ארכיון יומי: 18 באפריל 2016


תזכיר על שאלת ארץ ישראל מאת הר׳[ב] יעקב משה טולידאנו; יליד טבריה

העליה

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

על יסוד העליה של יהודים לארץ ישראל ותקוה להמשכתה והגברתה נוסדו הרבה תעשיות ובתי חרשת. ומוסדות וחברות שתופיות ובאנקים וחברות ביטוח. ונבנו בנינים רבים. ואם יהיה הפסקה בעליה. כל אלה יסבלו ויוגרם [וייגרם] נזק והרס כלכלי גמור. שתוצאותיו תהינה גם חוסר עבודה לאלה שהתיישבו בארץ. ולהתושבים הקודמים. כיהודים כערבים.

העליה לארץ ישראל. בשביל היהודים. איננה לאומית וישובית בלבד אלא היא חלק מן הדת. התורה והתלמוד מלאים מזה על החובה הקדושה והדתית שעל היהודים לעלות לארץ ישראל ולהתאמץ לבנינה. עד שאפילו בין איש לאשתו אם האיש רוצה לעלות לארץ ישראל. והאשה לא רוצה. יכול לגרשה וכן ככה הרבה דינים וחוקים בדת היהודים התלוים רק בארץ ישראל. ובחובת העליה אליה. ולכן. אם איזה ממשלה או עם יפריע בעד היהודים מלעלות לארץ ישראל הא. שהוא מכריח אותם לבטל את הדת. ולהעבירם עליה.

הערת המחבר –  הרב טולידאנו כנראה התכוון למשנה, כתובות יג, יא. המדובר שם בעלייה לארץ ישראל ובחובה על האיש והאישה לכפות על כל אחד מקרוביהם לעלות לארץ־ישראל. א□ אישה לא רצתה לעלות לאוץ ישראל, בעלה יכול לגרשה בלא לתת לה את כתובתה

פתרון

הבעיה הערבית היא אמנם בעיה קשה ומסובכת. לא מפני הבעיה בעצמה כי אם מפני ההתנגדות הקיצונית מצד הערבים. שאינם רוצים לשמוע על כל פשרה ופתרון צודק. בה בעת שמצד היהודים. מרכינים איזן לכל פתרון לבחון אותו. ולראות בו אם מתאים או לא מתאים. הקיצונים מצד הערבים. מצריכים את היהודים להיות גם הם קיצונים בתביעותיהם. ואמנם. בין הפתרונים שיש למצוא לבעיה זו. אם הצד שלישי שהיא הממשלה האנגלית וחבר הלאומים. יכריחו את שני הצדדים לקבלם. יש לי להציע.

בית המקדש או מסגד עומר. הדבר הגדול שהערבים דואגים לו בעתיד פן היהודים יקהו אותם מידם. יען כי גם לפי הדת היהודית. אין רשות ליהודי להיכנס לבית המקדש בטרם שיבוא הגואל המשיח ויטהר את הכהנים מטומאתם. הנה כל זמן שאין המשיח לישראל. אין לערבים לחשוש כלל ושנית כבר הנביא יעד. ׳כי ביתי בית תפלה יקָרא לכל העמים׳ לכן היהודים בעצמם משאת נפשם בעתיד שיהיה בית המקדש משותף לכל העמים. כי על כן הם יכולים לחתום חוזה עם הערבים שזמנו יהיה לאיזה מאות שנים. שאם גם יתרבו היהודים אין להם יותר מלבנות בית מקדש מעט ע״י הכותל המערבי. או באחת הפנות שבגבול בית המקדש.

הערת המחבר – מסגד עמר נמצא למעשה סמוך לכנסיית הקבר ולא על הר הבית, ששם נמצאים מסגד אלאקצא וכיפת הסלע, הקרויה בפי אנשים מסגד עמר, וטעות היא בידם. סביר להניח שהרב טולידאוו התכוון לכיפת הסלע, שכנראה גם בזמנו קראו לה מסגד עמר.

ישעיה נו, ז; ראו גם: חכם, עמי תקצט. כווות הפסוק שבית המקדש יהיה מקום תפילה לא רק לעם ישראל, אלא גם ל( ל העמים שיקבלו עליהם עול מלכות שחיוו.

קנטוניזציה

קנטון ערבי. קנטון יהודי. וקנטון יהודי וערבי. כלומר. ארץ ישראל. יכולה להתחלק לשלשה חלקים. חלק אחד כמו העיר שכם וגינין [וג׳נין] ונצרת ישאר לתמיד קנטון כלו ערבי. חלק אחד כמו הל אביב המושבות היהודיות. טבריה ומושבותיה קנטון כלו יהודי. וחלק שלישי יהיה משותף ערבים יהודים. בחלק המשותף הזה כדאי שהיהודים שיתישבו בו יחד עם ערבים. יהיו מבני העדות המזרחיות ובני צפון אפריקא שתרבותם ומנהגיהם מתאימים יותר את תרבות ומנהגי הערבים.  באופן כזה. העליה של היהודים לארץ ישראל. לקנטון המשותף תהיה מוגבלת באופן שהערבים וההודים [והיהודים] יהיו הבמספר [במספר] שווה. והעליה לקנטון היהודי תהיה בלי שום הגבלה. והעליה לקנטון הערבי תהיה אסורה. וכמו כן בנוגע לעליית מהגרים ערבים לקנטון היהודי תהיה אסורה. לקנטון המשותף יוכלו להחשב [להיחשב] הערים. ירושלם. חיפה. וצפת. הק[?]נינזיה [הקנטוניזציה] הזאת. תוכל להיות למשך 25 x שנים. ואח״ך [ואחר כך] התוצאות יודיעו לנו מה יוכל אז להיות שינויים אח״כ. ובכדי שקנטונינזציה [שקנטוניזציה] כזאת תוגשם בהחלט יהיה צורך להשתמש באמצעי האחד של החלפת תושבים כמו שנעשה בין יוון ותורקיא. היינו מעט התושבים היאודים [היהודים] שבקנטון הערבי. ינתן להם דמי בתיהם ויעברו לקנטון היהודי או לקנטון המשותף. ומעט התושבים הערבים שהם בקנטון היהודי ינתן להם דמי בתיהם ויועברו לקנטון הערבי או לקנטון המשותף.

שלטון עצמי לקנטון הערבי יהיה לו שלטון עצמי אוטונומי. ולקנטון היהודי כמו כן שלטון עצמי אוטונומי. ולקנטון המשותף. יהיה לו ג״כ שלטון עצמי של יהודי ערבי. וכלם תחת חסות הממשלה המנדטורית ופקוחה לכל נוסע מקנטון זה לקנטון אחר יהיה לו הזכות לישבל [להישאר] לא יותר משלֹשה חדשים. ולהחליף בכל שלשה חדשים את זכות ישיבתו.

עבר הירדן המזרחי. שעד היום כל תושביו ערבים. יש בו חבל בערך שמונים אלף דונאמים ממזרח לים כנרת השייך ליהודים של החברה פיק״א שקנה הבארון רוטשילד בימי תורקיה. חבל אדמה זו שקצתו בגבול סוריא ורובו בגבול עבר הירדן. יחשב לקנטון יהודי מיֻחד. שיוכל להתאחד עם טבריא. ובגליל התחתון שממערב הים כנרת להיות כלו לקנטון אחד יהודי. ואם יש עוד איזה אדמות השייכות לערבים עוד בתוך חבל אדמה זו יתנו להם במקומם אדמות אחרות בעבר הירדן שהיהודים ישלמו את המחיר עבורם.

לסוף הנני מאחל לועדה המלכותית שהשם הטוב ינחם בעצה טובה מלפניו לטובת ארץ ישראל ולטובת השלום בין תושביה. אמן.

סוף המאמר מפעמים 122-123- 

מעשה בנערה הצדקת-תיאור המעשה על ידי רבי דוד עובדיה זצ"ל

מעשה בנערה הצדקת

מתוך הספר " פאס וחכמיה " כרך א' עמוד 83סוליקה הקדושה

מעשה שאירע בנערה אחת צדקת שמה סוליקא חגיואל ואמה שמה פאדינא שמיתה על קדוש ה׳ שקדשה שמו הגדול ברבים בשנת צדק״ת פ״ק, וכן היה מעשה, העלמה הנז' עיר מולדתה היא טאנכיר, היא היתה כבת ארבע עשרה שנים, והנערה היתה יפה עד מאד, עלמה תופפה, צפירת פאר, בחירה מעלמות, יעלת חן, ופעם אחת היה לה סכסוך דברים עם אמה, והכיתה אותה, ולהשקיט ריב יצאה מפני אמה ונכנסה לחצר הסמוכה שהיו דרים בה הגרים ולא ידעה אמה מזה, ולעת הצהרים בבוא הגוי בעל החצר לביתו ושמו היה וולד לא דינא, וראה את הנערה יושבת עם נשיו והיא יפת תואר ויפת מראה, נתן עיניו בה לדבר עבירה והראה לה פנים צהובות, ודבר אליה רכות דברי פתויים ורצויים, ולא נשאה עיניה לראות פניו כלל והראה לה כלי כסף וזהב ומלבושי רקמה ומשי אולי תפותה לו ולהמיר דתה בדת מוחמד נביאם ולהיות לו לאשה, והיא האמינה באלהים, ובלעדו הכזיבה, ואמרה לו אין כה׳ אלהינו, ונביא האמת הוא מרע״ה, ואין לי להחליף דתי הקדושה והטהורה בשום דת בעולם, ולא הטית אוזן לרוב לקחו, וחלק שפתיו לא הדיחוה, וסגר הדלת בעדה שלא תברח מאתו לחזור לבית אביה, וכשראה הגוי שלא אבתה לשמוע אליו, בקש לה תואנה, והעליל עליה באמור שכבר המירה דתה אצלו ולא תצא עוד מאתו החוצה, והגיש משפטה לפני עורך דין וכתב עדויות עדי שקר שבפניהם המירה, דתה וקבלה את דת מוחמד, וצעקה הנערה ואין מושיע לה, והיהודים לא מצאו את ידם מקוצר יכולתם וחדלות אונם, כדי למלט את הרעיה, היתומה ויקרה, כי מי יעצור בעם פרא, וגדולי עיר טאנכיר ושופט ומושל העיר שלחו מכתבים והגידו כל אלה למלך מולאי עבד ארחמאן אשר היה בעת ההיא בפאס באומרם אליו שזאת הנערה עוברת על דת שהמירה דתה וחזרה וכחשה ברוחה ורוצה לחזור לדת ישראל ודינה במיתה, ומי יוכל להוציא משפטה לפועל זולת המלך, והאלפקי של המלך שמו בן ליאמאני אמר למלך לגזור אומר להביא לפניו את הנערה יפת העין, לדעת מה לעשות בדינה, וכן עשה המלך ויצאה הגזירה מלפניו להביא את הנערה אסורה ביד סריסיו, וגם שהמלך היה מלך חסיד וישר ורחמן, ומעודו לא עשה רעה ליהודים, ובזה לא היה יכול להתנגד לדתיהם, ובבואה לפני המלך נתן רשיון לאחד מסריסיו, אשר שמו וולד מנאנא, להמטיר עליה, נאומים ולפתות אותה בלשון רכה, או ליסרה בעינויים אולי תחזור בדבריה, והראה אותה כל חדרי זהב, ותועפות כסף נזם וחלי, צעדות ורדידים, טבעות לולאות, קשורים וצמידים, בגדי משי, ועדי עדים, שושנים ופרחים, וזהב פרוים, והבטיחות שאם כה תעשה להיות למלך לאשה, והיא עניה סוערה לא הלכו עיניה אחר בצע כסף, ולא בקשה תענוגים ומגדנים ומחמדי עין, ולא שמעה לקול מלחשים ומסיתים ולמדיחים לא הטית אזנה, ועודנה מחזקת בתומתה בדת משה וישראל, ולא נטמעה, ולא שינית דבריה כלל, וכל הימים שעכבוה אצלם והם מרבים עמה דברים רכים וקשים, והכו אותה במקלות ולא חזרה מדבריה, שוב מסרו אותה ביד האשד. המושלת בכל נשי המלך הנקראת בערבי (עריפת סולטאן) אשר היה שמה אלא באני, ובטרם ימלאו עליה את המשפט עינית אותה בשוטים והפחידה אותה בקול פחדים ואימות מות והביאה סיף שנון ומצוחצח, אולי ירך לבבה, ועשתה לה חבורות בידה בסייף, ושפכה דמה, ובכל זה לא הועילה ולא הטית אוזן לשמע שוא, עוד הביאה לפגיה נשים שהמירו דתם לפתותה ואמרו מה לך כל החרדה הזאת לא תהיה שוה לנו ובזה ערב לנו, והשיבה אותם, אתם וודאי מעולם אינכם ישראליות והורתכם אינה בקדושה ואני ישראלית גמורה לא אחליף ולא אמיר את דתי לעולם, ובכל זמן תפיסתה לא אכלה ממאכלם ובעת ההיא היה כמה״ר רפאל הצרפתי ז״ל שר וגדול ליהודים מטעם המלכות והיה לו יד ושם בחצר המלכות, וכל גדולי המלכות היו מיודעיו ומכיריו, והיה שולח לה בחשאי מה לאכול, ושוב ניתן רשיון לפקיד, בן נאני והביא שופט הגדול שבפאס אשר היה שמו בן עבד להאדי לדון את הנערה מה יהיה משפטה וחייבה מיתה, ולמרות רוחנו, ושברון לבבנו יצאה הגזירה מלפניו יתברך, וגזר המלך מולאי עבד ארחמאן שכפי דתם מחוייבת הריגה, וניתן רשיון מאת המלך למשחית, לחתוך את ראשה בסייף, והובלה האומללה למקום ההריגה בשחר ילדותה, ועשו זה בגלוי ובפרסום רב. ביום השוק מקום גדול ורחב ידים ששם נאספים גויים רבים, המון רב, והנערה לרוב צניעותה וכשרותה בעת שהפילה ארצה לשוחטה קשרה שמלתה בין רגליה שאם אחרי מותה תפרכס ברגליה ותעולל בעפר קרנה לא תתגלה עדותה לפני הגויים, ולא. יהיה כבודה לקלון, ואיש הדמים אחר שחתך עור בשר צוארה אמר לה אף בעת הזאת אם תאבה ותשמע לקולי ותחזור לדתינו יש רפואה למכתך, ואמרה לו בשמחה, ה׳ יחתוך את ידיו אם לא, יגמור את שחיטתה, ובחיבה יתירה אמרה שמעולם לא תעבור על דת משה וישראל, ומהאל לא הסירה תומתה, וכן עשה וגמר שחיטתה לעיני הגויים, וגוועה כארגיעה באין עוזר ותומך, ושבה רוחה אל האלהים, וקיימה מאמר חז״ל בפסוק ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, וביום ההוא היה, יום מבוכה ליושבי עיר פאס, ועבי שחקים זרמו מטרות עוז, ועלטה כסתה את פני כל העיר, ואף בזה לא שככה חמת הגויים, וסבבו אותה כדבורים, ולא שמו ידם לפיהם ורצו לעשות לה כליון חרוץ, ופה אל פה יביעו אומר לשרוף גוויתה, ואלו מצאו לספות גם הנפש עם הבשר, והחכם ר׳ רפאל הנד לבש עוז ועוצמה והזיל זהב ונתן שוחדות לגדולי המלכות למלט את גוויתה, ויצא למקום אשר בו גויתה ואתו עמו משרתיו גוים וכדי להפריד חבילת הגוים מעליה היה מפזר מטבעות כסף לרוב בקרקע וכל עריצי ופריצי הגוים שהיו מקובצים נתנו דעתם לקבץ הכספים והם נטלו את גויתה והביאוה לתוך האלמללאח, והיונה מהומה גדולה בעיר וכל היהודים רגזו תחתיהם, קול שאון בעיר, וכל העיר רעשה וגעשה, והיו דלתות הא למלאת סגורים, והעלו את גויתה מקיר החומה והורידוה להאלמללאח, והיה פחד גדול ליהודים אולי ירדפו אחריהם הגוים הפראים האכזרים העריצים ויקחוה מידם להפק זממם, והביאו את גויתה לרחובה של עיר ועשו הספד גדול אנשים ונשים וטף, והיתה בכל העיר אסיפת אנחות ונאקות ומלא קריאות הוי אוי ואבוי. ואיש אחד העיד שבעת שהורידו את גויתה מקיר החומה ראה צווקת תלתלי שערות ראשה הצהובות גדולים ויפים למאד, ואחרי ההספד הביאו אותה אל מנוחת עפרה, אשריה ואשרי חלקה, מי יבוא לנו תמורתה, ראה מה נורא המחזה הזה, מי יוכל לעמוד בנסיון גדול כזה, ולזכרה כל פה תתלה ישמיע, לא קמה עוד כמוה. עליה נאמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, זכותה תעמוד לנו ולכל ישראל, וכמעט שכל היהודים היו מזכירים את שמה אחרי פטירתה בתואר (לאלא סוליקא) ופירוש מילת לא לא בעברי היא אדונתי, שכל יהודי המערב אומרים תואר זה לישמעאלות, ובאה בחלום לילה לת״ח א׳ ואמרה לו אני ברחתי מתואר זה ואתם אומרים לי תואר זה, ומן הוא והלאה פסקו מלהזכירה בתואר זה, ומתחילה נקברה בבית החיים הישנה, ובשנת תרמ״ד כשגזר המלך מולאי אלחאסאן לפנות הקברות ממקומם נתגלגלו עצמותיה הקדושות וקברו אותה אצל הרה״ג מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל הוא המקום אשר היא קבורה בו ביום הזה, ושמענו שבעת שפינו עצמותיה הריחו בהם ריח מור. תנצב״ה.

רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880-אליעזר בשן

תגובת יהודי לגרסה המוסלמית על הרצח.פאס -שער הקסבה

במכתב לא חתום, כנראה מחשש עינא בישא, דה – או דחו – הכותב או הכותבים את האשמה שרציחתו של אלעלוף היא נקמה על רצח בדוי על ידי יהודי בעל חסות. וכך נאמר שם :

באמצעות שמועות כוזבות ניסו השלטונות למעט ברושם המכאיב שהרצח של אברהם אלעלוף גרם במרוקו ובאירופה. הם שלחו מכתב חוזר בו נאמר שאלעלוף גרם למותו על ידי שאיים בסכינו על מוסלמים. אבל עדים יהודים שהיו במקום מסרו את הגרסה הבאה :

מספר אנשים שגרים קרוב לפאס, ראו מוסלם רץ מאזור שער העיר ואחר רץ אחריו וצעק : תיפשו אותו, הוא בורח. הבורח נתפש על ידי יהודי שהצהיר שהנ"ל בן חסותה של צרפת ושירת שבע שנים בצבאה. מוסלמים שראו יהודי התופש אחד מבני דתם, פצעו את היהודי, וגם המוסלם בצורה קלה.

משרתי המושל הביאו את המוסלם לחצר, ומפחד שאשמתו תוכח, תפש את הכובע השחור של יהודי שעמד שם במקרה, חבשו וקרא : אתם עומדים לצד היהודים, אני רוצה להתייהד. נוצרה מהומה והיהודי שתפשו, כמעט מת ממכות, הובל על ידי יהודים לבית סוהר שמוך כדי להצילו מההמונים התוקפים.

אלה צעקו ששפיכת דמם של יהודים היא חוקית. יהודים עוברי אורח הותקפו, ביניהם האיש הנכבד אברהם אלעלוף. ההמונים השליכוהו לארץ, שפכו עליו נפט ונשרף כשעדיין היה חי. גרסה זו דומה למסופר במכתבם של חכמי פאס ופרנסיה לכל ישראל חברים הי"א באדר תר"מ, 12 במרס שנת 1880.

בהמשך המכתב האנונימי הנ"ל, יש ביטוי לחשש שמא החסות שיהודים נהנו ממנה תופסק, וכתוצאה מכך, יורע היחס של המוסלמים כלפי היהודים כשגם עתה מושפלים וסובלים מפגיעות. ומתוארים יסוריו של יהודי שהוכה עד מוות, לאחר עלילה.

אנו חשופים עתה לסכנות גדולות יותר כי הופצה שמועה שהקונסולים האירופים יפסיקו להעניק חסות. כאן בפאס אין קונסולים זרים והמוסלמים מבזים אותנו, מלקים ומייסרים. מוסלם רשאי לתפוש, להעליב ולהכות יהודי בפומבי, ואחר כך להביא עדי שקר שיעידו כי היהודי הוא האלים וכי הוא פגע או קילל את המוסלמי.

במקרה כזה היהודי מולקה, נגרר לכלא, מעונה ומשלם קנס. בשנה זו הולקה יהודי עד מוות, כי איים על מוסלם שחייב לו כסף ולא שילם, ושיתבענו בבית המשפט. למרות שהנושא נדון בבית המשפט המקומי, לא קיבלה האלמנה כל פיצוי, כי עדים מוסלמים סירבו להעיד לטובתה. אנו מבקשים לא לנטוש אותנו בזמן שאנשים חסרי אחריות מאיימים על בתינו וחיינו.

הסולטאן ציווה להעמיד לדין את הרוצחים. אלא גם אלה אשר ליבו את רוח הנקמה. רבים נאסרו ומפקד הצבא בעיר סולק. המפקד החדש קיבל הוראה לשמור על המללאח, ומשפחת הנרצח קיבלה כ – 80 לי"ש.

לסיכום, כאמור יש שתי גרסאות סותרות לרקע על רציחת אברהם אלעלוף, היהודית והמוסלמית. בשתיהן יש הבדלים בפרטים. לא רק לגבי גילו של הקורבן, אלא גם בפרטים אחרים, כמו בהנחה שהוא נשרף בעודו חי, או שהושלך לאש לאחר רציחתו.

כדרכם האשימו המוסלמים את היהודים, גם כשהם היו קורבנות של האלימות. המקרה הזה אופייני למצבם של יהודי מרוקו שמשענתם הייתה האגודות היהודיות כל ישראל חברים ו " אגדות אחים " בלונדון, הנציגים הדיפלומטיים ובייחוד בשגריר בריטניה, שמעמדו אפשר ללחוץ על השלטונות לתשלום פיצויים.

אבל ניכרת אצלו גם ביקורת על היהודים בעלי החסות, הגורמים צרות לאחיהם. האירוע שלכאורה נוגע רק לרציחת יהודי אחד, חרג מעבר לטרגדיה האישית, שהרי כאמור נרצחו יהודים רבים העיר ובדרכים בשנים אלה במקומות שונים במרוקו, כולל בפאס.

במקרה זה, מעורבותו של יהודי בעל חסות, היוזמה לתפישת מוסלמי והשימוש בנשק על ידי יהודי, כל הגורמים האלה חברו יחד כדי לשוות לאירוע זה את המימד הציבורי, ומה גם שמהמקרה נוצל על ידי המצדדים בהענקת חסות ליהודים כדי להמשיך ולהרחיבה, לשם שמירה טובה יותר על חייהם ורכושם של יהודים.

סוף הפרק, 6 – רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880

דברי הימים של פאס-מאיר בניהו

דברי הימים של פאס

אחד מצאצאיו, רבי שאול אבן דנאן – תקכ"ג , מוסר שבידי המשפחה היו כמה מחיבוריו, שרבים אשר אתנו מכתבי ידו חידושים ופסק ופירושי פסוקים ושירים ערבים.

ואלה הם חיבוריו לסוגיהם :

1 – הלכה – רבי שאול אבן דנאן מזכיר בדבריו שהובאו למעלה, חידושים ופסקים. ידוע תשובתו בדבר האנוסים שנשאל מאת, נכבדי הקהל הקדוש מאלגה. ויש עניין בדעתנו על מעמדם של האנוסים. רבי סעדיה קובע, הדור הראשון היו אנוסים גמורים, והדורות הבאים אחריהם, בניהם ובני בניהם, כל זמן שהם נבדלים ונכרים שהם זרע ישראל נחשבים מרשעי ישראל ואינם משומדים גמורים וצד אנסות יש בהם.

רבי סעדיה תופס בחריפות כל פוסק התלמודיים ועל ההגיון ומעידה על גדולתו של מחברה. תשובה אחרת בעניין הקורא לחברו עבד נדפסה גם היא. תשובות אחרות נדפסו בספר " פאר הדור " להרמב"ם. רבי סעדיה אף אסף וערל את תשובות הרמב"ם בשנת רל"ד – 1474.

2 – פרשנות – רבי שאול אבן דנאן אומר, שרבי סעדיה חיבר פירושי פסוקים. ידוע פירושו על הפרק " הנה ישכיל עבדי " ( ישעיה, נג ) שיש בו כוונה פולמוסית נגד הנצרות, שמפרשת את הדברים על משיחה. רבי סעדיה אבן דנאן אומר, שהפרשה , כוללת מאורעות חזקיהו ורומזת למלך המשיח.

3 – לשון ודקדוק – " אלצ'רורי פי אללג'ה אל ערבייא " – ההכרחי בלשון העברית. החיבור נמצא בכתב יד באוקספורד. הוא נשלם באחר עשר בניסן שנת רל"ג – 1473. וכן הגיעו לידינו הערות בדקדוק, אף הן בכתב יד אוקספורדי, שנכתבו בשנת רמ"ב. ספר גדול וחשוב הוא " ספר השרשים ", כלומר, מילון השפה העברית וביאור בערבית, נשלם בעשרים ותשעה באב 1468.

הוא כתב גם מאמר על " פירוש האותיות וצורתן ", שבו מדובר על כל האתיות אחת אחת לדרוש טעם כל אות וצורתן והרמז הגנוז בה. המאמר נדפס אבל לא בשלמותו, רק עד אות ע'. וכנראה הוא המאמר על אלפא ביתא שבכתוב יד אוקספורד שנכתב בניסן שנת 1476.

חיבורו הגדול והעיקרי הוא ספר הערוך, שהיה לנגד עיניו שלרבי אברהם גבישון, המעיד שהמחבר לא הניח מקום בדברי חכמינו, שלא השתמש בו לחיבור הספר. הספר נכתב בערבית ולא הגיע לידינו, וכבר אמר רבי שאול אבו דנאן, ספר הערוך לא זכינו ואלא ראינוהו..אולי נאבד הספר ההוא בטלטול אבותי נוחי נפש, מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר או כיוצא מתהפוכות הזמן.

באמת נשאר הספר בן ןהראן ושם ראהו רבי אברהם גבישון, גם המגיה של ספר " יבין שמועה " לרבי שמעון בן רבי צמח דוראן, שהיה אף הוא באלג'יר, אומר : הרב בן דנאן ז"ל בספר הערוך שחיבר בלשון ערבית.

אפשר שפירוש מלים זרות במדרש רבה שלו, הנמצא בכתב יד אוקספורד, יש לו שייכות לספר זה.

4 – שירה ופיוט – רבי סעדיה היה מגדולי משוררי ישראל בספרד בתקופתו. הוא חיבר שירי קודש, שירי תוכחה, ושירי אהבה, וכן מאמר " פרק בסוד השיר " שנכתב בעברית. הוא נמצא בכתב יד בפאריס. בראש המאמר נמצא שיר זה :

פרק בסוד השיר אני יודע / ומלמדו אל כל אשר שומע

כי זה רצון לבי וזה חפצי לא / שירי כמו הוגרס אהי מונע

המאמר נכתב כהקדמה לספר השרשים הנ"ל ונדפס על ידי נויבויאר. הוא כולל, פרק בתנועות, פרק בחריזה, פרק במשקלי השירים. שיריו שלרבי סעדיה לא נאספו. רבי שאול אבן דנאן מזכיר שבידי המשפחה היו שירים ערבים, שלו. רק מעט משיריו נדפסו.

באחד השירים הוא מרבה להפליג בשבח השירה ומעלותיה. הוא רואה בשירה מעין נבואה, השורה על המשורר ממרום :

מי הוא אבי המשוררים אם תדעו

אחי ואי מזה חרוזים באו ?

אולי נביאים הם ואם הם הללו

תורת ה' באמת נבאו.

הוא שר גם שירי אהבה, שרבי אברהם גבישון מסתייע בהם להוראות שגם חכמי ישראל לא ראו פגם בשירים כאלה.

רבי סעדיה לא החשיב את המשקל והקצב, שכפו על הלשון עברית דונש בן לבראט ואחרים. לדעתו המשקל כובל את כוח היצירה של המשורר. רבי סעדיה חיבר שיר גדול " בשבל מורה הנבוכים ומחברו ז"ל ולגנות הפתאים המשיבים עליו לפי מחשבתם בלי דעת וראיתי לכתבה פה כי בו תפארת ושכר וגמול.

שיר גדול אחר על סדר המשנה ופרקיה נדפס ב " עומר השכחה " לגבישון ושנית עם תיקונים והגהות מאת רבי יצחק מרעלי, שחיבר שיר לכבודו של רבי סעדיה :

ברמון צף אורו / ושפט את דורו

עד כי מעירו הדפוהו נוצרים

וחיבר פירושים וספר שרשים

לכל הניגשים לארבעה ועשרים

וגלה נעלמים בדברי הימים

ועשה מטעמים במשקל השירים

שירים אחדים שמשו דוגמא לרבי אברהם גבישון בחיבור שיריו. בכתוב יד אוקספורד 1492 נמצאים שמונה משיריו. בתים אחדים מהם נתפרסמו על ידי אידלמן. שירים אחרים נמצאים באוסף חיבוריו שבטריניטי קולג' בקמהרידג'.

5 – מאמרים היסטוריים – סדר הקבלה מרבי יהודה הנשיא ועד הרמב"ם. בראש הספר כותב רבי סעדיה על חשיבות לימוד ההיסטוריה וגם לענייני הלכה. בספר הוא מרבה להשתמש בספר הקבלה שלראב"ד, אבל בכמה מקומות הוא מוסר ידיעות שלא הגיעו אלינו ממקורות אחרים.

חיבור שני הוא סדר המלכים, שנכתב לבקשת אחד התלמידים בערבית. בחיבור זה הוא עוסק בהשתלשלות המלוכה בישראל עד הורדוס. החיבור הושלם בשנים עשר בתמוז שנת רמ"ה – 1485 – בגרנדה.

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

רבי שלום משאש - בול

פרק שמיני: כי תבואו אל הארץ בשנת תשל׳׳ד בזמן שרבנו עדיין היה מכהן כרבה הראשי של מרוקו, נפטר רבה הראשי של חיפה הרב הגדול מעוז ומגדול רבי יוסף משאש זצ״ל שהיה בן דודו. מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט׳׳א שמזה שנים תהה של קנקנו של רבנו והעריכו כסמכות הלכתית בלתי מעורערת, וכמנהיג בחכמה ובתבונה. הן דרך ספרו מזרח שמש שהוא ספר מלא וגדוש בחידושים עצומים ועמוקים בהלכות מליחה בשר וחלב ותערובות, ושם נושא ונותן רבנו כאחד מגדולי האחרונים, הספר הינו מיוחד במינו מבין הספרים שיצאו לאור בדורות האחרונים על ענייני איסור והיתר. וגם הכיר את קורות חייו של רבנו יחוסו וצדקותו. וכן שמע מרן הראש״ל על חברתו דובב שפתי ישנים ועל עשרות ספרים שערכם יש מאין בתוספות והגהות, ושמע על הנהגתו המופלאה ונשיאותו ברמה, תקיפותו וענוותנותו, ויחסיו המופלאים עם הצבור. גם ספרי הדיינים הרה׳׳ג רבי משה מלכה, והם שו׳׳ת מקוה מים, ושו״ת יחוה דעת לגאון רבי יצחק חזן שבהם מוזכר רבנו כמה וכמה פעמים בדחילו ורחימו, וכמה פעמים הובאו שם תשובות ופסקים בשמו, הוסיפו לרבנו שם טוב. דוגמא לזה מוצאים אנו בשו"ת יביע אומר חלק ה׳ שיצא לאור בשנת תשכ״ט (חחו״מ סי׳ י׳) שמרן הרב עובדיה יוסף משבח לרבנו עוד בטרם הכיר אותו אישית, כתוצאה מפסק שראה בשמו בשו״ת מקוה המים.

כל זה עורר בראש״ל התפעלות ללא גבול עד שאמר ״הנמצא איש כזה״ ובקשו לבוא ולכהן כרבה של חיפה במקום בן דודו. וכששמעו המועמדים לרבנות שהגר״ש משאש מעותד להגיש את מועמדותו הסירו את מועמדותם. רבנו אף הגיע לארץ ונפגש עם רבני ופרנסי העיר חיפה ודרש בה כמה וכמה דרשות. 

אולם תחושת האחריות שחש כלפי הקהילה במרוקו שראה בעזיבתו מעין כפיות טובה לאהדה ולהערצה שרכשו לו כל בני הקהילה למגדולם ועד קטנם, ובעקבות התנגדותם הנחרצת של בני קהילתו, בנוסף לשתי אישים שהשפיעו על רבנו שלא לנטוש את צאן מרעיתו במרוקו, הם שהכריעו את הכף ושכנעו את רבנו שלא לעזוב את מרוקו.

האחד: היה האדמו״ר מחב״ד, השני: הוא המלך חסן שביקש ממנו שלא לעזוב את מרוקו. האדמור מחב״ד כאשר נודע לו על הצעה זו, כתב ביוזמתו מכתב ארוך אל רבנו בכח׳ אלול תשל׳׳ד, שבו הוא כותב: שמתפלא הוא מה מקום למחשבה להעתיק מעירו למדינה אחרת, הרי רבים צריכים לו בעירו שהיא עיר ואם, וגם המדינות הסמוכות למדינתו צריכים להוראותיו – ובהתעוררות לעבו"י שהינו מעוררם. ועניי עירך קודמים, וכ״ש עניי מדינה שלימה, ובסגנון הידוע מקומך אל תנח. ובפרט שהנהגתו מצליחה, לכן גדול בטחוני שבודאי ובודאי ימשיך לנהל את קהילתו הקדושה והמדינה כולה, ויאריך ה' ימיו על ממלכתו, וזכות הרבים תסייעו. בברכת כוח״ט לכת״ר ולכל המסתופפים בצילו.

רבנו זצ״ל בתשובה למכתב זה כותב לאדמו״ר מכתב בר״ח חשון תשל׳׳ה שבו תוא מספר: שהאמת שבתחילה לא רצה בזה, אלא שלחצוהו ע״י מברקים ׳טלפונים רבים, אז חישב דרכיו, ללכת עם אשתו בתור תייר לראות הארץ שמעולם לא הלך בה, וכך היה, שהלך עם אשתו ונשתטחו על קברי האבות הקדושים – והתפלל וביקש שם שידריכוהו מהי הדרך הישרה בה צריך הוא לילך, ושנתקבל שם בזרועות אהבה ובידיים פתוחות, וכולם אמרו לו ברוך אתה בצאתך (ממרוקו) וברוך אתה בבואך (לישראל). וממשיך רבנו ומפרט את ספקותיו: שהרי נשארו במרוקו שמונה עשרה אלף יהודים במקום שלוש מאות ׳חמישים אלף שהיו שם, ויש חוסר בטחון ליהודים במדינה זו, כמו כן כבר הגיע לשנת השישים וחמש שהיא שנת הפאנסייא, ולאחר שהגיע מכתבך לאחר יוה״כ אורו עיניי, ומבקש הוא להודיעו מהי דעתו(דעת האדמו״ר) אחר כל זה.

התשובה למכתב זה נשלחה ע״י השליח הראשי למדינות צפון אפריקה ה״ה הרה"ח רבי בנימין גורודצקי זצ״ל שהגיע במיוחד למרוקו למסור את בקשת האדמו״ר שישאר על משמרתו, ולהיות בטוח שרבנו נשאר ולא עוזב, הוא ישב אצל רבנו כשלוש שעות ומיד טס בחזרה, רבנו נשמע להוראה זו ונשאר באותה תקופה לכהן כרבה הראשי של קזאבלנקא. (שמן ששון מחבריך ח״ג/ו9)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר