היהודים והמיסיון האנגליקני

מסעו של משה מונטיפיורי למרוקוהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

אירוע חשוב בחיי יהדות מרוקו היה מסעו של מונטיפיורי למרוקו בסוף 1863. זה נערך בעקבות עלילה כי יהודים בעיר סאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נעצרו. סגן הקונסול הספרדי דרש להוציאם להורג, ואכן זה היה גורלם של שניים מהם.

מונטיפיורי הצליח לשחרר את שני האחרים ממעצרם. מקרה זה וכן גם אירועים אחרים חשפו את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו ואת הסכנות שארבו להם, והדבר דרבן להתערבות.

מונטיפיורי ביקר אצל הסולטאן במראכש בפברואר 1864, וביקשו, בין השאר, שיוציא הוראות להגנה על היהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו. עוד ביקש שלא יציקו להם, ושיוכלו ליהנות מהיתרונות השמורים ליתר נתיניו של הסולטאן, ומאלה של הנוצרים הגרים בערי הנמל של מרוקו.

בבואו לסולטאן קידם את פניו של מונטיפיורי משמר כבוד של 6,000 פרשים, דבר שהרשים אותו ביותר ונטע בו את התקווה ששליחותו תצליח ויחול שינוי במצבם של יהודי מרוקו.

תגובת הסולטאן שנמסרה למונטיפיורי ב־5 בפברואר 1864 הייתה ט׳היר שריפי הכולל הצהרה שמעמדם של היהודים יושווה לזה של שאר הנתינים, ויזכו לשוויון בפני בתי המשפט, וכן הוראה לכל המושלים כי עליהם לנהוג ביהודים במידת הצדק, לשמור על חייהם ורכושם, לא לעשות להם כל עוול, והעבריינים ייענשו.

שום סוחר או אומן יהודי לא ייאלץ לעבוד בניגוד לרצונו, ותשולם מורה לעבודתו. היהודים ייהנו בעתיד מיתר ביטחון. ההוראה חודשה ב־1872 ברם, צו זה, שחזר עליו יורשו, הסולטאן חסן הראשון ( שלט בשנים 1894-1873 ) ושצוטט בשנים הבאות על ידי דיפלומטים אירופים שהתערבו למען היהודים, נותר על הנייר.

ההתערבות החיצונית ליבתה את העוינות כלפי היהודים, ועוררה נגדם טענות שאין הם נותנים אמון ב׳׳חסדו״ של הממשל. התנכלויות ליהודים גברו ובאו לידי ביטוי בשוד, בפרעות, בעלילות, בגירושים וברציחות. מ־1864 עד 1880 נרצחו — לפי מידע שהגיע לאירופה — 307 יהודים, ואין זה כולל את כל מרוקו.

הרוצחים לא הועמדו לדין. אירופים ויהודים נאורים באירופה השלו את עצמם שיהודי מרוקו יזכו לשוויון בפני החוק כמו המוסלמים, לפי הדגם האירופי במאה ה־19, אך הדבר מנוגד ל״שריעה״ ( =ההלכה ) האיסלאמית. רק בערי החוף ובייחוד בטנג׳יר, שבה ישבו הדיפלומטים, שופר מצב היהודים: הותר להם לגור בכל מקום בעיר, ולא נאלצו לחלוץ נעליהם ברובע המוסלמי.

התחרות בין מדינות אירופה על השפעתן במרוקו

בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה ובשלב מאוחר יותר גם גרמניה התחרו ביניהן על ההשפעה במרוקו. גרמניה, שנחלה תבוסה במלחמתה נגד צרפת ב־ 1871 , לטשה עיניה לאפריקה. משלחות סחר גרמניות הגיעו למרוקו משנות ה־70 ואילך.

צרפת כבשה את תוניסיה ב־ 1881 , ושאפה לספח את מרוקו, ואילו המדיניות של בריטניה הייתה לשמור על עצמאות הסולטאנים, תוך הבטחת האינטרסים הכלכליים שלה. חולשת הסולטאנים בתחום הצבאי והכלכלי הגבירה את תלותם במדינות אירופה: משלחות של קצינים אנגלים וצרפתים הדריכו את צבא הסולטאנים, המסחר עם מדינות אירופה מילא את קופתם, והם היו תלויים גם במוצרי התעשייה ובכלי הנשק שהובאו מאירופה.

התערבותן של מדינות אלה למען היהודים ובקשותיהן לשיפור מעמדם ולמתן חסות, היו חלק מן המערכה והתחרות על מעמד הבכורה במרוקו החלשה.

בהתאם להסכמים בין מרוקו למדינות זרות, ביניהן 'בריטניה (1856), ספרד (1861), צרפת (1863 ), הותר לנציגיהן הדיפלומטיים במדינה זו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן, המשמשים בתור תורגמנים, סוכנים או בתפקידים אחרים.

תעודות אלה פטרו את מקבליהן מתשלום מס גולגולת ומההגבלות שחלו על הד׳מיים. היו יהודים שכיהנו בתור סוכנים קונסולריים ותורגמנים אצל הנציגים הזרים, אבל מעגל הנהנים בפועל מתעודות החסות הורחב גם ליהודים שלא מילאו כל תפקיד בקורפוס הדיפלומטי, מהם שעמדו בקשרי סחר עם האירופים, ואחרים שידם השיגה כדי תשלום עבור תעודות אלה.

נושא הענקת החסות היה שנוי במחלוקת. מספרם הגדול של הנהנים מתעודות החסות לא היה לרוחו של הסולטאן חסן הראשון. גם גורמים זרים ביקשו להפסיק את מכירתן לאנשים שלא היו זכאים להן על פי ההסכמים.

ג׳והן דרומונד האי ( Drummond Hay ) — קונסול כללי של בריטניה במרוקו מ־1845 ושגריר בין השנים 1886-1860 ,שייצג גם את האינטרסים של אוסטריה, דנמרק, הולנד ורוסיה במרוקו, אישיות דומיננטית ובעלת מעמד מכובד בחצר — ייצג את עמדת בריטניה בהגנה על היהודים הנדכאים.

הוא טען שרק מיעוט קטן ואמיד ( מאות ספורות ) מבין היהודים נהנה מן החסות, והרוב הוא קרבן שלה, שכן כתוצאה מהענקת החסות גברה העוינות כלפי היהודים. לעומת זאת, האגודות היהודיות כי״ח ו״אגודת אחים״ בלונדון, ועשירי היהודים במרוקו תמכו בהמשך הענקת החסות.

הענקת תעודות החסות לבעלי הממון העמיקה את הפער ההברתי והכלכלי. עול המסים והתשלומים השרירותיים לשלטונות הוטל על כתפי השכבה הבינונית והנמוכה, ואילו העשירים היו פטורים ממנו.

במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות 14 מדינות, וארצות הברית בכללן, ובה הוחלט על תקנות מגבילות לעומת הקלות שבה ניתן היה עד אז להשיג חסות זרה. גם מי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זרה ולאחר מכן חזר למרוקו, נעשה שוב נתין מרוקני לאחר זמן מסוים, וסבל מההגבלות החלות על הד׳מים.

בוועידה עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הלא מוסלמים. בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה אל הסולטאן בו דרשו כי יבטיח חופש דת לכל נתיניו, נוצרים ויהודים, ענה הסולטאן שבני כל הדתות בממלכתו יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק — ייענש. בשנים הבאות נטו הדיפלומטים להסיר את החסות מיהודים שלא היו זכאים לכך.

בשליש האחרון של המאה ה־19 סבלו יהודי מרוקו מעריצותם של מושלים מקומיים. הוראות הסולטאן למושלים להתייחס ליהודים ״בצדק״ לא הועילו, והוא עצמו לא שימש דוגמה חיובית. בתזכיר שנכתב ב־3 בפברואר 1888 על ידי ״אגודת אחים״ וועד שליחי הקהילות והוגש לשר החוץ הבריטי, נכללים 27 סעיפים של הגבלות והשפלות החלות על היהודים.

יהודים ונשותיהם נאלצו לבצע עבודות כפויות, גם בשבתות ובחגים., אחרים היו קרבנות של עלילות." בין 600 ל־700 יהודים ובהם נשים וטף, גורשו משלושה כפרים בהרי האטלס בחורף 1891, לפי הוראת הסולטאן. רק לאחר התערבות דיפלומטית הורשו לחזור לבתיהם שנשרפו בינתיים.

בעקבות ידיעות שהגיעו ללונדון על כך שיהודי דמנאת נתונים לפרעות, ויהודי מראכש סובלים מאכזריותם של המושל והקאדי, מצוקה שגרמה להתאסלמותם של אחדים מהם, ביקר במרוקו בדצמבר 1893, שמואל מונטגיו, עסקן ופילנטרופ יהודי, חבר בוועד שליחי הקהילות ובפרלמנט הבריטי. פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ ופנייתו לשפר את מצבם של היהודים לא נשאו פרי.

לאחר מותו בשדה הקרב של הסולטאן חסן הראשון ב־9 ביוני 1894, עלה על כס השלטון בנו בן ה־14 עבד אלעזיז הרביעי. בשנות שלטונו ( עד אוגוסט  1908) התרופפה היציבות המדינית והכלכלית של מרוקו. אי היציבות נוצלה להגברת המעורבות של מדינות אירופה, והכשירה את הקרקע לפרוטקטורט של צרפת על רובה של מרוקו ולפרוטקטורט של ספרד — על מיעוטה, ב־1912.

פגעי טבע שונים כמו בצורת, שנמשכה לעתים שנים, מגפות ומכות ארבה, גרמו למחסור במזון ולהאמרת מחירים. מחלות, שלעתים הפכו למגפות המוניות בייחוד ברבעים היהודיים הצפופים והמלוכלכים, חסרי התנאים התברואתיים ההכרחיים, העלו את שיעור התמותה. תופעה אופיינית בתקופה זו הייתה נהירה מהכפרים לערים, מהערים הפנימיות לערי הנמל.

ומשם היגרו יהודים אחדים לארצות אירופה ואמריקה. העניים, שהיוו את הרוב הגדול של יהודי מרוקו התרוששו יותר, בעוד העשירים נהנו מרמת חיים גבוהה ומתנאי מגורים טובים מחוץ למלאח הצפוף. זה הרקע החברתי־כלכלי לפעילותם של המיסיונרים האנגליקנים במרוקו במאה ה־19.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר