שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
המערבים 11
מחנה ישראל
הבית נבנה בשלב הראשון להקמת השכונה, והוא אחד הראשונים בה. לבית חצרות פנימיות, בור מים ומערך קימורים וקשתות המתחברים כחצובה למרכז התקרה. בשנת 1982 רכשה משפחת רינת את הבית ממשפחת חובה, חיים ושרה, שהגיעו לשכונה ב־1949 מטורקיה. מר חובה עבד במלון המלך דוד. באותו בית התגוררה גם משפחת צדיק, יוסף ורשל, דיירים מוגנים של ״עמידר״. הם פינו את האגף שלהם בבית עוד קודם לכן. משפחת רינת רכשה את זכויות הבעלות, לרבות חלק גדול מהמבנה שהיה הרוס ואטום ולא היה בשימוש.
הם שיפצו את הבניין שיפוץ יסודי תוך שמירה קפדנית על אופיו המקורי, לרבות השארת האבנים המקוריות של הכתלים החיצוניים והפנימיים וחשיפת רצפת האבן המקורית שכוסתה במרצפות פשוטות של 20×20. בור המים הושאר וכוסה בדלת ברזל, וגם הגפן העתיקה המשתרגת לקומה השנייה מתוך החצר הפנימית נותרה במקומה.
המערבים 12
הבניין נבנה בשלב הראשון להקמת השכונה, בשנות ה־60 למאה ה־19. סת־אילני דניאל, נוצרייה ערירית, התגוררה בדירה בקומת הקרקע עם אחותה. היא נולדה בסוף המאה ה־18 והתגוררה שם עד פטירתה בגיל גבורות ב־1960. היא הייתה בין היחידים (עם עפיפי לורנצו, מבית לורנצו שברחוב אגרון 24, ראו להלן) שלא עזבו את השכונה, גם בעיצומה של מלחמת העצמאות, כאשר ננטש האזור לחלוטין. אחותה של סת-אילני הלכה לבקר את אחיה בעיר העתיקה סמוך לפני המלחמה ולא יכלה לשוב לשטח הישראלי. היא הייתה בין מי שסייעו רבות לעולים ולפליטים החוזרים. בעיצומה של המלחמה אספה עם עפיפי לורנצו רהיטים וציוד מהבתים ומהחנויות הנטושים של הנוצרים ושל המוסלמים וחילקה לנזקקים. למחייתה גידלה יונים על הגג, ייבשה פרחים ועיטרה בהם גלויות ברכה ושנה טובה ומכרה למנזרים. לאחר מות סת־אילני חזרה הדירה לרשות ״עמידר״. סת־אילני נפטרה ערירית וללא קרובים בישראל. הבית נמכר באותה שנה למשפחת קונטנטה יעקב וצפורה. צפורה היא בתם של אבסטדו פרלה ושל מורנו שהתגוררו בבית מספר 4.
מעל דירת סת־אילני התגוררו רות ויצחק אוהב־עמי, שהגיעו לשכונה ב־1950 בסיועו של קרובם יחיאל הנ״ל. באותה קומה התגוררה גם משפחת קאופמן שהוזכרה לעיל. רות ובעלה הגיעו לשכונה בשנת 1951. לארץ הגיעה רות, עם הוריה בשנת 1933 מגרמניה דרך מצרים בהיותה בת שנתיים וחצי לאחר שנסו מאימת הנאצים. רות שימשה בארץ אחות בשירות ההגנה ולאחר מכן בצה״ל. בעלה יצחק היה ממוצא תימני ועבד ב״המקשר״ ואח׳׳כ ב׳׳אגד״. ילדיה אלון ועידו נולדו בשכונה. בתה הבכורה אסתר נולדה ברחוב מתתיהו. דירת משפחת קאופמן שבקומה השנייה נמכרה ב־1960 למשפחת כהן, שמאי ושושנה, שהגיעו מאירן ב־1950.
בית הכולל ־ המערבים 13
בית זה הוא מהמבנים הראשונים, אולי הראשון שבהם, ואחד משני המבנים הגדולים שנבנו בשלב המוקדם לפיתוח השכונה, בתקופה שבין 1865 ל־1879, לפי מפת וילסון. הבניין יוחד לכולל המערבים, והיו בו בית מחסה ובית מדרש. במקורו נבנה בשלוש קומות. הבניין הוקדש לכולל המערבים על ידי גברת רחל די תאבת שעזרה ברכישתו ובעזרתו של הגביר שלמה אבושדיד. שני לוחות קיר בבניין מציינים את שמות התורמים ואת סיפור רכישת החצר והבניין לכולל. הבית נודע גם כ״חצר רבי מאיר עובדיה״.
מראשית המאה ה־20 התגוררה בבניין משפחת משפחת קרוצ׳י, נגרים אומנים שהגיעו ממוגדור, עם הסב ועם אחות האב פריחה, כשם אשתו. ב־1948 נטשה אותו המשפחה, חזרה אליו לאחר מלחמת העצמאות ושבה להתגורר בו עד שלהי שנות ה״50. הצטרפו אליהם לאחר מכן קרוביהם: סולטנה, הרווקה היפה, המוזרה והמסתורית, ואחיה יהושוע ואשתו אסתר שהיו זוג ערירים. האב ניהל והחזיק בית כנסת בקומה השנייה שהשקיף לעבר מאפיית סטאקלף הנוצרי. (עם בריחתו של זה במלחמת העצמאות הייתה המאפייה למאפיית הירשלר. כיום מבנה זה סגור.) בית הכנסת בבניין החליף את בית הכנסת הנודע של הרדב״ש שנשרף ונבנה עם ייסוד השכונה ועמד מול הרחובות דוד המלך ודוד בן שמעון של היום. בבית כנסת זה התפללה גם משפחת שטרן, האב ושני בניו, הידועים כבעלי האכסניה ברחוב ממילא 83 לשעבר שהתאכסן בה תאודור הרצל ב־1898. בשנות ה־30 התגוררו שם גם משפחת בואנוס ואחרים, ומסוף שנות ה־40 וה־50 הצטרפו אליהם עולים.
הבולט ביותר מבני משפחת קרוצ׳י הוא יוסף קרוצ׳י, כיום בן תשעים ושתיים, המתגורר בבית אבות ״משען״ שברחוב גמלא בירושלים. דמותו קשורה קשר בל יינתק לתולדות השכונה, מיום הגיעו בשלהי העשור השני של המאה הזו עד פטירת הוריו בשלהי שנות ה־50. הוא עשה את עבודות הנגרות בביתו של המופתי הירושלמי שבשיח ג׳ראח ובבניין מלון פאלאס לשעבר הסמוך לשכונה והמשמש כיום משרד המסחר והתעשייה. כיום, לאחר שיפוצו ובנייתו מחדש, ממוקם בבניין זה המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה.
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
מכתב מספר 17
אל טייב אלימאני מאשר קבלת ארבעה משלוחים ששוגרו לארמון על ידי שני האחים יעקב ואברהם קורקוס.
12.1.1861
الحمد للاه وحده
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
الطيب بن اليماني
השבח לאל לבדו
אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום
לאדוננו, יהי האל העזרו.
صاحبينا التاجرين يعقوب واخاه ابراهام اما بعد فقد وصل للحضة الغالية بالله تعالي
אל שני חברינו הסוחרים יעקב קורקוס ואחיו אברהם، לעצם העניין : הגיעו אל הוד רוממותו
4 الاحمال التي وجتموها على يد عامل الشياظمة وعامل ازمور واعلمنا بها سيدنا ايده الله
ארבע החבילות ( ששלחתם ) באמצעות העאמל השיאט'מה ـ חבל ארץ המשתרע בין מוגאדור בדרום לסאפי בצפון ـ והעמאל של אזמור، הודענו זאתצ לאדוננו، יהי האל בעזרו
بها وحيزت بجانبه السعيد والتمام في 30 من جادي الثانية عام 1277
וקיבלן לידו המבורכות.30 ג'מארא אלת'אנייא שנת 1277
יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף
שלוש סייע גם לביל״ויים הראשונים למצוא אדמות ליד חדרה, והשתמש ביחסים המצויינים שלו עם הדיירים הערבים כדי לפשר בקשיים שצצו בין אלו לבין הפעילים הצעירים, שלא היו מודעים לדקויות ולמורכבות של האוריינט. המהגרים שזה מקרוב באו נהנו גם מתמיכתו של יהודי מרוקני אחר, חיים אמזלג, נתין בריטי – הוא נולד בגיברלטר, והיה הקונסול הראשון של בריטניה הגדולה ביפו.
ב־1872 הקהילה המרוקנית-יהודית ביפו התחזקה, עם הגעתה של קבוצת סוחרים ורבנים ממרקש, בהנהגתו של הרב יצחק אסולין (1840 – 1912) אשר בנו משה (1876 – 1956) הקים בתל אביב שכונה הנושאת את שמו ״אהל משה״.
היהודים המרוקנים לא התגוררו ביפו בלבד. רבים, בייחוד בני מקנס, העיר משם יצאה ב-1860 שיירה שמנתה 300 איש, התיישבו בטבריה אשר עד מהרה כונתה ״מקנס הקטנה״. בעיר ישבו משפחות רבות שהידועות ביניהן היו טולדנו, בן קיקי, סבאג וברדוגו. בני העיר טטואן התקבצו בחיפה, ואילו בני רבאט ודרום מרוקו התיישבו הן ביפו והן בירושלים.
בירושלים, הקהילה היהודית המרוקנית שמנתה עד אז כמה עשרות משפחות ואנשים בודדים, בחלקם קשישים מאוד, נהנתה מהגעתו של רבי דויד בן סימון (1824 – 1880), המכונה ״צוף דבש״, בן למשפחה של סוחרים עשירים מרבאט. יהודי מרוקו בירושלים נמצאו אז במצב קריטי; הם ראו את עצמם כמקופחים מבחינת דמי החלוקה מצד עדות ספרד האחרות. הם ניסו ליצור לעצמם יישות עצמאית, ולשלוח שליחים משלהם למרוקו, דבר שהביא לתגובה נמרצת מצד הקהילה הרשמית אשר עירבה בעניין את הקונסולים של צרפת ושל בריטניה הגדולה, שפנו לשיטות הפחדה בכוח הזרוע. רבי דויד בן סימון, שנקרא לעזרה על ידי עדת ״המערביים״ בירושלים, הפעיל את השפעתו כדי לפשר בעניין ולהשיג מן הרשויות הכרה בקהילה המרוקנית, בנפרד מן הקהילה המזרחית, עם מנגנון משלה, ״ועד עדת המערבים״, הקיים עד עצם היום הזה.
הנימוק המכריע שסייע להשגת ה״ניתוק״ הזה, היה התחייבותו של דויד בן סימון להגביל את מתן דמי החלוקה לאלמנות, ליתומים, לתלמידי חכמים ולאביונים. האחרים ייאלצו להרוויח את מחייתם בתור חקלאים, בעלי- מלאכה או סוחרים זעירים.
תנאי המחיה של היהודים המרוקנים בירושלים השתפרו במידה ניכרת, אחרי שרבי דויד בן סימון החליט להושיב את הקהילה הזאת מחוץ לחומות העיר העתיקה, מחוץ לרובע היהודי המוזנח מבחינה תברואתית. במרחק של כמה מאות מטרים משער יפו הקים – יחד עם בני משפחות אבו שדיד ועמיאל, שכמותו באו מרבאט ־ את שכונת ״מחנה ישראל״, בה הושיבו את העניים ואת המהגרים החדשים בבניין שכיום שוכן בו ״המרכז העולמי ליהדות צפון אפריקה״.
ב-1875, יהודים ממוצא מרוקני היוו שליש מן התושבים היהודים בירושלים: 1,000 מתוך 3,400. עד 1909 חל גידול באוכלוסייה(ב-1882 היו 1,300 מרוקנים מתוך 6,000 יהודים), ולאחר מכן חלה ירידה, שבחלקה מוסברת על ידי תחילת הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו (2,200 מרוקנים מתוך 12,000 יהודים ב-1909, לא יותר מ-1,000 לאחר מכן). עד כדי כך שבשנת 1943, הביטאון של עדות המזרח ״הד המזרח״ כתב: ״אנו, בני עדות המזרח, עלולים להיעלם לחלוטין מארצנו, ולהיזכר בהיסטוריה של היישוב בתור אפיזודה חולפת בלבד.״
הייתה זו התוצאה של התמורה הניכרת שחלה בהגירה היהודית לארץ ישראל – שהפכה ברובה, שלא לומר כולה, לאירופית – בהשפעת הציונות המדינית. ההגירה היהודית ממרוקו כמעט פסקה עקב מלחמת העולם הראשונה, אך גם בגלל מיכשולים שרשויות הפרוטקטורט הציבו בפני היהודים המרוקנים, בייחוד אלו שרצו להגיע לארץ ישראל.
אין בכך כדי לומר, שהללו היו אדישים להולדתה של הציונות המדינית, אף כי אופיה הבלתי-דתי בוודאי זעזע והפתיע אותם. מה גם שהציונות המדינית הובאה למרוקו על ידי יהודים אירופים או בעלי מנהגים אירופיים, אשר התגוררו ביישובים במישור החוף המרוקני, ויחסיהם עם ההמונים היהודיים שב״מלאח״ או בפנים הארץ לא היו חמים ביותר. האגודה הציונית המרוקנית הראשונה, ״שערי ציון״, הוקמה בקיץ 1900 במוגאדור על ידי סוחר בשם מוזס לוגאסי, אשר התגורר במשך זמן רב באנגליה. לא היה חסר לו דמיון, לאיש, והוא הציע לתיאודור הרצל פרוייקט לדגל שעליו יופיעו השמש הזורחת ושבעה כוכבים, סמל ליום עבודה של שבע שעות שרצה להנהיג במדינה היהודית לכשתקום. מוזס לוגאסי, שהיו בידיו שני מנדאטים לקונגרס הציוני, בזכות דמי חבר שאסף, החליט בכל זאת שלא להגיע לקונגרס. הרופא היהודי רוסי מקהילת טטואן, שהקים את הקבוצה ״שיבת ציון״, אף הוא נמנע מכך.
The Marinide Berbers—Zenata-David Corcos
The Marinide Berbers—Zenata
Ibn-Khaldun distinguishes two branches of the Berber people, Branes and Botr. The main group within the Botr is the Zenata, in turn subdivided by the historian into a first and second race, or first and second period. The Jerawa, the Meghrawa, the Miknasa and the Beni-Ifren, for example, belong to the Zenata of the first race, while the Marinides are of the second race.
The Zenata, among whom, as has been established, some Judaization took place, at any rate in the early stages of their history, opposed the first Arab invasion of the Maghrib was more successfully than did other Berbers. The leading tribe of the Maghrib more successfully than did the other Berbers. The leading tribe of the Zenata was formed by the Jerawa of Ores. These Jerawa, Ibn Khaldim, explicitly states were Jews. It was their Queen, Kahina, that 'Deborah of the Berbers', who not only symbolized but herself led African opposition to Islam and to Arab influence in the Maghrib. After she had been beaten and finally killed, the Zenata, no longer able to organise their resistance, had to bow before the conqueror. Yet not all were prepared to bend the knee. Many took the road to the desert steppes, to the Sahara itself or to the Eastern side of the Atlas range in Morocco. Under pressure from the Moslem army, the majority were finally converted to Islam. Arab officialdom then, sought to make these convert Berbers pay the capitation tax (Jezia) imposed by law only on infidels, whether Jewish or Christian. This policy has been seen as simply an irritating measure taken by the contemptuous and greedy Arab conquerors : It can, of course, also be explained by the persistence of many Jewish and Christian features, or by the fact that a large number of Branes and Zenata Berbers remained attached to Christianity and to Judaism respectively. In any case, this threat combined with the well known Berber spirit of independence making them adopt the Kharijite heresy imported from the East, was for the purpose of preventing the newcomers from dominating them. The African disciples of Kharajism were almost all Zenata. The new converts, once admitted to Kharijism, accepted their brethren who had remained Jews or Christians providing they said the Sahada with the following modification: "Mohammed was sent by God to the Arabs but not to us".
By dint of great effort and the dispatch of troups from the East, the Arabs succeeded in strangling Kharijism for a while, but were finally beaten; the heresy then flourished and its disciples were able to form independent states.
In the far West, on the Atlantic coast of Safi, at Salee, a state was constituted among the Bergwata, a tribe of the most authentically autochthonous group in Morocco, the Masmada. It was a Zenata, a Jew, who laid the foundations of the new state. His name was Tarif and he was thought to the tribe of Simeon; he was therefore called Tarif ibn Simaun ibn Yakub ibn Ishaq. According to the source of information El-Bekri, the geographer, he exercized royal power over the Zenata. His son and heir, Salih, founded an entirely new religion, strongly marked by Judaism, doubtless in accordance with the aspirations of his Bergwata subjects, who had been joined by a large number of Zenata. We know the essential features of this religion from El-Bekri, and other details from Ibn Adhara, Ibn-Abi-Zar, and Ibn Khaldun. The Judaized kingdom of the Bergwata created about 740 C.E. was brought to an end by the attacks of the Almohads in the second half of the nth century.