ארכיון חודשי: אפריל 2016


שבחי הרמב"ם-סיפורים עממיים בערבית יהודי מהמזרח ומצפון אפריקה- יצחק אבישור

קורות הרמב״ם לפי הסיפורים: רקעץ ההיסטורי והספרותישבחי הרמבם

הבודק את קורות חיי הרמב״ם כפי שהן ידועות לנו היום, כולל המקורות החדשים מן הגניזה על הרמב״ם וצאצאיו, ומקביל אותן לקורות חיי הרמב״ם העולות מן הסיפורים שסיפרו עליו קהילות היהודים לתפוצותיהן מתרשם ממבט ראשון מן הפער הגדול ומן הניגודים הבולטים הנמצאים לעתים ביניהן. לדוגמה, הרמב״ם נלחם באמונות תפלות, התנגד לקמעות ולמעשי כשפים והתנגד לקבלה בכלל ולקבלה מעשית בפרט; אבל בסיפורים הוא מחולל נסים ונפלאות בעזרת קמעות, משתמש בשם המפורש ועושה ״קפיצת הדרך״. יתר על כן, הוא מתואר כמי שעוסק בקבלה לאחר שלמד אותה בסוף ימיו מזקן.

ובכל זאת, מי שישווה את הסיפורים על הרמב״ם לקורות חייו ימצא, שבמקרים לא מעטים יש לסיפורים על הרמב״ם גרעין היסטורי או לכל הפחות גרעין ספרותי קדום, ואינם פרי הדמיון בלבד. סיפורים אחדים מתארים את היחסים בין הרמב״ם והקראים! בדיקת היחסים שבין הקראים והרבנים בקהיר, מקום מושבו של הרמב״ם, בתקופת הרמב״ם ובתקופות מאוחרות, זמן חיבור הסיפורים, מראה, שאין סיפורים אלה אלא איורים הממחישים את היחסים שבין שתי הקהילות. אחד הסיפורים מספר על תחרות קשה בין הרמב״ם־הרופא ובין רופא קראי בחצר מלך מצרים: בירורנו העלה, שבזמנו של הרמב׳׳ם אכן שימש בחצר מלך מצרים רופא קראי בעל מעמד גבוה (ראה בפירוט להלן פרק שני, בסעיף 4). הסיפור על תחרות ההרעלות בין הרופאים, או רופא, לבין הרמב״ם בחצר מלך מצרים שבו מדובר על שימוש בסם מוות ובסם אחר כנגדו אינו פרי הדמיון, ולא אימוץ של סיפור דומה על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון הידוע מהמסורת המוסלמית, אלא הוא קשור בעובדה, שבין ספרי הרמב׳׳ם בתחום הרפואה נמצא ספר ששמו ״סמי המות והרפואות נגדם״ (ראה בפירוט להלן פרק שני, בסעיף 2).

לכן לא די לחקור את הסיפור כשלעצמו במנותק מכל הידוע לנו על קורות חייו ומפעלותיו של הרמב״ם, אלא יש לחטט בכל החומר הידוע לנו כדי לראות את הגרעינים המשוערים לצמיחתם של הסיפורים.

הדבר בולט בריבוי הסיפורים על יחסו של הרמב״ם לאסלאם. בירורנו בסוגיה-זו העלה, שסיפורים אלה מתמודדים עם השאלה, האם הרמב״ם המיר דתו, כפי שטוענים מסורות וסיפורים מוסלמיים. איתרנו סיפורים עממיים יהודיים המתייחסים במפורש לאותם סיפורים מוסלמיים, אלא שהם כמובן מפרשים את העובדות בדרך אחרת (ראה במפורט להלן בסעיף 5).

  1. הסיפורים על לידתו, ילדותו וימי נעוריו של הרמב״ם

מאז סקירתו של ברגר על נושא זה בשנות השלושים ניתוספו לנו סיפורים רבים על הרמב״ם. בכתבי־יד, בדפוסים שונים ובמסורת שבעל־פה, בערבית יהודית ובעברית, מצאתי סיפורים חדשים שלא היו לנגד עיניו של ברגר.

סיפור לידתו של הרמב׳׳ם, בדומה לסיפורים רבים על לידתם של גיבורים או קדושים, הוא סיפור המסמיך ללידה נס של גילוי אלוהי. בראש ובראשונה ניתוספו שני סיפורים המתארים בעלילה דרמטית מפורטת את סיפור בשורת הלידה, האחד סיפור עממי שנכתב במצרים בשנת 1840 (להלן סיפור 1) והשני מקאמה שנכתבה בידי ר׳ זכריה אלצ׳אהרי בן המאה השש־עשרה מתימן(פישל 1936, עמי 181-177). כן ניתוספו סיפורים מן המסורת שבעל־פה מפי מסרנים מעדות ישראל באסע״י, וכן העתקות והרחבות נוספות לסיפור הראשון בנושא זה, המופיע לראשונה בספר ״שלשלת הקבלה״(ראה בפירוט להלן בהערה לסיפור 1).

גם הסיפורים על ילדותו של הרמב״ם התרבו, וניתן עתה להבחין בהם במסורות שונות על השאלה מי התגלה לילד משה בן מימון ולימדו תורה. לפי סיפור אחד אביו לימדו ולפי סיפור אחר ר׳ יוסף בן מיגאש: לפי סיפור אחד זקן ולפי סיפור אחר אליהו הנביא; ואף מצאנו סיפור, שה׳ בכבודו ובעצמו לימדו תורה. לפי זה יש מסורות המדגישות שלימודיו של הרמב״ם בילדותו היו בדרך הטבע, בדרך ריאלית(אביו או ר׳ יוסף בן מיגאש), ויש כאלה המדגישות את הדרך הנסית(זקן, אליהו הנביא, מלאך וכיו״ב). יש סיפורים שבהם נדחקה המסורת הריאלית והפכה להיות מסורת נסית: ר׳ יוסף בן מיגאש לימד את הרמב״ם את התורה בדרך נס, בנשיקה שנשקו. ויש סיפורים שניכרת בהם הפסיחה על שתי הסעפים. גם היחסים בין הרמב״ם ובני משפחתו — ר׳ מימון אביו, אמו והסב הקצב — שונים בסיפורים השונים (ראה במפורט להלן סיפורים 3-1, 13-10, 31-30, 62, 98-94 ואת ההערות להם).

בסיפורים על ימי נעוריו תופס מקום מרכזי הסיפור על הנער משה כשופט המצליח להציל עשוק מיד עושקו. האגדה שהיתה ידועה מכתב־היד שפרסם נויבאואר אומרת שהרמב״ם הצליח לפסוק במשפט (מבלי לספר מהי הבעיה שבמשפט) שנלאו חכמי ישראל בפתרונו: לאחר ששמע מפי אביו על המשפט הודיע שהשופטים לא פסקו דין צדק, ופסיקתו נתקבלה על דעת החכמים. סיפורים מסוג זה על הרמב״ם נפוצים בקהילות יהודי המזרח ובמיוחד בקרב יהודי תימן, אלא בניגוד לסיפור שפרסם נויבאואר, המשפט שבו מצליח משה הנער לפסוק בו פסק דין אמת מסופר בפרטות ובנוסחאות שונות (ראה במפורט להלן סיפורים 22, 63, 101, 128, 129 וההערות להם).

הפרעות בפאס או התריתך – יוסף ינון פנטון

הביזה של המללאחהתריתל

בסביבות השעה 12:30, ברגע שניתנה ההתרעה במלאח, נסגרו שערי כניסתה היחידה, בתקווה שיעמדו בהתקפות. אחרי שעתיים, השערים, שהותקפו בכדורי רובים, בחניתות ובגרזנים, ״כסוף הועלו באש, התמוטטו ופתחו פתח להמון הבוזזים. ואולם, ככל הנראה, השערים לא היו נעולים, או שהפורעים הצליחו לתלוש אותם מהצירים – ואולי השומרים הערבים, שקהילה היהודית שילמה להם בעבור שמירה על המלאח, פתחו אותם בכוונה. שומרי המלאח המוסלמים עם הנחתומים הערבים הדריכו את הפורעים בסמטאות.

מאחר ״מתקפה הייתה פתאומית ולא צפויה היהודים לא הספיקו להתארגן למגננה – מה גם שהם נפרקו מנשקם רק ימים ספורים לפני כן. עם זה, בזכות כמה נשקים שהוסתרו, יהודים אחדים במגדלים שעל חומות המלאח הצליחו להתנגד לתוקפים עד השעה 15:00 לערך. לפי עדות של ר׳ שאול אבן דנאן, הנשקים שהחרימו הגדודים השריפיים נאגרו במחסן נשק במלאח. היהודים פרצו למקום, אבל מפאת המהירות הם לקחו תחמושת שלא התאימה לרובים. היהודים שהתחבאו בבתיהם ניסו להתבצר, אבל הדלתות נפרצו. אחוזי אימה הם נמלטו מבית לבית דרך הגגות: ואילו הפורעים התעכבו על השלל. הם בזזו הכול: ריהוט, תכשיטים, כלים ובגדים. כל מה שלפי משקלו ונפחו לא היה אפשר לחטוף, נשבר במקום. הם ירדו למרתפים כדי לקחת מוצרי מזון, ולסיום, העלו באש את הבתים.

הבוזזים אפילו הפשיטו את הקרבנות מבגדיהם. מי שהתנגד נרצח בקור רוח. הנשים והילדות חוו את הסבל הנורא ביותר. הנשים הצעירות מרחו אפר על פניהן כדי לכער את עצמן ולהימנע מאונס, והנשים ההרות, רועדות מאימה, ילדו לידות מוקדמות או הפילו. זעקות הגוססים הגיעו לאוזניו של אלמליח, והוא רשם תיאור מדהים של הסיוט שעה אחרי שעה במהלך האירועים הנוראים. היהודים המשיכו לקוות ששלטונות הצבא הצרפתי ישלחו פלוגות למלאה כדי להצילם.

רק כמה שבועות לפני המתקפה הקטלנית נפתח פתח בחומה הדרומית של הרובע היהודי. הפתח פנה לנתיב שהוליך למחנה הצרפתי, שהיה במישור דאר אלדביבג, במרחק שני קילומטרים. בכל מחיר ניסה אלמליח לשלוח שליחים למחנות הצבא ולקונסול הצרפתי בדרישה לעזרה, אך ללא הצלחה.

למרות מגבלות באמצעי התקשורת הצליח רב סרן אדואר בדמון (Edouard Brémond)  

להביא למשלחת הדיפלומטית הצרפתית את הידיעות הראשונות על ההתקוממות, והן הועברו לעמדות הצבאיות בדאר אלדביבג ובט׳הר אלמחרז.

פסגת המכתש , גבעה קרובה לפאס מדרום-מערב למלאח.

במחנה דאר אלדביבג העניין העיקרי של הגנרל ברולר, שעמדו לרשותו רק כ־800 חיילים, היה לסייע לצרפתים שהתגוררו במדינה, אבל במקום לחצות את המלאח, ולבחור בדרך הקצרה ביותר אשר הייתה מצילה את היהודים, הוא פקד על הכוחות לעקוף את המלאח. פלוגה של כ־100 צלפים הייתה מספיקה, אולי, למנוע את הזוועות שבוצעו בתוך המלאה. אבל הפלוגות עקפו את החומות דרך השדות, ונדרשו להן שלוש שעות לעבור את המרחק הקטן שבין המחנה הצבאי לחומות פאס. לדברי מוחמד קנביב, ׳אחת המטרות של הצעד הזה הייתה להימנע מעיכוב של הכוחות על ידי הפורעים שפשטו על המלאה, ולתת לבוזזים להמשיך בשלהם כדי שלא יבחינו בכוחות, ואולי יהרגו זה את זה בחלוקת השלל׳. קנביב למעשה ביטא את דעתו של העיתונאי רובר-ריינו, אשר הבחין כבר אז ש׳הזעם ההרסני של הפורעים שהתעכבו [במלאח] הציל את השגרירות ואת הרבעים האירופיים במתקפה, אשר בגלל מספר התוקפים לא היה אפשר לעמוד בפניה׳

אם כן, הצרפתים הותירו את היהודים חסרי הגנה, שעירים לעזאזל, אל מול זעמם של הבוזזים. גרוע מכך, מכיוון שהפורעים ידעו שהעזרה המידית לנצורים ברובע האירופי תגיע רק מדאר אלדביבג, הם השתלטו על עמדות ירי בחומות המלאה וירו על הגדודים הללו, עד כדי כך שהקצינים הצרפתים חשבו לרגע שהיהודים עוינים ושהם הצטרפו לצד המורדים, בזמן שהיהודים נותרו מופקרים לגורלם.

הביזה החלה ביום רביעי בצהריים ונמשכה ללא הפוגה עד יום שישי, 19 באפריל. במשך כל הלילה שדדו ושרפו הפורעים את הבתים ואת החנויות. היהודים התחננו לפניהם שייקחו את נכסיהם וכספם ויחוסו על חייהם. הם ענו להם: ׳ראשית נשדוד אתכם, מחר נחזור כדי להרוג אתכם.

הספר והדפוס העברי בפאס-יסף תדגי

%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%93%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%a4%d7%90%d7%a1

אחדים מחכמי מרוקו העזו אף להעלות על הכתב את פירושיהם בגיל צעיר מאוד. מבין אלה נזכיר את ר׳ מנחם סירירו (פאס, המאה התשע־עשרה) שחיבר את פירושו ׳לקח טוב׳ בגיל שבע־עשרה; ר׳ עמרם אלבאז (1799- 1856) מציין בהקדמה לספרו הראשון, שחיבר אותו בגיל שש־עשרה; ר׳ כל מימון בירדוגו ממכנאס (המבי״ן, 1824-1767) חיבר את פירושו על מסכת ילך קידושין בגיל חמש־עשרה; ר׳ עמנואל סירירו [פאס, המאה השמונה־עשרה] העלה על הכתב את פירושו להגדה של פסח, "תורי זהב״, בגיל ארבע־עשרה; ור׳ שאול סירירו [פאס, 1655-1566] התחיל את פירושו לספר משלי, ׳חנוך לנער׳, בגיל ארבע־עשרה וסיים אותו בגיל תשע־עשרה.

חכמים אחדים, בדרך־כלל פחות אמיצים, לא העזו – מרוב צניעות – לקחת את קולמוסם ואת קסתם; וכאשר לבסוף הם אכן החליטו לכתוב חיבורים עשו זאת מתוך ׳כפייה׳ ובעקבות העידוד האינטנסיבי של עמיתיהם. כך עולה מתוך כמה הקדמות לחיבורים, ולדוגמה נביא את דברי ר׳ דוד אסבאג בהקדמה לספרו ׳לקט עני׳:

…האמנם מה יענה זאב בין אריות, אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם כי לא רבים יחכמו. לכן אמרתי באלקים בטחתי… ומלפנים לא שמתי גם לזה לאמר לדבק טוב הוא. ולכתוב או להיות חרות על הלחות. רק חברי ורבותי כשומעם הם קיימוה בידי, ובפרט אבא היום להזכיר טובתו וחסדו עמדי החכם השלם כמוה״ר יעקב יפרגאן נר״ו שכמעט דבר אתי קשות וכוונתו לשם שמים בראותו שידי רפות. ואמר מר ידיע להוי לך מה שאמרו חז״ל כלם כאחד מזהירים ואומרים, את אשר נשמת חיים בקרבו והעירה אותו נשמתו אפילו דבור אחד או חדוש אחד או רמז אחד ולא נכתב ונחתם בספר כדי שיהיו לזכרון והגמול ויתרון ויהיו חיים וקיימים כי דברי אלקים חיים נקראים ואם לא כן עתיד הוא ליתן את הדין…

רבנים חשוכי בנים, ראו בכתיבת ספרים הנצחת שמם, והסתמכו בזה על דברי חז״ל במסכת סנהדרין(צג ע׳׳ב): "מאי שם עולם אתן לו, זה ספר דניאל שנקרא על שמו". זו היתה, למשל, הסיבה שהניעה את ר׳ רפאל הצרפתי [1956-1871] לחבר את ספרו ׳מנחת פתים׳. ר׳ רפאל נולד בפאס ושימש דיין ומורה צדק באוג׳דה ומזאגאן. נולדו לו שני בנים שמתו בעודם תינוקות. וכך הוא כותב בהקדמתו:

…הטעם כעיקר הוא לפי מה שארז״ל כל מי שמחדש חידושים בתורה נחשבים לו כזרע של קיימא ואני בעוה״ר לא זכיתי לזרע של קיימא… ועל זה דחקתי עצמי לפנים ממחיצתי. ועלתה בידי לאסוף מהפוסקים אשר השיגה ידי. והנם תחת ידי ליוקר שער הדפוס זולת זה הספר שמו ׳מנח״ת פתי״ם׳ אשר בו מה שחנני ה', קצת חידושים בתנ״ך. והאל הנותן ליעף כה עזרני להדפיסו, אולי ימצא חן בעיני אלקים ואדם, ויחשב לי כזרע של קיימא…

חכמי מרוקו מדגישים שוב ושוב את המטרה החינוכית של חיבוריהם, מבקשים מהקורא את אהדתו וסובלנותו, ומזהירים אותו לבל יעלה על דעתו שכתיבתם מהווה מקור לגאווה כלשהי. במלים אלה, למשל, חותמים בני ר׳ יצחק אבן דנאן את הקדמתם לספר אביהם, אותו הדפיסו אחרי מותו: ׳ולא להתגדל בו עשינו, רק לזכות את הרבים רבנן ותלמידיהון׳. ואילו ר׳ שמואל אבן דנאן כותב בהקדמה לספרו:

…גם אנכי טלא בן אריות אענה חלקי להוציא חלקי תורה שהם בעמקי הקליפה לאורה להכניסם לקדושה אולי יש תקוה להעלותם. והם דברים פשוטים נער יכתבם והגם כי כמה מהם מועתקים. לא יאשימנו הוגה בהם משני טעמים. הא׳ לחסרון הספרים הוכרחתי להעתיקם במתכנתם ולהיות שפתותיהם דובבות ובזה זכותם תגן עלינו בע׳׳ה… משרשי נשמתי לא נפלו בגורלי רק אלו הדברים הקלים… אולי קדמוני משרשי נשמתי והעלו כמה ואני באתי אחריהם להשלים התיקון באופן שח״ו [שחס ושלום] לא נתכוונתי להתייהר, שכמה חכמים חשובים ממני לא נתעוררו לעשות כזה..

בהקדמה לספרו ׳מלכי רבנן׳ מתנצל ר׳ יוסף בן נאיים על הטעויות וההשמטות שיכלו לחול בלא כוונה בספרו, ומזמין אנשים אחרים לתקן את הדברים ולהשלים את עבודתו:

ואין אני דומה כ״א [כי אם] לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן ולא ידעתי דבר בער אנכי מאיש… כי מי אנכי ומי ביתי לבא עד הלום, כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה כי במה נחשב הוא מבלי דעת מלין יחבר… אבל אמרתי אני אל לבי כי זולת עט סופר אין זכרון לראשונים, ומה שידעתי ונגלה אלי אעלהו על ספר, ומה שלא ידעתי אבקשה מזולתי שגם המה אם נגלו אליהם ידיעות יעלו אותם בכתב בעט ברזל ועופרת ומני ומהם תסתייע מילתא… ואם אני בעצמי שגגתי בידיעות אשר כתבתי אל יחר אף הקורא, אתי תלין משוגתי והרוצה לסעוד אצלי יאכל הבשר ויניח בשלחן עצמות וקליפין וגידיו, ומחילה אני מבקש מכל הרבנים הנזכרים בקונטריס זה…3

מכל האמור לעיל עולה החשיבות הרבה שייחסו חכמי מרוקו לכתיבת ״ספרים. בחיבורו ׳כבוד מלכים׳ עורך ר׳ יוסף בן נאיים רשימה של כאלף ספרים של חכמי מרוקו, בדפוס או בכתב־יד. רשימה זו משקפת את חשיבותו של הספר וערכו בחברה היהודית במרוקו. העדר בית־דפוס בפאס מאז שנת 1522 לא היווה מכשול ליצירה הספרותית הענפה. החכמים כתבו את חיבוריהם בלי לדאוג להדפסתם, בבחינת ׳לא עליך המלאכה לגמור׳. אחדים מהם נגאלו ונדפסו, אך מאות כתבי־יד, ואולי אלפים, לא ראו אור בדפוס. רבים מהם אבדו, אם מחוסר התעניינות של בעליהם ואם במאורעות ובפרעות שבהם נשדד המלאח.

הערת המחבר : החיבור ׳כבוד מלכים' נכרך עם 'מלכי רבנן׳. לרשימה זו צריך להוסיף ספרים אחדים שכנראה לא היו ידועים לר' יוסף בן נאיים ואת מאות הספרים מאת חכמי מרוקו שנדפסו משנת 1931, שבה יצא לאור ׳מלכי רבנן׳.

ר׳ חיים גאגין והפולמוס – משה עמאר

עץ חיים-רבי חיים גאגיןר׳ חיים והפולמוס

ר׳ חיים היה הדמות המרכזית, המובילה והפעילה ב״פולמוס הנפיחה״, שאותו ניהל בסגנון חריף ובוטה, ללא נשוא פני איש, לא מחכמי הגירוש ולא מראשי הקהל. הוא התאונן קשות על הירידה התלולה ברמת ידיעת התורה כתוצאה מפטירתם של חכמי ספרד המובהקים שחיו סמוך לגירוש, וכן התייחס בבוז לחכמי הגירוש בני פלוגתתו ולידיעותיהם בתורה, הטיל ספק בידיעתם ובטוהר מידותיהם, וכינה אותם בכינויים שונים, כדבריו: ״ואזעק זעקה גדולה ומרה, על אבידת הגמרא וביטול מימי השקידה בתורה, עד שנגבו ויבשו ולא נשאר לנו כי אם גויתנו ואדמתנו חומר חומרי ואוהבי השררה והכבוד עובדי העושר וההוד״. או: ״… להתאבל על נפילת התורה שנפלה לארץ ונרמסה מפעמי דלי אביוני התורה ומרגלי עניי הדעת״; "… לסתור דבריהם וראיותיהם הבנויות על שוא ותוהו שהוציאו דיבה על החכמים הגדולים ולומר עליהם מה שלא העלו על דעתם ושבו לכסלה ולא נתביישו ולא לקחו מוסר״ . ועוד כהנה ביטויים, החורגים מדרך משא ומתן הלכתי הנהוג בין תלמידי החכמים.

ר׳ חיים היה קנאי מטבעו ומשום כך נכשל לפעמים בפליטות פה בלתי־מכוונות, שפגעו קשות בשומעיהן. הוא עצמו היה מודע לחולשתו זו, כגון בספרו על שאלתו של ר׳ יעקב רוג׳ליש בתוך שיחה שהתנהלה כפי עדותו ״בלשון רכה ודברים רכים״: ״היאך מה שהיו אבותינו אוכלים בקאשטילייא אתה אומר שהוא טריפה ? ונזרק הדבר מפי מטבעי הכעסן או אוריתין רתיחן לי, ואמרתי שקר נחלו אבותינו״ .

אלה הם דברים כדרבונות, הפוגעים קשות בחכמי ספרד שאינם בחיים ובחכמי המגורשים ממשיכי דרכם. הוא לא חשך את שבט פיו גם מחכמי העיר פמפלונה שבספרד, על תקנתם להתיר את הנפיחה, באומרו: ״מי הם חכמי פמפלוגה שהביאו ומי אביהם ומי החכם שלהם…״׳. נראה כי אופיו זה היקשה עליו להגשים את שאיפתו לשלום, כפי שהתבטא מספר פעמים: ״ומבקש מאתו יתברך… שיעשה שלום בינינו״». קנאותו מוצאת את ביטויה בצורה חריפה בדבריו.

והיה לי מן הדין אלו מצאתי בני אדם מסייעין אותי… להיות לסטים להרוג או ליהרג על חילול ה׳ הנעשה בזה האלמלאח… שאף אם יהרגוני מה בכך שהרי בזמן שהיו ישראל במדבר ועשו העגל הרגו לחור.. . וכן אליהו אמר אני נותרתי נביא לה׳ לבדי ויבקשו את נפשי«׳. וכן זכריה נסקל, ואוריה נהרג בחרב… אבל יראתי מפני המחלוקת שאולי יסבבו העוונות שיהרגו הזכאין, אך אמרתי המשפט לאלקים הוא.

מדבריו נשמעות תחושת הבדידות, שממנה סבל בהקשר זה, וכן אמונתו המוחלטת בצדקת דרכו ונכונותו להיאבק על עמדתו ודיעותיו עד כדי חירוף נפש. גם כלפי בני קהילתו התושבים הנהיג את משרתו ברמה. גם בשעה שרובם נסוגו מהנהגתו בעניין הנפיחה, לא הרפה מהם וכינה אותם ״עבריינים״ ״, או ״דלת הארץ וקצת קציני סדום פרצו גדר והפילו החומה על צוארם…״ הוא דבק בעמדתו בעקשנות ובעקביות ולא נסוג ממנה, גם בשעה שנשאר בודד במערכה וכוחותיו הגופניים לא עמדו לו — ״ואני זקנתי ושבתי ובני בעוונותי אינם אתי״ ״. עקב לחצו של הנגיד, אשר דרש ממנו להרפות מהפולמוס, הסכים להתחייב שלא לערער ולדבר סרה במתירי הנפיחה, בתנאי שחכמי הגירוש יכתבו פסק ארוך המבוסס על כל ספרות ההלכה בו יוכיחו את ההיתר. בזה רצה להדגיש את קבלת אחריותם להיתר. למרות שהם עמדו בתנאי שהציב להם, הוא שב לערער על היתרם ביתר שאת ובלשון בוטה עוד יותר. נראה כי לא היה שלם עם התחייבותו להפסיק את המאבק, ורק בדידותו וחולשת גופו הכריעוהו לידום. דומה כי בקנאות ראה את אחד היסודות המחזיקים את התורה ומבטיחים את קיומה״.

יש לציין שעם כל זאת, חכמי הגירוש בפסק דינם לא פגעו בכבודו של ר׳ חיים, וכל טיעונם היה, שעם כל הערכתם לעמדתו, הרי הוא יחיד מול הרבים והלכה כרבים ״. הדברים מקבלים משמעות כפולה כשהם מוצגים על ידו.

סופו של דבר: ידם של המגורשים היתד. על העליונה. היתר הנפיחה פשט בפאס ובערים נוספות במארוקו עוד בחיי ר׳ חיים, ורק מתי מעט נשמעו לדבריו. דומה כי הוא הועיד את חיבורו כגלעד לפולמוס שהיה ולמה שצריך להיות לפי דעתו, כדבריו:

בראותי זאת הצרעת פרחה… וכל הערים אשר סביבותינו הקרובות והרחוקות…כולם חלפו ברית עברו חק….ומפני זה המחלוקת שעבר ועדיין הווה… רציתי לעשות מאמר אחד להחזיק ידי ישראל ההולכים ודלים במצות, מפני אחיהם בעלי אגרופיו שתקפה ידם עליהם להעבירם על דת לפני עניות דעתי וקראתי שמו עץ חיים.

כלומר, גם המעט הנשמעים לו הם הולכים ומתמעטים, ואכן מאז תקופת ר׳ חיים ועד ימינו לא שמענו שהתעורר פולמוס נוסף בעניין זה במארוקו . היתר הנפיחה הלך והתפשט, עד שהפך לדבר המותר ללא שום פקפוק לכוהן ולהדיוט.

חדר רבי דוד ומשה בצפת(שיכון כנען)

חדר רבי דוד ומשה בצפת(שיכון כנען)רבי דוד ומשה

אברהם בן חיים נולד בשנת תר״צ (1930) בכפר אימינתנות שבמרוקו, בשנת תשט״ו (1955) עלה מר אברהם בן חיים ומשפחתו ממרוקו אל העיר צפת תובב״א. רבי אברהם אב לעשרה ילדים, החל את דרכו המקצועית כפועל בקרן קיימת לישראל.

בשנת תשל״ג (1973) התגלה למר אברהם בן חיים בחלומו איש לבוש לבן ופניו כפני מלאך. אותו האיש אחז בידו והוביל אותו להרים הגבוהים. בין הסלעים העצומים שעל מדרונות ההרים ראה לא רחוק משם רחבה לבנה. כשהגיעו לרחבה, ישב אותו האיש על הארץ ואמר לו: "ראה, עשרה אנשים בלבד חוגגים ומציינים את יום ההילולה שלי, ושואל אני אותך: למה עזבוני ונטשוני יוצאי מרוקו? היכן כל הרבבות-אוהדיי ונאמניי?" ענה לו מר אברהם בן חיים: ״וכי אתה רוצה שיבואו חזרה מישראל למרוקו כדי לקיים את ההילולה?" האיש אחז בידו, סובב אותה ושאל: "מהו המקום הזה?״ ענה לו מר אברהם בן חיים: ״זהו ביתי". המשיך הצדיק ואמר: "במקום הזה רוצה אני שתציינו את יום ההילולה שלי מידי שנה בשנה״. שאל אותו מר אברהם בן חיים: ״מה רוצה אדוני?" והוא ענה לו: "אני האיש שנגליתי לאוהביי במרוקו – אני רבי דוד ומשה! אני הוא האיש המבקש ומתפלל לפני הקב״ה יום יום לשמור על חיילי צבא ההגנה לישראל, ועל גבולות הארץ. אם כך, מדוע עזבוני יוצאי מרוקו? עתה הנה אנוכי בארץ הקודש ומבוקשי הוא שיחדשו את ציון ההילולה שלי". כך הייתה ההתגלות הראשונה של אברהם בן חיים.

כעבור יומיים חזר הצדיק והתגלה אל אברהם בן חיים בחלום בשעה שהיה שוכב על מיטתו נים ולא נים. העירו הצדיק ואמר לו: ״בני, טעית בספרך לאנשים שראית אותי בחלום. היה עליך לומר להם כי ראית אותי עין בעין, אך אין דבר – אני מוחל לך על כך! ועתה שמע את דברי: עזבתי את מרוקו ובאתי לכאן מפני שהמקום הזה קדוש, ובחרתי בך להיות משרתי בקודש. עתה זאת עשה:

א. קבע לך מקום, אשר ידליקו נרות לזכרי, והיה כל הבא להתפלל ולבקש על נפשו, ידליק נר אחד!

ב.   ליד מקום הנרות הנח קופה, וכל אחד ינדב תרומה לפי רצונו ויכולתו!

ג.   כל הקרב למקום הנרות ייגש ביראה, באהבה ובלבב שלם!

ד.   כל אדם הנכנס למקום זה חייב להיות נקי בגופו ובמעשיו!

ה.   אין לסחור ולמכור את נרות ההדלקה או כוסות הנשמה אלא כל הרוצה ידליק נר ובלבד שהוא נקי כאמור!

ו.   המקום יהיה פתוח לקהל יום ולילה!

ז.   בסעודת ההילולה שלי לא יהיה הבדל בין קטן לגדול ובין עני לעשיר, אלא כולם יהיו שווים!

ח.   ההילולה שלי תתקיים בליל ראש חודש חשוון. במידה וראש חודש חשוון יחול ביום שישי, תתקיים ההילולה ביום חמישי שלפניו!

ס. הזהר את אשתך ובני ביתך לבל ירשו לאיש או אישה שאינם נקיים להיכנס למקום זה!

י. בתרומות שיצטברו בקופה תשתמש להרחיב את המקום כדי שיכיל את רבבות האנשים, שיבואו לכאן לחגוג ולהתפלל.

לאחר שלושה ימים, שוב נגלה הצדיק אל מר אברהם בן חיים בחלום הלילה, והפעם היה מלווה על ידי שני אנשים. פנה אליו הצדיק ושאל: "המכיר אתה את אלה?״ השיב לו מר אברהם בן חיים: "אחד מהם ראיתיו איתך בחלום, ואת השני אני מכיר מחלום אחר״. המשיך הצדיק לשאול: ״הידעת מי הם?" ענה לו מר אברהם בן חיים: ״הראשון הוא אליהו הנביא זכור לטוב והשני הוא רבי יעקב אביחצירא זצ״ל״. הצדיק הנהן בראשו לאות הסכמה וסיים את דבריו בכך, שעליו להקפיד להכניס למקום אך ורק אנשים נקיים בגופם ובנפשם.

כיום, בפנים החדר בולט לוח שיש, המציין כי ״המקום הזה קדוש לכבוד הרב הגדול המלוב״ן כמוהר״ר דוד ומשה זיע״א". מתחת ללוח נמצאת קופת תרומות ומשני צדדיה, על משטח הצמוד לקיר, פזורים חפצי קודש שנתרמו על־ ידי מבקרים.

רבי דוד ומשה

    סיפור זה מפורסם בדף הנמצא בציון בצפת, בסוף הדף נכתב: "כבקשת הצדיק נקיים בעזרת ה' את ההילולא בליל ראש חודש חשוון השנה ובכל שנה ושנה בביתי הליל. כה יעזור לנו ה' על דבר כבוד שמו הגדול. בואו בהמוניכם ותהיה הברכה עמנו ועמכם". כמו כן הסיפור מדויק, ומספר אברהם בן חיים שברגע שסטה ממנו סבל מסחרחורת קשה שלא אפשרה לו להמשיך לכתוב.

שושביני הקדושים-יורם בילו

שושביני הקדושים

בניתוח הסיפורים האלה אנסה להראות כי עצם האפשרות לתת ביטוי לחוויות של מצוקה באמצעות הניב התרבותי של הצדיק כסמל אישי יכולה להיות בעלת משמעות תרפויטית. יש הרואים בסמלים תרבותיים דוגמת הצדיקים מנגנוני הגנה מוכנים מראש, מעין ׳תסמינים קיבוציים׳, שמעצם מיקומם במיתוסים ובפולחנים מקנים מבע לקונפליקטים שכיחים בחברה (1965 Devereux 1980; Spiro ויש הרואים בהם ביטוי ל׳עבודת התרבות׳, המסוגלת לעדן את ביטוייה ההתנהגותיים של חוויית מצוקה ואף לעצבה בדפוס חדש, הנושא משמעות חברתית מקובלת (1996 Obeyesekere 1990; Schieffeiin). הראשונים יבחנו היטב את השימושים ההתנהגותיים במשאבים התרבותיים ויחפשו משקעים של פסיכופתולוגיה ביסודם, ואילו האחרים יראו ביכולת לרתום את חוויות המצוקה למערך ההבנות התרבותיות ביטוי משחרר וטרנספורמטיבי. הפער בין שתי הגישות יהדהד בחלק מסיפוריהחיים שאציג בהמשך, כשתעלה השאלה כיצד יש להעריך את השינויים שעברו היזמים בעקבות התגלות הצדיק: האם כתופעה רגרסיבית, ביטוי של הפרעה נפשית המוסווה במעטה תרבותי, או כתהליך פרוגרסיבי, מהפך סמלי המוליך ממצוקה לתחושת סיפוק ומימוש עצמי?

פסיכולוגים ואנתרופולוגים קוגניטיבים יעדיפו מן הסתם את המושג ׳סכמה תרבותית׳(1997 D'Andrade 1995; Strauss & Quinn) על המושג ׳סמל אישי׳, הנגזר משפה פסיכודינמית, אך המרחק בין שני המושגים אינו רב. הסכמה התרבותית של הצדיק היא מבנה מנטלי, המהווה ייצוג מופשט של המשמעויות התרבותיות המיוחסות לצדיקים בהקשרים שונים של המציאות החברתית: באגדות, באירועים של ריפוי נסי, בפולחנים יום יומיים ובהילולות ועליות לרגל. במקרה של שושביני הקדושים, מדובר בסכמה תרבותית חזקה, שנלמדה היטב, הופנמה מגיל צעיר והפכה להיות חלק מהמערכת ההנעתית והרגשית. ׳עוצמת׳ הסכמה מתבטאת בכך שהיא מייצרת הבנות תרבותיות נמשכות ורחבות יישום, שיש להן תוצאות התנהגותיות נכבדות. בסקירת סיפוריהם של אברהם, יעיש, עלו ואסתר ניווכח כי קשה למצוא ייצוג מנטלי המכוון את חייהם בהווה והמקנה להם משמעות רבה יותר מן הסכמה התרבותית של הצדיק.

על רקע ההפרדה החדה בין גוף לנפש, הנוהגת בתפיסת האדם המודרני במערב, קיימת סכנה כי השפה הקוגניטיבית, המתייחסת למבנים מנטליים ולייצוגים מופנמים, תהפוך את הסכמה התרבותית (או הסמל האישי) של הצדיק למושג חסר גוף הממוקם בתודעה בלבד. מבלי להידרש לספרות הענפה באנתרופולוגיה ובענפים אחרים של מדעי החברה, המנסה להחליף את הדיכוטומיה החדה בין גוף לנפש בהמשגות הוליסטיות, חשוב להדגיש כי לסכמה התרבותית של הצדיק יש ממד פיזי מובהק. המאמינים המושבעים חווים את הצדיקים שלהם בגופם: שערם סומר ובשרם נעשה חידודים חידודים כאשר הם חולמים אותם (אכן ׳אותם׳ ולא ׳עליהם׳) או נזכרים בחלומם. הם חשים את הצדיקים בקרבתם, אך קליטתם אינה מוגבלת רק לחושים הרחוקים של ראייה ושמיעה, אלא כוללת גם סוגים מגוונים של מגע גופני, מאחיזה נמרצת ועד ללטיפה רכה, מנשיקה ועד ליריקה. הצדיק אף יכול להתמקם בגופם של המאמינים ולדבר מפיהם. כסוג של ׳זיכרון גופני׳, הוא אצור בקרבם, טבוע במכלול ההרגלים, התנועות ונטיות הפעולה המעצבים את התנהגותם: בתנוחות הכניעות האוטומטיות של גופם, כאשר הם נכנסים לחדרו, מבקשים את עזרתו ומדליקים נרות לכבודו, ובהתרגשות הפיזית האופפת את כל ישותם כאשר הם חשים בנוכחותו ובהתערבותו למענם. לא פחות מייצוג על חוויות מגולמות בגוף (embodiment) ראו 1994 ,1993 Csordas. פייר בורדייה עסק בדרכים שבהן תכונות, טעמים והרגלי תגובה (habitus) מוטבעים בגוף (1977 (Bourdieu קוגניטיבי של אמונות תרבותיות, הצדיק הוא חלק משפת הגוף של המאמינים, ׳מילה שהפכה לבשר׳ (1996 Johnson 1987; Strathem).

למקומו המרכזי של הצדיק בחייהם של המאמינים, בתודעתם ובגופם, יוקדשו ארבעת הפרקים הבאים, המהווים את גוף הספר והנפרשים כנגד ארבעת סוכני הקדושים ואתריהם. כל אחד מהפרקים נפתח בסיפור החיים של הסוכן או הסוכנת, מרחיב בהיבט מסוים אחד של מפעלם, ומסיים במעמדם של האתרים כיום, בחלוף עשרים שנים מאז הקמתם. ההיבטים שנבחרו להרחבה בחלק השני של כל אחד מהפרקים, נועדו להציב את יוזמותיהם של הגיבורים בהקשר חברתי או תרבותי רחב יותר. במקרה של אברהם אדון בתגובת בני המשפחה להופעת הצדיק בבית, ואילו במקרה של יעיש — בתגובת בני הקהילה למקום הקדוש שהוא גילה, כפי שהשתקפה בחלומותיהם על האתר. בפרק העוסק בעלו אעמוד על המוגה הסיפורית העממית שבאמצעותה היא ארגנה את חוויותיה והקנתה להן משמעות, ובפרק העוסק באסתר אסקור את אמצעי האבחון והריפוי שבאמצעותם היא מטפלת בבני אדם בהשראת הצדיק, ואעמוד על ייחודם הנשי.

אהבת הקדמונים – רבי רפאל אהרן בן שמעון

רבי רפאל אהרן בן שמעון

עוד בזמן שהותו בפעם הראשונה בעיר פאס, החל רבי רפאל אהרן להתחקות לחקור ולדרוש אחר עתיקותיה של עיר זו. הוא ביקר בבתי הכנסת הרבים והתעניין בתקנותיהם ומנהגיהם, והתפעל מיופים ומהדרם:

״במשך ימי נדודי ושבתי בנוה מהולל הנד, בקרתי את בתי כנסיותיה, וחן והדר להם, סדר קדושה וטהרה חופפת עליהם…״

כמו כן העמיק רבי רפאל אהרן ללמוד את נתיבות חיי העבר, דברי ימיה ורבניה הגדולים והעצומים שחיו בתקופות שונות בעיר זו. הוא התעניין במיוחד אחר כתיבותיהם וחיבוריהם של הרבנים הקדמונים, אשר דורות רבים חידושיהם היו חבויים במצולות ים השכחה. בצמאון ובחרדת קודש השתדל בימי שהותו שם למשות ולהעלות פנינים בחכתו כדי להביאם לחוף מבטחים, על מנת להצילם ולפדותם מעולם הנשיה. כך מתאר רבי רפאל אהרן את הדברים:

״…הן בהיותי שמה בראשונה והתחלתי לחקור אחרי עתיקותיה, אמרתי אל לבי עיר הלזו אשר היתה מקום מפלט, מחסה ומסתור ביום צרה מתגרת נוגש לאבותינו ורבותינו הקדמונים מגורשי קאשטיליא זיע״א… הלא בלי תפונה ימצאון בקרבה שרידי חכמתם אשר השאירו אחריהם ברכה… ואלה איפה הם ? ויגעתי ומצאתי ארגזים מלאים כתבי יד מלאים חכמה ודעת חוקי האלהים ותורותיו, והמה טרף לשיני עש וסס… אנחה איומה התפרצה מקירות לבי, עיני זלגו דמעות דם מתוגת רוח ועגמת נפש, ועם לבבי אשיחה במנוד ראשי, לו עין הרבנים גאוני עולם מחברי הספרי קודש הללו תחזה כי כל יגיעם ועמלם ופרי לימודם מתוך דוחק וצרה… כי עתה אחז בשרו פלצות ועצמותיו ירעדו… לו כזאת יראו כי עתה היתה אנחתם חדשה עמהם, גם בשכבם בקבר ובשינתם על יציע עפר…״

בכל רמ״ח אבריו נרתם רבי רפאל אהרן, להציל את שארית הפליטה מספריהם ומחיבוריהם של רבני המערב. בעין רוחו הוא ראה את העמל הרב שהשקיעו המחברים בחיבוריהם אשר היה מתוך… ״אנחה ושבר רוח, מתוך רדיפה על צואר חנם, מתוך פיזור הגוף והנפש יחד, אשר לא יסופר שמץ מנהם באזני בן הדור האחרון הזה אשר הסכין עם החופש והדרור מגיחו מרחם…״

קינאתו לכבוד רבותינו, הסעירה את רוחו של רבי רפאל אהרן. הוא לא יכול היה לסבול כי ״חכמתם ותורתם אשר כתבוה על הגליון בדם נפש תאכלנו התולעת״ וכי יהיו דבריהם וחידושיהם אשר עמלו בהם ״לברות לרמש זוחל״.

הוא ראה בעיני רוחו כי יד ההשגחה העליונה היתה עליו ובחרה בו להיות שליחם ודוברם של רבותינו, כדי להציל את ספריהם מכליון מוחלט. לפיכך, לשם הגשמת שליחותו ומאויו, החל רבי רפאל אהרן להקהיל קהילות ברבים כדי להתריע ולעורר את העם על העזובה בשטח זה. אף הציע לייסד חברה אשר בשם ״דובבי שפתי ישנים״ תכונה, שתקבל על עצמה את העול הכספי הכרוך בהדפסת הספרים והפצתם. וכה הוא כותב:

״ובהחליטי כי רק חסרון מעורר הוא הגורם, אזרתי חיל ודברתי על לבם ליסד חברה אשר תהיה מטרתה להפיץ אור תורתם של רבותינו אלה החתולה בערפל עד היום, בלב נלהב גליתי אזניהם, את הטוב אשר יגמלו עם המתים ועם החיים, כשופר הרימותי קולי בדברים חוצבי להבות, וקורעי לבבות״.

דבריו של רבי רפאל אהרן, לא מצאו להם אוזן קשבת.

״ולדאבון לבבי כל אמרי פי היו אז כנוטע נטע על צחיח סלע, לבות השומעים היה קר כצנת שלג, באפס יד שתו עצתי לאל, ובשאלות רבות, ודחיות שונות סבוני והשיבוני עדי שמתי יד לפה…״

לא אחד כרבי רפאל אהרן, יאמר נואש למטרה קדושה זו שהציב לפניו. הוא אמר ומי יפר? וכי ניתן לפוטרו בלא כלום?! אתמהה!! אכן, באחד הימים נקלע רבי רפאל אהרן לבית הכנסת הגדולה דק״ק ״התושבים״ בעיר פאס. הם נקראו בשם זה כי מתפלליה היו מצאצאיהם של תושבי העיר הקדמונים, בטרם באו מגורשי קאסטילייא שבספרד להתיישב בה. בביהכ״נ זו החזיקו במנהגי אבותם בסדר התפילות ותחנוניהם, שהיו שונים ממנהגי המגורשים.

כך מתאר לפנינו רבי רפאל אהרן את עצם המעשה ואת התשועה שיצאה מביקורו זה. וזלה״ק:

״שעשוע נפש היה לי בהתפללי עמהם בבית הכנסת הנז׳ ימים מספר שבת וחול. ושינויים לא מעט יש להם מסידורינו. ובפרט ליל מוצאי שבת קודש.

וסיפרו לי חכמי הקהל הנז' הי״ו כי השינוי המופלג הוא בימים נוראים וסוכות. וכאשר שאלתי לתומי להראות לי ס׳ אחד מסדר תפלתם להתענג בו למראית עין, ענוני כי אין אתם זולת ס׳ אחד כתב יד אשר הוא באחוזת נחלה אצל החכם הש״ץ יצ״ו ובו יוציא את הרבים ידי חובתם, והובא אלי. ועיני לא שבעה מראות ס׳ תפלה כזה אשר החן שפוך עליו במדה גדושה. וגוף הסידור שיבה גדולה זרוקה בו מעת נכתב. שיריהם ופיוטיהם הם כולם לרוח רבותינו משוררי ספרד זיע״א, במשקל וחרוז וצחות השפה, אשר מימיהם אנחנו שותים בתפלותינו. וכאשר שאלתי את פיהם ומה יעשו דלת העם אם אין ספר בידם גם בימים האדירים ? איכה ישפכו צקון לחשם לפני אל בתפלות שאינן רגילות על פה ? ענוני כי יטו אזן לקול הש״ץ. ולא כחדו כי לפעמים רבות לקול זמרת ניגוניו נמו שנתם וישאר רק הש׳׳ץ קורא בגרון. ואחז בשרי פלצות. ואפן אל ראשי הקהלה, אשר יש בהם יחידי סגולה בעלי מדות טובות ונעלות ומעוטרים ביראת ה׳ טהורה, ה׳ ישמרם, ואדבר אתם לאמר מדוע לא תסירו החרפה הזאת מעליכם. מדוע לא תשלחו להדפיס ספריכם לאחת ערי הדפוס במדינות אחרות. ומה תעשו אם גם החמדה גנוזה אשר בידכם יבלה מרוב ימים. הלא יאבד כלח על מנהג אבותיכם. וחסרון לא יוכל להמנות הוא? והשיבוני בצדק. כי מלאכת הדפוס אין חזונו נפרץ מגבול קצה המערב ועד קצהו. ולשאר מדינות אין להם מכיר אשר יקבל עליו העבודה הזאת ! ואז בלב שלם הקדשתי גופי לעבודתם בע׳׳ה. ותכף מסרתי את הספר למעתיקים אשר העתיקוהו לי. עם כי איננה כמשפט ההעתקה הנדרשת למסירת הדפוס.׳׳.

לשמחתו של רבי רפאל אהרן לא היה קץ על כי חפץ ה׳ הצליח בידו לרתום למשימתו איש נבון וחכם רודף צדקות וחסד כה״ר שלמה הכהן ב״ר שמואל, אשר הזיל כסף מכיסו להדפסת הספר ״אהבת הקדמונים״ וכך מתאר את שמחתו זו:

״לשמחת לבי לא היה קץ, כי חפצי בידי הצליח, ונתגלגל זכות על ידי לזכות הרבים. ועם לבבי אשיחה כי לולי באתי הנה רק להוציא הספר הנז׳ לאורה די לי. כל ימי ההעתקה הייתי שמח ועלז, ובעינים צופיות חיכיתי מתי אשוב לציון ואעלנו על מזבח הדפוס שמה, ואשימה עיני עליו כאשר את לבבי״.

הישנם יותר מבמילים אלה, כדי לבטא בשפתיים את דבקותו ואהבתו לספרי רבותינו?! אכן, רק אחד ומיוחד כרבי רפאל אהרן, אשר רשפי אש אהבת רבותינו יקדה והתלקחה בחדרי לבבו, הלהיבה את רוחו לשלהבת בוערת בכל אבריו ונימי נפשו רוחו ונשמתו, יש יכולת בידו לשרטט מלים אלו בלי כחל ובלי סרק. רבי רפאל אהרן התמסר במסירות נפש עילאית ובאהבה רבה בלי מצרים, לכל נושא הקשור בהצלת ספרי רבותינו הראשונים כמלאכים. בדבקות ובהתמדה היה מעורר נדיבי לב להרים תרומתם להדפסה. עושה ומעשה בכל כוחו ואונו, וכעדותו של הגאב״ד רבי רפאל אבן צור זצ״ל.

״…וכי זו בלבד עשה, ציץ נזר הקדש, לי הנפש והבשר, אדון יקר חן ערכו ואושר, הוא הרב כמוה״ר רפאל אהרן בן שמעון הי״ו, לכו חזו חסדו ואמתו, חסד של אמת עם החיים וישיני עפר, נוסף על משרתו, מעיר לעזור בכל כחו רץ למצוה אחרי מאהבי צרור הבושם, אנשי שם חזרנים במצות ויופי מעשים…״

הנטל הכבד שלקח על עצמו רבי רפאל אהרן היה על שכמו כנושא נוצה. הוא עצמו טיפל, הגיה, ערך והדפיס את הספרים. ביקוד אהבתו השגיח בעינא פקיחא על מלאכת עבודת הדפוס, עדי הוצאתם לאור בהידור רב, והפצתם בישראל לשמחת לבבו ולב כל ההוגים והרודים דבש מפום אריותא, גאוני צדיקי ומצוקי ארץ המערב.

פיוט על מולאי איגגי הוקלט מפי רבי שמעון דרעי, שהוא גם המחבר.

פיוט על מולאי איגגי

הוקלט מפי רבי שמעון דרעי, שהוא גם המחבר.Asilah

נודע שמו בשערים

סיני ועוקר הרים

אליו לימדו נסתרים

 בקי בחדרי תורה

ואגיד מקצת שבחיו

מה שסיפרו ראשונים עליו גם

אני […]

מלאתי דבריהם […] ויצלח

מעיר כי עשב פרח על יד המלך המשיח

 וזכותו תבוא במהרה

 תחזיר ליושנה עטרה

 ויקבצנו אל ארץ טהורה

בזכות הרב בן גבירה

 ר׳ דוד אלשקר שמו נקרא

צדקתו וקדושתו

 גלעד מצבת קבורתו

ישפיע לי ניצנוץ מנשמתו

אפילו חלק מעשרה

קרבן טלאים וגדיים

הנקרא בעדי עדיים

יערב לפניך כעורות גדיים

 עת הגיע זמן הפטירה

 הלך הרב על רגליו בגילה

עד מקום הקבורה

 אמר להם תהיו בטהרה

בא מתלואת אל איגגי

אמר לשמש דום

 עד שיבואו בני החברא

 ירד אדוני לקברו

 לעשות רצון בוראו

החזיר ימינו על שמאלו

ופשט רגליו כרגל ישרה

נשמתו שלח בטהרה

לפני אל נאזר בגבורה

 בלא פשע ועברה

כאשר הפקידה אצלו טהורה

 זקני שקנה התורה

עת שטבל טבילה ישרה

ירד ושכב במערה טהורה

אמר להם החזירו תינארה54 [— ] פירוש המילה –סלע, אבן

אופנים ושרפים קנה התורה [— ]

עופפים ויבשת אותו בשורה [— ]

אליך אדוננו

עד עלותך אצל מלכנו [— ]

 בגן עדנו

 עם כל מלאכי מעלה

כסא כבוד חוצבה

אליו תשוב וערבה

נשמתך באהבה ובראשך כתר ועטרה

 זכות אבות אבותם

 תעמוד לנו ולראשותם

ובזכות משה בן עמרם

יבוא משיח במהרה.

 אם כי לי נראית האפשרות הראשונה קרובה יותר. משפחת אלשקר קיימת גם במרוקו, יתכן והם צאצאים של ענף נוסף, או שמא הם משתייכים לענפים הקודמים. מפורסמים ביותר הם הרבנים: הצדיק מולאי איגגי, הנקרא על שם מקום קבורתו, כפר איגגי באזור גלאווא מרחק כ־100 ק״מ מדמנאת. מלומד בנסים ובאים להשתטח על קברו ממרחקים יהודים ומוסלמים.

שבט יהודה-רבי שלמה אבן וירגה-השבעה־עשר

השבעה־עשרשבט יהודה 001

במלכות צרפת קמו שני אנשים אוהבי הרע ואמרו למלך, איך ראו איש יהודי שתפש איש נוצרי והביאו בחזקה בביתו, וזה ודאי כדי להרגו, כי ערב חגם  הוא. והמלך מלך משפט היה ואוהב האמת, וראה בשכלו שקרות התביעה ועלילה שמעלילים על היהודים, וגער בכל אותם אנשים וצוה שישליכום מלפניו, ואמר שכל מי שיבא לפניו בעלילה כזו יתיז ראשו בחרב. והאנשים ההם נתמלאו חימה, לפי שנשארו לעדים שקרים לפני המלך ולעושי רשע. והלכו וקבצו המון העם ונשבעו להם שיהודי תפש את הגוי והביאו בכח  לביתו ועיניהם ראו והנוצרי ההוא לא יצא עוד מבית היהודי, ואמרו עוד אל העם כי הלכו לפני המלך וראו שחמל המלך על המורדים והפושעים ושו­נאים בדת ישו ולא חמל על הנוצרים מאמיני אמונתו. אז אמרו העם: הבה נתחכמה להם! ובקשו ב׳ נוצרים שאמרו שהלכו אל היהודי ליקח ממנו ברבית ושמצאו היהודי יוצא מן החדר וסכין מלא דם בידו. אמר המלך ליהודי: מה ענין הסכין? והשיב: כי שחטתי עופות למועדי. אמרו השרים למלך: אין שחיטת עופות תוך החדר, וכיון שיש אמתלאה יכו היהודי ביסורין ויגיד האמת. אז צוה המלך להכות בייסורין ליהודי, והוא הודה שהרגו, וכי חמשים איש גדולי היהודים יעצוהו והיו עמו. צוה המלך ויתפשו כל אותם יהודים. והיהודים כשמעם התאבלו ובכו וצעקו, כי ראו אבדן האומה, ונתקבצו והלכו אל המלך ואמרו: אדוננו המלך! מחקי המלכים אשר קדמוך הלא הוא שכל מי שיודה באיזה דבר על ידי יסורין והכאות שאם יהיה נאמן על עצמו לא יהא נאמן על אחרים, ואם האיש ההוא הרג הנוצרי אנחנו לא ידענו ולא עלה בלבנו רעה כזאת, כי לא שוטים אנחנו ולא טפשים לשום עצמנו ובנינו בסכנה כזו, וה׳ לא צוה, שאם לא כן, כל מי שיגנוב ויגזול יאמר  כי כל שרי העיר היו עמו. שאל המלך לשרים על ענין זה אם נמצא בדברי הימים, ויאמרו: הן, כי נמצא בפירוש כמו שהיהודים אומרים. והמלך נפל בלבו חשד ואמר להם: למה לא אמרתם לי מזה עד שהיהודי נתעורר? לכן הביאו לי ספר דברי הימים ואדעה. הביאו הספר ונמצא ככל דברי היהודים. ואז צוה המלך שיתירו כל היהודים מן המאסר, לבד האיש אשר ברשותו נמצא ההרוג.

בעת ההיא היה בחצר המלך שר אחד משרי ישמעאל אשר בא עם שליחות ואמר לו המלך: אתה האיש הנכבד, אם נמצא במלכיות שלכם כדברים האלה. אמר הישמעאל: מעולם לא שמענו ולא ראינו, ויש להחזיק טובה למלכינו אשר לא יושפלו בעניני נערות ובדברים שאין להם שורש לא בשכל ולא בדת, כי איך היהודי ימלאנו לבו להרוג נוצרי והוא נכנע תחת ממשלתו  ומלכותו? וכל שכן בענין מאוס כזה שיעשו קרבן מדם האדם אשר לא שמענו בכל משפחות האדמה, אע״פ שנטפלו בדברים מאוסים יוצאים מן השכל, ובכיוצא בזה לא עלה בלבם, לרחקו רחוק לאין תכלית משכל אדם, אתם נטפלים בארצכם ושומעים בחצרותיכם, חצרי מלכים, דברים שאסור להאמינם.

והמלך כעס על זה ואמר לו: הנה בעל הדבר הודה, אני, כפי המשפט, מה יש לי לעשות? וכי יועיל שהוא רחוק מן השכל אם הוא הודה בדברים?

השיב הישמעאל: הודאה על ידי יסורין במלכותנו יועיל לאמתלאה ובהצטרף טענות אחרות, אבל לא יועיל לתת עליו דין ומשפט. ואחד מן הנוצרים אשר שם אמר לישמעאל: השר הנכבד! אם לא נמצא  זה במלכותכם הוא מפני שאין ליהודים על הישמעאלים שאלה או תואנה, אבל יש להם עם הנוצרי מטעם ישו, ויקחו איש נוצרי וישימו שמו ישו ויאכלו את דמו להנקם ממנו.

אמר השר: עתה נתאמת לי יותר שהכל כזב איך חטא להם איש אחד וינקמו מאחר? וכל שכן כי ישו היה ראוי שינקם מהם לא הם ממנו, והם הרגוהו ונתנו לו יסורין קשים! זה אני אומר כפי דעתכם, כי כפי אמונתנו לא הרגו היהודים את ישו, כי עלה לשמים חי, אבל לדעתכם אני אומר אשר ראיתי בבית תפלתכם מצוייר בכותל כל מיני מיתות אשר נתנו לו, ושם ראיתיו שהיו סובבין עליו גלגל כדרך עושי מלאכת הבגדים או קושרי ספ­רים על הספר, ואחר נקמה זו מה נשאר עוד לנקום? והיה לו לישו לתבוע  מאביו יקח נקמתו מן היהודים! שבח ליוצר שהבדילנו מכזבים ושם חלקנו במאמיני אמת!

השיבו הנוצרים: אמרת שהיה לו לישו לתבוע נקמה מהיהודים — כן עשה! והמציאות יוכיח, כי למה ישבו בגלות דחופים סחופים ממושכים ומורטים? כי אם לנקום דם ישו!

השיב הישמעאל: ואם האב לוקח נקמה זו על בנו — היקומו היהודים לחזור שנית להנקם כדי שיהיה להם פרעון שני? כל אלה דברי טפלות! ועוד, כיון שהאל עושה ביהודים שפטים— אתם מה לכם לבקש משפט אחר ? ובכל זה אני לא באתי להציל היהודים, כי אינם בני בריתי וגם לא ממלכותי, ולא אהבתי אותם, כי ידעתי מה שעשו לכמה נביאים, אבל באתי לומר האמת אחר שהמלך שאל ממני דעתי.

והמלך כשמעו דברי הישמעאל כעס מאד, לפי שראה שהיה מחרף כל הנוצרים, אבל בבחינה שדבריו דברי שכל שתק ושמר הדברים.

ביום השלישי כאשר ראו העם כל העלבון שעשה הישמעאל לנוצרים, כי נשארו לרשעים או לפתאים מאמינים כל דבר, אז קמו והביאו שני עדים שקרים, וזה עדותם: אנו נכנסנו בבית יהודי זה, כי היה לנו עמו חשבון, וראינו שם קבוץ כל היהודים שאמר היהודי שבעצתם עשה, וכאשר נכנסנו שתקו כלם. אז אמרנו: הלא דבר הוא! ויצאנו משם ונחבינו אחורי הדלת, ושמענו ליהודי אומר להם: ואם יתגלה שאני הרגתי הנוצרי — אתם תשבו מנגד? והם השיבו: יש לנו עושר רב להצילך, לא תירא ולא תפחד! והמלך כאשר שמע עדות זה שמח מאד, מפני דברי הישמעאל, ואמר לו: מה תאמר עתה, הישמעאל הנכבד, אשר באת לחרפני בביתי?

השיב מישמעאל: אני לא חרפתי כי אם למעלילים, ואחר עדות זה הענין הוא רחוק משכלי יותר ממה שהיה מקדם, וכי דבר מסוכן כזה היו היהודים מדברים במקום שישמעו הנוצרים דבריהם? ואני שמעתי שהיהודים פקחים הם ויראים מאד, ואיך אפשר שעמדו בעצה בכיוצא בזה במקום שישמע הדבר, או שיאמרו אותו בקול רם עד שנשמעו הדברים כל כך בבירור!

וכאשר השלים הישמעאל את דבריו קמו כל העם ואמרו: וכי ישמעאל זה מלכנו הוא? אתה מלכנו ואתה שופטנו! לכן עשה לנו דין, פן תצא כאש חמת העמים ואין מכבה.

והמלך מכעס אשר כעם על דברי הישמעאל נטה לבו לדברי העדים וגזר גזרה משונה, והוא שיתפשו ראשונה כל אותם יהודים שהיו בעצה, וישימו כל אחד ואחד בחבית אחד, ויסתמו כל החביות ויתקעו מסמרות מבחוץ וחודן בפנים, ויגלגלו החביות ברחוב העיר. אז קם שר אחד לפני המלך, ומלאך ה׳ צבאות הוא, ואמר: אדוננו המלך! חק המלכים הקדומים אשר בצרפת, שכל משפט נעשה מחמשים איש ולמעלה יד המלך תהיה בו בראשונה ואחריו כל העם, לכן קום אתה, אדוננו, ויעבור מלכנו לפנינו ותתחיל לגלגל חבית אחד ואנחנו אחריך. ויאמר המלך: אני לא באתי לבטל ולשבר חקי המלוכה כי אם לקיימם, אני אלך ואתחיל המשפט כאשר אמרתם. וילך  המלך והרים רגלו לגלגל חבית אחת, ונכווצו גידי שוקיו, ונפל לארץ ונת­עלף. ואחר העלוף אמר שיוציאו היהודים מן החביות, כי האל ראה העול, והוא אלהי המשפט. וכאשר ראו העמים הנס המפורסם לעיניהם, לא הרים איש את ידו ואת רגלו. והמלך הוליכוהו בעגלה לביתו, ובקש מן היהודים  שיתפללו עליו, וכן עשו. ואחר ימים נתרפא המלך, והיהודים ישבו בכבוד באותו מלכות.

אחר ימים באו הנוצרים ואמרו: אדוננו המלך! הנס ההוא אשר נעשה לא היה, אלא בעד כל אותם יהודים שהיו נקיים כנראה ושלא ידעו מן הענין דבר, אבל האיש שנמצא בידו ההרוג ראוי הוא לעונש. אז חקר המלך ודרש, ונמצאו נוצרים שהעידו איך ראו שפלוני משליך הפגר בבית היהודי, וצוה המלך שיקצצו ידיו ורגליו, וכן נעשה. ואז הארץ יראה ושקטה.

יש נסחאות בענין זה, אבל מה שראיתי בספר דברי הימים לחכמי צרפת כך הוא.

שמש ממערב-יצחק גורמזאנו-אגדת חייו של ר' חיים בן עטר

19רבי חיים בן עטר קבר

ר׳ חיים ראה ברכה בשתי נשותיו, ושיתוף הפעולה שלהן איפשר לו להתמכר ביתר־שאת ללימוד התורה. שלווה זו מבית, והקמתה של הישיבה בבית־הכנסת ששופץ בשיתוף מחותניו החדשים, בני משפחת ביבאם, איפשרו לר׳ חיים בן עטר לקיים סדר יום קבוע, ובו עתים לתורה, למלאכה ולדרשות. עיקר יומו הוקדש לחקר סוגיות ולבירור קושיות במקרא ובגמרא במחיצת קומץ תלמידים, בשני תריסרים, בני תורה היכולים להבין. קבוצה זו כללה כמה תלמידי חכמים נאמנים שהיו סמוכים על שולחנו, והלכו בעקבות רבם באשר הלך. אליהם הצטרפו תלמידי חכמים מקומיים, בני סאלי, אם כאלה שלמדו בעבר בישיבתו של ר׳ חיים, אם כאלה אשר זו להם פעם ראשונה שבאו לשמוע תורתו, הציצו ונפגעו. האחים ביבאס תמכו בחבורה זו ביד נדיבה, ור׳ חיים יכול היה סוף־סוף להתמכר לעיסוקו ללא הפרעה. כל חידוש בהלכה, כל פיצוח של קושי פרשני, התוספו אל אוסף רשימותיו, שהיוו בסים לשני הספרים שבהם עסק באותה עת.

אולם ניסיון העבר לימדו, שאין לסמוך על נדבות בלבד. שכן מה שהאדם נותן, ברצותו הריהו גם נוטל. מלבד זאת, בימים של תהפוכות, ללא שלטון קבוע, יכול אדם לרדת מנכסיו בן־יום, ואיך יוכל להוסיף ולקיים ישיבה ובה שני תריסרי תלמידי חכמים? לכן התעקש ר׳ חיים לעשות גם עתים למלאכה. הרב ותלמידיו הקדישו שעתיים ביום למלאכתם, ומעלתה של עבודת הרקמה, שיכולה היא להיעשות בידיים, והראש פנוי להמשך הדיון בשיירי סוגיות שלא מוצו עד תום בשעת השיעורים. ״בתוך עמי אני יושב!״ היה ר׳ חיים בן עטר מצהיר. לכן מצא לו זמן לדרוש ולהפיץ את התורה ברבים, לא רק לאלה היכולים לצלול אל תוך ים המקרא והתלמוד. ר׳ חיים בן עטר היה דרשן מעולה. הוא הצליח להביע דברי תורה מסובכים ביותר בלשון בהירה ושווה לכל נפש. הוא גם ידע להחיות הלכות ואגדות בנות אלפי שנים.

בשעת דברו כאילו באו האבות, המלכים, הנביאים, החכמים והצדיקים, והתערו בקרב ההמון. היתה בו היכולת להעביר את הלהט שלו ואת אמונתו החובקת עולם אל אחרוני מאזיניו. וכך קמו לו מעריצים רבים בין פשוטי העם. ״אומר הפסוק ׳אם כסף תלווה את עמי׳. כלומר — אם ראית שהיה לך כסף יותר ממה שאתה צריך לעצמך, שאתה מלווה לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים, שהוא העני ממך, ובזה רמז הכתוב כי צריך לפתוח לו משלו, ושלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו והוא אומרו, לא תהיה לו כנושה, לשון נשיאות ומעלה, כי משלו הוא נותן לו!״ לא ייפלא שדברים אלו נעמו באוזני עניי העיר, הנמקים בעול המסים, ובעול החובות שהטילו עליהם העשירים, אשר כדברי חיים בן  עטר ״מלאו כוחם משוד עניים ומאנקת אביונים״. העשירים בני הבליעל, כפי שכינה אותם חיים בן עטר באחת מדרשותיו, לא היו מוכנים לשאת את דברי ההסתה, ונדברו ביניהם להשתיק את ״נביא הזעם״. תחילה חשבו שמן התבונה לא לנקוט בהתקפה ישירה על הרב הקדוש, מחשש שמא יגביר את מלחמתו נגדם ויחשוף עוד נגעים ועוולות שבהם היתה להם יד. לכן פנו אל האחים ביבאס ודרשו מהם להפסיק את תמיכתם הכספית בר׳ חיים ובישיבתו, או לפחות להתנות את המשך התמיכה בכך, שיסתפק בדרשותיו בביאור פסוקים ולא יעסוק בהסתה נגדם. האחים ביבאס היו נבוכים. ידוע מה גודל כוחם של בעלי המאה, אך מאז נתקשרו עם הרב בן עטר בקשרי חיתון, גדלה הערצתם אליו, ולא חנו לתת יד למצרים את צעדיו. הם החליטו להתעלם לפי שעה מדרישות תקיפי העיר, בקוותם שהרוחות יירגעו. אולם, לא עבר זמן רב ור׳ חיים בן עטר הצליח להעלות גם את חמתם של רבנים אחרים בעיר, מהם מכובדים ומקובלים. הוא טען, כי כמה מרבנים אלה חושבים, שבזכות עיסוקם בלימוד התורה, יכולים הם להרשות לעצמם להיות בררנים במצוות, כלומר — מצווה זו נוח להם לקיים, ואילו זו — לא כל כך נוח להם, ולכן מוצאים הם תלי תלים של תירוצים להתעצל בקיום מצוות. ״מן הדין,״ טען ר׳ חיים בלהט, ״כי דווקא הרבנים ותלמידי החכמים ישמשו מופת לעם.״ עוד טען, שרבנים רבים מעלימים עין ממעשי עוולה הנעשים סביבם, על מנת לשאת חן בעיני מנהיגי הקהילה, נותני לחמם. 

יום אחד העז להופיע בישיבה משומד אחד, שהטיף בריש גלי נגד היהדות, וטען כי המיר את דתו כמחאה על דת ישראל שהגיעה לשפל המדרגה. ר׳ חיים יצא נגדו בשצף קצף ואמר לו, שגם אם רבנים מקרב קהל ישראל מביישים את אמונת אבותיהם, אין בכך כדי להטיל ולו רבב על האמונה עצמה, ובוודאי שאין בכך כל הצדקה לנטישתה — וגירש את המומר באיומים. לתלמידיו ולמאזיניו אמר בצער: ״פעם היו משתמרים מישראל מתוך חולשה או רעב או תחת איומים. היום, בעוונותינו הרבים, מעזים המשתמרים פנים ורואים במעשיהם מעשה צדקה!״ בדבריו הבוטים על עוכר־ישראל זה, נזהר ר׳ חיים בן עטר לא לדבר על ליבו לנטוש את האיסלם ולשוב אל חיק היהדות, שכן מעשה זה אחת דינו בערכאותיהם של המוסלמים שליטי הארץ — מוות. גם נזהר מלדבר סרה בדת מוחמד, או לקלל את נביא־המאמינים, כי גם דברים אלו גררו בעקבותיהם מאסר ועינויים.

כל עוד היה ר׳ חיים בן עטר נערץ על המוני העם, כל זמן שלא פגע בחלקתם שלהם, נדמה שאויביו לא יוכלו לו. מתוך היסוסים רבים החליט הרב לצאת נגד תופעה שהתפתחה דווקא בקרב השכבות העממיות, והגיעה לממדים מדאיגים: פולחן הצדיקים וקבריהם שהיה נפוץ הן בקרב יהודים והן בקרב מוסלמים. קברי הקדושים היו מוקדי עלייה לרגל, שמשכו את המוני העם בכל חג ומועד, ובעיקר בימי ההילולא בל״ג בעומר. עיר עיר וצדיקיה. היו ערים שהתפארו בצדיקים מעולים במיוחד, כאותה תלמסאן, שם טמון ר׳ אפרים אנקווה הצדיק. אך גם ערים שלא היו להן צדיקים המפורסמים בכל רחבי המאגרב ייחדו חלקות בבתי־העלמין לצדיקים מקומיים. מדי פעם היו המוני העם עולים אל הקברים ומדליקים נרות זיכרון ומנורות שמן לעילוי נשמות. סגולות רבות נתלו באלה — לרפא חולים, לפקוח עיני עיוורים, להפרות עקרות וליישר עקומים. לא ייפלא, אם כן, שראשי הקהילות ושלוחיהם מצאו דרך נאה למלא את אוצר הקהילה, על־ידי מכירה פומבית של הזכות להדליק נרות ומנורות ועששיות על חלקת הקבר. מעמדים אלו, יותר משהיה בהם מן ההתעלות, היה בהם לעתים מן המביש. ר׳ חיים החליט לתקוף מנהג זה, כי סבר שבמסווה של מעשי חסד סחטו מנהיגי הקהילה כספים דווקא מידי עניי העדה. הוא דרש לחדול לחלל שם שמיים ואת שמם של הצדיקים, ולהפסיק להפוך את מקום מנוחתם לקרקס. בצעדו זה ניסה ר׳ חיים להגן על העניים מידי העשירים, אולם למרבה הצער והאכזבה לא הובנו דבריו כהלכה. מסיתים טענו שהוא כופר בקדושתם של הצדיקים, והצליחו להפנות את המוני העם נגדו. בחשכת הגלות היתה אמונה תמימה ולוהטת זו בנס הקרוב, המתרחש כאן ועכשיו, אחת מן הנחמות המועטות של מוכה־הגורל. למרבה הפלא, לא זו בלבד שהיה מוכן לשלם כדי לזכות במצווה, אלא אף סירב לקבל את הנם כנדבה. הדבר פגע בגאוותו. עניים שחיו מן הצדקה היו מוכנים לתת את פרוטותיהם המועטות כדי לקנות להם ״בכספם״ סגולה זו או אחרת.

כך נסגר המעגל. כמעט כל שכבות האוכלוסיה בסאלי נפנו עדו. ברגע של חולשה אמר לנשותיו ולמקורביו: ״למה לי

קנאה? למה לי שנאה ותחרות עם זרע ישראל, אחדל מהוכיח ואהיה אהוב ונחמד לכולם…״ אך מייד הוסיף בלהט: ״אינני יכול! איני יכול לשתוק י ׳יוכיח ויחזור ויוכיח עד שיקבלו מוסר׳!״

מצבו של ר׳ חיים בן עטר בסאלי הפך קשה מנשוא. לכן נראה הדבר בעיניו ובעיני מקורביו כנס, כאשר פנו אליו רבניה של פאס, המרכז הרוחני הגדול של יהדות המערב, וביקשוהו להיעתר להזמנתם ולבוא ולהרביץ תורה ברבים בישיבה הגדולה, בראשה עמד בשעתו ר׳ יהודה בן עטר, הוא חכם אלכביר. חיים בן עטר כבר היה בן שלושים ושבע, והחליט להיענות בחיוב להצעה, כי קיווה בכך להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. כי למה יכול עוד לצפות חכם ומורה־הדור יותר מאשר לעמוד בראש ישיבה שהיא תפארת לישראל?

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

לחיות עם האסלאם

הילד הער והמוכשר הזה היה בו גם משהו מהאינטרוספקציה, מהמוזרות ומאורח החיים של מיסטיקן מסתגף. הוא היה מרבה להתבודד במערות שבסביבות מכה, כנראה גם נכנס לחלומות ולהזיות שלא הבין את פשרם, והיה מיטלטל קשות בין המציאות שהקיפה אותו ובה הוא פעל די בהצלחה, למרות מתחיו עם דודו, לבין התבוננותו המופנמת שבה ראה מפרי ליבו ודמיונו תופעות שלא היה בטוח כיצד לפרשן וכיצד להתמודד אתן.

אִינְטְרוֹסְפֶּקְצִיָּהל, אינטרוספקצייה (נ') [מלטינית: intro פנימהspicere (-spectus) + להסתכל] הִסְתַּכְּלוּת פְּנִימִית, תַּצְפִּית בַּחֲוָיוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת שֶׁל עַצְמוֹ לְשֵׁם נִתּוּחָן וּמִיּוּנָן.

הוא נחשב כידען בענייני יהודים ונוצרים, מרוב שדיוניו אתם, בעיקר עם הנוצרים הרבים שבאו ויצאו במכה, הספיגו לתוכו את סיפוריהם וחוויותיהם. ברי כי בשלב זה, כאשר העלם הצעיר הזה הוא בשנות העשרים לחייו, הוא ידע דיו על אמונות מונותיאיסטיות, ששמען הלך למרחוק, גם כדי לגבש לעצמו את השקפת עולמו המתהווה, וגם לפרנס את הדיונים והוויכוחים שניהל עם אחרים, גם בעלי האמונה באל אחד וגם עובדי האלילים. והנה חל הראשון במאורעות הציר של תולדות הנביא, שאחריהם חייו, וגם חיי האנושות, לא יהיו עוד כשהיו; מאורע ראשון זה היה קשור באשתו הראשונה שרוממה אותו ועשתה אותו לאיש בעל מאה ובעל דעה, לפי שלא רק הקפיצה מעלה את מעמדו הכלכלי, אלא גם נתנה לו את הביטחון בדרכו, בחינת ״חפש את האישה״, והאשה היא ח׳דיג׳ה.

כאלמנה בעלת נכסים היא היתה זקוקה למנהל לעסקיה, וכאשר עבד בשירותה ושניהם ראו ברכה במעשיו, היתה לו לאשה למרות שבגרה ממנו ב-15 שנה – הוא בן 25 והיא בת 40 על-פי המסורה. באחת היה מיתום חסר מעמד לאיש רב נכסים והשפעה, שידענותו הרבה בענייני רוח ודת עוד הוסיפה נופך לייחודו. חידיג׳ה מתייחדת במסורת האסלאמית בכך שלא רק זכתה להיות אשת חיקו של הנביא, אלא שגם היתה הראשונה שהאמינה בשליחותו, ועל כן היתה למוסלמית הראשונה, אם לרגע נתעלם ממוסלמיותם של אדם, אברהם, ישמעאל וכל השאר. ככל שאפשר לשפוט, נישואין אלה היו מוצלחים, לפי שהרעיה היתה מסורה, נאמנה ותומכת ונכונה לקלוט את כל משוגות בעלה, שעל-פי מושגי ימינו היה זקוק "למצוא את עצמו", והניבו כמה צאצאים שהיחידה ששרדה מהם היתה פאטימה, שם דבר באסלאם. היא הפכה ברבות הימים לכה מסורה לדת החדשה, וגם נתקדשה כרעיתו של עלי, הח׳ליף הרביעי, שהיה גם בן דודו של הנביא והאימאם הראשון בשיעה, עד כי שושלת אסלאמית מפוארת (הפאטמית) מתקראת על שמה.

התלבטויות ותמורות אישיות, מעמדיות וחברתיות אלה חלו תוך כדי ריבוי הוויכוחים בין נוצרים, יהודים ועובדי אלילים, שדרו במכה או עברו בה לעסקיהם, לבין עובדי האלילים בני קורייש שסגדו לעושרם, התהלכו בתחושת ״אני ואפסי עוד״ ולא יראו שום כוח עליון ושום מגבלות מוסריות. אלה האחרונים נראה שהסתנוורו מן המעבר החד והמהיר מדי מחיי נוודות קשים ועניים לחיי רווחה קלים ומניבי רווחים נאים וללא מאמץ רב. כך, רחב הפער בין הסוחרים האמידים, עובדי האלילים והמתגאים בעושרם ובכוחם, לבין העניים, היתומים והאלמנות המרובים שלא מצאו סעד לנפשם.

מוחמד, שידע על בשרו את היתמות ואת המחסור, היה רגיש לפער זה יותר מאחרים, ומצא בו כר פורה להטפותיו. ואמנם, התגלויותיו הראשונות נגעו לעניינים חברתיים ומוסריים אלה, ואפשר לכנותן התקופה האפוקליפטית, כי בהן, כדוגמת יונה הנביא בנינווה החטאה, הוא התריע כי הקץ קרוב אם לא יסורו בני מכה העשירים מדרכם. אנשים שבעים ודשנים ממאנים לשמוע כי קיצם קרוב, על כן קל לשער את קבלת הפנים הצוננת, שלא לומר העויינת, שהם הכינו למתנבא הצעיר כאשר בא להטיף להם מוסר. סוגיה מוסרית קשה אחרת בה נתקל הנביא המתחיל היתה ריבוי האלילים, לפי שחצי-האי היה מלא, כאמור, שבטים ניצים ביניהם וכל אחד מהם נשען על פנתיאון אלילים שלם בנוסף לעצמי-הפולחן שהיו זרועים בשטחו. מוחמד עצמו חזה בנוכחותם של מאות פסלי אלים בבית הכעבה, ואחת מהתגלויותיו הראשונות היתה לטהר את בית-אללה, כלומר לנתץ את האלילים ולחנוך את המקדש כביתו הייחודי של אללה האחד והיחיד. שתי משימות כמעט על-אנושיות אלו בנסיבות הזמן, כלומר לייסד אורחות מוסר בחברה ולפטור אותה מריבוי אליליה, היה די בהן כדי לזעזע את אשיות החברה הג׳אהילית של מכה ובנותיה, ולהרתיע על הסף כל מטיף בשער ומתיימר, אך לא את מוחמד, היוקד אמונה והנחוש בדעתו.

מוחמד היה קודם כל במעמד של אינטלקטואל (אמנם רק בעל פה, לפי שלא ידע קרוא וכתוב על-פי המסורה), כלומר מטיף ללא אחריות ביצועית, שיכול להתיר לעצמו לבקר את השלטון ואת החברה, מבלי שיהא אנוס להציע דרך משלו. מבחינה זו הוא דמה לנביאי ישראל, כמו עמוס וישעיה, להבדיל, שבישרו את הקץ אך בפיהם גם בשורת תקומה אם האנשים יילכו בדרך הטובה. כמו ירמיה שהוכנס לבית האסורים על שבישר את מצור הכשדים על ירושלים, הקיאה החברה המכאית את הנביא-הטרדן מוחמד על בשורותיו המציקות שנראה שלא היה להן צידוק במצב העניינים השפיר שנראה לעין. אך בשנת 610, והוא בן 40 לחוכמה, במהלך חודש הרמדאן על-פי המסורה, בשהותו בהתבודדות במערה על הר נור שליד מכה, באה לו ההתגלות הנבואית השלמה הראשונה, שהיתה שונה ודחופה מכל קודמותיה, והאיצה בו לא עוד להפנים אל ליבו את המסר, אלא ללכת ולהפיצו אל בני עמו. כי מה בצע בהתגלות נבואית אם היא נותרת ספונה בליבו ולא מגיעה אל קהל יעדה? הרי הוא איננו זקוק לה, כי הוא כבר התוודע לאמיתות הללו עוד קודם לכן. אך הפעם היה זה המלאך גבריאל (גייבריל) שהטריח את כבודו אל מוחמד במערה וציווה עליו ״לקרוא בשם ריבונך״. על פי האמונה, אם הכוונה היתה שיקרא מלוח כתוב שהמלאך הציג לפניו, הרי נבצר הדבר ממנו, כי לא שלט במלאכת הקריאה. ובכל זאת, בהתערבותו הבוטה כלשהו של המלאך, קרה הנס ומילים יצאו מפיו, שהפכו להתגלות הקוראנית (מלשון קריאה) הראשונה.

המילים אינן מילותיו של הנביא, אפילו לא של המלאך, אלא של ריבון העולם בעצמו ששיגר את מלאכו לנביאו יחיד הסגולה, על מנת להביא את הבשורה לבני עמו. אם כן, אין לנביא כאן מעמד של יוצר או משורר, או אפילו של השאער המסורתי של השבט, כמו נביאי ישראל שהם בעלי זכות היוצרים על דבריהם וסגנונם, איש איש כדרכו, אלא יש לנו דמות שיאה לה יותר כינויה כשליח אללה, המשמשת כלי להעברת דברי אללה, ש״יורדו" מעתה ואילך באותו סגנון של פרוזה שירית בעלת עצמה דרמטית שובת לב.

מטולטל עד עמקי נשמתו, ועטוי בגדו הירוק שמאז הפך לצבע המועדף על מוסלמים, ולעיתים חלק מסמליהם, שב מוחמד לביתו ובפיו שטף הבשורה שהוחדרה בעוצמה שאין לעמוד בפניה לתוך פיו ונשמתו. אשתו המסורה חיזקה את ידיו והביעה אמון בכל אשר אמר וחש. זוהי זכותה הגדולה והוא הכיר לה טובה על כך ברגעי הדיכדוך, הזעזוע, חוסר הבטחון, הלעג שקידם את פניו, והרדיפות שמצאו אותו באשר פנה בעירו ובקרב בני שבטו. אבל גם התרוממות רוח היתה שם, כאשר טיפין טיפין כמה אנשים עצמאי-מחשבה, רגישי-לב ואמיצי-רוח יזלגו למחנהו ברבות השנים, יעמדו לצידו במאבקיו, ובמסירות שקשה לתאר יילכו אחריו באש ובמים עד למותו ב-632. הם יזכו לכינוי  " הצחאבה " (חברים, רעים), ירכיבו את ה "שורה"; ששירתה לידו במהלך חייו ויתעשתו לבחור ביורשיו לאחר מותו. מבין חבריה ייבחרו הח׳ליפים הראשונים שיבנו את האימפריה האסלאמית וירחיבוה. אך בינתיים, חייו הלא קלים של מוחמד בעיר הולדתו מכה, בה הוא נתקל בעוינות וזכה לקיתונות של בוז, הלכו וביטאו את התהום הפעורה בינו לבין החברה האלילית שבה הוא פעל. אלא שהוא נאלץ לפעול שם, בתמיכת קומץ מאמיניו המסורים, עד שירווח, והרווחה לא תבוא עד אשר בשנת 622, למעלה מעשר שנים לאחר בוא הנבואה עליו, הוא יוזמן לעיר ית׳רב, כמתווך בין שבטים ניצים, ושם הוא יפעיל את סמכותו ויפתח בקריירה מדינית מרשימה שתביאהו לפיסגה ותפתח לפניו את הדרך ליסודה של דת חדשה ומצליחה. אולם אין ספק שדרכו הרוחנית והרעיונית תעוצב במכה, תוך כדי מאבקו המר ורב-השנים עם בני שבטו שם, כאשר סיכוייו להיחלץ מבידודו ומנידויו נראו אפסיים. אין גם ספק כי ככל שהמוסלמים מנסים למחוק ולהתכחש להשפעות היהודיות והנוצריות על דעותיו, כי זה היה פוגע במקוריותו, אפשר ואפשר להצביע על כמה רעיונות מפתח כאלה.

מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר

למידת אחדותו של השרח במרוקומסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה

כבר רמזתי לעיל במשהו על מידת אחדותו של השרח במרוקו. אבוא עכשיו לפרט את דבריי. מי שנזקק לכל החומר המצוי בידינו ואפילו לחלק ממנו בלבד יוכל לקבוע בפשטות, נַהֲרָאַ נֲהָרא וּפְשָטֵהּ: היינו השרח משתנה על פי המקום, על פי הזמן ועל פי המסרן. ממילא דין הוא, שכל מסורת שרח תעמוד לעצמה ותועמד לעצמה. אך מי שישקע עצמו במסורות השונות ממרוקו, שנודעו לנו עד כה, ויתבונן בהן כדבעי, יגלה שביסוד כולן ניצבה בעבר מסורת אחת. מסורת זו הלכה ונתפלגה פילוגים מקומיים, אם מעט ואם הרבה, אך רבים מסימני השיתוף היונקים ממקור אחד עומדים בעינם. אפרש דבריי בדוגמה אחת מן השרח לפי כמה מסורות.

שמות כא, יג-יד:

ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות.

מסורת מראכש מתרגמת:

ודי לאייס כּמן וסייד אלאהּ אוזאד לידו, ונזעל אילאךּ מוצֹע אדי יהרב לתמא. ואין יתוקאח אראזל עלא צאחבו ליקתלו בלכדיעא מענד מדבחי תאכדו למות.

כסורת תאפילאלת ומסורת תודגא מתרגמות:

ודי לאייס עממד (כמן) וסייד אלאה חצֹצֹרהא לידו ונזעל אילאך מוצֹע אדי יהרב לתמא. ואין יעממד (יווקאח) ראזל עלא צאחבו יקתלו בלכדיעא מן ענד מדבחי תאכדו למות.

ומסורת מכנאס גורסת:

ודי לאם כּמין ואלאה צאדיף פידו ונזעל אילאף למודע די יהרב לתמא, ואין יתוקאח ראזל עלא צאחבו ליקתלו בלכדאעא מן ענד מדבחי תקבצו לימות.

  1. הקורבה בין ארבע המסורות ניכרת היטב. לכאורה מה ניתן לצפות מתרגומים שנעשו באותה ארץ ובאותה לשון? בכל זאת אין הדברים פשוטים כל כך. יש כאן יסודות שאינם משמשים בלשון הדיבור, ויש פרט אחד פרשני שאינו צפוי אוטומטית מידי מתרגמים שונים, אף אם לשונם אחת. ואם הללו מופיעים כאן, קשה לטעון ששלושה או ארבעה נביאים נתנבאו בלשון אחת. וזה פירוט הדברים: השימוש במילית לאייס לתרגום לא, המשותף למראכש, לתאפילאלת ולתודגא; תרגום המילה צדה על ידי כמן(כמין) בידי המתרגמים ממראכש, מתודגא וממכנאס; תרגום יזיד בידי כל השלושה כאחד בצורה יתוקאח (יווקאח) – כל אלה אינם דברים שבמקרה. שלוש המילים אינן משמשות בלשון הדיבור במקומות הללו; אלו הן מילים השייכות ללשון גבוהה יותר, ששימשה בספרות כתובה או בספרות שבעל־פה (ובכלל זה שירה), ורומזות הן, לדעתי, למוצא משותף.

 ועוד יותר ראוי להדגשה פרט נוסף: והאלהים תורגם וסייד אלאה u-siyyd l-lah בשלוש מסורות (מראכש, תאפילאלת ותודגא); אין הם מתרגמים מילולית ואלאה, שכן צורה זו משמשת בלשון הדיבור כלשון שבועה בשם אלהים (בפרט בפי מוסלמים), ושימוש בתרגום זה נתפס כחילול הקודש.

הערות המחבר : התרגום של ואלהים, והאלהים, וה׳ על ידי וסייד אלאה הוא תרגום קבוע בכל מקום שנזדמנו צירופים אלה במקור העברי. כך הוא למשל באיוב מב, י.

            ואכן שני מסמים מעולים שנשאלו, מה ראו לתרגם וסייד אלאה ולא ואלאה, הגיבו בתוקף שאין הדבר בא בחשבון, וזה לשונו של אחד מהם: ״הס ושלום, חלילה לנו מלשון שבועה של עמי ארצות״.

השימוש כאן בלשון נקייה (וסייד אלאה, מילולית ״והאדון ה׳״) יש בו נקיטת עמדה פרשנית של מתרגם אחד קדמון, שנתן דעתו על הצורך בתרגום זה. ואף פרט זה יש בו כדי להכריע לכיוון המוצא המשותף.

ההבדלים המתגלים בקטע הנ״ל בין המסורות הם בעיקר בענייני הגייה, שחותם דיאלקטי טבוע בהם: אולם דבר זה אין לו נגיעה בקורבת הנסחים. הבדלים אחרים כגון עממאד בתאפילאלת כנגד כּמן ( כּמין ) בשלוש המסורות האחרות לתרגום צָדָה העברית, שייכים לשינויים מאוחרים שנעשו כדי לקרב את השרח ללשון המקום. סוגיה זו טעונה הרחבה מרובה בבוא העת.

1863 – פרשת העלילה בסאפי על הרעלת פקיד של ממשלת ספרד – אליעזר בשן

1863 – פרשת העלילה בסאפי על הרעלת פקיד של ממשלת ספרדמונטיפיורי

בשנת 1863 העלילו על יהודים בסאפי שהרעילו פקיד של ספרד בעיר הנמל השוכנת כ־200 קילומטרים מדרום לקזבלנקה.  למאורע גרסאות רבות, אבל אין ספק שיהודים הואשמו על לא עוול בכפם, נאסרו, ושניים מהם הוצאו להורג.

גרסה אחת נמסרה במכתב של סגן קונסול בריטניה בסאפי, מר קארסטנסן, לקונסול בריטניה בטנג׳יר, מר תומאס ריד (Thomas Reade) מ־14 בספטמבר 1863. לדבריו, היום (14 בספטמבר) בשעה 11 לפני הצהריים ליד שער העיר, מול בית הקברות הנוצרי, הוצא להורג בלא משפט הנער עכן בן יהודה, משרתו לשעבר של הספרדי Recandado. הנער המסכן הצהיר שהוא חף מפשע, ולא נערך לו משפט. קארסטנסן כותב שהוא מפקפק בחפותו, אם אכן לו נערך לו משפט. הוא מוסיף שנער יהודי, ששמו אליאס, הסית לרצח הספרדי ועזר לעכן להרעילו. עוד שני נערים יהודים, שהם צאידו ומכלוף, נמצאים במאסר. סבורים ששניהם יוצאו להורג בלא משפט: האחד כאן בסאפי, והאחר במוגדור. 

 למשה מונטיפיורי נודע על המאורע מראש קהילת טנג׳יר, משה פארינטה, ממכתב שכתב לו ב־17 בספטמבר 1863 (ד׳ בתשרי תרכ״ד). הגרסה שניתנה לו אמינה ומפורטת. בעקבות זאת החלו מונטיופרי והממסד היהודי בלונדון לפעול במרץ למען שחרור היהודים שנפגעו מן העלילה, באמצעות ממשלת בריטניה. הממשלה באה בדברים עם שלטונות מרוקו. בשל המאורע החליט מונטיפיורי לבקר במרוקו כדי לשחרר את האסירים. הוא אכן הצליח בכך, אבל לא הצליח לשכנע את הסלטאן להשוות את מעמד היהודים למעמד של המוסלמים.

 המכתב של פריאנטה כתוב בספרדית, ותרגומו מובא כאן:

הוועד המנהל של הקהילה היהודית בטנג׳יר

 טנג׳יר 17 בספטמבר 1863 ד׳ בתשרי תרכ״ד

אל האציל המהולל

סֶר משה מונטיפיורי הברון, נשיא ועד שלוחי הקהילות באנגליה

לונדון

 אדוני,

הוועד המנהל של הקהילה היהודית בטנג׳יר מודיע ברוב כאב לאחים באירופה על מאורע נורא ומצער שאירע במדינה זו, כדי שיתערבו להפחית את הכאב ואת הייסורים הגדולים, שבאו לאחר מקרים שרירותיים שפוקדים את הנשמות של בני ישראל.

בנמל סאפי במלכות זו מת המפקח על המכס מטעם ממשלת ספרד. המפקח לא מת מיד, אלא לאחר 5-4 ימים, והסברה הייתה שמת מהרעלה. יהודי בן 14, ששמו יעקב בירדוגו ואשר היה משרתו של אותו מפקח, ועוד שלושה יהודים נאשמו במעשה הזה. אומרים שהמשרת הצעיר הודה באשמה לאחר שנענש באכזריות במלקות ולאחר שהפצירו בו רבות, שאם יודה במעורבתו במעשה, ינוקה מהאשמה שתולים בו. איש אחר, ושמו אליאס [אליהו] בנלוז, הוסיף לטעון שהוא חף מפשע. לכן עונה והולקה באכזריות, ולבסוף נתלה כשראשו למטה. כשלא היה די בעינויים האלה, הוכנס לארגז עץ, ולחצו את גופו לחץ בלתי נסבל הגרוע אף ממוות, ורק אז הודה באשמה שתלו בו, רק כדי שיופסקו העינויים.

רופא לא בדק את המפקח הספרדי בעת חוליו כנדרש בחוק. שום בית משפט, מוסלמי או אחר, לא בדק בדיקה משפטית אם אכן הורעל המפקח, ואם כן מי הרעילו. אבל ידוע שהוגשה בקשה מהוד מעלתו, השר של הוד מעלתה מלכת ספרד, להוד מעלתו הסלטאן של מרוקו להוציא להורג את אותם ארבעת היהודים. בשל הקשרים הטובים שבין ממשלת מרוקו ובין ממשלת ספרד נענה, לצערנו, הוד מעלתו הסלטאן של מרוקו לבקשת הנציג של הוד מעלתה המלכה להוציא להורג בסאפי באכזריות את היהודי הצעיר יעקב בירדוגו. בעת ההוצאה להורג הצהיר הצעיר שהוא חף מפשע. לאחר שנורה בכדורים מספר, בותר גופו. ה׳ ינקום דמו. הדבר ציער את אלו שראו אותו ובדקו אותו. בערב היום ה־12 של אותו חודש הגיעה לכאן [טנג׳יר] אניית מלחמה ספרדית מסאפי, שהביאה את הנאשם השני אליאס [אליהו] בנלוז כדי להוציאו להורג בפומבי בעיר הזאת: למחרת בשעה 10 בבוקר כשנודע לנציגי הקהילה על הידיעה המצערת, החליטו לנקוט צעדים כדי למנוע את המעשה הבלתי חוקי והבלתי צודק הזה. תחילה הם פנו לקונסולים, נציגי המדינות השונות במדינה הזאת, כדי להתייעץ עמם בנידון ולהחליט על הצעדים הנאותים ביותר שיש לנקוט. הראשון שפנו אליו היה הנציג של מלך איטליה, האציל מר דה מרטינו. הוא הציע שנתייצב לפני השר הספרדי, הנציג של הוד מעלתה המלכה, בצירוף בקשה לדחות את ההוצאה להורג של אחינו האומלל החף מפשע. ובאמצעותו של אותו שר ספרדי תועבר הבקשה להוד מעלתה מלכת ספרד לגלות רחמים כלפי היהודי ולעשות חסד עמו, כדי שלא יישפך דמו בניגוד לחוק. האדון דה מרטינו עוד הציע שניפגש עם הנציג הדיפלומטי של הוד מעלתה המלכה כדי להציע את ההצעה הזאת בשם ועד הקהילה הזאת. לאחר כשעה וחצי ענה הנציג של ספרד שלפי ההוראות האחרונות שקיבל אין לדחות את ההוצאה לפועל [של גזר דין המוות].

הוד מעלתו נציג צרפת שלח להודיענו שהוא מוכן שוב לפנות בבקשה דומה בנוכחותינו לשגריר ספרד. בעקבות המלצתו קיבל אותנו שגריר ספרד ב־11 בלילה: ולאחר ששטחנו לפניו את הנושא בתחנונים, ולאחר שאמרנו לו שהנאשם השני חף מפשע, לא נעתר לנו, אלא רק התנצל שאין לו השפעה בנושא, והדחייה תציב אותו בפני עימות עם ממשלתו. הנציגים של המעצמות השונות הביעו צער על מצבנו וגילו רצון לעזור, אך טענו שאין ביכולתם להתערב בנושא בלא הסכמת עמיתיהם, כדי להימנע מסכסוך עם ממשלותיהם. למחרת בבוקר, ב־13 באותו החודש, התייצבנו בטנג׳יר לפני הוזיר הערבי לענייני חוץ, סיד מחמד ברגאש, ושאלנו אותו על המשפט שיהודי חף מפשע ראוי לו ועל החוקים בעניין הזה, שכן, לטענתינו, העברת הנאשם ממקום ביצוע הפשע למקום אחר לצורך פרסום הוצאתו להורג, סותרת החוק ואת המשפט. ביקשנו את התערבות בית המשפט, כי המקרה כולו מנוגד לחוקים המוסלמיים, ונראה שהוא בא למלא דרישות אחרות. באותו הזמן מחינו על כל מה שקרה ועל כל מה שעתיד לקרות ועל הדם של אחינו החף מפשע,

שנשפך לנגד עינינו בניגוד לחוק ולשווא. הוזיר הערבי השיב לנו שהוא ממלא את ההוראות של הוד מעלתו הסלטאן בלבד.

בשעה 9 באותו בוקר [ה־13 בחודש] שוב פנינו לנציג של הוד מעלתה מלכת ספרד בבקשה, ואמרנו לו בתחנונים רבים שכבר הוצא להורג בסאפי אחד החשודים בפשע בשל הוראתה, והפעם היענותה לבקשתנו תגרוף אף רווחים בצדה. הבקשה היא שהוד מעלתה תורה לשחרר את אחינו האומלל והחף מפשע, ובתמורה תשלם הקהילה היהודית בטנג׳יר לאלמנה וליתומים של הספרדי המנוח בתור פיצוי כל סכום שהוא נאה בעיני הוד מעלתה. הקהילה מוכנה לשם כך להציע מקצת נכסיה בתור ערבון. פעמים אחדות חזרנו והדגשנו שיש ביכולתה של הקהילה לשלם כל סכום שהוד מעלתה תקבע. בנוגע לבקשה אמר הנציג של הממשל הספרדי, שאין ביכולתו לקבל הצעה כזו. כל מאמצינו היו לשווא ולא יכולנו לסייע להציל נפש יהודית חפה מפשע. ב־10 בבוקר של היום ה־13 באותו החודש הובא האומלל בנלוז לשוק [מקום ציבורי של הפורום]. חיילי השלטונות המיתו את אותו אדם חף מפשע וביש המזל מוות אכזרי ביותר, שלא נראה כדוגמתו במאות השנים מאז התפשטה הציביליזציה האנושית על פני כדור הארץ. הם ירו באיברים בגופו, שפגיעה בהם אינה ממיתה מיד. אחר כך כרתו את ראשו. כשהפרידו אותו מהגופה, הניחו אותו עליה. המחזה היה איום לכל הצופים בו. מכיוון שהאומלל אליהו בנלוס ממילא עומד למות, שאלוהו אחדים מבני דתנו אם הוא אכן אשם, כשהתקרבו אליו בעת הוצאתו להורג כדי להזכיר לו לומר ישמע ישראל׳. הוא השיב להם ש׳הוא בהחלט חף מפשע, ושאת עניינו הוא מוסר לשיפוטו של אלוקים הכול יכול׳. באותו הזמן החליט כיצד יאמר את ׳שמע ישראל׳ ואת שאר הפסוקים הנאמרים על פי אמונתנו הקדושה.

על פי הידיעות שבידינו, כשנודע לראשי קהילת סאפי שהואשמו שני היהודים, יעקב בירדוגו ואליאס בנלוז, בשרירות ושהוצאו להורג, פנו לשלטונות המקומיים כדי לדעת על פי איזה משפט נידונו, וכדי להגיש בקשה להיות נוכחים בו אם צריך. בשל כך סולקו באיומים ובהשפלה. נאמר להם שלפי הוראה מפורשת מהסלטאן, אין הם חייבים להיענות לבקשתם. לאחר מכן פנו לסגן הקונסול של בריטניה ולסגן הקונסול של צרפת כדי שיתמכו בבקשתם הצודקת מן השלטונות. הסגנים הכריזו בפני המושל שבקשת הקהילה היהודית צודקת בהחלט, אבל לא ניתן כל הסבר לדחייה של הממשל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר