דברי הימים מכנאס-ר' יוסף משאש ז"ל

נז

ס׳ פינחס, ש׳ תרפ״ח לפ״ק.

אוצר המכתבים כרך א'

ידידי החה״ש וכר, כהה״ר יעקב הלוי ישצי׳ו. מכתבו הבהיר הגיעני, בו מפציר בי ליישב מאי דקשיא ליה על מ״ש במס׳ מגילה דף י״ב ע״א, והשתיה כדת, מאי כדת ? אמר רב חנן משום ר״מ כדת של תורה, מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה, אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה, עכ״ל, ופי׳ רש״י ז״ל, כדת של תורה, אכילת מזבח מרובה משתיה, פר ושלשה עשרונים סלת לאכילה ונסך חצי ההין, עכ״ל. וקשיא ליה למר, מה ענין אכילת מזבח לאכילת אדם? של מזבח היא גזירת הכתוב, דאין טעם למצות קרבנות? דע ידידי, כי כפי׳ רש״י ז״ל כן פירש ר״ח ז״ל, ע״ש בגליון הש״ס, וכן נמצא בליקוט אסתר בשם אבא גוריין ע״ש, וכוונתם, דאף שהקרבנות הם גזרת הכתוב, מ״מ נוכל למילף מנייהו גם לענין אדם, וכן אמר רמי בר חמא הפשט ונתוח בעולה והוא הדין לקצבים, וכוי (ביצה כ״ה), וכן גמרינן מכמה דברים בקרבנות דאזלינן בתר רובא אף דליתיה קמן, כמ״ש בחולין דף י״א ע״א, ע״ש.

 ואחר החפוש מצאתי בהגהות מהר״ץ חיות ז״ל, שכתב משם הגר״א ז״ל, ראיה אחרת לדת של תירה, ממ״ש באבות פ״ו כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, הרי דבפת לא נתנו שיעור, ובמים נתנו שיעור, משמע.. דאכילה מיובה משהיה, וקלסיה לפי׳ זה, שכתב עליו, דפח״ח, ע״ש. ואך לדעתי המעט, קשה טובא על דברים אלו, א/ דכ?אי אולמה דמשנה דאבות, על דברי ר׳ מאיר דהכא, והלא כאשר נקשה עליה דר״מ, מנ״ל דדת של תורה אכילה מרובה משתיה, כן נקשה על ההיא דאביתד ב/ דלא דמו כלל. דהכא מיירי בשתית יין, והתם באבות במים? ג׳, דלדעתי המעט נראה ברור, שאין פירוש ומים במשורה תשתה דהיינו בקצבה, דלמה ייא ישתה כדי שביעה, הלא המים מצויים בכל מקום ובחנם? ועוד מה תועיל לאדם משורה אחת של מים להסיר צמאונו, הלא המשורר! היא רק חלק אחד משלשים וששה בלוג כמ״ש במס׳ מציעא דף ס״א ע״ב, ע״ש, ואיך יתנו שיעור כל כך קטן דלא חזי כלל, ועוד שאם כוונתם ז״ל לענין קצבה, הו״ל לומר  משורת מים תשתה, או ומים משורה תשתה ?

ומדאמרו במשורה, נר׳ ברור לדעתי, שהוא ע״פ מ״ש בש״ס ע״ז דף י״ב ע״ב, וז״ל לא יניח אדם פיו על גב־ הסילון וישתה, מפני הסכנה, שמא תכנס לו עלוקה לתוך פיו, וכן לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים לא בפיו ולא בידו אחת, מפני העלוקה, ע״ש. ופי׳ רש״י, בידו אחת, ממהר וזורק בפיו ואינו בודק, אבל בשתי ידיו, יכול לעכבו בידו ויעיין, ע״ש. ומשמע פשוט דבכלי עדיף מכלהו, ולכן צוד, כאן התנא, ומים במשורה תשתה, דוקא במשורה, דהיינו בכלי, ונקט במשורה, ולא בכלי, בא ללמד, שלא תדקדק על הכלי שיהיה חשוב, רק אפילו במשורה שהיא מדת הלח, דהיינו כלי פחות, שתה בו, ולא תשתה מפיך לסילון וכר, כמש״ל, וא״כ דברי הגאון ז״ל קשה להלמם.

ואך לקוצ״ד נר׳ להביא שתי ראיות שפירי שהנביאים אשר דבריהם ומעשיהם כשל תורה, כמ״ש במס׳ ר׳׳ה דף י״ט ע״א דדברי קבלה כדברי תורה דמו, ע״ש. והם, חדא, דכתיב בש״א כ״ה, במנחת אביגיל לדוד, ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם, ושני נבלי יין, וחמש צאן עשויות, וחמש סאים קלי, ומאה צמקים, ומאתים דבלים, ותשם על החמורים, ופי׳ רש״י ז״ל, צאן עשויות, ממולאות בשר דק ובצים, ע״ש, ומאה צמקים, מאה אשכולות של ענביש יבשים, כמ״ש יב״ע, ע״ש, ומאתים דבלים, מאתים ליטראות של דבילה, כ׳׳פ יב״ע, ע״ש, או מאתים עגולים, כמ״ש רד״ק ורש״י והמצודות, ע׳׳ש. הרי לך כמה מיני מאכל, רבים וגדולים, ואין עמהם כי אם שני נבלי יין, ללמד שאכילה מרובה משתיה, ואביגיל היתר. אשד. נביאה, כמ״ש במגילה דף י״ד, ע״ש, ומעשיה כשל תורה. ב. כתיב בדוד, בש״ב וי, ויחלק לכל העם וכו׳ לאיש חלת לחם אחת, ואשפר אחד, ואשישר. אחת, ופירשו בש״ס פסחים דף ל״ו ע״ב, אשפר, אחד מששה בפר, אשישה, אחד מששה באיפה, ולא הזכיר יין כלל, ואך שמואל פירש התם, אשישה, גרבא דחמרא, ע״ש, וכ״פ המפרשים ז״ל עיי״ע, ואף שלא נתנו שיעור לחלת לחם, מ״מ ממילא ידעינן שהיא גדולה מאד שיאכלו בר, חלק מעשה בפר, ועמהם רק גרבא דחמרא, הרי דאכילה מרובה משתיה, ואך היינו דוקא לפי פי׳ המפרשים דאשישה, הוא שם כלי של יין, דהיינו צלוחית של יין, אבל לפי׳ רש״י ז״ל שם בגמרא, שפי׳ גרבא דחמרא, איפה של יין, ע״ש א״כ תהיה השתיה מרובה מאכילה, כי איפת יין היא ע״ב לוגין, ומוכרחים לומר, איו שהיו פרים גדולים מאד, שחלק מששה בכל אחד, עם חלת לחם כמדתו, יהיו מרובים משתיה, אף שהיא ע״ב לוגין, או מפני שהיין של ארץ ישראל משובח, לכן נתן להם הרבה להוליך כל אחד לביתו, לשתות ממנו מעט בכל פעם, ולעולם אכילה מרובה משתיה. זהו הנר׳ לע״ד בזה.

היו״ם הזה, ס׳׳ס

אחרי מופלג ראיתי, שמ" ש רז״ל, ומים במשורה תשתה, הוא לישנא דקרא ביחזקאל ד׳, וז״ל: ומאכלך אשר תאכלנו במשקול עשרים  שקל ליום. מעת עד עת תאכלנו. ומים במשורה תשתה שישית

־ההין מעת עד עת תשתה. ע״כ. והגה קשה לי, שמהכתוב משמע, שהמשורה היא ששית ההין, שהיא שני לוגין, כי ההין הוא י״ב לוגין כמ״ש במנחות דף פי׳ח ע״א, וכ״כ רש״י ז״ל בפי תצוה, דרבע ההין הוא שלשה לוגין, ע״ש, ואיך אמרו במציעא דף ס״א ע״ב, שהמשורר. היא חלק מל״ו בלוג ? ואחר זמן ראיתי לרד״ק ז״ל שם, שכתב וז׳׳ל, ומים במשורה תשתה, ארז״ל כי משורה מדד, קטנה אחד משלשים בלוג, (ט״ס וצ״ל משלשים וששה כמ״ש) ומ״ש ששית ההין, לא אמר שהמשורה ששית ההין, אלא שלא ישתה מעת לעת אלא ששית ההין, ומאותו ששית ישתה במשורה כעט מעט, שלא ישבע מהמים באחת מן הפעמים וכוי, ע״ש. וזה הודעה לישראל על זמן המצור שיהיו בצער אין אוכל ואין מים, ע״ש. וא״כ למדנו שפי׳ ומים במשורה, הוא רק משל, שלא ישתה הרבה בפעם אחת רק מעט מעט, ואף שהכתוב נאמר רק לעת המצור שלא היה להם מים, מ״מ היא עצה סובה ג״כ אף בעת שיהיה לאדם מים רבים, שישתה ־ק מעט מעט, ולא הרבה בפעם אחת, והיא על דרך הרפואה, כמ״ש בס׳ ארח לחיים סוף דף 69, ע״ש. דוה־ כוונת רז״ל באבות, ומים במשורה תשתה, דהיינו כעס מעט, ולא הרבה בבת אחת, ולא נתכוונו כלל ־לצוב רק משורה ולא יותר, אלא ישתה הרבה מה שירצה, ואך לא בבת אחת, רק מעט מעט בסירוגין. "אך מש״ל בשם רש״י ז״ל בפסחים ל״ו ע״ב, דגרבא הוא איפה של יין, צ״ע, שהרי במסכת ־.־ימות פיו״ד משנה ח׳, אמרו, כל גרב שהוא מחזיק סאתים, ע״ש, ובגטין דף ס״ט ע״ב פי׳ רש״י תלתא גריב׳, סאין, ע״ש, משמע שהגרב הוא סאה? ואפשר לומר דגרבא לחוד וגרב לחוד, וגרב יש בו גדולים וקטנים בני סאתים ובני סאה. ע״כ.