ארכיון יומי: 17 באפריל 2016


נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

  1. כלו מחמדיםנוהג בחכמה

אנתולוגיה של מאמרים, הקדמות, חידושים וידיעות בעינייני דרוש ואגדה, הגות ואישים, מלוקטים מהספרות המדרשית והרבנית לתקופותיה. מעין ״מדרש תלפיות״, ״מדבר קדמות״ ו״עדן מקדם״.

חיבור זה הוא שלישי, בסדרת ספרים שחיבר במתכונת זו, קדמו לו ״מיני מתיקה״ ו״אשכלות הגפן״. התוכן נלקט תוך כדי לימודו ועיונו בספרים, מתוך כוונה שהדברים יהיו לפניו תמיד ולא ישכחו ממנו, וכדי לזכות אחרים שאין בידם הספרות הרבנית העניפה או שאין להם אפשרות והזדמנות לקרוא אותה: ״כל זה עשיתי לזכות עצמי ואחרים … שאין בידם מטפחת ספרים למצוא בקל כל ההדרים״ (שער הספר). משום כך קרא לספר ״כלו מחמדים׳, לרמוז כי יש בו דברים נחמדים. לספר הקדמה ושער משל המחבר והוא ערוך לפי סדר א״ב, אם כי הסדר הפנימי של הא״ב לא נשמר באופן עקבי.

הקובץ עליו כתוב החיבור הוכן בידי ר׳ יוסף. החיבור אינו ממוספר, בו 57 דפים כתובים. הדף: 28.6×20.8. בעמוד 30—32 שורות. בשורה 12—18 מילים.

  1. הרי בשמים

אנתולוגיה של מדרשים, פרושים, ומאמרי מוסר השכל מלוקט מספרות המדרש וההגות של ראשונים ואחרונים בתוספת נופך מהמחבר. מעין ״מדרש תלפיות״ לר״א הכהן, ״מדבר קדמות״ לרב חיד״א ו״עדן מקדם״ לר׳ רפאל משה אלבאז, ועוד. על שיטתו ומטרתו לימד אותנו בשער שהכין לחיבור:

ואשר הקרה לפני … דברים טמונים ומכוסים מעין כל חוזה, דברים חדשים ונפלאים ונעלמים … ואני אומר מי שימצא דבר

יקר ולא יכתוב אותו לזכרון זה הפסד.. וחסרון שאינו מתמלא, וגם היא אבירה שאין לה השבה לעולם. כי השכחה מצויה … לכן יעצוני כליותי לכתוב דברי חכמים וחירותם … ויבא יוסף הביתה, מלא חפני טיבותא, מילי מעלייתא מרגניתא טבתא, ואת שמו קראתי הרי בשמים.

החיבור ערוך לפי סדר אלפא ביתא. אין בו הקדמה משל המחבר ואינו ממוספר ובו 124 עמודים כתובים. הדח: 22.1×19.1. בעמוד 20—22 שורות. בשורה 14—18 מילים.

  1. כתוב עליו ליוסף״

 בו אסף מאמרים, חידושים ודרשות שנאמרו בספרות הדרוש הרבנית, ברמז, בהגות ובקבלה על יוסף הצדיק: מעלותיו, מידותיו, נסיונותיו וצדקותו. והוסיף על אלה המחבר את חידושיו, אותם הוא רגיל לפתוח ב״אמר המאסף!״. את החומר ערך לפי סדר א״ב. המניע לחיבורו היא העובדה ששמו יוסף כשם יוסף הצדיק.

 ובהקדמה מאריך להוכיח מספרי המקובלים והאר״י ז״ל, שהשם שניתן לאדם על ידי הוריו אינו מקרה, אלא הכל מחושב ומכוון מלמעלה, ושמו של האדם רומז על תכונותיו:

דכל השמות שבעולם אינם במקרה, אלא הכל מאיתו יתברר דלפי האיש ופעולתו, כך מזדמן בפי אביו לקוראו בשם זה. דהשם ממש יורה על ענין הפעולה שבאותו אדם, אם הוא מצד הטוב או מצד הרע, ובאיזה ענין יהיה הטוב שבו ובאיזה ענין יהיה הרע, הכל יורה שמו עליו ויהיה הכל מרומז בשמו. ולא זה השם עצמו, אלא אפילו מספר שמו וכל אות ונקודה שבשמו, הכל מורה על פעולתו וענייניו אשר באותו האיש. באופן שאין דבר קטון וגדול שבכל איש ואיש שלא יורה עליו שמו. ואפילו שתמצא לפעמים אדם רשע ושמו יורה על טוב, הנה יורה שיש בו איזה ניצוץ טוב. ולפיכך ראשונים שהיו יודעים סוד זה היו בודקים בשמות, כמו רבי מאיר לכדור. וכן בשמות בעלי חיים. וזו חכמת אדם הראשון, [=שהיה] יותר מושלם ממלאכי השרת.

לאחר שהאריך להוכיח את השפעת השם על האדם מסיים: ״קורא נעים עיניו תחזינה משרים מה שבינותי בספרים … דברים ברורים כי השם שנקרא בו האדם אינו במקרה״. את הרעיון לחיבור זה לקח מהרה״ג רבי אברהם פאלאג׳י מחכמי איזמיר במאה הי״ט, אשר חיבר ספר בשם ״שמו אברהם״ (שאלוניקי תרכ״ז), לקט מאמרים בסדר א״ב על אברהם אבינו, מעלותיו ומדותיו.

לספר שער והקדמה משל המחבר, מעבר לשער בקשתו שיזכהו השי״ת להדפיס חיבוריו וכן רשימה של 27 מספריו. החיבור כתוב על ספר חשבונות, אינו ממוספר ובו 115 דפים. הדח 29.6×19.5. בעמוד 30—33 שורות. בשורה 16—18 מילים. דפים 92 ע״ב — 107, השמטות והשלמות כפי שהזדמנו לפניו, הן אינן ערוכות לפי סדר הא״ב. דפים 108—112 ע״א, ריקים וכנראה השאיר אותם להשלמות. דפים 112 ע״ב — 115, אוטוביוגרפיה של המחבר, עליה חזר בשינויים קלים מספר פעמים בחיבוריו ״תולדות יוסף״ ו״נפלאותיך אשיחה״, ועוד.

שלווה בצל האימה- נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

שלווה בצל האימהאימת החלום

דודו ישועה ״האביר הנוצץ והמצוחצח״ הלך לעולמו, ובא הקץ על פרק חשוב בתקופת־הזוהר של חיי־העיירה־היהודית גוראמה. דודו ישועה היה בעיצומה של תפילת מנחה בשבת, בבית־הכנסת החדש, כאשר התמוטט כהר ונפל ארצה. הוא הובל לביתו במצב אנוש ומת כעבור שלושה ימים. בהלוויתו, השתתפו כל אנשי־העיירה אשר התאבלו עליו מרה וקברוהו בכבוד רב בבית־ העלמין המקומי החדש.

אך עברו שבעת ימי האבל ומשפחתו העניפה נכנסה למריבות קשות, ושינאת־אחים. פרצו ביניהם סכסוכים חריפים על הרכוש העצום ועל תפקידו­ הציבורי של דודו ישועה המנוח כראש־הקהילה. פיזור ״ממלכתו״ וחלוקת ירושתו של דודו ישועה היו בלתי נמנעים, ולא היתה דרך ליישב את הסכסוכים בין בני־השבט הגדול שהתפזר לכל עבר. משפחת מסעוד, שכונתה דבית ישועה, עברה לגור בעיירה ריש דרומית לגוראמה, ומשפחות הרב מכלוף עם בנו הרב יהודה הצעיר, וכן משפחתו של מאיר החזק דבית ישועה, עברו לעיירה ״תאלסינט״. הבנים והנכדים הקימו להם משפחות ופרשו מהחמולה העניפה, ובעיירה גוראמה נותר רק כליפה דודו ומשפחתו. כליפה דודו היה בנו של דודו ישועה, אך כל דמיון ביניהם היה מקרי לחלוטין. כליפה ירש את התפקיד. הציבורי של אביו והפך לראש־הקהילה בגוראמה.

כל בני שבטו הגדול של דודו ישועה, אשר במשך עשרות שנים היה תחת מרותו ומנהיגותו התקיפה, ירשו ממנו את תכונותיו, וכעבור שנים מעטות הפכו לאנשי עסקים וראשי־קהילות במקומות ישוביהם החדשים. רובם היו מוצלחים, אך המוצלח מכולם היה מאיר החזק שישב בעיירה תאלסינט. עליו אמרו מפה לאוזן שהוא העתק מושלם ש דודו ישועה, והוא ניחן בכל התכונות תקיפותו של מאיר החזק סייעה בידו למצוא שפה משותפת אפילו עם השבטים הנוקשים של הנוודים בהרי־תאלסינט, איית חדידו באזור אסדאד. הצבא הצרפתי והלגיון בראשו, ליקק הרבה פצעים ממלחמותיו נגד שבטים אכזריים אלה, עד שהצליח לדכא אותם ולהשליט סדר וחוק בקירבם בעזרת ראשי השבטים שלהם. אחר מותו של דודו ישועה, מתו בזה אחר זה רוב וותיקי־העיירה. כאילו חיכו לו כדי ללכת יחד איתו לעולם הבא. גם רוב ראשי־משפחת לוי הנקראת בית־החזן, מתו. בית־החזן היה בית־החמולה השניה בעיירה בגודלה. ובחשיבותה. בחמולה זו היו רבנים גדולים ותלמידי־חכמים, אשר עסקו בין השאר, גם במסחר. לאחר מות ראשי־משפחה עניפה זו, פרצו גם־כן סכסוכים ומריבות בין הבנים והנכדים והם חילקו ביניהם את הרכוש והתפזרו לכל עבר

חלקם עבר לגור בעיירה ריש וחלקם הגדול נשאר בגוראמה, כאשר המנהיג הרוחני שלהם היה ונשאר הרב באבא־ענא.

 

 : تالسينت  Talsint (en tamazight ⵜⴰⵍⵙⵉⵏⵜ, en arabe

est une commune rurale de la province de Figuig, dans la région de l'Oriental, au Maroc. Elle a pour chef-lieu une ville du même nom 

למשפחה זו, שהיתה בעבר מלוכדת ומאוחדת, אירעו אסונות רבים, והחמור מכולם היה מותם הטרגי של שני הנערים דידיך וחביב. שני הנערים שאחד מהם היה בן יחיד להוריו, נתלוו לפועל ערבי שהלך הרחק מהעיירה כדי להוביל על חמורו סיד לסיוד הדירה לקראת חג הפסח. בעת שהערבי עסק בחפירה, נגרמה מפולת של גושי־עפר וקברה תחתיה את הערבי ושני הנערים שהיו לידו. חג הפסח שנחוג בדרך־כלל ברוב שמחה ופאר, הפך לאבל כבד לתושבי העיירה. לאסון זה נוספו בשורות מרות שהיגיעו מן הערים פאס ואוז׳דה. הבשורות אמרו שאספסוף ערבי צמא להרג ולביזה ערך פוגרומים בשכונות היהודים בערים אלה וגרם להם אבידות רבות בנפש וברכוש. השלטונות הערביים וקציני־הכיבוש הצרפתיים שלא ידעו, לטענתם, את כוונת האספסוף מבעוד מועד, היביעו את צערם בפני ראשי־היהודים בערים אלה, והבטיחו להצמיד שמירה ביום ובלילה לשכונות.

הצרות באו מכל כיוון והעבירו את החיים המאושרים של יהודי־העיירה, כל זה בצד תופעות מוזרות, כמו העלמותו המוחלטת של היהודי מאיר באייה, שעזב את העיירה, וכל נסיונות אחיו משה באייה לאתרו באלג׳יריה בעזרת המושל הצבאי, עלו בתוהו.

יהודים רבים עזבו את האזור ואת גוראמה בחיפושים אחרי עתיד טוב ומבטיח יותר. גם הצעיר יעקב חיון בעל הכינוי יגו משה, עזב את גוראמה נ עקבות צבא־צרפת בדרום מרוקו אשר להם היה מספק ציוד ומצרכי־מזון. יגו ו;צעיר ועמו אחיו ״זאקי״, הפכו במשך הזמן לספקים ראשיים של הצבא הצרפתי. יגו נדד אחריהם עד שיום אחד מצא עצמו בגבול אלג׳יריה — ״חרה — מאוריטניה. הוא גייס לעבודתו קבוצת־אנשים יהודים מהעיירה יוראמה ובראשם יצחק לחיאני, והם שניהלו את עסקיו בערים ובמחנות הצבאיים בהם הקים יגו משה חנויות וסוכנויות אספקה. טינדוף. ביר־מגרין, ק־לחסן ומקומות רבים אחרים. יצחק לחיאני שהיה מלומד בחורה ובעל חפיסה יוצאת מהכלל, למד בכוחות עצמו את השפה הצרפתית ובמהרה הפך לאחראי ראשי על כל עסקי־יגו משה. עסקים אלה היו מוצלחים, למראית עין, והפכו למוקד משיכה לעשירים רבים אשר באו לחזר אחרי יגו משה ולהציע לו עסקאות. מרכז העסקים היה בעיר אגדיר שבצפון־מרוקו וביתו של יגו משה היה פתוח לרווחה לכל דכפין. אצל יגו משה העשיר שכונה גם תאז׳ר יגו ביקרו אורחים חשובים ממרוקו ואף ממדינות אפריקה השכנות, כמו סודאן, סנגל, מאוריטניה ועוד. הבית של יגו משה שימש גם בית־הארחה מרכזי לעניים היהודיים שפקדו את העיר אגדיר ועוזרוח־הבית היו עסוקות יומם וליל באירוח, עד שאיש לא ידע מי יצא ומתי נכנס. יהודי אגדיר כינו את ביתו של יגו משה ״בית אברהם אבינו״ וכולם רחשו לו כבוד והערכה. יגו משה, אשר בינתיים נשא לאישה את עזיזה, מבנותיו היפות של דוד לחיאני בגוראמה, הלך וגדל ברכושו ובשמו הטוב. עסקיו גדלו והתרחבו וכבר לא הייתה לו שום שליטה עליהם ולא ידע אף פעם בכמה נאמד הונו וכיצד מטפלים עוזריו ועובדיו בעסקיו. במשך השנים נולדו לו עשרה ילדים מאשתו עזיזה, והיו לו כל האמצעים הדרושים לפנוקם ולחינוכם. חיי משפחת יגו היו מאושרים, אלא שלא לעולם חוסן. במשך הזמן נוצר תוהו ובוהו. עוזריו הסתבכו במסחר שחור, האחראים עזבו את תפקידם ואיש לא ידע מימינו ומשמאלו. הכל התמוטט בין לילה והיה כלא היה, וסיפור יגו משה העשיר נשאר בגדר אגדה. יהודי גוראמה שהובאו מאות קילומטרים במיוחד כדי לעבוד בעסקי־יגו משה, מצאו עצמם קרחים מכאן ומכאן, ולא נותר להם אלא לחזור לעיירתם בידיים ריקות. עשרות היהודים חזרו עם זכרונות וחוויות של ״פלאי־יגו משה״ ושנים רבות עוד סיפרו אותם לכל מי שרק רצה לשמוע. — יגו משה ומשפחתו נשארו באגדיר.

באחד הימים הראשונים של עסקיו המשגשגים עם צבא־צרפת, הגיע יגו משה לאחד המחנות באזור, ובהיכנסו למחנה צבאי לשם סידור עניני־אספקה, נתקל בקצין צרפתי צעיר. בראותו את יגו משה היהודי, קרא הקצין: ״יהודי, ברא תראה מה עשו הערבים לאחים שלך בפלסטין״.

יגו משה נדהם תחילה מערנותו של הצרפתי, אך הוא החליט לנסות ולהבין מהי כוונתו. הקצץ שישב אותה שעה על כיסא וקרא עיתון צרפתי הצביע על כתבה מתוך העיתון ואמר בליגלוג כשהוא עושה תנועת־שחיטה בכף ידו על צוארו הוא: ״הם שחטו את היהודים בחברון״ יגו משה, הנדהם מסיפורו של הקצץ האנטישמי, נשאר פעור פה ולא ידע כיצד להגיב, אך הקצץ הצרפתי ניצל את מבוכתו זו והוסיף להציק לו: ״טוב עשו הערבים, צריך לשחוט את כל היהודים״. יגו משה פנה והתלונן על הקצץ בפני מפקדו ולמחרת הועבר הקצין למחנה אחר לאחר שהועמד לp־משמעתי. יגו משה החליט לספר על תקרית זו לראשי הקהילה, ולברר מה מידת האמת שבסיפורו של הקצץ הצרפתי. עד מהירה התברר לו שאכן יהודים רבים נטבחו בעיר חברון ובירושלים על־ידי הערבים בחורף של שנת 1929. רבים קראו על כך בעיתונים הצרפתיים והתאבלו מרה על קורות אחיהם בארץ הקודש שאותה הכירו רק מן התנ״ך.

אנטיפה ובזו-מקורות שונים

מעורבות של שגריר צרפת.

משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg

משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg

במכתבו של שגריר צרפת במרוקו M.De.Veroullet ב-13 בדצמבר שנ 1880 לדרומונד האי שכיהן בתור זקן הסגל הדיפלומטי במרוקו, עומד על הפער בין ההצהרה הליברלית של הסולטאן, שהוקראה על ידי הווזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש בוועידת מדריד ב-26 ביוני האחרון, ובין המציאות בארצו.

כשמספר הרציחות של יהודים על ידי מוסלמים באזורים הפנימיים של מרוקו הולך וגדל. בין המקרים שהובאו לידיעתו מזכיר גם את האירוע באנתיפה, ומוסיף כי משפחת הקורבן עוד לא קיבלה פיצוי.

מטרת פנייתו להציע כינוס כל נציגי החוץ במרוקו, כדי להגיע להחלטה משותפת על האמצעים עליהם לנקוט כדי לעצור מצב זה, המחמיר מיום ליום. 

בהקשר למכתב זה יש להעיר כי במשך 16 שנים מביקורו של מוטיפיורי במרוקו, כלומר משנת 1864 עד 1880, הגיעו ידיעות לאירופה על 307 יהודים שנרצחו במרוקו. יש להניח שהמספר גדול יותר, כי לא על כל הנרצחים במקומות נידחים דווח. שנת השיא הייתה כנראה 1880, ובשנה זו מצוי מידע על 200 יהודים שנרצחו על ידי מוסלמים במקומות שונים במרוקו. כך דווח על ידי " אגודת אחים " בלונדון.

המושל לא פוטר, ועל יהודי אנתיפה נגזרה גזרה חדשה.

התברר שעוד בשנת 1881 לא פוטר המושל ובוודאי לא נענש, ויהודי אנתיפה סבלו ממנו. מידע על כך הגיע ללונדון באפריל אותה שנה, והועדה המשותפת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות פנתה ב-29 באפריל 1881 לשר החוץ והודיעה לו כי הדיכוי של יהודי אנתיפה נמשך על ידי המושל שעדיין בתפקיד למרות הבטחת הסולטאן שיפוטר.

נוסף לכך הודיעו על גזרת הסולטאן המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי באנתיפה, כמו במקומות אחרים במרוקו. מטרת הפנייה כרגיל ששר החוץ יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושאים אלה. ואמנם ב-20 במאי העביר משרד החוץ לדרומונד האי תמצית המכתב של האגודות הנ"ל.

שר החוץ הורה לו שידווח על התנהגותו של המושל, והנושא השני יובא לדיון בפני הסולטאן.

יזמותיו של השגריר הבריטי.

לאחר שלושה ימים כתב משרד החוץ לוועד שליחי הקהילות על פעולותיו של השגריר הבריטי במרוקו בנושאים שהוזכרו לעיל.

1 – דרומונד האי עמד בקשר תדיר עם ראש הווזירים ועם מהווזיר לענייני חוץ בקשר לרצח היהודי על ידי המושל של אנתיפה. למרות שהובטח לו כמו לנציגים זרים אחרים בטנג'יר שהמושל ייאסר, ייענש ויינתן פיצוי ליורשים על הרכוש שהוחרם על ידי המושל, וכן דמי כופר על הרצח, ההבטחות לא מומשו.

2 – בסוף אפריל התלונן דרומונד האי בפני וזיר לענייני חוץ, על העמדות המנוגדות שלו, שאמנם ציוה לשלם דמי כופר, ובכך אישר את אשמת המושל ברצח, אבל סירב לאשר פיצוי על הרכוש שהוחרם, עד שהאשמות נגד המושל יוכחו.

3 – בקשר לאילוץ היהודים לחלוץ נעליים ברובעים מוסלמיים : הוא מתלבט אם רצוי לנקוט עתה יוזמה לביטול הגזרה. לדעתו, אם יופעל לחץ על הסולטאן לבטל נוהג שהקנאים הקיצוניים הנהיגו ועומדים על ביצועו, אזי לא יוכלו לשמור על רכוש היהודים.

כלומר קיים חשש שהביטול יתנקם ביהודים שרכושם יהיה למשיסה על ידי הקנאים המוסלמים. אבל, להערכתו, במשך 12 החודשים האחרונים הפרעות הן פחות שכיחות מאשר לפני כן. ובהזדמנות הראשונה ימליץ בפני הסולטאן על ביטול הגזרה.

תשלום כופר דם ופיצוי על החרמת הרכוש של דהאן, המושל לא פוטר ולא נענש.

למרות סירובו של הווזיר לשלם פיצויים, הורה לו הסולטאן לשלם. כך עולה ממכתבו של ה. וייט ב-2 ביוני לשר החוץ. הווזיר הודיעו ביום הקודם כי צווה על ידי הסולטאן לשלם לבנו של הנרצח משה דהאן, 3700 דולרים בתור דמי כופר ופיצוי על הרכוש שנלקח על ידי המושל מאביו. וייט העיר כי למרות שסכום זה נמוך מזה שהוצע על ידי דרומונד האי ועל ידי המושל, המליץ בפני הבן לקבלו.

פיטורי המושל והענשתו : וייט הזכיר את ההבטחה הפורמאלית שניתנה לשגריר הבריטי בפקודת הסולטאן כי המושל יפוטר וייענש בהתאם לחומרת המעשה, מיד כשהתנאים יאפשרו זאת. הדבר טרם נעשה, ועומד על חשיבות הביצוע כדי שמושלים אחרים ישמעו וייראו מלעבור פשעים כאלה.

משה בן דהאן הודיע לכותב שהוא עומד לעזוב את טנג'יר ולהתיישב בדמנאת עם משפחתו, כי חושש לחזור לאנתיפה כל זמן שמושל זה מכהן. הווזיר מתבקש לתת למשה  המלצה למושל דמנאת ומכתב תקיף למושל אנתיפה בו הוא מצווה עליו לעזור לו בחיסול עסקיו במחוזו, והעברת רכושו לדמנאת. על המושל לקבל אחריות אישית לכל נזק או פגע שייגרם לו או לרכושו.

המשפט העברי קהילות מרו- מ.עמר

טופס תקנה שהמוכר קרקעותיו ולא סלקה האשה שעבוד כתובתה מהם, או יש ב״ח עליו ורוצה לגרשה שידירנה הנאה.המשפט העברי

נ״א.

עוד תקנו החכמים השלמים מהם נ״נ ז״ל, ומהם אשר הם חיים עדנה אל יחסר המזג, על ענין הלוה שמכר קרקעותיו ואח״כ גירש את אשתו. עם היות שמן הדין גובה מן הלקוחות, ואינו צריך הבעל להדירה הנאה. דלא אמרינן שצריך הבעל שידירנה הנאה, זולת בערב דכתובה, ואם לא היה הבן ת׳׳ח, וגם כן לגבי הקדש. אמנם בענין הלקוחות, אין צריך להדירה. כמפורש בדברי עמודי ההוראה, ה׳׳ה הרי׳׳ף והרמב״ם והרא״ש זלה״ה, ועיין בלבוש הבוץ ס׳ ק״ב סעיף! ז׳ ח׳. ובראות החכמים השלמים, דבכל יום ויום הרבה מן האנשים הם עושים תחבולות והברחות, על הלקוחות, ועל בעלי חובות, לגרש נשותיהם, ואח״כ מחזירין אותן. לכן תקנו תקנה הגונה וישרה, שהבעל אם יגרש את אשתו כשמכר קרקעותיו קודם, ולא סלקה האשה שעבוד כתובתה מעליהם, או אם יש עליו בעלי חובות, אף אם יהיו מאוחרין, צריך שידירנה הנאה שלא להחזירה עד יפרע ללוקח ולב״ח. ועם היות ששמענו שהחכמים השלמים הקדמונים נ׳׳נ ז״ל, תקנו תקנה זו הנז', קיימנו אותה אנו החתומים בחדש ׳אני ׳לדודי ׳ודודי ׳לי, בשנת ומוצא שפתי לא אשנ״ה ליצירה פה פ׳אס יע״א, ולקיים כל דבר כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, וכדי שלא יפסידו הלקוחות וב״ח. ח״פ בעישור אחרון לשבט שנת ה׳ צבאות יג״ו עלינו אכי״ר, ושריר ובריר ובהיר וקיים. וחתו׳ עליה החכמים השלמים, הרבנים המובהקים, כמוהר׳׳ר יהודה עוזיאל, וכמוהר״ר סעדיה ן׳ רבוח, וכמוהר״ר יצחק אבן צור, וכמוהר׳׳ר שמואל אבן דנאן זלה״ה.

שבט שס״ג -1603

נ״ב.

טופס תקנה, שכל משכונה או מכירה, העשויה ע״י סופרי ישראל, שצריך שתעשה  ג״כ בערכאות. ויכתוב הסופר שהיא היא, וישלישוה ביד נאמן. וככלות הזמן, יחדש אותה בדיניהם. ואם לא יהיה כאן הממשכן, יעשו מכר ע״ג המשכונה בדיניהם. וכן לעשות צודא״ק בדיניהם. וכן השותפים בקרקע, יודו זה לזה עאקד לאיקרא״ר. וכן השוכר הקרקע, יודה לו שכירות בדיניהם, וכופין ע׳׳כ האמור.

נ״ג. עוד תקנו החכמים השלמים הקדמונים נ״נ זכר כולם לברכה, לתועלת ב״ח. להיות שכמה אנשים ונשים, ממשכנים קרקעותיהם, או מוכרין אותם לישראל. וקצת הם עושים בערמה, לכתוב עליהם קצת עאקוד בערכאות הגוים, לגוים אלמים, וכדומה. וקצתם הם עליהם חובות באמת, ובדיני או״ה, אם יוציא הישראלי שום משכונה שיש בידו בעדי ישראל או המכירה, לא שוה כלום לפני השופט שלהם. ונמצא ב״ח מפסיד את חובו, לכן תקנו החכמים השלמים ז״ל, שכל משכונה או מכירה, שתעשה בסופרי ישראל, אף אם לא היה תנאי ביניהם שיעשה לו כמוה בערכאותיהם של גוים, עכ״ז מחוייב הוא מכח התקנה, שיודה לו משכונה או מכירה אחרת כמוה בעש״ג. ולשיכתוב המשכונה הממשכן בעש״ג, מלבד שיכתוב הסופר בשטר המשכונה, שהמשכונה הכתובה בדיננו, והמשכונה הנעשית בערכאותיהם, הכל דבר אחד. ועכ״ז ישלישוה ביד נאמן, וכשיכלה הזמן הכתוב בה, יחדש אותה הממשכן הנז׳, הן איש הן אשה. ואם לא היה מצוי הממשכן הנז', או הממשכנת הנז׳, אם יראה לשליש או לב״ד, אשר יהיו בימים ההם, שיעשו מכר ע״ג המשכונה בדיני או״ה, הטוב בעיניהם יעשו. ותהיה מונחת ביד שליש, או ביד ב״ד, לענין אם יצאו ב״ח גוים על הישראלי הממשכן, יותן האלעק״ד הנזכר ליד נאמן, להראותו להשופט לעשות בו משפט דתם. וכל זה יובן בעק״ד המשכונה, או בעק״ד המכירה, שנעשה להבטחת המשכונה. אמנם במכר גמור יטול האלעק״ד הנזכר, הלוקח הנז׳, ואם לא ירצה הממשכן, או המוכר, להודות עאק׳׳ד בעש״ג, יאסר בבית הסוהר, ולא יצא משם יומם ולילה ולא בשבתות וי״ט, עד שיודה העק״ד הנז׳. זהו מה שתקנו החכמים השלמים נוחי נפש, זכר כולם לברכה.

וגם אנחנו זה כמה ימים ושנים, הלכנו בעקבותיהם, וראינו ג״כ להוסיף על התקנה המי, שכל מי שיאמר לחתנו שיודה צודא״ק בעש״ג, אף אם לא היה תנאי ביניהם בשעת השידוכין. אם החתן גברא אלמא ומוכן לצאת מהיבשה אל הים הגדול, לפי ראות ב״ד אשר יהיו בימים ההם, אף אם יהיה נשוי, אם יתברר לב״ד באמתלאות מוכיחות שהוא פוער פיו לבלי חוק, ורוצה לצאת לתרבות רעה, יש בידם לכופו עד שיעשה הצודא״ק הנז׳, ולתתו ביד שליש. וגם כן אם יהיו שותפים אחים, או שאר אנשים, בקרקע א׳, ויאמר א׳ לחבירו שיודה לו שטר הודאה בעש״ג על הדרך הנז׳.

נ״ד. עוד תקננו, שהמשכיר קרקע לחבירו, וחושש המשכיר שמא היום או מחר יקום השוכר עליו כאריה, או בע״ח של השוכר הנז׳ מאו ׳ה, ויאמרו שהקרקע הוא של השוכר, יען שהוא דר בו. ומטי היזקא למשכיר, דבעי למיחת לדינא ודיינא דילהו. לכן תקננו ג״כ אנו החתומים, שאם יראה לב״ד אשר יהיו בימים ההם, שיכתוב עליו השוכר עאקד בערכאותיהם מהשכירות. שמחוייב השוכר לעשות כן, ואם לא יאבה לעצת ב״ד ולמאמרם, יצא יצא אף בימי החורף. ולקיים כל דבר. ח״פ בעישור אחרון לשבט, שנת ויבוא בגש״ם לנו לפ״ק פה העירה פ׳אס יע״א.

נ״ה. עוד הוספנו אנו החתומים בתקנה הנז׳, ששום בר ישראל אשר ימשכן שום קרקע לחבירו, ויודה לו משכונה בעש״ג, וידור בו בעל הקרקע. שצריך לכתוב לו שטר שכירות בערכאות על הזולת, לא על בעל הקרקע. שכפי דתם, אם לא יהיה עאקד שכירות על הזולת ביד הממשכן, וידור בו בעל הקרקע, תבטל האליחאזאר שביד בעל המשכונה. ולכן תקננו ג״ב התקנה תוספת זה. ולראיה ח״פ בזמן הנ״ל וקיים שנית. וחתום הרב כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה.

וס״ל כתוב ומ״ש בעשיית הצודאק, סכום הצודאק יובן לפי ראות ב״ד אשר יהיו בימים ההם. ולראיה ח״פ. וחתומים הרבנים כמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

ניסן שס״ג

רבי עמנואל ( בן מנחם ) סירירו הראשון-חיים בנטוב

רבי עמנואל ( בן מנחם ) סירירו הראשוןאלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

גדל אצל דודו רבי שאול, הוא לימדו, סמכו והדריכו בהליכות הנהגת הציבור, ובזמן היותו אב בית הדין, שימש ר׳ עמנואל עוזרו הראשי. בסוף ימיו מינה ר׳ שאול את רבי עמנואל לדיין בבית דינו, ושם שירת אחרי פטירת ר׳ שאול דודו עם החכם ר׳ סעדיה בן ר׳ שמואל דנאן, אב בית הדין, ועם ר׳ יצחק הצרפתי בן ר׳ וידאל השני. וכשנפטר ר׳ שאול בשנת תט״ו המשיך ר׳ עמנואל את משרתו כנציג המשפחה בבית הדין.

ממנו ואילך העמידה משפחה זו בכל דור ודור עד סוף המאה העשרים חכמים ודיינים גדולים שהנהיגו את הקהילה בכישרון רב. דומה שבצדק נגדיר לשושלת חכמים מנהיגים זו ותולדותיה, שאנו מעלים כאן, ביוגרפיה ייחודית, הן מצד חכמתם בהלכה והן מצד כושרם המנהיגותי, והימצאותם ברצף דור אחר דור.

ר׳ עמנואל הראשון היה יד ימינו של אב בית הדין ר׳ סעדיה בן תאן. הוא היה מזכיר בית הדין. ההתכתבות של בית הדין הייתה נתונה בידיו. הוא ניסח את המכתבים וענה על שאלות הבאות לפני בית הדין. היה כמעיין המתגבר, למד הרבה מדרך הנהגתו של דודו ר׳ שאול, וצבר ניסיון בניהול בית הדין. הוא כתב התשובה על שאלת ר׳ יעקב סספורטש, וכתב תשובה חריפה על מכתבו הבוטה של ר׳ יעקב, עד שר׳ יעקב פירקה לסעיפים וענהו על כל סעיף וסעיף. ויש ממנו פסק דין שהוא חתום עליו משנת תל״ד. ר׳ עמנואל היה עד לחילופי שלטון, הוא ראה כיצד הדילאים יורדים מהבמה ומתחילה שושלת העלוויין. בימיו היו מהפכים, מצד אחד בשנת תכ״ה נודעה משיחותו של שבתאי צבי, שאין התייחסות אליה מצד רבני פאס, ומצד אחר בשנת תכ״ד בא ראשון העלוויין מולאי רציד ואחיו מולאי ישמעאל שהיה ״כליפה״ שלו במכנאס. ר׳ שמואל דנאן בעל דברי הימים כותב:

בא מולאי ארציד ובלילה פתח לו השר קאייד רזוק שער א׳ מפתחי העיר הנק׳ באב אלבוזאת ונכנס למללאח בלילה לחצר יהודה מנסאנו… ולקח את מוחמד דרידי והרגו, ושהה בפאס ג׳ שנים, והיה בימיו שבע גדול ושפע רב והברכה שרויה בכל מעשה ידי אדם, אח״כ הלך מו׳ ארשיד לעיר זאווייא שהיה בה הפוקה [המושל] מחמד אלחאג׳, והכניעו עד עפר, וליהודים שבזאווייא נתן זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר, והוציאו מה שיכלו להוציא והניחו כל רכושם שם. והם היו אנשים עשירים ולקחו מה שהיה להם מכסף וזהב, ובאו לפאס, ואח״ב שרף המלך את כל העיר זאווייא, והיה זה בשנת תכ״ח. אח״כ הלך המלך למראכיש להלחם עליה ושם קרתה לו תאונה, שרכב על סוס, והלך הסוס בין עצי היער ונכנס ענף אחד בראשו של המלך ופגע במוחו והרגהו והיו ימי מלכותו כשש שנים ומחצה, ומת בש׳ תל״ב, ובא אחיו מולאי ישמעאל לפאס והמליכוהו עליהם אנשי פאס אזדיד ופאס אלבאלי, והלך למראקש להמשיך את המלחמה.

[1]          כל מעשיו של מולאי רציד נמסרו לד׳ שמואל דנאן כפי מה שסיפר לו זקן אחד גוי שמו עבד אלוואחד בוזובאע, ורשם את דבר ביאתו של מולאי רציד מפיו. ראה דברי הימים, בספר פאס וחכמיה שהדפיס ר״ד עובדיה, כרך א, עמי 46-44, ממלכותו של מולאי רציד. ואני מסרתי את עיקרי הדברים כפי מה שמסופר שם וראה גם ספר יהודי מרוקו של רוברט אסרף, הוצאת ידיעות אחרונות, עמי 32. אני סבור שחכמי פאס לא הגיבו על מעשה שבתאי צבי בשנת תכ״ה כי היו עסוקים במהפכה השלטונית שהעסיקה אותם ולא התפנו לדבר אחר.

כל המהפך הזה התרחש בימיו של ר׳ עמנואל הראשון, והוליד מן הסתם בעיות רבות בפאס. רבי עמנואל ור׳ סעדיה ן׳ דנאן ור׳ וידאל הצרפתי הג', שהיה דיין כבר אז במקום אביו שנפטר בש׳ תכ״א, פעלו להרגיע הרוחות. הרבה יהודים שברחו מפאס למקומות אחרים חזרו אז לפאס, ואנשי זאווייא כולם באו לפאם ואתם רבניהם, ר׳ מימון אפלאלו ור׳ יעקב סמחון, ונוצרו בעיות של קליטת היהודים החדשים בקהילה, והרבה עסקו החכמים בעניין הזה. ר׳ עמנואל טרח הרבה בעניין וכוחותיו תשו, ובשנת תל״ה כנראה נפטר. אחריו בא ר׳ מנחם סירירו בן דוד אחיו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר