בן לוי היה מורהו של ר׳ יונה אבן ג׳נאח המדקדק, שבא מקורדובה ללוסינה ללמוד תורה. אבן ג׳נאח מזכיר את רבו בספרו ״הרקמה״ בענין קריאת שיריו והפצתם. שיריו נפוצו והגיעו גם למצרים. נשארו ממנו כמה סליחות ו״תוכחה״— על נושא המחלוקת בין הגוף לגשמה לפני כסא הכבוד. את כוחו בפיוט גילה בשיר ״אלהי אל תדינני כמעלי״, שנכגס למחזור התפילות של ספרד ונאמר במערב ובמזרח. ״אלהי אל תדינני כמעלי ואל תמד אלי חיקי כפעלי״ סוגו: בקשה שקולה, שייך לשירי הקודש מסוג הסליחות. הבקשות השקולות בדרך כלל אינן גדולות בהיקפן ובכמה מהן הסיום דומה לפתיחה, כלומר הסוגר של הטור האחרון הוא הדלת של הטור הראשון.

הצורה: בתים שווי חרוז עם אקרוסטיכון של א״ב בראשי הבתים, הצליל עשיר ע״י הריבוי בחרוזים פנימיים ואליטרציות. המשקל: המרובה — יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות, יתד ותנועה. הלשון מקראית, שוטפת וקלה, ובדרך כלל בנויים הבתים מהקבלות של סוגר מול דלת.

התבוננות בפיוטי ימי החנוכה (כולל לשבת חנוכה) שהם שיבעה במספר, מגלה לנו כי, סידורם הינו על־פי הדרך הבאה: אחד לנשמת, שניים לישתבח, שלושה לקדיש ותוספת אחרונה של פיוט אחד, אחרון, לנשמת. זוהי גם הדרך הנקוטה במדורים הבאים לחגים, שרוב הפיוטים בהם הינם רשויות לנשמת, לקדיש ולברכו. דבר זה מלמד כאמור, על מיקומם הפיזי של פיוטי מרוקו בתפילה, במקומות שאינם מרכזיים, מסיבות שהובהרו לעיל. אולם מבחינה תבניתית בולטת נטיה לטובת הפיוטים הסטרופיים, לאמור, לאותם סוגי פיוט שמבחינה מוסיקלית ניתן להתגדר בהם. יצוג הפיוטים שווי החרוז במשקל הקלאסי מצטמצם ומפנה מקומו לטובת דגמי זמרה משובחים יותר.

) טענתם של הערבים בארץ ישראל. שהם תושבי הארץ ובעליה אין לה שום תוקף חוקי.

(2) טענתם של הערבים בארץ ישראל. שהם תושבי הארץ ובעליה אין לה שום תוקף חוקי.

משה עובדיה

 

משה עובדיה

ראשית כמו שאמרתי. הישוב היהודי בארץ ישראל. מעולם לא חדל ולא פסק. ואם נפסק לפעמים והתמעט כל כך. היה לא על ידי מלחמת עם בעם כי אם על ידי רדיפות וחמסים [וחמס], מצד המון פרוע וראשי בריונים של המשפחות התקיפות. הלזה יקרא כבוש? ושנית. העם הערבי היושב בארץ ישראל עכשיו ושמספרו שמונה מאות אלף בערך. אינינו [איננו] כֻּלו מתושבי הארץ העיקריים. חלק גדול התערה והתישב בארץ רק מלפני עשרות שנים בערך. הנה. המוגרבים שבאו מאלגיריא במלחמת הצרפתים עם עבד אלקאדר המארוקאנים שבאו מפני מלחמןת [מלחמות] הצרפתים במארוקו. הצרקסים. שבאו מימי מלחמת רוסיא ותורקיא. התורקים שבאו מתורקיא מזה לא כבר. מהם יחשבו גם משפחת נאשאשיבי. הארמינים [הארמנים] שבאו מרדיפות

תורכיה את את [כך!] הארמינים. הקורדים שבאו מקורדיסטאן. ושכונות שלימות מהם כמו בעיר צפת. הסוריים מדמשק ועבר הירדן שרבים מהם הם סוחרי חיפה ובית שאן ועוד. התימנים שבאו מנגד [מנגיד] ותימן שמושבם בסביבות קולוניא וליפתא. ועוד. ועוד. אשר אם נוציא מהישוב הערבי. את המתישבים האלה. שזה רק עשרות שנים התישבו בארץ ישראל. אין התושבים העיקרים אזרחי הארץ מעולם. עולים לחצי מספר שהם כיום.

ודוקא. מהמתישבים האלה הערבים שבאו מן החוץ. מהם רוב המסיתים והאגיטורים [אגיטטורים] ( תעמולנים )  הלאומיים נגד אנגליה ונגד היהודים. יש מהם שמזה רק שנה אחת או שנתיים שנתישבו בארץ ישראל. וכבר הם מדברים עליה. כאילו על ארץ מולדתם משנים רבות. בה בעת שארץ מולדתם. אינינה [איננה] לגמרי ארץ ישראל. כי אם הארץ שממנה יצאו זה קרוב.

(3) עזרת הערבים לממשלות ההסכמה במלחמה העולמית

הוגלבלה [הוגבלה] בגבולות ארץ חורן ועבר הירדן. אשר בסוריא. אך מהערביים שבארץ ישראל בין מאנשי הכפרים ובין מאנשי הערים. לא היה מי שהשתתף במלחמה ההיא. לעומת זאת היהודים בכל העולם עזרו לממשלות ההסכמה ומהיהודים בארץ ישראל. גדוד שלם לעזרתם. מלבד אלה שהשתתפו בריגול במשפחת אארונסון [אהרנסון] ועוד לטובת ממשלות ההסכמה.

מי הם מנהלי ההתנגדות ליהודים. בקרב הערבים בא״י [בארץ ישראל],

מלבד מה שכתבנו בסעיף הקודם. שהרבה ממנהלי התנועה הזו. הם לא מבני ארץ ישראל כי אם מאלה שבאו מקרוב לארץ ישראל מארצות אחרות. הנה עוד דבר כל היודע היטב את המצב באמת. יבין. שכל ההיקף וההתפשטות של תנועה זו בקרב הערביים. היא מלאכותית ומזויפת. יש מפחד הפקידים הערבים שבממשלה ובעיריות. המאיימת [המאיימים] ורומזים בעיניהם וקורצים בידם נגד כל ערבי שמדבר את האמת ושהוא בעד היהודים. יש משום הבטחות ותקוות שיקבלו משרות. יש שעושים זה בשכר שמקבלים מצד הועד הערב־העליון. יש גם מהערטילאים ובריונים שחיו על חמס וריב וליסטאות ומצאו בתנועה הזו מקור למחיתם. ויש גם שנמשכים בעינים סתומות אחרי מנהיגים כעזים אחרי התישים. לכל מה שיאמרו להם במסגדים ובאסיפות. מבלי דעה לבחון בין טוב לרע. והמתנגדים באמת הם. האפנדים לשעבר שנסתלקו ממשרותיהם. או בעלי קרקעות שמכרו קרקעותיהם ואיבדו את הכסף. אלה הם ראשי התנועה הערבית נגד היהודים. אבל אם לחדור ללב ההמון הפשוט. האִכר החורש. הפועל והסוחר בזעיר. יאמרו לך שאין להם נגד היהודים כלום. אבל את פקודת המנהיגים החזקים מוכרחים אנו לשמור. הוכחה לזה שכל המון האסירים שהשתתפו במוהומות [במהומות] ובמאורעות בכל השנים שעברו. אין למצוא שמות ערבים נוצרים. כמעט. הסבה לזה הוא כמובן כי ההמון הערבי הנוצרי אינו נוטה השיסוי [לשיסוי] ולהסתה. כמו הערבי המוסלמי ההולך בעינים עצומות אחרי האפנדים וראשי הדת.

אהבת התורה ללא גבול – פניני המידות-רבי אברהם אסולין

אהבת התורה ללא גבול – פניני המידות-רבי אברהם אסולין

ג. הגאון הגדול רבי אליהו אברז׳ל שליט״א – רב שכונת בקעה ואב״ד בעיר ירושלים ת״ו ומחבר שו״ת דברות אליהו ח״ח – למד בצעירותו בישיבת ״פורת יוסף", ואביו ביקשו שילמד מקצוע. הרב ביקש שרוצה ללמוד תורה אך אביו בשלו, בצר לו נרשם הרב לטכניון, אחר ששם את חפציו בפנימייה, נסע משם לחיפה לבית המרא דאתרא הרב יוסף משאש כפי שזכר בכל ספרי הרב: הכתובת החלוץ 14, הרב דופק בדלת בהתרגשות לראות לראשונה פנים בפנים את הרב, והנה הרב נכנס, שואל הרב משאש היכן כבודו גר וכוי סיפר לרב שבא ללמוד לימודי חול בגזרת אביו, אמר הרב:״ אני בצעירותי בקושי היו לנו ספרים ללמוד, אתה יש לך אהבת תורה תחזור ללימודך בישיבה ותגיד לאביך שכך פסקתי״ וכך הווה, ואז סיפר הרב את המעשה הבא:

רבי יוסף היה לומד מידי חג את המסכת בש״ס העוסקת בעניינא דיומא, אחר שנים שכך נהג בקודש, החל הרב משאש ללמוד מסכת מהתלמוד הירושלמי, עד שנפגש עם דף שלא הצליח להבינו כשורה, אחר מאמץ רב, עדיין לא הצליח הרב לפצח סוגיה זאת, הרב החליט לנסוע לעיר קזבלנקה, ששם יש מספר חנויות לספרי קודש, ממכנאס לקזבלנקה המרחק הוא 300 קילומטר, אחר שהגיע הרב לעיר, נכנס הרב לחנות, המוכר רואה רב הדור פנים מציע את עזרתו: ״איזה ספר החכם מחפש?״, הרב שואל אם יש תלמוד ירושלמי עם ביאור, שמע המוכר את הנדרש: ״מקסימום יש לנו תלמוד בבלי, כבודו מחפש דבר שלא נמצא במדינתנו״, הרב הודה למוכר, והרב עבר מחנות לחנות שש במספר, ולא מצא את מבוקשו, הרב הלך משם לבית המדרש, שם פגש אחד מחכמי העיר, נשאל הרב משאש:״ במה זכינו שהרב הגיע לעירנו?, סיפר הרב שהוא מחפש תלמוד ירושלמי עם ביאור ולא בנמצא בכל העיר, יעץ לרב החכם:״, בגבול ספרד יש עיר נמל הנקראת טנג׳יר״.

ושם יש חכם סבא דמשפטים הגאון רבי מרדכי בן ג׳ו זצוק״ל, כל שד״רי ארץ ישראל שמגיעים לביתו מביאים עימם מתנה לרב: ספרי קודש מארץ ישראל, וידוע שלרב ישנה ספריה עניפה, אולי כבודו ימצא שם, הרב נוסע מקזבלנקה חצי יום לטנגייר, נכנם הרב משאש לחדרו של הרב, שאל הרב ברצונו של האורח, ביקש הרב: ״אולי יש לכבודו תלמוד ירושלמי עם ביאור?״, נענה הרב: קיים בספרייתי, אך איני יכול להראות לכבודו לפי שיש מנהג חכמי המערב שמקיימים את הפסוק "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך", וכך מעלימים תחת גלימותיהם ספרים רבים, קרא הרב לשמש שיתלווה עימו בלימודו בספר, והנה הרב ראה מפרשי הירושלמי שעומדים על הקושיא שעליה הרב התקשה, צהלה עלתה על פניו של הרב, הודה הרב לרב בן ג׳ו רב העיר, ונפרד לשלום משם הרב נסע לעיר קזבלנקה.

ושם הרב התעכב זמן מה, שם פגש הרב אחד מגבירי העיר:״ כבודו מה עושה בעירנו?״ סיפר הרב על מבוקשו, סיפר הגביר:״ כבודו לא צריך לקנות תלמוד ירושלמי, אני אתן את הסט חינם אין כסף לרב, ביודעי שהרב ילמד בספרים מעמוד הראשון ועד העמוד האחרון״, שאל הרב:״ מהיכן השגת את תלמוד הירושלמי״?, סיפר הנגיד שנפטר הרב בן גו רב העיר טנג׳יר, וקנה מידי היורשים את כל הספרייה, והנה העשיר נתן שטר לכבוד היורשים בבקשה ליתן לידי הרב יוסף משאש את סט התלמוד הירושלמי, נסע הרב משאש שוב חצי יום לטנג׳יר הגיע לידי היורשים, קבלו את השטר אך נענו בשלילה:״ יש לנו מנהג שלא מוציאים דבר מבית המנוח עד תום שנה״, נפרד הרב מהם, וחזר לקזבלנקה ומשם למכנאס, ואחר שנה חזר את המסלול הארוך הזה, וכל זה בשל אהבתו לתורה, לימים הוזמן הרב יוסף משאש לשכונת בקעה שבה מכהן רב השכונה, הרב אליהו אברז׳ל, ניגש הרב אברז׳ל לרב משאש ואמר:" בזכות כבודו הגיעני עד הלום״״.

Le Mossad – Michel knafo

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc

1955-1964

 Michel knafo

A tous ceux qui ne sont plus parmi nous

Les actions de la défense des juifs en Afrique du Nord et les péripéties de leur immigration en Israël sont inscrits dans l'histoire d'un peuple très ancien, et ils viennent rajouter une page illustre au livre déjà bien rempli. Là-bas, dans les étendues du Maroc, dans ses villes et ses villages, ont laissé ceux qui ont participé à ce travail une partie d'eux-mêmes – et même si ces signes s'effacent de plus en plus, leurs empreintes sont gravées dans cette période et sans elles, elle n'a plus ni image ni forme. Ils peuvent mobiliser leur mémoire et retourner roder dans les villes et villages, dans les quartiers et dans les ruelles et les chemins dans lesquels ils ont agi. Ils peuvent faire revivre à la demeure de cette époque, ces juifs qui se sont levés à leurs ordres et ont pris le chemin qu'ils ont choisi. Et ils peuvent ordonner à ces mêmes juifs de revenir et de vivre ainsi qu'ils ont vécu, dans leurs joies et dans leurs peines – et tel le prophète Ezéchiel, dans sa vision des ossements desséchés, ils peuvent invoquer l'esprit pour ressusciter une période disparue, et les jours qui furent. Il est possible qu'ils fassent cela en groupe, et de différents coins du monde et du lieu de leur habitation en Israël ils seront invités dans une auberge, dans laquelle ils se souviendront de ces mêmes jours. Mais, tout le monde ne sera pas là. Seront absents de cette assemblée, ces dizaines qui étaient leurs compagnons à cette période, ceux qui ont associé leur destin dans celui de cette grande œuvre qui fut – et ont quitté ce monde.

Le premier, Haïm Serfaty, dont la route s'est achevée lors de la dernière traversée d'Egoz- par une nuit obscure et par une mer conspiratrice – pendant qu'autour de lui et avec lui des juifs qui aspiraient à la délivrance, lançaient leurs derniers appels au secours.

Le second, Shalom (Dani) Weiss, dont la main, main magique, s'est arrêtée, lorsqu'il n'a plus eu la force de lutter contre la sentence avec laquelle il a vécu de nombreuses années, et a regagné sa dernière demeure avec humilité, de la même manière qu'il avait accompli sa merveilleuse tâche, avec humilité, et le vide qui a été créé proclame: "Il y avait, il y eut un homme de valeur.' Le troisième, Raphi Vaknine, dont l'âme a expirée après de cruelles tortures lors de son arrestation au Maroc, et le quatrième et le cinquième sont Raphaël Ben- Guera et Yaakov Hassan, qui ont été kidnappés par le FLN en Algérie, ont été assassinés avec sauvagerie et dont les corps à ce jour n'ont jamais été retrouvés.

Avec ceux-là, nous nous souviendrons des nombreux camarades qui ont quitté ce monde au cours des années: Hadad Shalom, Castel Lili, Adania Yossef, Sibony Michel, Zafrani Albert, Niotov Shmouel, S.R. Pépé, Amit Zeev, Spanian Raphaël, Vagenar Suzanne, Aboudaram David, Aboudaram Rachel, Arnon (Hababou) Moshé, Serfaty Maurice, Korchia Hubert, Douvdouvani Baroukh, Cohen Shlomo, Gatmon Alex, Baal-Koré Yona, Wizman Méir, Rotem Binyamin, Amihaï Itiel, Ben-Zaken Sam (Bill), Ruimy Marcel, Vardi Zalman, Bibas Michaël, Sisso Maurice, Lev Marie, Yéhzquéli Shlomo, Monsonégo Félix, Kaddosh Moshé, Ben-Ayoun Raphaël, Ben-Ayoun Amram, Elfassi Yaakov, Elfassi Maurice, Elkesslassi Simi, Ben-Simon Yaakov, (Cohen Yéhonatan – Yossef Raymond) Lotan Shimshon, HassdaïDoron, BeerYitzhak, Rabinovitch Moshé, Shtikman Ichaï, Loupovitch Eytan, Ben-Chétrit Haïm, Ben-haroch Maurice, Chochani Eliézer, Hertzel Sher, Roach Gabriel, Even Tsour Haïm Jean-Pierre, Assouline Henry, Gad Oren, Arokh Shlomo, Elbaz albert, Perez élie, Himi Yossef, Braverman Malca, Haïmon Méir, Aviad Shimon, Elfassi david, Ben-Ziman Albert, Ben-Dahan Shlomo, Avi-Teboul Maurice, Shoavi Moshé, Ariel davides Henry, eliav Yachka, Zakaï Yitzhak, Hayot Avraham Bébert, Haras Haïm, Youval Moshé, Yanaï Oury, Markovitch Gabriel, Réouven David, Shahar Journo Ram, Cheinkman Gricha, Shragaï Shlomo Zalman, Bar-Giora Naphtali, Khalifa Michel, Abitbol Charly-Haviv Haïm Darmon, Ménahem Rak-Oz, Claude Bensimon, professeur Georges Vaknine, Léon Zabaly, Albert Deavila, Vilner Mali, Ménahem Guilad, Issar Harel, Yéhoudit Nessiyaou, Maurice Dahan, Ben-Asher Raphaël, Ménahem- Mendel Vilner, Aouizérat Raymond, Itah shlomo, Max Lev, Carméla Zabine, Yona Zabine, Haïm Halahmi, Ephraïm Ronël, Bény-Binyamin Boccara, Bény Meitiv, Georges Bérreby, Michaël Sasson, Edmond Saadoun, Ruimy Shlomo, Youval Hédva, Doukan abner, Shlomo Elkabas, Attias Yéhouda, Ezra Ayalon, Aharon Bensadoun, Henry Malka, Yaffa Bar-Guiora, Zarka, Meshoulam Elie, Myara Yvette, Eliezer Chochani, Georgette Shahar, Fhima David, Zouari Yoav, Yaakov Avissar, Moshé Amar, Ravid Moshé, Agou Shimon, Frédy Hadad, Jacques Wajenaar, Arié Lugassy, Moché Benjo.

Tous ceux-là ne sont plus présents à cette assemblée qui se réunit au souvenir d'une période, et leur mémoire ne sera jamais effacée, pour l'éternité!

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר