פרשת תינגיר 1944-1943- אלית שמלה
פרשת תינגיר 1944-1943
תינגיר הוא כפר ברברי השוכן בנָאָה גדולה ומבורכת ברקלי תמרים ובעצי הדר בהרי האטלס הגבוה שבדרום מרוקו, באזור ורזאזאת שבמחוז מראכש, כ־14 ק״מ מקניון טודרה, 172 ק״מ מוורזאזאת ו־350 ק״מ ממראכש.
בתקופת כהונתו של המרשל ליוyי(Lyautey), הנציב הכללי הראשון של צרפת במרוקו, נקבע מחוז מראכש, כמו מחוזות פאס ומכנס, כאזור צבאי, ובתינגיר הוקמה מפקדה של הצבא הצרפתי. עד הכיבוש הצרפתי חיו היהודים במזרח מחוז מראכש ובדרומו, אזור שכונה בלאד אַלְסִיבָא, הארץ החופשית, במידה מסוימת של חוסר ביטחון.
חבל ארץ זה היה בשליטה של שבטי ברברים שלא סרו למרותו של הסלטאן, שישב בשפלה, בבלאד אַלְמַחְ'זָן.
הם אמנם זכו לחסותו של הפאשא המרוחק במראכש, הגְלָאוִי, אולם הגנה זו לא יכלה להיות מוחלטת ולהינתן בכל עת ובכל מקום ברחבי המחוז. בכפרים המרוחקים נזקקו היהודים להגנה מקומית, ולמשל באַסְפַלוּ, 6 ק״מ מתינגיר, לא זכו כנראה היהודים להגנה, המלאח במקום נחרב לחלוטין בשנת 1919, והקהילה היהודית במקום חדלה להתקיים. אין תמה אפוא שיהודים באזור קיבלו את הצרפתים כמושיעים. יהודי מסקורה, כפר הסמוך לתינגיר, הביע את ההקלה שחשו יהודים בעקבות הכיבוש הצרפתי: ׳עם צרפת כל אחד מקבל את המגיע לו. צרפת שולטת בצדק׳. בכל כפר היה שיח׳ היהודים נציג הקהילה לפני השלטונות המקומיים, הצרפתים והכליפה, המושל המרוקני המקומי. בשנת 1930 מנתה הקהילה היהודית בתינגיר 730 איש, ובשנת 1949 -.634 ׳אליאנס׳ הקימה בקהילה בית ספר. הקהילה היהודית בתינגיר חדלה להתקיים עם עלייתם לישראל של אחרוני היהודים, 337 איש, במבצע ׳יכין׳, בשנת.1963
ראשיתה של הפרשה ב־8 בפברואר 1943, עם מינויו של הקפטן רובר שארייר (Charreyre) לראש הלשכה לענייני ילידים Bureau des Affaires Indigènes בתינגיר.
ב־9 בספטמבר 1943 באה קבוצת נכבדים יהודים מתינגיר לקזבלנקה כרי לבקש מוועד הקהילה בעיר לסייע להם להשתחרר מהגיהינום שכפה עליהם הקצין לענייני ילידים בכפרם, לחייב אותו להפסיק לאיים על הקהילה או להעבירו מתפקידו. הם מסרו למפקח על המוסדות היהודיים בנציבות הכללית ברבאט מכתבי תלונה, וביקשו כי ישלח אותם ל׳ועד לשחרור לאומי׳ באלג׳יר ולנציב הכללי ברבאט.
ואלה עיקרי הדברים כפי שהוצגו על ידי היהודים:
1 – שיח׳ היהודים בתינגיר הלך כמקובל אל הקפטן שארייר, הקצין החדש לענייני ילידים, כדי לברך אותו על הצבתו בכפרם. הקפטן סירב לקבל אותו.
- 2 – אחר כך קרא הקפטן הצרפתי לשיח׳ היהודי כדי להזמינו להשתתף במפקד לשם גביית המס הכפרי טֶרְטִיבּ. מס כפרי זה הוטל בשנת 1901 בידי המלך מולאי עבד אלעזיז על היבולים והמקנה (צאן ובקר). תודה מיוחדת לפרופ' יוסף שטרית על שסייע לי בתרגום המילים מערבית.
במעמד זה הורה הקפטן למחזן, שוטר מרוקני במשטרה המקומית, לשפוך על השיח׳ פח צבע.
3 – כעבור שלושה או ארבעה ימים, בוואדי שבו התקיים המפקד לגביית המס, שאל הקפטן שארייר את השיח׳ היהודי אם היהודים מרוצים מהשלטון החדש, והשיח׳ ענה: ׳אכן אנחנו מרוצים׳. בתגובה הורה הקפטן לשני מֻחזנים שהיו עמו לקחת את השיח׳ ולהטיל אותו לתוך מי הוואדי המלוכלכים, וכשהיה רטוב, הוציאו אותו וגלגלו אותו בחול, ושוב הטילו אותו למים ואחר כך לחול, כך במשך חמש שעות.
אחר כך קיבל השיח׳ היהודי את ההוראות הבאות:
א. חל איסור רשמי על כל יהודי, מבוגר או ילד, ללבוש לבן.
ב. חובה לצבוע את כל הבגדים, מהראש ועד הרגליים, מהכיפה(chéchia) ועד הנעליים ,(babouches belghas בשחור כאות אבל על השלטון החדש.
belghas נעליים מרוקניות מסורתיות בעלות קצה מחודד אופייני babouches: סוג אחר של נעליים מרוקניות; :chéchia הכיפה השחורה שחבשו יהודי מרוקו.
ג. כל הפרה של הוראות אלה תגרור כליאה בבית סוהר לשלושה חודשים.
- אחרי מתן ההוראות הושלך לכלא כל יהודי שנתפס לבוש בלבן ולו בחולצה לבנה בלבד, ובגדיו הלבנים הוחרמו. צעיר יהודי שבא מקזבלנקה לתינגיר, ושלא ידע את ההוראות החדשות, נאלץ בהוראת הקפטן שארייר להסיר מיד את חולצתו הלבנה והקפטן נתן אותה למוסלמי.
כשהתלוננו היהודים על הוראות אלה ענה להם שארייר: ׳אתם תשתחררו מהאבל רק כשהאמריקנים יפנו את מקומם שוב לצבא של פטן.
ספר מעשה נסים-יששכר בן עמי
זא ואחד צלטאן באס יבני לקסבא ובנא צור דלקסבא בנין חזק ואמיץ וטאח ג׳ פעמים בנאה וטאח׳ קאלולו ליועצים דיאלו האד לחאזא מא ידאויוהא גיר ליהוד הומא די יערפו סבא עלאס חתה תה תבניה ויטיח צאפד למלך עלא ד׳ מוסא ע״ה זאבו מן בוחלו והווא ע״ה כאן זקן ושבע ימים קאלו תעטיני סי ראי די האד צור די תה נבניה ויטיח. קאלו תעלם יא סידי באיין האד לבלאד הייא קדימא והאד למודע כאנת פיה מעדה דליהוד ודאבא עטיני לכדאמא דליהוד ועטיני למודע פאס נדפן האד לעדאם כן היה כאן יכזר ברוח הקודש ויקוללהום חפרו פהאד למודע יזבדו לעדאם וכן היה חתה די כמלוהא כאמלא וקאל חום לח׳ ללכדאמא רכבו לוח ורפד לחי קפיפא דטראב סבקהלהום ללוח וקאלהום בניו ובנאו וצבר צור מאבקאם טאח וקאללו האדאך צלטאן האד לביר די מא עמלת פייא האד לבלאד נסמיהא עלה יסמך סמאהא צור מוסא. והאגדאק תה נכתבו פלכתובות ופלגיטין יסם לבלאד הווא צור מוסא והאד סי די זרא ללמלך די כאן יבני צור ויטיחלו מא יבאנלכום חתה עזב היא הייא נית זראת פייאמנא האדי לחסבא די סת מניו ואחד לגוי מזווז ואחד נצראנייא ינגליזייא וזא לטרף דלמע־ רה די בוחלו ובנא ואחד דאר בנין חזק וטאחתלו וזאב מעללמין אוכרין ועאודולהא לבנין וטאחת ועאודולהא לבנין.
למררא תאלתא וטאחת חתה קאלולו למסלמין די סאכנין פלבלאד האד סי זראלך מן סבא יאכמא רפדתי לחזאר מן למערה דליהוד ומסא עזל לחזאר די רפד מן למערה רדהוט למודעהום ודבח טאור עלא לחכמים די מדפונין הנאך ורזע בנא ואוקפת דאר מה בקאת־ סי טאחת קלולנא באיין צאב סי יריעות דספר וצאב חיבור ושופר ומגילה ובורדו דלחכם והאדאך סי די צאב עמלו פואחד לבית מעזול וחדו ותה יסעלהא כול נהאר עלא זכות דלחכם והא הנא תה נתבעה עלא לחיבור באס יעטי־ הולנא לאיין הווא קאל ימסי יכצר עליה לפלוס וידפסו הווא ודי ינאי ע״ה מול למכפייא עלאס תסממא מול למכפייא תה יעאודולנא ראשונים מן גיל לגיל כאיין ואחד למודע תה יסמיוה ״אלמדיך בסלחא בלערבייא מדינא וכאן פיהא צלטאן וכאנו סאכנין פיהא ליהוד ומאזאל לעוד היום סוואק דליהוד ואחד למודע תה יסמיוה לחדאדא ואחד למודע תה יסמיוה לעטארא ואחד למודע תה יסמיוה לקיצארייא ואחד למודע תה יסמיוה זאמע דליהוד והנאך לחכמים מדפונין.
הנאך מערה קדימא מא ענדנא ביהא ידיעה לידיעה די ענדנא הייא תא יקולולנא ראשונים באיין נתגלה להם ר׳ דוד הלוי ז״ל בחלום וקל־ הום די מא יקדרס יזי ענדי לדרע יזי למואלין אלמדין ראה הנאך תה נקראו כאמלין פלישיבה דילהום ומאת למלך דלמדין וכאנת ״שיבה״ וכלו ליהוד די כאנו פלימדין והרבו לענד כואנהום לבוחלו ומא לחקו לבוחלו חתה פאת לעסא ולחי ר׳ ינאי כאן באקי פבית המדרש דילו תה יקרא מעא תלמידים ומא ענדו כבאר ומסאתלו בנתו לבית המדרש קלתלו תעטרף די יהוד למדין ראה תכלו וזאו לבוחלו רעבים וצמאים נאס תעסו זולתי נתי קלהא אנא אם עמלתולי ללעסא קלתלו עמלנלך מכפייא די סכמו קלהא סיר זיבלי דיך למכפייא זאבתהאלו קרא עליהא האדאך סי די קרא וקאלהא סיר עביהא יכונו ידכלו יאכלו עשרא בעשרא וכלו כאמלין מן דיך למכפייא ושבעו מליח אכול והותר האדא הווא לכבאר ותחקיק די ענדנא חנא עליהום מן גיל לגיל והאד לעאם נהאר לכמיס די לילת הושענה רבה תעסאו רבעא דלבחורים חבו יעמלו ואחד נזאהא קאם ואחי מנהום קלהום אזי נמסיו למואלין בוחלו ונעמלו הנאך סעודה עלא לחכמים והאד לבחורים.
תה נעארפוהום באיין הומא חשובים מוסי קלי הערך ואחי יסמו אהרן גבאי ואחי שלום סמחון ואחי מסעוד תויזר ואחי אליהו עמאר וגלסו חדא לחכם תה יקראו תחלים הומא תה יקראו תהלים ומסעוד תויזר נכנם בו רוח הווא רוח קדוש ותה יקוללהום קלכום לחי ר׳ מוסא בן ישי ראה פרח ביכום מן די זיתו פנהאר דלארצייאט דיילו נתומא ברבעא אשריכם ואשרי חלקיכם ונתום ברבעא תחדאזו תוקפו פלבניאן ותזיו גהאר לארבע פלוחדא דנהאר תעמרו 5 דלקראעי דלמא קרעא ליהודה אוחנונא סאכן פמררקאס יכללצהא בכמסין פר׳ וקרעא למשה ואענונו סאכן פמרראקם יכללץ כמסתאעץ לפר׳ וקרעא לר׳ כליפא ואעקנין מאכן פדאר לביצא יכללץ רבעא ועסרין פר/ וזוז קראעי דורו ביהום פלמללאח ואוראלנא למודע וקולנאלו האד למודע די קולתלנא מא פיה מאן קאלנא לוקת די תזיו דאה תציבו למא הנאך וכן היה מן די בדינא תה נחפרו לסאסאת דלבניאן באנוקינא קדדאם לקבר די ר׳ ינאי תלאתא דלקבוראת ומן בעד בנינא לבית חתה אוצלנא לסקף טלענא עמלנא סעודה עלא לח׳ ומנורא מא קאדינא סעודה כאן מעאנא אהרן מלול וקבדו רוח קדוש חתה הווא ובתוך הדבור קאל:
כא יקולכום לחכם ע״ה מא באקי תמסיו לסי חד סירו גיר למנאנא ועביולהא יתדו דלמא מן למא דיאלו והייא תקום בראצהא אביאצהא וחנא זאיין פטריק נזלנא סואיין מן למערה ורזע דאך לבחור עאוד דכל פיה האדאך רוח וטאח תה יקוללנא באיין האדוך תלאתא דלמציבות די בניתו ואחי יסמו ר׳ דוד אוחנונא יארצייאט דיאלו פכמסתאעץ די חשון ועמלנא חנא יארצייאט דיאלו ושני דילו די משה אבן חמו יארצייאט דיאלו פכמסתאעץ די אלול ושלישי דיאלו ד׳ יעקב סגיד יארצייאט דיאלו לילת שבועות ור׳ ינאי מול למכפייא יארצייאט דיאלו פכמסא ועסדין פשבט ופעם אחרת נתגלה לו האדאך גיר פלחלום וקאללו אזי ללמודע דסעיל דלחכם גדדא דלכמיס ועממד כמסא דלקראעי דלמא וכן היה עממרהום בלמא ומן זיהת האד לחאזא דלמא זראת חתה ליוסף תויזד נזבאדלו ג״כ הווא וכאף בזזאף וגייט לשלום סמחון וקאללו מא תכאפס דהן מבנו ודה ן מננו יוסף תויזר והאד למא די זאב מסעוד תויזר פידו הווא למא דלכמסא דלקראעי די עממר מן פוק לחכם והאדאך רוח הווא רוח קדוש והאדאך לבחור כלאמו אמתיים לאיין הווא תם ומן די תא יטלקו רוח מא יעקקל חתה עלה כלמא ודי כיף זראלהום האד לענין זאו לענדי ועאודולי וקולתלהום עלאס מא זאוניס אמא לוכאן זאוני לוכאן כתבתלהום עלא קבל הומא אמתיים ואין להאריך כי אם בשלומכם שירבה ויגדל יום שנכפל בו כי טוב שנת ועשית מנור״ת לפ״ק בסדר אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת וא״ש.
ע״ה דוד יפרגאן ע״ה
שמעון אלמאליח
גם אני החותם כך שמעתי
ע״ה אברהם בל״א מאיר נחמיאש.
Jerusalem – Bet Hamikdash Said Sayagh
Jerusalem est d'abord un temple. Un temple, on n 'a pas besoin de le chercher. Il doit etre la, 
erige a jamais. On l'attend au centre.
J'ai deambule dans les rues animees, sans precipitation. Mille visages se mirent dans mille visages. La face d'Israel est la face de l'Homme, tout l'Homme :
Tu es le juif du village
Je suis le juif des peuples
Tu es le juif des juifs et des non juifs
Je fugue de moi-même
Vers toi
Jusqu'au dernier exil
Peut-etre
La derniere pierre
J'ai vagabonde, parmi les etals d'artistes qui s'evertuent a faire de cette terre des medaillons de colombes fragiles et delicates dans l'attente d'une fraternite festive, des étoiles bleues, des lettres qui suggerent une matrice commune aux peuples qui ont ecrit, qui ecrivent.
J'ai parle, marchande dans toutes les langues d'aujourd'hui, avec des commercants venus de Perse, du Yemen, de Russie… J'ai entendu toutes les declinaisons de l'hebreu, melees à tous les accents du monde ; plus de cent cinquante nationalites sertissent la mosaique Jerusalemite, hierosolymitaine, si vous voulez.
Said a Yad Vashem 23 Avril 2010
J'ai fini par monter dans un taxi. Le chauffeur qui habite en Cisjordanie, tient a ce que ses enfants parlent hebreu et reve de paix.
Il lit fierement en arabe les noms des rues, les directions annoncees sur les pancartes. Partout l'arabe accompagne l'hebreu. Ai-je le droit de rever ! Le sympathique chauffeur m'a amene dans les lieux de la memoire.
Jérusalem est la mémoire de l'Homme. Elle est la litanie incessamment repetee des noms qui ne s'epuiseront jamais depuis que l'Homme a decouvert sa nudite, jusqu'aux frissons de terreur qui vous glacent a Yad Va Shem.
L'angoisse d'une disparition programmee ne vous lachera plus. Je me rememore mon poeme :
Ou etais-tu ou etais-je quand s'est levee la nuit
Et que les jours ont noirci noirci
Et que les vert-de-gris grosses plantes fetides
Ont immole les agneaux, immole
les agneaux
Les agneaux par milliers de milliers
Et le sang des corps freles a coule coule
Rouge rouge dans le noir noir de la nuit
La lumiere qui brillait cette nuit
Etait-elle une lumiere
Elle brillait de ce gris
Si gris si gris qu 'il est noir
Elle est noire la lumiere noire l'as-tu vue
Au zenith de la nuit du silence
Tous les cris tous les feux toutes les suies
Toutes les femmes tous les hommes tous les enfants
Pas un bruit dans ce noir nuit de nuit
Aujourd'hui, je suis à Jerusalem et Jerusalem est là. Les differents temps historiques et sacres s'y melent dans un enchevetrement qui la singularise parmi toutes les cites, qui la rend unique.
דברי הימים מכנאס-ר' יוסף משאש ז"ל
נז
ס׳ פינחס, ש׳ תרפ״ח לפ״ק.
אוצר המכתבים כרך א'
ידידי החה״ש וכר, כהה״ר יעקב הלוי ישצי׳ו. מכתבו הבהיר הגיעני, בו מפציר בי ליישב מאי דקשיא ליה על מ״ש במס׳ מגילה דף י״ב ע״א, והשתיה כדת, מאי כדת ? אמר רב חנן משום ר״מ כדת של תורה, מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה, אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה, עכ״ל, ופי׳ רש״י ז״ל, כדת של תורה, אכילת מזבח מרובה משתיה, פר ושלשה עשרונים סלת לאכילה ונסך חצי ההין, עכ״ל. וקשיא ליה למר, מה ענין אכילת מזבח לאכילת אדם? של מזבח היא גזירת הכתוב, דאין טעם למצות קרבנות? דע ידידי, כי כפי׳ רש״י ז״ל כן פירש ר״ח ז״ל, ע״ש בגליון הש״ס, וכן נמצא בליקוט אסתר בשם אבא גוריין ע״ש, וכוונתם, דאף שהקרבנות הם גזרת הכתוב, מ״מ נוכל למילף מנייהו גם לענין אדם, וכן אמר רמי בר חמא הפשט ונתוח בעולה והוא הדין לקצבים, וכוי (ביצה כ״ה), וכן גמרינן מכמה דברים בקרבנות דאזלינן בתר רובא אף דליתיה קמן, כמ״ש בחולין דף י״א ע״א, ע״ש.
ואחר החפוש מצאתי בהגהות מהר״ץ חיות ז״ל, שכתב משם הגר״א ז״ל, ראיה אחרת לדת של תירה, ממ״ש באבות פ״ו כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, הרי דבפת לא נתנו שיעור, ובמים נתנו שיעור, משמע.. דאכילה מיובה משהיה, וקלסיה לפי׳ זה, שכתב עליו, דפח״ח, ע״ש. ואך לדעתי המעט, קשה טובא על דברים אלו, א/ דכ?אי אולמה דמשנה דאבות, על דברי ר׳ מאיר דהכא, והלא כאשר נקשה עליה דר״מ, מנ״ל דדת של תורה אכילה מרובה משתיה, כן נקשה על ההיא דאביתד ב/ דלא דמו כלל. דהכא מיירי בשתית יין, והתם באבות במים? ג׳, דלדעתי המעט נראה ברור, שאין פירוש ומים במשורה תשתה דהיינו בקצבה, דלמה ייא ישתה כדי שביעה, הלא המים מצויים בכל מקום ובחנם? ועוד מה תועיל לאדם משורה אחת של מים להסיר צמאונו, הלא המשורר! היא רק חלק אחד משלשים וששה בלוג כמ״ש במס׳ מציעא דף ס״א ע״ב, ע״ש, ואיך יתנו שיעור כל כך קטן דלא חזי כלל, ועוד שאם כוונתם ז״ל לענין קצבה, הו״ל לומר משורת מים תשתה, או ומים משורה תשתה ?
ומדאמרו במשורה, נר׳ ברור לדעתי, שהוא ע״פ מ״ש בש״ס ע״ז דף י״ב ע״ב, וז״ל לא יניח אדם פיו על גב־ הסילון וישתה, מפני הסכנה, שמא תכנס לו עלוקה לתוך פיו, וכן לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים לא בפיו ולא בידו אחת, מפני העלוקה, ע״ש. ופי׳ רש״י, בידו אחת, ממהר וזורק בפיו ואינו בודק, אבל בשתי ידיו, יכול לעכבו בידו ויעיין, ע״ש. ומשמע פשוט דבכלי עדיף מכלהו, ולכן צוד, כאן התנא, ומים במשורה תשתה, דוקא במשורה, דהיינו בכלי, ונקט במשורה, ולא בכלי, בא ללמד, שלא תדקדק על הכלי שיהיה חשוב, רק אפילו במשורה שהיא מדת הלח, דהיינו כלי פחות, שתה בו, ולא תשתה מפיך לסילון וכר, כמש״ל, וא״כ דברי הגאון ז״ל קשה להלמם.
ואך לקוצ״ד נר׳ להביא שתי ראיות שפירי שהנביאים אשר דבריהם ומעשיהם כשל תורה, כמ״ש במס׳ ר׳׳ה דף י״ט ע״א דדברי קבלה כדברי תורה דמו, ע״ש. והם, חדא, דכתיב בש״א כ״ה, במנחת אביגיל לדוד, ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם, ושני נבלי יין, וחמש צאן עשויות, וחמש סאים קלי, ומאה צמקים, ומאתים דבלים, ותשם על החמורים, ופי׳ רש״י ז״ל, צאן עשויות, ממולאות בשר דק ובצים, ע״ש, ומאה צמקים, מאה אשכולות של ענביש יבשים, כמ״ש יב״ע, ע״ש, ומאתים דבלים, מאתים ליטראות של דבילה, כ׳׳פ יב״ע, ע״ש, או מאתים עגולים, כמ״ש רד״ק ורש״י והמצודות, ע׳׳ש. הרי לך כמה מיני מאכל, רבים וגדולים, ואין עמהם כי אם שני נבלי יין, ללמד שאכילה מרובה משתיה, ואביגיל היתר. אשד. נביאה, כמ״ש במגילה דף י״ד, ע״ש, ומעשיה כשל תורה. ב. כתיב בדוד, בש״ב וי, ויחלק לכל העם וכו׳ לאיש חלת לחם אחת, ואשפר אחד, ואשישר. אחת, ופירשו בש״ס פסחים דף ל״ו ע״ב, אשפר, אחד מששה בפר, אשישה, אחד מששה באיפה, ולא הזכיר יין כלל, ואך שמואל פירש התם, אשישה, גרבא דחמרא, ע״ש, וכ״פ המפרשים ז״ל עיי״ע, ואף שלא נתנו שיעור לחלת לחם, מ״מ ממילא ידעינן שהיא גדולה מאד שיאכלו בר, חלק מעשה בפר, ועמהם רק גרבא דחמרא, הרי דאכילה מרובה משתיה, ואך היינו דוקא לפי פי׳ המפרשים דאשישה, הוא שם כלי של יין, דהיינו צלוחית של יין, אבל לפי׳ רש״י ז״ל שם בגמרא, שפי׳ גרבא דחמרא, איפה של יין, ע״ש א״כ תהיה השתיה מרובה מאכילה, כי איפת יין היא ע״ב לוגין, ומוכרחים לומר, איו שהיו פרים גדולים מאד, שחלק מששה בכל אחד, עם חלת לחם כמדתו, יהיו מרובים משתיה, אף שהיא ע״ב לוגין, או מפני שהיין של ארץ ישראל משובח, לכן נתן להם הרבה להוליך כל אחד לביתו, לשתות ממנו מעט בכל פעם, ולעולם אכילה מרובה משתיה. זהו הנר׳ לע״ד בזה.
היו״ם הזה, ס׳׳ס
אחרי מופלג ראיתי, שמ" ש רז״ל, ומים במשורה תשתה, הוא לישנא דקרא ביחזקאל ד׳, וז״ל: ומאכלך אשר תאכלנו במשקול עשרים שקל ליום. מעת עד עת תאכלנו. ומים במשורה תשתה שישית
־ההין מעת עד עת תשתה. ע״כ. והגה קשה לי, שמהכתוב משמע, שהמשורה היא ששית ההין, שהיא שני לוגין, כי ההין הוא י״ב לוגין כמ״ש במנחות דף פי׳ח ע״א, וכ״כ רש״י ז״ל בפי תצוה, דרבע ההין הוא שלשה לוגין, ע״ש, ואיך אמרו במציעא דף ס״א ע״ב, שהמשורר. היא חלק מל״ו בלוג ? ואחר זמן ראיתי לרד״ק ז״ל שם, שכתב וז׳׳ל, ומים במשורה תשתה, ארז״ל כי משורה מדד, קטנה אחד משלשים בלוג, (ט״ס וצ״ל משלשים וששה כמ״ש) ומ״ש ששית ההין, לא אמר שהמשורה ששית ההין, אלא שלא ישתה מעת לעת אלא ששית ההין, ומאותו ששית ישתה במשורה כעט מעט, שלא ישבע מהמים באחת מן הפעמים וכוי, ע״ש. וזה הודעה לישראל על זמן המצור שיהיו בצער אין אוכל ואין מים, ע״ש. וא״כ למדנו שפי׳ ומים במשורה, הוא רק משל, שלא ישתה הרבה בפעם אחת רק מעט מעט, ואף שהכתוב נאמר רק לעת המצור שלא היה להם מים, מ״מ היא עצה סובה ג״כ אף בעת שיהיה לאדם מים רבים, שישתה ־ק מעט מעט, ולא הרבה בפעם אחת, והיא על דרך הרפואה, כמ״ש בס׳ ארח לחיים סוף דף 69, ע״ש. דוה־ כוונת רז״ל באבות, ומים במשורה תשתה, דהיינו כעס מעט, ולא הרבה בבת אחת, ולא נתכוונו כלל ־לצוב רק משורה ולא יותר, אלא ישתה הרבה מה שירצה, ואך לא בבת אחת, רק מעט מעט בסירוגין. "אך מש״ל בשם רש״י ז״ל בפסחים ל״ו ע״ב, דגרבא הוא איפה של יין, צ״ע, שהרי במסכת ־.־ימות פיו״ד משנה ח׳, אמרו, כל גרב שהוא מחזיק סאתים, ע״ש, ובגטין דף ס״ט ע״ב פי׳ רש״י תלתא גריב׳, סאין, ע״ש, משמע שהגרב הוא סאה? ואפשר לומר דגרבא לחוד וגרב לחוד, וגרב יש בו גדולים וקטנים בני סאתים ובני סאה. ע״כ.
מבצע מוראל, קזבלנקה 61
מבצע מוראל, קזבלנקה 61
מבצע מוראל היה מבצע להעלאת יהודי מרוקו, שנערך מ-16 במרץ 1961 עד ב-24 ביולי 1961 ובמסגרתו עלו לישראל כ-500 ילדים יהודים.
לפני סגירת השערים לעלייה ממרוקו לישראל, הצליח "המוסד" לארגן יציאה חשאית של משפחות עד שקרה אסון – ספינת המעפילים "אגוז" טבעה וכל 44 נוסעיה, מחציתם ילדים, נספו. נוצר צורך דחוף בנתיב חדש, רעיון חדש.
כך נולד הרעיון: שליח ארגון יתחזה לנציג של ארגון שווייצרי הומניטרי שיוצב בקזבלנקה יפנה לשלטונות מרוקו ביוזמה להוציא מאות ילדים יהודים ומוסלמים לחופשה בשווייץ. אחרי שהות קצרה בשווייץ ימשיכו הילדים היהודים לישראל. מבצע זה היה תוכנית סודית של "המוסד" להברחת מאות נערים ונערות יהודים ממרוקו לישראל לפני סגירת השערים לעלייה.
באותו הזמן בשווייץ: דיוויד ליטמן בן למשפחה יהודית בריטית עשירה היה בראשית 1961 בן 28, נוצרי-אנגליקני, ומנהיג קבוצות ההוקי, הקריקט, הטניס והאגרוף היה בעל ביטחון עצמי גבוה. בית הספר הבריטי הכין אותו לכל משימה, הוא ידע מה המצב במרוקו, היהודים אומנם נעשו אזרחים בעלי זכויות שוות אחרי מתן העצמאות, אך השלטונות המרוקאים על מנת לשמור על תושביהם שהיו זקוקים להם יותר מאי פעם, למלא את החלל שנוצר אחרי עזיבת כרבע מליון הצרפתים את מרוקו, אסרו את יציאתם החופשית את המדינה. ליטמן שמע גם על טביעתה של הספינה "אגוז" עם 44 המעפילים. הוא חש עצבות גדולה וחיפש מה לעשות למען עמו.
ליטמן התדפק על דלתותיהם של הארגונים היהודיים בז'נבה וביקש שיטילו עליו משימה אולם לא היה להם מה להציע לו. הוא הגיע לבסוף לארגון OSE (ראשי תיבות בצרפתית של עבודה וביטחון ליתומים), שעסק בהצלת ילדים בתקופת השואה ואחריה. בשביל מנהל הארגון ליטמן היה מתנה משמים כי יומיים קודם לכן פנו אליו מהסוכנות היהודית בשווייץ בבקשה לסייע במציאת מתנדב לשליחות חשאית במרוקו. ליטמן בחזותו ובביוגרפיה שלו התאים כמו כפפה ליד לתפקיד וכך נולד מבצע מוראל. ליטמן סיכן במבצע לא רק את עצמו אלא גם את משפחתו. כדי לשמור על חשאיות, מפעיליו לא סיפרו לו שהוא עובד עבור "המוסד" והוא היה בטוח שהוא עובד למען הסוכנות היהודית. דויד ליטמן יצא מיד לקזבלנקה מצויד במכתב מארגון שווייצרי הומניטרי, שם פתח משרד והתחיל לעבוד.
אנשי המוסד גד שחר ופנחס קציר עברו מבית לבית בקזבלנקה ושכנעו את הורי הילדים לתת לילדיהם לעלות לישראל. כל זה נעשה תוך סיכון וללא ידיעת שלטונות מרוקו. אלה היו אחרוני העולים ממרוקו לפני ששערי הארץ הזו נסגרו ליציאת יהודים. הצעירים אולצו להיפרד ממשפחותיהם ולצאת "אל הבלתי נודע".
במלאת 25 שנה למבצע מוראל, בשנת 1986 התקיים באשקלון כנס של הילדים שעלו. הכנס הפגיש את בני הזוג ליטמן עם הילדים שבגרו וליטמן זכה לתעודת הוקרה על פועלו.
חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי יגאל בן־נון
חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי
יגאל בן־נון
עוד לפני כיבוש מרוקו בידי כוחות צרפת, התחיל תהליך הדרגתי של חינוך יהודי עצמאי בקהילה, ששפתו ותרבותו צרפתית. עם הקמת בתי־הספר של כי"ח בראשית המאה, השיג היהודי יתרון על רוב המוסלמים. אחרי העצמאות התעוררה שאלת תרבותם של יהודי מרוקו במדינה החדשה. אף שאין טבעי מכך שמדינה עצמאית תאמץ את שפתה כשפת הוראה וכשפת המנהל בה, תהליך הערביזציה בחינוך, במנהל ובבתי המשפט הפך לגורם מאיים על תהליך היטמעותם של היהודים בתרבות הצרפתית. הערביזציה יכלה לשים קץ לקידום החברתי והמקצועי שהושג בעמל רב בזכות החינוך הצרפתי. נחיתות היהודים בשליטה בשפה הערבית הקלאסית היוותה מחסום עיקרי בתהליך התערותם בחברה המרוקאית החדשה. שלא כצרפתי שישיבתו במרוקו הפכה לארעית אחרי העצמאות, נדרש היהודי להדגיש את מרוקאיותו דרך אימוץ השפה הערבית הכתובה. עם זאת, ההטפה לערביזציה מצד חסידים כעלל אלפסי ומוחמד דואירי לא מנעה מהם לשלוח את ילדיהם לבתי־ספר צרפתייםתוך התעלמות מססמאותיהם. אולם, היהודי נדרש להתאים עצמו למציאות ולאמץ את השפה הערבית, אף שהתאמה זו היא במידת מה התיישרות כלפי מטה. כדי להתגבר על הקושי, נאלץ היהודי ללמוד ערבית ברמה שיהיה מסוגל להתמודד באמצעותה שווה בשווה עם המוסלמי. מצד שני, עליו לשמור על יתרונו בשליטה בשפה הצרפתית וגם לרכוש יסודות בסיסיים בעברית שיאפשרו לו לקיים את מסורת אבותיו. עם זה, לא מעט מורים יהודים לימדו ערבית בבתי־ספר מוסלמים, אך לא היו מוסלמים שלימדו בבתי־ספר יהודיים. במצב דברים זה התבשרו היהודים על רצון השלטונות להלאים חלק מבתי־הספר של כי"ח, מקור כוחה ויתרונה של הקהילה.
כבר בחודשים הראשונים אחרי העצמאות רווחה הדעה בקרב פקידי משרד החינוך שמעמדם אז של בתי־הספר של כי"ח חייב להשתנות. על פי הסכם שנחתם בין ראשי החברה ובין שלטונות צרפת, משנת 1928, זכתה הרשת בסבסוד רב מצד הנציבות במרוקו. השאלה שהדאיגה את ראשי כי"ח ונציגיה במרוקו הייתה סוגיית הישגיהם החינוכיים של היהודים במרוקו העצמאית והחשש לפגיעה בהם בעתיד. שר החינוך הראשון דר' מוחמד אלפסי, הזדרז להרגיע את היהודים והצהיר שהם יכולים להיות אזרחים טובים רק אם יהיו יהודים טובים. ממשלת מרוקו מימנה למעשה את משכורות מורי בתי־הספר, אף שאחדים ראו במוסדות אלה גוף זר ששיתף פעולה בעבר עם הקולוניאליזם הצרפתי וניתק את יהודי המדינה מזיקתם הטבעית למולדתם. למן שנות הארבעים גורמים אלה ידעו גם על שיתוף פעולה שהתקיים בין ראשי כי"ח ובין נציגי הסוה"י.
מטרת החברה אחרי העצמאות היה לדאוג למעמדה החדש במדינה העצמאית, להבטיח חינוך יהודי כל זמן שמתקיימת קהילה במקום ולהתקפל מיישובים אחדים כאשר מספר התלמידים לא הצדיק קיומו של בית ספר. כי"ח היה מיוצג במטה המבצעי בפריס יחד עם ארגונים יהודיים וישראלים אחרים שטיפלו ביהדות מרוקו ולחברה היה מעמד של גוף נספח שקיבל מידע אך לא היה מעורב בפעולות המטה. המטה התייעץ עם כי"ח הנושא הגנת קהילות יהודיות מרוחקות במקרה של מהומות.