ר' דוד הלוי דראע – יששכר בן עמי
לי קרה מקרה. כאשר התינוק נעצר ברחם אשתי אמרו לי שיש ׳טאלב׳ אחד שיודע לכתוב. זה היה גרמני. חמישים ושש שנה היה בתאפילאלת. הוא היה מתחזה לערבי. היה משרת את המוסלמים כחזן והיה כותב. בא מוסלמי ואמר לי שישנו טאלב היודע לכתוב לאשתי והיא תלד תיכף ומיד. הזמנתי אותו. סיכמנו שאני אתן לו אלפיים ריאל. ביום השלישי שאל אותי אם יש לי יין. אני ראיתי את עיניו הכחולות. בשם אלוהים ובאבא הקדוש ר׳ דוד דראע הלוי. הוא תמיד מקדים תרופה למכה. עניתי לו שיש לי יין. אמר לי שלא אתן לו כסף ושרק אתן לו יין במשך חודש ימים בהם יסתובב. הוא ביקש לאכול אתי ארוחת צהריים ואגיש לו בקבוק יין כל יום. והוא הבטיח שאשתי תלד. כך היה. בשבוע השלישי התחיל לשאול אותי כמה ימים אני נמצא במקום, מה אני עושה, מה דעתי על הקאייד. אני הבנתי אותו שהוא מרגל. ביום רביעי הלכתי למושל גוטייא. מסרתי לו שיש אצלי מרגל. סיפרתי לו שהבאתי יין מדמנאת. ביום רביעי היינו אוכלים ארוחת צהריים ושני שוטרים הגיעו ועצרו אותו.
רבי דוד הלוי דראע עליו השלום. לא פשוט שפתאום נודע שמו ברבים. אף אחד לא ידע עליו שם במשך חמש מאות שנה. הוא מתאמגרות. שם הלך לאסוף נדבות. בתאמגרות, זה היה נמצא במדבר בכיוון סודאן. היתה לו ישיבה. הלך לאסוף נדבות. בא מסביליה והגיע למקום בו הוא קבור עכשיו. היה בתאמגרות, שם ביטל אלוהים גזירה על היהודים. מספרים שם על מקום בשם עשרה בתוך קבר אחד. היתה גזירה, כאשר החליטו הערבים להיכנס לשכונת היהודים ולהרוג אותם. הרב של המקום, עליו השלום, התחבא עד שמלאך מהשמים העלה אותו והם נשארו תשעה. אמר להם: הנה כלי זין. וזה היה בערב שבת. והיה להם עבד שלהם. אמר להם: שמעו, הורידו דלי לבאר. אם הדלי יהיה מלא דם, קיראו שמע וליבשו את התכריכים האלה. ירדו להם עשרה תכריכים מן השמים. וגם העבד שלהם, הוסיף, יזכה עמכם. ואם הדלי יעלה מלא מים, התחילו להכות. הורידו את הדלי בפעם הראשונה, עלה מלא דם. גם בפעם השנייה והשלישית. אז נכנס האויב וטבח את כולם. הלכו לחפור כדי לקבור אותם. מה עשה אותו עבדו קוראים לתאמגרות עשרה בקבר אחד. אף אחד לא יכול להיכנס לשמה. אני ניסיתי. הגעתי עד דראע ולא יכולתי להמשיך כי אני אוהב לבקר בכל המקומות הקדושים. כאשר התקרבתי שלושה ק״מ מהמקום פתאום עלתה להבה, סופת חול ואבנים, כמו שסיפרו לי. חזרתי. אותו עבד היה קובר עשרה בכל קבר ובקבר האחרון כאשר ראה שהאויב בא, קבר את עצמו. וכל הקברות נגנזו והעבד עלה השמימה איתם. עליהם השלום. בא ר׳ דראע הלוי לדראע כדי לחולל ניסים ליהודי דראע. הם היו גרים באיית אל כאתיב. היו הרבה. היה שבט ערבי בשם איית אל עללא. כל שנתיים שלוש היו המוסלמים באים לשדוד את היהודים. יהודי אחד אמר בלבו: על אותו דקל אני תמיד רואה שתי יונים, כי באותו זמן לא ראו את מצבת קבורתו של הקדוש עליו השלום. ראו רק דקל. ראה היהודי שתי יונים. אמר בלבו שבוודאי יש משהו כאן. המוסלמים באו פעם לאותו רב ואמרו: רבי, בעוד חודשיים יבוא האויב לשדוד אותנו. ענה: אתם לכו להשתטח על קבר הקדוש שלכם ואני חושב שיש קדוש מתחת לדקל הזה, אני אלך להשתטח שם. כך היה. כאשר התחיל לקרוא תהילים, פתאום עמד לפניו הקדוש, אמר לו: אני ר׳ דוד הלוי בן ר׳ שמואל הלוי. באתי מתאמגרות וזה חמישים שנה שאני קבור כאן, ואף אחד לא יודע. אני מבקש ממך שתמסור עלי ליהודי דמנאת. ספר להם עלי והנה הנס שאני הולך לעשות למענכם. האויב מתכונן לשדוד בעוד שלושה ימים ואני אציל אתכם. הביאו הזקנים המוסלמים שור. שחטו אותו על קבר הקדוש. על ר׳ דוד דראע הלוי. ושור אחד שחטו על סידי בראיים בו עלי. לאחר שלושה ימים הגיע האויב. הרימו את עיניהם וראו שני סוסים. ר׳ דוד הלוי רוכב על סוס אחד ואיתו עבד וזה השני לא ידעו אם זה רב או לא, רוכב גם הוא על סוס. נתן את המקל שלו, ופתאום כל האבנים של המקום התגלגלו על האויב. מאז ידעו עליו היהודים וזה לפני הרבה שנים עד שעלתה על מצבתו שכבת אדמה בת שמונה מטר.
רבי דוד דראע הלוי, עליו השלום. אני זוכר פעם היה אחד בשם יצחק אלעאנקרי. היהודי הזה היה עיוור, מסכן. הוא היה מנטיפה. הוא היה עיוור, צולע, מצורע. קיבל את כל המומים שיש בעולם. המסכן. אחד יעץ למשפחה שיש רב גדול עליו השלום, קבור בדראע. קחו אותו לשם. אם לא יהיה בריא שמה אז אין לו לחולה שום תקוה. לקחו אותו בני משפחתו לשם. קשרו לו את רגליו וידיו. שמו אותו תחת הדקל. הדקל הזה, כמה שאנשים מביאים נרות ומדליקים, זהו כמו שאתה שופך עליו מים. הדקל מתחיל להיות ירוק, ישתבח שמו לעד. טונות של נרות, כאילו שאתה נותן לו מים. אני חוזר לעניין שלנו. היהודי הזה, כל אחד היה בוכה ואומר: ר׳ דוד הלוי, למענך ולמען ה׳ שבשמים, תרחם עליו. תבקש שבזכותך שישלחו לו רפואה שלמה מהשמים. למחרת זה שהיה צולע, היה הולך ברגל. והעיניים נפקחו לו. אמרו לו: מה זה? ענה שזה כך וכך. מאותו יום, מי שלא ראה את שמחת החיים שלו. אנשים התחילו לשתות ולהשתכר. העניים היו שמחים. כל אשה אומרת: יא סידי, למען אלוהים, למען התורה שלך. אני עקרה, אין ילד, ובאותו לילה כשיוצאת מהצדיק עליו השלום כבר מתחילה להיות בהריון. והאנשים, מי שהיה חס וחלילה צולע ומי שהיה הולך לרבי בלי זריקות, היה מתפלל והקב״ה היה שולח לו רפואה שלמה. עוד סיפור על אלעאנקרי הזה. כשהיה נכנס לחדר, לקדוש, כולם היו מקבלים אותו בסבר פנים יפות. היה אוכל ושותה.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים
הרבנים האלה שמלאו מקום הראשונים נמנו אז בתחלת המאה הרביעית ואלה הם : רבי אברהם חאגיז, מת לפני שנת שכ"ג, רבי אברהם עוזיאל, מת סביב לשנת שי"ל, ואולי היה בנו של רבי יהודה עוזיאל הנזכר, רבי שם טוב בן רבי יעקב אמיגו, מת לפני שנת שכ"ח, רבי יצחק דונדון, מת לפני שנת שכ"ג.
רבי שמואל חאגיז, אולי אחיו או בנו של רבי אברהם חאגיז הנזכר מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אלמושנינו, רבי אברהם ביטון, מת סביב לשנת ש"ל, רבי אברהם אוגווילום ( מת לפני שנת שכ"ג, רבי יצחק בן פישי, רבי משה אבן טשטיאל ( שניהם מתו סביב לשנת ש"ל ), רבי שמואל בן גיקאטיליא ) מת סביב שלנת ש"ל ), רבי אברהם בחאנסי, כנראה בנו של רבי משה בלאנסי הנזכר למעלה, ורבי דו בן סלימאן בן סמחון, שניהים היו סופרי הבית דין, והנגידים היו :
רבי שם טוב בן רבי אברהם שהוסר מנגידותו אחר כך בשנת רפ"ז, בערב חג הסוכות, ורבי שאול בן שם טוב בן רמוך שנמנה תחתיו, ואחריו רבי אברהם רותי.
אלה הם גדולי הרבנים וממוני העדה של המגורשים שחיו אז סדור הראשון להתיישבותם בפאס, מחצי המאה השלישית ועד הרבע הראשון של המאה הרביעית. זולת אלה ידענו כבר שמות הרבנים רבי שם טוב לארמה – לירמא, רבי אברהם סבע ורבי יעקב לואל שלשלת המגורשים מפורטוגל שבאו לפאס ומגדולי התושבים שבדור הזה ודענו גם שמות הרבנים האלה רבי חיים גאגין, רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, רבי יחייא בר רבי אברהם בן חמו, הדיין של התושבים רבי שאול בן שלמה דאנינו.
מכל הרבנים שזכרנו, שהיו בתור ראשי וגדולי המגורשים והתושבים בדור הזה, אין עוד אתנו יודע עד כה מתולדותם ומפעולתם בשדה התורה החשובה, ורק אודות אחדין מהם הננו נותנים פה את הידיעות אשר נודעו לנו.
רבי חיים גאגין, זולת ספרו " עץ החיים " שחיברו על אודות מחלוקת הנפיחה אשר את תוכנו העתקנו בפרק הקודם, נמצא ממנו עוד בכתב יד איזה קטעים והם " פירוש על משנת ערוגה, וקינות אחדות, ומזה יש לשפוט כי חיבר איזה ספרים שנאבדו כבר, לפי הנראה כי אחרי שנת רצ"ה שבה גמר את ספרו " עץ חיים ", לא נשאר עוד בחיים כל כך.
ואם נכונה השערתנו שכתבנו למעלה, כי יציאת רבי חיים גאגין בימי נעוריו מפאס הייתה בשנת רכ"ה, יהיה לפי זה ימי חיין בערך שמונים שנה פחות או יותר מעט לצאצאו הרב הזה ותייחשו בני משפחת גאגין שישבו בירושלים בהמאה הי"ט. רבי חיים גאגין שהיה ראשון לציון בירשלם בהקדמת ספרו " מנחה טהורה " ובהקדמת בנו לשאלות ותשובות " ישמח לב " .
רבי שם טוב לארמה או לרימא, חיבר קונטריסים על שאלות ותשובות וחידושי דינים, ונזכרו אצל אחד מרבני פאס בדור שאחריו, רבי שאול סירירו, הרב הנזכר בספרו " אורים ותומים " כתב יד, העתיק הרבה דוגמאות ועניינים מספר הקונטריסים הזה של רבי שם טוב לארמא ביחוד בענייני האנוסים ודיניהם, כמו מומר שקידש בת ישראל, מילת בן שפחה שנתגירה, וכדומה, ומדבריו שמה נוכח לדעת גם כן כי היה גדול כבודו בעיני החכמים מקשטיליא, שיזכור אותם לפעמים ושהיו מכבר בפאס שבא לפני הוא רבי שם טוב לארמא מפורטוגל, וכפי הנראה כי ספר הקונטריסים הלזה, אבד זכרו כבר, ממשפחתו זאת ידענו כי חי עוד רב אחד בפאס או באחת מערי מרוקו, ושמו רבי משה לארמא, הוא חיבר ביאור על כל התנ"ך, ודרשות, כתב יד ומהם אפשר להכיר על נקלה כי חי בדור הזה או שאחריו בהמאה הרביעית, וכמובן קרוב לשער כי היה רבי משה לארמא בנו או נכדו של רבי שם טוב לארמא.
תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו
- טכסיס התגרות הערבים ביהודים
- משה עובדיה
כמו בסכסוכים פרטיים כן גם בשאלת היישוב היהודי בארץ ישראל. נוקטים להם הערבים. הכלל. להיות תמיד כאלו הם הנעלבים והנתקפים. בזמן שהם העולבים והתוקפים. למשל. הם נכנסים בגבולות אדמה שאינה שלהם או מתחילים בסכסוך עם יהודי. ואח״ך [ואחר כך] הולכים ראשונה וקובלים אצל בית המשפט. מקרים רבים בחיי א״י. כאלה הם שכיחים. וככה בשאלת א״י. ובכל ענייני הממשלה והעיריות. ידם על העליונה. ואומרים שהיהודים לוקחים [חלק] יותר גדול מהם. הוא המטעה את רבים מגדולי העמים והממשלות בחוץ לארץ. לחשוב את הערבים עלובים. בזמן שהם העולבים. מחאות ממין זה. בתור מחאות של נתקף ונעלב. הם רוב המחאות הבאות מצד הערבים נגד היהודים. וכך יוצא שהיהודים על הרוב הם נתבעים והערבים הם התובעים. בה בעת שרוב [שברוב] המקרים. היהודים צריכים להיות התובעים. והערבים נתבעים. הערבים הולכים בזה אחר המשל ׳הכני ובכה והקדים לזעוק ' גם בקובלנא השגורה בפיהם. שהיהודים בא״י הם עשירים. [4] והערבים הם עניים. מקורה בטכסיס כזה. אם להעריך את מחירי הקרקעות שביד הערבים שהם עוד כשמונים למאה [80 אחוז] ואת הכסף שלהם שמונח בבאנקים. שקיבלו בעד הקרקעות שמכרו כבר יוצא שגם ביחס פורפורציוני [פרופורציוני] הערבים בא״י הם יותר עשירים מהיהודים.
הפתגם שהובא כאן מופיע במלואו בספרו של רג'ואן " חכמת ערב 1001 משלים "
ضربني واشتكى سبقيني وبكى
צַ'רַבְנִי וִאשְתַכָּא, סַבַּקְנִי וּבַּכָּא
היכני ויתלונן, הקדימני ויבכה..
מאמר לאדם המתגרה בזולתו אך מתלונן על כך…
החזיר בשעה שהוא רובץ את טלפיו כאומר : ראו שאני טהור ( בראשית רבה , ס"ה )
היכה אותי והזיל דמעות, והלך לתבוע אותי לערכאות ( חנניה דהאן, אוצר ה פתגמים של יהודי מרוקו )
בעצמו פושע, וצועק: הושע ( חנניה רייכמן )
- העסקת פועלים ערבים אצל יהודים
נכון הדבר שחלק גדול מצד הציונים משתדלים להעסיק את חבריהם היהודים אך גם ערבים יש הרבה שעובדים אצל הציונים. וביחוד היהודים המקומיים מבני המזרח. משתמשים הרבה בפועלים ערבים יותר מבפועלים יהודים. ראשית מפני הזול יותר. וגם מפני שהם הבעלי הבתים מיהודי המזרח שייכים יותר בקרבת הלשון אל הפועלים הערבים.
לעומת זאת כמעט שאין למצוא פועלים יהודים. לא מבני המזרח ולא מהחלוצים. אצל בעלי בתים. והעשירים הערבים. והם מעסיקים לפעמים רחוקות רק את האומנים היהודים. בעלי מקצועות שאינם מוצאים בקרב הערבים. אני חושב איפוא שאין מקום להתאוננות מצד הערבים היות שחלק גדול מיהודי המזרח. וחלק מה מיהודי המערב מעסיקים פועלים ערבים. בה בעת שהם הערבים לא מעסיקים כמעט לגמרי לפועלים יהודים. אפילו את אלה שמשכורתם שוה עם משכורת פועלים ערבים.
- שאלת הקרקעות
- צעקותם [צעקתם] של הערבים על הקרקעות שנקנו מאת הערבים ליהודים. מחוסרת יסוד. החלק הגדול מהקרקעות כאלה. בעליהם הערבים לא היו מבני ארץ ישראל. ומתושביה. כי אם הם היו מאנשי סוריא. משפחות סורסוק. חביב. לוטפלה ועוד. שאליהם היו שייכים רוב הקרקעות שבא״י שנמכרו ליהודים. הם מסוריא. לפעמים גם כן מכרו אותם לקונים מצריים. ואלה חזרו ומכרו אותם ליהודים. והאריסים שהיו מקודם על האדמות האלה. לא עבדו אפילו חלק חמישי מהם. שתמיד נוצלו ע״י בעלי הקרקעות. העיבוד שעבדו האריסים האלה את חלק מהקרקעות ההם. היה רק בשייכות להמקום הפורה כל כך. אבל האדמות ההרריות. השאירום תמיד שוממים. ואף הנהרות והנחלים. במקום להשתמש בהם להשקאת האדמות הטרשין [הטרשים].
נתנו להם להתפשט פה ושם להיות למקום ביצות ואגמים מחוללי יתושים. ומחלות. וגם את מעט היערות שהיו שם כרתו האריסים לעשות מהם פחמים וליקוד בהם אש.
במקום הקרקעות שמכרו ערביים מארץ ישראל. ליהודים. קבלו מאות אלפי דונמים חדשים מקרקעות הממשלה. מלבד העמק הגדול של בית שאן. הנה במשך 18 שנים האלה שאחרי הכיבוש האנגלי את ארץ ישראל. כמעט כל הכפרים זכו באדמות הסביבות שלהם. שמעולם לא היו בידם. והיו נחשבים לאדמת ׳עוטול א׳(אדמות בלי בעלים) או אדמות ׳מירי׳(אדמות ממשלה), או אדמות ׳גיפיטליך׳(קרקעות עבדול חמיד ובית המלכות הטורקית) בכל עיר וכפר היו ידועים עד לפני המלחמה. קרקעות רבות כאלה. ועכשיו כלם כבר היו לערבים. איזה מהם ע״י. איזה מהם ע״י [כך!] שהמשיכו והוליכו את גבולות אדמותיהם שבקושאנים שלהם באמצעים וטענות שונות. ואיזה מהם החזיקו מחדש באדמות הפקר כאלה וע״י עדויות ותעודות עדים ומוכתרים קבלו אותם מהממשלה. קרקעות הפקר כאלה שזכו בהם הערביים בארץ ישראל אחרי הכיבוש האנגלי. עולים במדתם יותר מהקרקעות שנמכרו מהערביים שבא״י ליהודים. ואילו הממשלה נתנה ליהודים חצי מהקרקעות ההפקר האלה. של עוטול. מירי. וגיפטליך. כי אז לא היו צריכים היהודים לקנות בכסף מלא קרקעות יחידים [באר]ץ ולא הקיפה [5] הזעקה בין המנהיגים הערביים על רכישת הקרקעות לידי יהודים. וזכות זו לתת ליהודים את קרקעות ההפקר להם. היתה מגיעה להם בצדק על פי המנדט יותר מאשר לערבים.
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
השתלבות העולים במערכת החינוך בארץ.
כבר מו העליות הראשונות ראתה עצמה מערכת החינות אחראית על עיצובו של דור חדש בארץ ישראל . בנאום שנשא החבר שלמה שילר, מנהל הגימנסיה בירושלים, באסיפת עם אשר דנה בנושא החינוך העברי בארץ ישראל, הוא אמר בין השאר : " מטרת החינוך העברי בארץ ישראל אחת שהיא שתיים. יש מטרה לעומק ויש מטרה לרוחב. לעומק כיצד ? החינוך העברי בארץ ישראל מביא לידי ההתבוללות הפנימית, לידי מזיגת כל מיני היהדות שנוצרו בתוכנו בכל מיני גלויות. הוא יוליך לעיכול המוני העולים אל הגוף המאורגן…
וברוחב כיצד ? לפנינו מטרה נשגבת לא רק בתחייתנו בארץ , אלא גם בהתפשטות עבודת התחיה והיצירה העברית בכל ארצות המזרח. זהו החינוך , זהו עתיד העם, אשר קצרי הרואי לא יראוהו.
דעה שונה מביע זבוטינסקי אשר רואה את עם ישראל כתזמורת בה יש לכל אחד תפקיד. הוא דרש התקרבות בין ספרדים לאשכנזים, אולם מתנגד להתבוללות פנימית וליצירת טיפוס יהודי משותף. יש לפיכך להיזהר פן תקבל ארצנו, אחרי פתיחת השערים לעליה המונית, אופי חדגוני של אשכנזיות.
יצחק צבע מספר כי לעולים לא הייתה השקפה אחידה בענייני החינוך. חלק מן הילדים למדו ב " אליאנס ", חלקם בתלמוד תורה של הספרדים " פורת יוסף ". היו שלמדו בחדרים ואף בבית הספר של הצרפתים " סנט ג'וזף ".
יונתן אסולין מספר כי הוא עצמו נלקח על ידי הרב שלוש לישיבת " פורת יוסף ". היו בודדים שלמדו ב " אליאנס " וכי הרוב העדיפו חינוך דתי לילדיהם, בנות העולים למדו בבית הספר העירוני לבנות.
הרב יעקב סודרי מדגיש את ההשקפה החיים שאפיינה את כל העולים. כפי ששמע מפי אביו, למדו כל הילדים בתלמוד תורה ורק בשלב מאוחר יותר היו ששלחו את ילדיהם לבתי ספר אחרים. שנות הלימוד היו מעטות. הוא עצמו זכה ללמוד בשלב ראשון, עד גיל 12. אחותו לבנה מספרת על לימודיה עד גיל 10 ואז ביקש ממנה אביה לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה, למרות אהבתה ללימודים היא כיבדה את אביה והחלטתו ועזבה את בית הספר.
העלייה מארצות המזרח, ובכלל זה ממרוקו, הייתה ברובה הגדול מסורתית. המצב בבתי הספר הכלליים, מנע מרוב ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אלו וכך כותב " הארץ " באחד ממארי המערכת…" בהפקרות בבתי הספר מרחיקה מהם את התימנים, חובת הציבור היא לטשטש עד כמה שאפשר את ההבדלים בין אשכנזים, תימנים, ספרדים – ולא להגדילם עוד יותר
המוסדות הלאומיים ניסו כחלק מתהליך בעזרה שניתנה לעולים, להפנות את ילדיהם לחינוך במוסדות שונים אולם לא כולם היו מוכנים להתחשב במוסדות אלו. על בעיות בקליטת ילדי העולים מארצות המזרח במערכת החינוך ניתן ללמוד מאחד ממכתביו של זאב ליבוביץ : " השבוע החולף קיבלנו חרפות וגידופים מעולים אחדים כשלא רצו לקבל את ילידיהם בבית הספר של " דורש ציון " ובכל ישראל חברים, מוסדות שלא מתחשבים עם בקשותינו ….למכתבו מצרף ליבוביץ העתק ממכתבה של חנה שפיצר, מנהלת תלמוד תורה לבנות החרדים אשר כותבת אליו : "
במוסדנו נמצאות כ-90 בנות מהגרים מן המזרח. הבנות האלה אינן מתאימות לשום כתה, אינן יודעות את השפה העברית, גדולות בגילן ובכלל אינן מחונכות לגמרי "….ובכתבו במכתב זה, על בעיית חינוכם של ילדי העולים מן המזרח כותב ליבוביץ : " ראינו שחלק גדול מעולי המזרח מוסרים בנותיהם לתלמוד תודה לבנות החרדים משום שיתרכזו בדירותיהם בקרבת מקום ואפשר שהמוסד מתאים לרוחם ולהשקפותיהם…
עקב הבעיה שעוררה המנהלת במכתבה אליו הוא מוסיף….כשמדברים על אודות החינוך תמיד מביאים בחשבון ומדגישים " חינוך ילדי העולים " ואם לאו תינתן האפשרות וההנהלה תהיה מוכרחה לפזרן, מלבד ההפסד הרוחני הגדול שישנו בזה הננו בטוחים שזה גורם אי נעימות רבה ויתן חומר למחפשים להראות " ראו איך שלא מתעניינים בחינוך ילדי העולים , ועוד יוסיפו " ספרדים.
Le Mossad – Michel knafo
Les rachetés de l'Eternel retourneront; Ils iront à Sion avec chants de triomphe. Et une joie éternelle couronnera leur tête; L'allégresse et la joie s'approcheront, La douleur et les gémissements s'enfuiront.
(Esaïe, 35,10)
ופדויי יהוה ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה׃
La rédaction de ce livre est basée partiellement sur le rapport rédigé par Eliezer Shoshani, qui prend ses sources des archives du Mossad et qu'il a intitulé "Neuf ans sur 2000". Ce document classé secret n'a pu jusqu'à présent être consulté que par un petit nombre de chercheurs triés sur le volet. Il ne rapporte toutefois que quelques témoignages des agents israéliens ayant œuvré au Maroc, sans mentionner ceux des activistes de la clandestinité juive, la Misguéret, recrutés sur place par le Mossad au Maroc. Tout en y trouvant un intérêt historique certain, j'ai jugé qu'une nouvelle rédaction et un enrichissement du contexte historique étaient nécessaires.
De toutes les vagues de la Alyah, avant et après la création de l'Etat d'Israël, celle du Judaïsme marocain est restée la plus entourée de secret et de mystère. Les récits des actes de courage des jeunes fondateurs du réseau d'autodéfense et de l'Alyah clandestine sont longtemps restés dans l'ombre. Même après leur publication, on a pris soin de ne pas révéler les véritables noms des héros, des agents israéliens, et des militants locaux. C'est donc dans ce livre que pour la première fois sont rapportés les détails précis sur les opérations et leurs auteurs.
Le rapatriement des corps de 22 des naufragés du Pisces-Egoz et leur inhumation au Mont Hertzel à Jérusalem, en décembre 1992, et l'immense intérêt soulevé dans les médiats par cet événement, ont révélé au grand public stupéfait, en Israël et dans le monde, une épopée jusque là ignorée. Il était temps, car cette période de silence avait sans aucun doute causé un grand dommage à l'ensemble de la magnifique communauté juive marocaine.
Le récit qui suit rapporte certes l'action des agents du Mossad qui ont mis sur pied la Misguéret, mais s'attarde essentiellement sur la contribution des juifs locaux, des juifs marocains, jeunes et moins jeunes, qui se sont mobilisés de leur mieux pour cette noble cause.
Des jeunes de toutes les classes sociales et de toutes les régions, ont su, malgré la clandestinité, trouver la voie pour se joindre à l'action. Ils ont porté sur leurs épaules l'essentiel du fardeau des opérations et mis sur pied le vaste réseau d'autodéfense et l'organisation des départs clandestins, dans les conditions les plus périlleuses; réussissant à mener vers Israël des dizaines de milliers de juifs marocains. Parmi eux il convient de rendre également un hommage tout particulier aux membres des mouvements de jeunesses pionnières œuvrant dans la clandestinité.
De 1956 à 1961, les membres de la Misguéret ont monté des centaines d'opérations – sur terre, sur mer et dans les airs – qui ont permis à quelques 25,000 "Nostalgiques de Sion" d'atteindre le pays de leur rêve. De telles opérations exigeaient des préparatifs minutieux, la mobilisation d'un vaste réseau de renseignements, des visites d'inspections des côtes, de jour comme de nuit. Mais surtout et avant tout, un dévouement sans bornes des activistes et volontaires; et de la part des candidats à l'immigration, une confiance absolue et souvent un grand héroïsme.
Notre association, l'Organisation des Activistes du Réseau Clandestin de la Alyah illégale et des Prisonniers de Sion en Afrique de Nord, regroupe en son sein à la fois les émissaires de l'Agence Juive, les agents du Mossad israélien et tous les militants locaux du Maroc, Algérie et Tunisie, actifs avant et après la création de l'Etat d'Israël. Elle s'est donnée pour objectif de révéler, de diffuser et de transmettre aux générations futures, par ce livre, l'épopée exemplaire de la Misguéret au Maroc.
J'ai passé trois années à rédiger et à écrire le livre en hébreu et j'ai consacré deux années à sa traduction en français et j'y ai trouvé un immense plaisir. Naturellement, ma participation personnelle aux opérations de la Misguéret, ayant compté parmi les premiers recrutés du Mossad en 1955 n'y est pas étrangère. J'ai servi sans relâche et avec dévouement dans ses rangs jusqu'à mon arrestation en 1961, suite au naufrage du bateau Pisces-Egoz. Même au cours de ma "permission" de prisonnier, j'ai rempli les missions qui m'ont été confiées, et que je rapporte partiellement dans ce livre selon mon point de vue.
J'ai participé à des dizaines d'opérations de cette époque; j'ai connu et collaboré avec des dizaines d'agents d'Israël et j'ai commandé les meilleurs parmi les recrues locales et j'ai eu ainsi le loisir d'apprécier leur dévouement et leur contribution. Une grande partie de ce livre est donc basée partiellement sur mon expérience personnelle et sur les témoignages de dizaines d'activistes que j'ai interviewés: l'autre partie est le fruit de recherches académiques sur l'Alyah du Maroc et de communications faites à l'occasion de journées d'études sur ce sujet. Pour la première fois sont révélées ici des opérations avec mention des lieux, dates et identité des participants.
Mai 2007, des années de recherches et d'écriture arrivent à leur terme. Nous savons qu'il n'est pas toujours facile de transcrire les mots hébreux au français, j'ai donc fais de mon mieux afin de trouver les meilleurs traducteurs, ce qui n'a pas toujours était une chose facile pour moi. Si tout au long du volume on peut trouver un style différent de la langue française, ce sont là les inconvénients d'un ouvrage traduit par quatre traducteurs différents toujours israéliens, à chacun son style propre.
Je voudrais remercier ici mon cher ami Michel Parienté qui m'a encouragé dès le début à entamer la lourde besogne de la traduction de mon livre en hébreu. J'espère que ce livre sera de secours aux chercheurs, étudiants et lycéens, et ce sera là mon salaire et ma récompense pour tant de jours et de nuits de travail.
En terminant la rédaction de ce livre mes pensées se tournent vers Raphi Vaknine, mon compagnon de cellule et des caves de tortures, mort dans la solitude après de terribles souffrances; vers Haïm Serfaty et les naufragés du Pisces-Egoz qui ont trouvé en une nuit, leur mort tragique et cruelle; vers Yaacov Hassan et Raphaël Ben-Guéra, enlevés et assassinés par les rebelles du FLN algérien et dont les corps n'ont jamais été retrouvés; et vers tous les agents, émissaires et immigrants clandestins qui ne sont plus de ce monde.
Puisse ce livre ajouter quelques pierres au monument à leur mémoire.
Michel-Meir Knafo