מורשת יהדות מרוקו

רבי אברהם זכות

בשנת קנ״א שמת המלך היה שמד גדול ובטוליטולה נהרג ר׳ יהודה בן הרא״ש ור׳ יצחק בן שושן ואחרים, ובשביליא ולירדא, וברצלונא ומיורקא שקמו על היהודים והרגום בחרב ולקחו את בניהם ונשיהם והוליכום למכור על הים הויסקיאנוש והמירו דתם יותר מד׳ אלפים יהודים ונתנו סימן אל קנא, כי קבלנו שלקחו הגויות בביתם עד שמתעברות והיו בניהם גוים והם עצמם הרגו לאבותיהם, ואע״פ שהיו בניהם צדיקים אנחנו ערבים זה לזה כ׳׳ש בדבר זמה מי שמקרב ומתחתן לע״ז הש״י מקנא קנאתו וצדיק י״י ואין מי יאמר לו מה תעשה.

ואז באו לאלגזייר ולוהראן ולבוגייא ולתונס מזה השמד, ור׳ מיימון בר סעדיה נגאר בא לקונסטנטין ובא החכם ר׳ יצחק פרפת בר ששת והר׳ שמעון בר צמח דוראן בשנת קנ״א עקב שהרביצו ושהרבו תורה בישראל ועשו שו״ת וספרים רבים ובפרט ר' שמעון דוראן הגדיל לעשות ס׳ מגן אבות בשנת קפ״ה שהראה שם כחו מה שהיה יודע בכל החכמות ובכל התלמוד ופירש לאיוב קראו אוהב משפט ופירוש לאזהרות הכל י״ד ספרים והתשב״ץ שהם ג׳ ספרי ר״ל תשובות שמעון בן צמח ופסקי׳ לגמרות ודרשות, ופירוש לכל התורה ופיוטים. ובנו ר׳ שלמה עשה תיקון סופרים ספר נכבד. ,ומלחמת מצוה.

ר׳ אברהם זכות, ספר יוחסין השלם, לונדון 1857, עמי 225.

ובי שלמה בן וירגא

שנת חמשת אלפים וקנ״א לפרט היו גזרות כוללות ברוב ספרד(בקהלות) היותר גדולות בחכמה ובמנין, כי קמו גויי הארצות פתאם עליהם להרוג ולשלול שלל ולבוז בז אם לא יצאו מכלל הדת. ורבים מהשרידים עמדו על נפשם ודתם וקבלו עליהם לעמוד על כל מה שיגזרו עליהם (וקיימו) תורת אמת במקומה והדרה, ונהרגו רבים על קדושת השם. וכן היה במלכות ארגון, וולנסיה, מיורקה, ברצלונה, לירידה. ובאותם מקומות מקצת מהם יצאו מכלל הדת מרוב המצוקות והאימות כי נלאו מאד. ועם כל זה נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב.

וכל אותם האנוסים שמו פניהם לבקש דרך להציל את נפשם וגזרו עליהם גלות ללכת מגוי אל גוי בארצות אויביהם עד ימצאו מקום בטוח לשמור תורתם – וה׳ עזרם. אבל אותם שהלכו לארצות הערב עברו בדרכי מדבר. לא יכילנו ספר כמו שכתבו הם לקרוביהם הנשארים בארצם. ובפרט כי אנשי הכפרים היו קמים עליהם באמור שהם הולכים לשמור את דתם, והיו אוסרים אותם בשלשלאות עד יודע הדבר למלך. ומקצתם היו נצולים בתת יגיעם וממונם לרודפים אותם, ומקצתם מתוקף הצרות היו אומרים: נתנה ראש ונשובה כי כבר יעדנו אל אמת – ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם. (סי׳ כ״ז)

בשנת מאה וחמישיס (ואחת) לאלף הששי בספרד בימי המלך דון אנריקו בהיותו נער קמו עמים רבים להוציא את ישראל מכלל הדת והציקום והכום מכה רבה ועצומה לא נשמעה כמותה. ביום שירדו ישראל לשערי העמים, ומרוב הצרות וחיסורים יצאו עם רב מספרד מכלל דת משה רבנו, ובפרט קהל גדול שביליה רובם המירו את כבודם, וקהל קורדובה וקהל איסיגה וכל אנדלוסיה וערים גדולות אחרות, וכן מדריד וליישקט ואוקנה, ועיר גואיטי וקאשטיל מנרים ומוניוס וטוריגוש ובאשקלונה – לא נמלט איש. וכן בשאר קהלות עברו עליהם צרות אשר אסור להעלותם על ספר מפני שמחרידות הלב מאד, ומשם והלאה מרעה על רעה יצאו. (סי׳ מ"ח).

ר׳ שלמה אבן וירגא, ספר שבט יהודה, הנובר תרט׳׳ו.

רבי אליהו קפשאלי

ובשנת קנ״א קנאו השרים קנאה גדולה ביהודי הנ״ל וחבלים פרשו רשת ליד מעגל מוקשי שתו לו סלה…

בעת ההיא כשל עוזר ונפל עזור, ויבז המלך בעיניו לשלוח יד בדון שמואל לבדו וימלא חמה חמת מלך מלכי מות, מי יאמר אליו מה תעשה. ויצא דבר מלכות מלפניו להשתמד כל היהודים אשר תחת כל מלכותו ואם אין א׳ דתם למות.

ודתא נפקת ויהודאי מתקטלין, ויהרגו רבים לאין מספר על קדושת שם אלהינו, ורבי׳ נשתמדו בעל כרחם שלא בטובתם ורבים נמלטו, כי עד הימים ההם לא היתה כל ספרד תחת מלך אחד וכל היכול למלט עצמו הרי זה משובח. ויהי מן הגזרה ההיא והלאה רבו האנוסים בספרד כי רבים נאנסו, כי ראו עליהם חרב חדה ותער הגלבי' ולא חלו בם ידים ויחליפו בגדיהם, למשפחותם בגויהם. ומאז מתו רוב חכמי ספרד ונתבטלו הישיבות ושמם העולם ונשתכחה התורה כמעט.

ר׳ אליהו קפשאלי, סדר אליהו זוטא, י״א, פרק נ״ה, ירושלים תשל׳׳ו.

שלמה אבן וירגה (ה'ר"כ, 1460 – ה'שי"ד 1554) היה היסטוריון ורופא ספרדי בדור גירוש ספרד, מחבר הספר ההיסטוריוגרפי שבט יהודה.

שלמה אבן וירגה נולד בספרד למשפחת חכמים נכבדת. היה ידוע כרופא וכחכם. כחמש שנים לפני גירוש ספרד נשלח לאסוף ממון לשחרור היהודים שנשבו בעיר מאלגה שנכבשה על ידי הקתולים. בזמן גירוש ספרד עבר לפורטוגל שם חי כאנוס ובשנת 1506 עבר ממנה לאיטליה. כעשרים שנה לאחר הגירוש כתב את ספרו "שבט יהודה".

השמונה־עשר

האי אשר נקרא היום איגגלאטירה נעשה שם שמד גדול ועצום בכל אותם קהלות גדולות ועצומות אשר היו שם בימים ההם בחכמה ובינה וכבוד, וביחוד העיר הגדולה הנקראת לונדריש אשר היו שם קרוב לשני אלפים בתים, כלם אנשים בעלי חכמה ועושר. ושם עשה החכם ר׳ אברהם ן' עזרא אגרת, קראה אגרת שבת. והשמד היה שימירו דתם. וכאשר עמדו על קדושת השם, העלילו עליהם שהיו עושים זיוף במטבע, ובאה תביעה זו לפני המלך, והמלך חקר ומצא כי המעלילים הם היו המזיפים והיו מטילים האש­מה על היהודים, ונמלטו. לימים שבו הנוצרים ובקשו מי שיעיד נגד היהו­דים, ומצאו כרצונם איך ראו יהודי קוצץ המטבע. ואעפ׳יי שידע המלך כי הכל שקר, מפני המיית העם בקש להשליך מעליו תרעומות אלו, ושמא יקומו העם וחרב בידם כדרכם ואין מציל, כי יבוא כנהר צר, גרשם. והיה גירוש זה שנת חמשת אלפים ועשרים ליצירה.

התשעה־עשר

בשנת הגירוש הנזכר נאנסו ב׳ קהלות גדולות נאפוליש וטראנה לשימירו דת, והמירו רובם. וסבת השמד לא מצאתיו, אבל כן שמעתי מזקנים, כי כומר אחד נתקוטט עם יהודי בעיר טראנה, ובקש להטיל האף על כלם, וישם עץ ישו באשפת איש יהודי ואמר בבקר שחלום חלם איך היהודים שמו העץ באשפה. מיד יצאו כמה נוצרים לחקור ולחפש, ונמצא בבית איש יהודי באשפתו. אז העם נתמלא חמה, ובקשו לשלוח יד בכל היהודים. והשופטים כשמעם קמו להציל את העם, כי היו חושדים כי מיד הכומר היתה זאת. וכי ראו השופטים כי אין כחם כנגדם, כי העם רב מאד, יעצו ליהודים שימירו דת וינצלו, כי אין להם תקנה אחרת. ורובם המירו,ומקצת היהודים ברחו לנאפוליש, והגוים רדפו אחריהם. גם אנשי נאפוליש תושבי הארץ כאשר שמעו הדבר, אותם שנתנו אמנה בענין, קמו על היהודים אנשי העיר נאפוליש שיתנו היהודים הבורחים, ואם לאו שיהרגו את כלם. וראו עצמם אלו ואלו בסכנה עצומה, לבד אנשים רשומים אשר נחבאו בבית השרים. וקצתם הוכרחו להמיר דת, והשאר מן הנחבאים כאשר נחו הגוים עדין יראו, ויצאו ללכת לארצות רחוקות. והיו בטראנה ובארא ונאפוליש אנשים חשובים מאד בידיעה, ובפרט מליצים ומשוררים, לא נמצא כמותם בארץ, לבד באנשי פרובינצא אשר גברו בזה על כל משפחות היהודים. לימים נודע למלך כי הכומר זייף, והמלך צוה לתלותו, אלא מפני עטרת הכומרות קמו העם על הדבר, וצוה המלך לגרשו אל האיים הרחוקים.

שלוחי ארץ ישראל בשירה ובפיוט של יהודי צפון אפריקה

אפרים חזן

השד"ר  הוא שלוח ארץ -ישראל , נדד בתפוצות ישראל ואסף תרומות למען הישוב

בארץ . הוא סימל בעיני יהודי הגולה את 'ירושלים' , וזו היתה שם נרדף לארץ – ישראל

כולה, ביטוי לכיסופי הגאולה ולאהבת ארץ-ישראל.

לא ייפלא אפוא שבני הגולה קיבלו בזרועות פתוחות ובאהבה רבה את השד"ר ופתחו לו את ליבם ואת כיסם , ורק קשייהם ועוניים הגבילו את יכולתם לתת . בספרו המפורט והמקיף על שלוחי ארץ -ישראל , מציין אברהם יערי במיוחד את יחסם האוהב של בני צפון -אפריקה אליהם .

ומפורסם הוא תיאורו של החיד"א המספר על נשות תוניס ההולכות בעקבותיו ומנשקות שולי גלימתו בחשאי : ' . . . והייתי מטייל בשבת בחצר עם הגביר , והרגשתי , שהנשים היו מאחרי ולוקחות שולי בגדי בנחת וקלות לנשק אותם. . . הערצה מופלגת זו , והאהבה הרבה, שהשפיעו יהודי צפון-אפריקה על שלוחי ארץ ישראל , באות לידי ביטוי מלא וממצה בשירי משורריהם .

שירים אלה אינם שונים בפרוזודיה –תורת המשקל בשירה -, בלשון או בדרכי העיצוב הספרותי משירים אחרים של כל משורר ומשורר שכתבם . ברם יש בהם תמונה של הנוכחות הממשית של ארץ – ישראל של מטה בעיניהם של בני צפון -אפריקה. כמו כן שירים אלה משמשים מקור היסטורי , לעיתים יחיד, למעשי השד"רים ולאישיותם. עוד יש בשירים אלה כדי להעיד על השד"רים כנושאי תרבות ממקום למקום, שבעזרתם מגיעים שירים ולחנים מארץ לארץ ומקהילה לקהילה , עד שלימים ישקע השיר או הלחן וייראה כאילו שייך הוא למקום החדש מאז ימות עולם .

עיקרו של מאמר זה מצביע על אופן התקבלות השד"ר בקהילות צפון -אפריקה , וההערצה והאהבה שהוקף בהן , ומתוך כך , אנו למדים על מקומה של ארץ ישראל ומרכזיותה בכלל חייה של הקהילה . יש בדיוננו כדי להבהיר, מפני-מה רבע מכלל הקדושים הנערצים על יהודי מארוקו באו מארץ הקודש, והם נמנים עם 10 מתוך  12 הקדושים היותר נערצים בקרב יהדות זו .

א. בשבח השד"רים

השירים בשבח השד"רים הם המקור היחיד המתאר במפורש את רגשותיהם ואת רחשי לבם של יהודי צפון אפריקה כלפי שלוחי הארץ . אף הדמות והאישיות המתוארות בשיר ייחודיות, ויש בהן , כפי שנראה מפירוט הדברים , צדדים שאי אפשר להעלותם בתיאור פרוזאי . והכוונה בעיקר לרגשות העולים מתוך הסגנון והלשון המיוחדים של השיר והמשורר וזכרי המקורות המשובצים בשיר.

שירים אלה בני זמנם ומקומם הם , שהרי נכתבו לכבודו של אדם מסוים , ואף עניינים שבתולדות חייו מוזכרים בשיר. כיוון שכך אין למצוא את השירים הללו בקבצים הכוללים של שירה ופיוט, אלא בדיוואנים – אלו הקבצים המיוחדים למשורר אחד וקולטים את כלל שירתו – והם אינם מצויים בידינו בשפע . אם נבקש ללמוד מן השירים המובאים במאמר על מידת תפוצתם של שירים מסוג זה . נוכל לראות בהם דגם מייצג בלבד, ולהביא בחשבון את היחס שבין מאות קובצי השירה והפיוט הכלליים ובין מעט הדיוואנים המיוחדים למשורר אחד.

אחד הדיוואנים החשובים הוא קובץ שיריו של גדול משוררי יהדות מארוקו והמפורסם שבהם , רבי דוד חסין . דיוואן זה נדפס פעמיים ) אמסטרדם תקס" ז ; קזבלנקה תקצ "א( , ושיריו כלולים בכל קובץ צפון אפריקאי .

 מדור שירי השבח שבספר נקרא ' יקרא דחיי' , והוא פותח בשישה שירים לכבוד שלוחים של ארבע ערי-הקודש : ירושלים , חברון . צפת וטבריה . בשירים אלה עולה דמותם המופלאה של שד"רי ארץ ישראל , כפי שראה אותה רבי דוד, ומתוכם אביא כאן שני שירים.

יָהּ לְךָ רוּחִי כָּלְתָה

בתהילת ה׳ ובסיפור יציאת מצרים. לנשמת. שיר בתבנית מיוחדת בעל טור מדריך וטור מסיים ועוד שתי מחרוזות בנות שלושה טורים בחריזה פנימית מתחלפת ובחריזה סופית מתואמת לחריזת המדריך. כל הטורים משולשים.

משקל: חמש הברות בצלעיות א, ג. שמונה הברות בצלע ב.

 כתובת: פיוט נועם ׳לך נפשי׳ [נ״י לנשמת] סימן: אני דוד חסין. מקור: א- לד ע״ב; ק־ לו ע״ב; נ״י 5350 – 23 ע״ב (נ״י 1); נ״י 3097 ־ 20 ע״ב (נ״י 3).

יָהּ לְךָ רוּחִי / כָּלְתָה לַחְזוֹת פִּלְאֶךָ / יוֹם זֶה חַג פִּסְחִי

אֵל גְּדוֹל דֵּעָה / הִצַּלְתָּ עֵינִי מִדִּמְעָה / רַגְלִי מִדְּחִי

נִפְלָאוֹתֶיךָ / וְנוֹרָאוֹתֶיךָ / בְּרָב עֻזֶּךָ

יָהּ נַעֲלֵיתָ / כָּל בְּכוֹר הִכִּיתָ שַׁמְתָּ / מָאוֹס גַּם סְחִי

5- דִּכִּיתָ רַהַב / וְהוֹצֵאתָ יַלְדֵי אַהַב / מִבֵּית כַּסְלוּחִי

וְּבתוֹךְ עֲדָתְךָ / אַגִּיד גָּדְלְךָ / אֲנִי עַבְדְּךָ

דַּרְכִּי הִסְכַּנְתָּ / לְרֵעִי בַּנְתָ זֵרִיתָ / רִבְעִי וְאָרְחִי

חָסִיןָ יּה מִי-כָמוֹכָה / נִשְׁמָתִי תְבָרֵךְ שִׁמְךָ / נַפְשִׁי וְרוּחִי

1. 1. יה… רוחי: על-פי תה׳ קמג, ז. לחזות פלאן: לזכות לראות בנפלאותיך בעת הגאולה. 2. אל גדול דעה: כינוי לקב״ה, על-פי ברכת ׳היוצר׳. הצלת… מדחי: תה׳ קטז, ח. 3. נפלאותיך… עזך: על-פי תה׳ סו, ג. 4. כל בכור הכית: על-פי שמ׳ יב, ל; מאוס גם סחי: על־פי איכה ג, מה. 5. דכית רהב: על-פי תה׳ פט, יא, ופירש״י ׳רהב – מצרים׳. מבית כסלוחי: כינוי לארץ מצרים, על-פי בר׳ י, יד. 6. ובתוך עדתך: בנ״י 3 הגרסה ׳וברב חסדך׳. ובתוך… גדלך: על־פי תה׳ קיא, א. דרכי… וארחי: על-פי תה׳ קלט, ב-ג. הסכנת: השגחת על דרכי כסוכן וממונה. רבעי וארחי: דרכי ומרבצי, לכתי וחנותי, בכל מקום היותי. זרית: מדדת בזרת. 8. חסין… כמוך: על-פי תה׳ פט, ט. נשמתי… ורוחי: על-פי ׳נשמת כל חי׳, ורמז לייעוד הפיוט.