מורשת יהדות מרוקו

כיבוש סודאן

אל-מנצור, שהושפע בקבלות הפנים שלו מגינוני הטקס המזרחיים, שאל מן התורכים את ארגונו הצבאי. הוא אפילו הפקיד בידיהם את אימון צבאו, שהיה יציר כלאיים של מתאסלמים, אנדלוסים, כושים, קאבלים ועותומנים שעברו למחנהו. את מלחמת סודאן הפקיד בידי גדוד, שהיה מורכב כמעט לחלוטין ממתאסלמים ומנוצרים.

מאז המירו המוראבטים את דת נסיכיה העכו״מיים של גאנה ואיסלמו את המעמדות השליטים של סודאן המערבית (במאה הי״א), נתהדקו הקשרים בין מרוקו וארצות הכושים. השליטים המאנדינגים של ניז'ר עלית קיימו יחסים דיפלומטיים קבועים והחליפו מתנות עם הסולטנים. כשבאו תחתיהם הסונגוא של ניז׳ר עלית (שלהי המאה הט״ו), קיימה מרוקו משלוח מלומדים ומיסיונרים. בימי שושלת אסקיה דה-גאו – 1591-1493 היכתה התרבות המגרבית שורש בערים אואלאטה, טימבוקטו, דז׳נה וגאו.

כיבושה האכזרי של סודאן בידי אל-מנצור שם קץ למגעים מתוך שלום והרס את מדינות הכושים. תאוות הבצע היא שהניעה אותו. השולטן חמד את מכרות המלח של טגאצה (150 ק״מ צפונית ממכרות המלח של תאודני כיום), משם שאב קיסר גאו את רוב משאביו. הוא החל בכך בכבשו, ב-1581, את נווי המדבר גורארה ותואת ובאלצו, ב-583 1, את סולטן בורנו להתפלל בשמו. שנים מספר לאחר מכן, לקראת 1586, תבע מאיסחאק אסקיה, מלך סודאן, ״מתקל״ זהב כמס על המלח שניכרה בטגאצה להקבלת קרן מלחמה למען צבאות האיסלאם. זו לא היתה אלא אמתלה גרידא, שכן מרוקו חייתה בעת ההיא בשלום עם שכניה. האמת היא, שאל-מנצור היה זקוק לכסף, אבל אולי גם רצה להקים ח׳ליפות מערבית, אשר בראשותו של צאצא הנביא תוכל ברבות הימים להתחרות בחליפות העותומנית. מלך סודאן סירב. אל-מנצור, שגמור היה עמו לשבור את התנגדותו, כינס את מועצתו והציג את העובדות. בניגוד לציפייתו נתקל בהתנגדות עזה, שכן אנשיו סברו כי המלחמה אינה צודקת ומסוכנת. אבל הוא הצליח להשתיק את יריביו והעניין יושב על-פי רצונו.

הנתקיים אז מבצע צבאי ראשון ? טקסט מוזר ומעורפל של ״כרוניקה אנונימית של השושלת הסעדית״ נותן מקום לשער זאת. על-פי התעודה הזאת שלח אל-מנצור לסודאן, בעקבות מרידה, גדוד חיילים מורדים וציווה על מורה הדרך לנטשם בלב המדבר. איש אחד בלבד ניצל בדרך נס. כלום אין זו הגירסה הרשמית או הבלתי-רשמית על שואה, שבאה עקב מבצע שלא הוכן כהלכה?

אם כך ואם כך, המתאסלם הספרדי ז׳ודר קיבל ב-1590 את הפיקוד על חיל בן 3000 איש בקירוב, מתאסלמים ברובם, שהוטל עליהם לתקוף את סודאן מן המדבר. הוא יצא לדרך בשלהי חודש אוקטובר והגיע לניז׳ר מקץ 135 ימי הליכה, בהשאירו בדרך לפחות מחצית אנשיו. אש המוסקטים ובהלת הבהמות, שהציב הצבא הסונגואי בסוללה, הכריעו עד מהרה את 20.000 הכושים, התלושים בחניתות, חרבות ואלות (21 בבלארס 1591). מאוכזב מתנאיה הלא-נוחים של גאו התיישב ז׳ודר בטימבוקטו, שנשארה מכאן ואילך בירת הפחוות. הוא היה מסכים בחפץ-לב לשוב למראכש, עם 100.000 מטבעות זהב ו-1000 העבדים שהציע אסקיה לשולטן, אבל אל-מנצור ראה בהצעות אלה משום עלבון והחליף את הפחה במתאסלם אחר, מחמוד זרגון, שמינהו בחכמתו לסגנו וליועצו הראשי.

זרגון ניסה לשקם את הנלדינה הסונגואית, אבל לקח חלק, במו ידיו, בביזה ובטבח, שהיו מעשיו היחידים של מימשל המתאסלמים הידוע לנו. יורשיו רוששו את הארץ בעושק ובחיסול האריסטוקרטיה האינטלקטואלית והדתית , שמפני השפעתה חששו. מ-1612 הפקירה מרוקו את סודאן לחיל הכיבוש. החיילים נעשו שודדים והפחה הנבחר – מנהיג כנופיה. מ-1612 עד 1660 היו 21 פחוות. מ-1660 עד 1750 – 128. קצתם לא משלו אלא שעות ספורות עד שנרצחו בידי יריביהם. הספרדים נשאו להם נשים סודאניות והתערבו קמעה-קמעה באוכלוסיה. צאצאיהם, ה״זורקים״ (כדורים) (ה״ארמה״) היוו מעין אצולה, שהתנשאה על הכושים טהורי הדם. עד היום הם בולטים בתבונתם, ברוחם הסמכותית והלוחמת, בעושרם ובנקיון בתיהם. הם כוללים נכבדים, צאצאי ה״רומי״ ממראכש, בורגנים, בני הכורעים של פאס, המון העם ומעמד תחתון, המורכב מממזרים. הללו אינם עוסקים אלא במקצוע הסנדלרות. טמיעתם באוכלוסיה הכושית גוברת משנה לשנה.

לדברי בני דורו היו הרווחים שהפיק אל-מנצור מסודאן גדולים. אל-איפראני טוען, כי קיבל אבקת זהב רבה כל-כך, ״שלא שילם עוד לפקידיו אלא במתכת טהורה ובדינרים כבדים.״ 1400 פטישים שימשו יום-יום לטביעת מטבעותיו של השולטן. האנגלי לורנס מדוק, שליח חברה מסחרית במראבש, ראה בבואן של שלושים פרדות טעונות זהב. הדוקאטים המרוקנים נחשבו מאד בעיני הסוחרים האנגלים, שניסו לייצאם במירמה, בגלל טיבם המעולה. אולם ייתכן שאל-מנצור היה מעוניין להוליך שולל את המרוקנים ואת הזרים כאחת בדבר שיעור משאביו. הפולשים לא יכלו מעולם לנצל במישרין את מכרות הזהב של סודאן, המרוחקים יותר מדי מגאו. הזהב שקיבל השולטן בא, בראשונה, מהחרמות שנעשו אצל נכבדי טימבוקטו, ולאחר מכן – מעיסקות שנוהלו על-ידי ״שליחי המלך״, הממונים על ניצול מכרות המלח של תאודני. ייתכן כי עושרה האגדי של סודאן לא הגיע מעולם לכדי ערכם של דמי הכופר הפורטוגליים, שהעניקו לאל-מנצור את כינויו ״הזהוב״. תוצאה ודאית יותר של כיבוש סונגואה וטימבוקטו היתה הרס הסחר הסודאני, שקיעתה האינטלקטואלית של טימבוקטו ונסיגת האיסלאם בניזיר התיכון -תהליך שנשלם רק בשלהי הכלאה הי״ח, בהשפעת הטוקולרים.

חוץ ממטעני הזהב קיבל הסולטן שיירות של עבדים ושפחות. קרוב לוודאי כי גייס כושים לצבאו וכי הדבר השפיע על מולאי אסמאעיל להקים חיל משמר כושי.

גם אם יהודי המיר- זכות החזקה של השוכרים על רכושו אינה פוקעת

יעב"ץ דן ביהודי שהיתה לו חזקה על שני בתים בחצר, בה היו ארבעה בתים 'ויצא מן הכלל !התאסלם) ומכרם לגוים ועכשו זכה בהם גוי אחד. בהמשך יש דיון על זכות החזקה של יהודי, וכן של אשה ובנה. המסקנה של החכם, כי זכות החזקה קיימת 'כדין חזקה שזוכים כל המחזיקים בנכסי גויים ׳. מסקנה זו בשנת תצ״א (1731) אושרה על ידי הדיינים ר' שלום אדרעי ור' אברהם בן עלאל ( ׳ מוצב״י^,, ח״א, סי' קצא).

המתאסלמים לפי דיפלומט צרפתי

הקונסול הכללי של צרפת במרוקו בשנים 1785-1767  L.DE CHENIER) .. מתאר את המתאסלמים בפירוט: לדבריו, בין המאורים והיהודים המהווים את אוכלוסית האימפריה יש נוצרים שהתאסלמו. רבים מהם היו בעבר יהודים. אלה מתחתנים רק ביניהם לבין עצמם. כמו בספרד, נוצרי מקורי לא יסכים להשיא את בתו למתנצר חדש.

כך גם המוסלמים המקוריים. מספרן של משפחות יהודיות שהתאסלמו הן רבות ומכונות   Toornadis  [מהמלה הספרדית Tornadizo שפירושו מי שהמיר את דתו]. הם אינם מתחתנים עם מאורים, ומשמרים את מנהגיהם הישנים. הוא כתב כי מולאי אסמעיל אסף את ראשי היהודים במטרה לסחוט מהם כסף, ואמר להם: 'כלבים יהודים הזמנתי אתכם שתקחו את הכובע האדום ותתאסלמו'. הוא ידע שאלה שלא יתאסלמו ישלמו קנס להעשרת קופתו.

בעקבות עלילה כי יהודים ביזו את האסלאם

במחצית השנייה של המאה ה-18, בזמן שלטונו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה, התאסלמו בפאס כאלף יהודים. נוסף לרבים שנשחטו לאחר עלילה, כי יהודים ביזו את האסלאם. כך כתב דרומונד האי (36-37 .Drummond Hay,1848, pp )

בצורת בשנים 1781-1779

בשנים תקל״ט- תקמ״א (  1781-1779) היתה בצורת במרוקו, ויהודים רבים התאסלמו, כי כך חסכו תשלום מס גולגולת, ועשויים היו ליהנות מחלוקת מזון על ידי הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ( שלט בשנים  1790-1757).

בכותרת מעל קינה שחוברה על ידי ר' דוד בן חסין לרגל הרעב נאמר: 'קינה קוננתיה על רעב גדול שהיה בשנת תק"ם ותקמ״א ומתו כמה מאות בכל עיר מערי המערב והרבה בני אדם נשתמדו בעונותינו הרבים, ועל הזמן ההוא קוננתי קינה זו'. ר' יוסף בן נאיים כתב: 'בשנת תקט״ל (  1779) ליצירה לא היו גשמים והתחילו חצי רעב גדול ובשנת תק"מ (1780) בחורף היה רעב גדול

להלן קינתו של רבי דוד בן אהרן חסין מתוך ספרו " תהלה לדוד.

136 – חבל על הדין שתא

 קינה קוננתיה על רעב גדול שהיה בשנת ותקמ"א ומתו כמה מאות בכל עיר ועיר מערי המערב והרבה בני אדם נשתמדו בעוונותינו הרבים ועל הזמן ההוא קוננתי קינה זו. סימן אני דוד.

חבל הדין שתא / עבר עקתא רבתא

תלת דפרעתונא / חרבא כפנא ומותא

חבל…שתא – חבל על השנה הזאת

עבר עקתא רבא – עברה הצרה הגדולה

תלת דפורענותא – שלש פורענויות וכפי שמפרשן בהמשך. הביטוי במקורו מתייחס לשלושת השבועות שבין י"ז תמוז לט' באב

חרבא כפנא ומותא – חרב, רעב ומוות

אלה אלהין רבא / הוא אלהא מהימנא

חתים ורשים כתבא / רגז רעיא על ענא

דן עלמא לחיובא / אכריז ואתא כפנא

ידענא בחובינא / אזיל כספא מננא

אדבוקי אדבק בנא / שרא דעניותא

אלה אלהין רבא – אלהי האלהים הגדול

הוא אלהא מהימנא – הוא האל הנאמן

חתים ורשים כתבא – חתם ורשם ( חקק ) את הכתב ( הגזירה )

רגז…עאנא – רגז הרועה על הצאן, כלומר הקב"ה כועס על ישראל

דן עלמא לחיובא – דן את העולם לחובה

אכריז ואתא כפנא – הכריז ובא הרעבידענא בחובנא – ידענו בעוונותינו

אזיל כספא מננא – תם הכסף מאתנו

אידבוקי אידבק בנא – דבוק נדבק בנו

שרא דעניותא – שר הממונה על העניות

נפיחי כפן סגין / עולימא וגם סבא

נשין שפירן יאין / כמרגניתא טבא

הדרי אפתחי קרין / צוחין הב ! הב ! אבבא

אסיקו להו כיבא / כתעלא מבי כרבא

על ברא לא חס אבא / ואמא על ברתא

נפיחי כפן סגיין – נפוחי רעב רבים

עולימא וגם סבא – נערים וזקנים

נשין שפירין יאיין – נשים יפות ונאות

כמרגניתא טבא – כמרגלית טובה

הדרי אפתחין קריין – מחזרות על הפתחים וקוראות

צווחין…אבבא – צועקות תן תן על הדלת

אסיקו להו כיבא – העלו להם ( בשר ) חי

כתעלא מבי כרבא – כשועל מהאדמה, על פי יומא מג ע"ב ופירש רש"י כמו שמעלה השועל ברגליו כשדורס על שדה ניר, כלומר כמות קטנה

על…ברתא – על הבן לא חס האב והאם על בתה " שחייהם קודמים לחיי בניהם מחמת הרעב ( רש"י איכה ד, ג )

יאות למנא למבכי / יאות לן לאספודי

נתרו שני וככי / די קליקן זודי

להו ושלהו ברכי / דרבנן חסידי

מצדדי אצדודי / לבהון לאסעודי

סלוק נחות בכדי / נפל בבירא פתא

יאות…לאספידי – יאה לנו לבכות, יאה לנו להספיד

נתרו שני וככי – נשרו שיני.

ושלהו ברכי – ונתעייפו הברכיים על דרך ברכות ו ע"ב

מצדדי איצדודי – על פי יומא לז, מהלכים בצצדים

לבהון לאסעודי – לסעוד לבם ( מחפשות מזון )

סלוק…פתא – יורדים לבור לקחת משם פת שנפל וחוזרים ועולים

דוד קינה מבעי ליה / מצפרא ועד פניא

כד שמען אדניה קליה / באתחנניה רביא

עד אשתקיל מלוליה / סליק לצית שמיא

אכדין אלהא חייא / מלכא מלך מלכיא

לית מאן דחש לעניא / לאפוקי ליה רפתא

דוד …ליה – על פי ברכות ז ע"ב. ורמז לשמו

מצפרא ועד פנייא – מהבוקר ועד הערב

כד…קליה – כאשר שמעו אזניו

באתחנניא רביא – ילד מתחנן

עד אשתקיל מלוליה – עד שניטל ונדם דיבורו מרוב בכי

סליק לצית שמיא – עלה עד לב השמיים

לאפוקי ליה רפתא – להוציא לו לחם

וי ! וי ! אנן צוחינן / ולית מאן דמשגח בן

על מאי דחזו עינין / תינוקות של בית רבן

בשוקא אנון גנן / לנהמא חמיד לבן

על אפיהון שכיבן / רישן בצד דנבן

ודא לדא מקרבן / כלהו בחדא מחתא

וי….בן – אוי אוי אנו צועקים ואין מי ששם לב אלינו על פי ברכות כ ע"א

על..עינן – על מה שראו עינינו

תינוקות של בית רבן – על פי ברכות ה ע"א

בשוקא אינון גנן – ברחובות הם שוכבים

רישן בצד דנבן – ראשים לצד זנבות ( ראשים של אלה כנגד רגלים של אחרים )

ודא לדא מקרבן – וזה לזה מתקרבים

כלהו בחדא מחתא – כולם באריגה אחת ( רש,י ) על פי ברכות כד ע"א

דינן אפיק לנהורא / חן על מאנין תבירין

שתו כסא מרירא / טפלי ונשין וגברין

לכפנא עוד לא תקרא / לעד לדרי דרין

מני קדישין עירין / בשמיא אנון דירין

לעמך יהון אמרין / שבעא דנחמתא

דינען אפיק לנהורא – את דיננו הוצא לאור ! מתוך הסליחה " רחמנא "

חון…תבירין – רחם על כלים שבורים

שתו כסא מרירא – שתו את כוס המרורים

טפלי ונשין וגבורין – ילדים, נשים וגברים

לכפנא…תקרא – לרעב לא תקרא עוד

לעד לדרי דרין – לעד לדורי דורות

מני קדישין עירין – מנה צוה מלאכים קדושים

בשמייא אינון דיירין – הדרים בשמים

לעמך יהון אמרין – לעמך יאמרו

שבעא דנחמתא – שבע נחמות. על פי טור ושו"ע או"ח הלכות ר"ח סימן תכח סעיף ח. והם שבע ההפטרות שמפטירין בשבע שבתות שלאחר ט' באב ושעניינן נחמה וגאולה, וכנגד " תלתא דפורענותא, בטור 2 שבשירנו

בשירו של ר' שלמה חלואה מובעת תקוה משיחית בשנות הרעב בין השנים תקל״ט- תקמ״א ( 1781-1779 . יהודים רבים המירו בשנות הרעב במכנאס בין השנים תקל״ט- תקמ״ב (1782-1779) בימיו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ה-18. ב-1790 היתה מגפה בפאס, ולפי אומדן ניספו 65 אלף בני אדם.

בסעיף 9 נאמר:

המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשיחרור פלשתינה. מכאן שהוא האסטרטגיה הכוללת ולא שלב טאקטי בלבד…

חשיבותו של המאבק המזוין שוב הודגשה בסעיף 2 של ״חמש־עשרה ההחלטות״ של המועצה־הלאומית־הפלשתינאית, בכינוסה במרס 1977 בקאהיר. בהתאם לדיני הג׳האד, מקנה השתלטות על שטחים בכוח־הזרוע את מלוא הבעלות על הארץ לכובשים. רשאים הללו להרוג את התושבים, לגרשם, או לעשותם מס־עובד (לשעבר חלק מן הפַּיְאְ): מותר להחריב את מקומות הפולחן, או לאסור על שיפוצם ועל הקמת בניינים חדשים. קיצורו של דבר: אם המלחמה היא ג׳האד,הרי הכיבוש בכוח־ הזרוע מקנה לכובשים זכויות מוחלטות על נכבשים, ואילו חוזה של כניעה מחייב את המנצחים לקיים את התנאים שהוסכמו.

ממש כמו שבעבר נשאו המוסלמים ככלל באחריות לג׳האד, כך גם כל הערבים נדרשים להשתתף ככלל בג׳האד למען הערבים הפלשתינאים:

מנקודת־המבט הערבית, שיחרורה של פלשתינה הוא חובה לאומית קַוְּמִי), בנסיון להדיפת התוקפנות הציונית והאימפריאליסטית נגד המולדת הערבית ובמטרה להדיח את הציונות מפלשתינה. מלוא האחריות לכך מוטלת על האומה הערבית — עמים וממשלות כאחד — שחיל־החלוץ לה הוא העם הערבי הפלשתינאי. משמע שחייבת האומה הערבית לגייס את כל יכולתה הצבאית, האנושית, המוסרית והרוחנית כדי לקחת חלק פעיל, יחד עם העם הפלשתינאי, בשיחרורה של פלשתינה. חייבת היא, ובמיוחד בשלב המהפכה הפלשתינאית המזוינת, להציע ולספק לעם הפלשתינאי כל עזרה אפשרית וכל תמיכה חמרית ואנושית, ולהעמיד לרשותו את האמצעים והאפשרויות שבכוחם יוכל להמשיך במילוי תפקידו החלוצי במהפכה המזוינת, עד לשיחרור מולדתו. (אמנת אש״ף, סעיף 15).

הסעיפים 4, 9 ו־10 של חמש־עשרה החלטות אש״ף (קאהיר, 1977) חוזרים ומאשרים טיעון זה.

דיני הג׳האד אוסרים על טבח נקיים אך מתירים הם את שפיכת דמיהם של לוחמים, מורדים ואנשים מסוכנים. משעה שהמנוצחים מקבלים עליהם את דין המנצחים רשאים הם לחיות תחת חסותם כד׳ימים. הבחנה זו מופיעה גם באמנה הפלשתינאית: הציונים יומתו או יגורשו, אבל היהודים שיורשו להישאר ויקבלו עליהם את דיני הערבים ייסבלו.

מטרת הג׳האד היתה לשים קץ לעצמאות המדינית והצבאית של האומות הכופרות. כעבור זמן חנקה הד׳ימה גם את שאיפותיהם התרבותיות והחברתיות. סעיף 12 של ההסכם מיום 6 במאי 1970, שעליו חתמו כל הארגונים הפלשתינאיים המשתייכים לאש״ף, הציע קו דומה לזה:

לכן מטרתה של המהפכה הפלשתינאית לחסל את הישות הזאת [ישראל] בכל המישורים — המדיני, הצבאי, החברתי, האיגודי והתרבותי — ולשחרר את פלשתינה כליל.

הקריאה לג׳האד, שחזרה והושמעה ב־ 1981, מאשרת את הדבקות במושג זה וחושפת אחד משרשי הסיכסוך הישראלי־הערבי. הואיל והישראלים נחשבים בהכרח עדה דתית בלבד, ממילא אין לקבל את סגולותיהם כלאום: שטח־ארץ הקשור לתולדות עברם, מערכת חקיקה, לשון ותרבות משלהם.

תעודות

דברי משפטנים

1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה

רבי שלמה אלקבץ הלוי השני – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

רבי שלמה בן רבי משה הלוי אלקבץ (1505 לערך – 1584 לערך) מקובליה ופייטניה של צפת. נודע ברבים

רבי שלמה אלקבץ היה דמות אפופת מסתורין. מגדולי המקובלים וממעצבי עדת המקובלים בצפת. הוא להזשאר חקוק לדורות בזכות ספריו החשובים, ובעיקר בזכות פיוטו החשוב והמיוחד " לכה דודי " שחיבר על פי סודות ויסודות בתורת הנסתר.

 נראה שאין פיוט דומה לו בתולדות השירה והפיוט, שבתוך תקופה כה קצרה התקבל בכל תפוצות ישראל, ואף נכנס לתוך סידור התפילה.

ואכן, כיצד חדר פיוטו, כל כך מהר, לתוך סדר קבלת השבת בכל תפוצוךת ישראל ? התשובה לכך נעוצה, בוודאי, בעלייתו לארץ ישראל והתיישבותו בצפת. בזכותו הפכה צפת, עד מהרה, להיות מרכז גדול וחשוב של תורה, הלכה וקבלה, והוא עמד בראשו, והנהיג את העדה והקהילה.

תחת הנהגתו נעשתה צפת לעיר המקובלים. ובה יצא לעולם ה " שולחן ערוך " של מרן רבי יוסף קארו, שהיה ידידו הקרוב.

דמותו המופלאה של רבי שלמה אלקבץ עלומה היא, במקצת, בשל הפרטים המעטים שנשארו מתולדותיו : רבי שלמה נולד לאביו רבי משה, שהיה מגולי ספרד שהשתיישבו בשאלוניקי. " וכמה מהם בלב ים, ושבולת שטפתם, וכמה מהם נעו ונדו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, וכמה מהם היו חללי חרב "

כך כותב הרב אלקבץ על גולי ספרד, " בני ציון היקרים שבו, וישליכום אל מעונות אריות, אל הררי נמרים, בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, כל חילם וכל טפם, ואת נשיהם שבו ויבוזו, בניהם ובנותיהם לעם אחר, ועיניהם רואות וכלות אליהם על היום ואין לאל ידם "

שנת הולדתו היא על פי הערכה בין ר"ס – לרס"ה 1500 – 1505, שם למד אצל רבו, רבי יוסף טאיטאציק, מגדולי הרבנים באותה תקופה ( מנות לוי, עמוד יא ). בשנת רפ"ט נשא בשאלוניקי לאישה את בתו של רבי יצחק הכהן.

כבר בצעירותו עסק בקבלה, והעתיק לעצמו כתבי יד שונים, בגיל צעיר ביותר, גמלה בלבו ההחלטה לעלות ולחונן את עפרה של ארץ ישראל, ולהתיישב בה. בשנים שלאחר שנת רצ"ד – 1534 החל לעסוק בפעילות מעשית למען עלייתו לארץ ישראל.

הוא אירגן קבוצה חשובה ונכבדת שיעלו עמו לארץ ישראל. לפני כמה שנים פורסמה בקובץ " שלם " דרשת הפרידה שנשא בשאלוניקי לפני קהל ועדה.

בדרשה הזכיר שלמד גם אצל רבי משה אלבילדה, שהיה מחכמי הספרדים הראשונים שהתיישבו בשאלוניקי לאחר גירוש ספרד. " וזכרתי ימים מקדם כי ביניכם למדתי תורה עם החסיד הרב משה אלבילדה ז"ל, ולזה ראוי שאדבר פה בתחילה ".

הוא מרבה לדבר על אודות בית המקדש והמשכן, ועל הצורך שכל יהודי להשתתף באופן פרטי בבנייתם. בדרשתו הוא נפרד מחביריו, בדברי חיזוק ועידוד ובדברים על נחיצות לימוד התורה ועבודת השפ יתברך במסירות נפש שבכך יקרבו את הגאולה :

" כי אז כל היום וכל הלילה תמיד לא נחשה מעבודתו ולא מצטרך לעשות עיקר מהמלאכה, כי תרבה הברכה וההצלחה שמעשה ידינו, כי עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת "

למהר לעלות לארץ ישראל.

בדרכו לארץ ישראל התוודע לראשונה למרן בעל " בית יוסף ", רבי יוסף קארו, ומאז היו ידידים קרובים מאוד. הם נפגשו בניקפול שבה השתהה פרק זמן קצר. ושם אף אירע המעשה המופלא, שעליו מסופר להלן, שקרה בעת אמירת התיקון, שיסד הוא לומר בליל שבועות.

רבי שלמה אלקבץ מתאר את המעמד ההוא ואת הרושם שהשאיר עליו ועל רבי יוסף קארו, כשהתגלתה להם השכינה, והמריצה אותם למהר לעלות ולחונן את הארץ " ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב ובמעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי טוב הארץ העליונה תאכלו.

ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו, לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם וכל אשר לכם שלום ". את רגשותיו ואת סיפור הדברים העלה על הכתב, ושלחם לשאלוניקי לחבריו.

מושב דבורה לא היה היישוב הראשון שקם בחבל תענך, קדם לו המושב " מלאה, שקם ב – 1 בינואר 1956 ואשר בו התיישבו עולים מהכפר אסמר ואזור איית בולי שבהרי האטלס. מאחר שההתיישבות במלאה הייתה ניסיון ראשון מסוגו, הייתה התכונה לקראת בואם של העולים רבה.

במקום המתינו לעולים נציגי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. משטרת ישראל, קופת חולים והמעוצה האזורית גלבוע. מתיישבים מכפר יחזקאל, הביאו לעולים חלב ומצרכי מזון – תרומתן של המועצות האזוריות יזרעאל, מגידו וגלבוע.

כאשר העולים ירדו מהמשאיות שהביאו אותם מנמל חיפה, הם נראו כבני אחד השבטים היהודים האבודים וכאילו נלקחו מספרי האגדה : יהודים מגודלי זקן ופיאות, בעלי דמות פטריארכאלית, על פניהם ובגדיהם היו עדיין שיירי אבקת החיטוי שבה ריססו אותם, ברדתם מהאונייה.

הגברים היו לבושים מכנסיים תחתונים רחבים – סרוואל – ומעליהם גלימה ארוכה – ג'לאבייה – מצמר כבשים או משיער עזים. לראשם הם חבשו " שאשייא ", מעין מצנפת מוגבהת ללא מצחייה, עשויה מבד לבד שחור.

הנשים נראו צעירות בהרבה מבעליהן והן נשאו את פעוטיהן על גבן. הילדים לבשו בגדים בלויים וכולם נעלו נעלי בית מעור. מטענה הדל של כל משפחה היה צרור בצרור אחד, שהגבר נשא על כתפו. גם עולים אלה מוינו בכפר אסמר על ידי יהודה גרניקר, שהגיע אליהם כשהוא רכוב על גב פרידה ולאחר צעדה בקור ובשלג, במשך כ – 4 שעות.

ואילו חכם חיים גבאי, אף הוא מהרי האטלס ומי שהתיישב באדירים, סיפר על פועלו של " השליח מנהלל ". הוא אמר : " גרניקר היה לנו לגואל. עד היום אין לנו הסבר לתופעה זו – אדם שמימיו לא גר בהרי האטלס, שם נפשו בכפו וחרף השלגים ותלאות הדרך, הגיע לכפרים שלנו.

בלבו לא היה שום פחד ודבר לא עמד לו למכשול. הוא הביא לכול את בשורת הגאולה. אין ספק כי בו נתקיימו דברי חז"ל : " שליחי מצווה אינם ניזוקים ".

מלאה הוא מושב באזור הצפון בחבל תענך השייך למועצה אזורית הגלבוע.

המושב הוקם בשנת 1956 על ידי עולים מפולין כחלק מתוכנית יישוב חבל תענך. עד סוף שנת 1957עזבו רוב המתיישבים את היישוב אך במקומם באו עולים ממרוקו. רוב התושבים מתפרנסים מענפיחקלאות שונים, לרבות גידול בעלי חיים.

שמו של היישוב לקוח מעולם החקלאות, שכן משמעותה של המילה "מלאה" היא זרע, זאת ניתן ללמוד מהפסוק בספר דברים: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם"

 דְּבוֹרָה הוא מושב באזור הצפון בחבל תענך ליד העיר עפולה, השייך למועצה אזורית הגלבוע.

היישוב הוקם בשנת 1956 על ידי עולים ממרקש שבמרוקו במבצע אכלוס חבל תענך

שמו של היישוב הוא כשם דבורה הנביאה שכפי הנראה ניצחה את סיסרא במקום הזה

ביישוב גני ילדים ובית ספר יסודי "יד לחמישה"

2. הסיפורים על הרמב״ם כרופא

סיפורי־העם על הרמב״ם הרופא מרובים הם ונמצאים בכתבי־יד, בדפוסים ובמסורת שבעל־פה. לעומת זאת הידיעות ההיסטוריות המהימנות מצומצמות. באיגרתו לר׳ יוסף ב״ר יהודה כותב הרמב״ם:

והנני מודיעך שהגעתי לידי פרסום רב מאוד ב(מלאכת הרפואה) בין גדולי (המלכות), כגון ראש השופטים והאמירים ובית אלפאצל ואחרים משרי הארץ, אנשים שאין מקבלים מהם מאומה. ואשר להמוני העם, הרי אני מרומם מעליהם ואינם יכולים להגיע אלי. דבר זה הביא לידי כך שאני מכלה את היום תמיד באלקאהרה בביקור החולים: וכשאני חוזר לפוסטאט, לכל היותר אני מספיק, בשארית היום ובלילה לקרוא את הדרוש לי בספרי הרפואה.

תיאור מפורט יותר נמצא באיגרתו של הרמב׳׳ם לר׳ שמואל אבן תיבון (ראה להלן בהערה לסיפור 15). גם באיגרתו לר׳ יהונתן מלוניל הוא כותב: ״אני רוב היום מסב על המטה ועול החולים על צוארי בדבר רפואות, שרפו כוחי ולא הניחו לי שעה אחת לא מן היום ולא מן הלילה. ומה אני יכול לעשות אחרי אשר יצא טבעי ברוב הארצות״.

ביוגרפיות של רופאים לא כתבו היהודים, אולם סוגה ספרותית זו נפוצה היתה בקרב הערבים. הרמב״ם נתפרסם לא רק בקרב היהודים אלא גם בקרב המוסלמים, וכתבו עליו בספרי הביוגרפיות של הרופאים. גדולתו של הרמב״ם כרופא עולה לא רק מדברי עצמו אלא גם מדברי אחרים, וחשיבותם גדולה מפני שהם באים מפי מוסלמים. הכרוניקן אבן אל קפטי(1248-1172) כותב בספרו על הרופאים בין היתר על הרמב״ם כרופא. בהתחלה הוא מזכירו כמי שהצטיין ברפואה, ואחר ציון עובדות על עיסוקו מסתייג הוא בהערכתו את הרמב״ם כרופא:

משה בן מימון הישראלי הספרדי היה האיש הזה מאנשי ספרד יהודי בדתו למד את חכמת הפילוסופיה והתעמק במתמטיקה ועסק בהרבה במדע ההגיון. למד שם רפואה והצטיין בה. זה היה בסוף ימי השושלת המצרית לבית עלי רצו להעסיק אותו בין יתר הרופאים ולהוציאו למלך הפרנקים באשקלון אשר בקש מהם רופא, והם בחרו בו. והוא דחה את הכבוד ואת המשרה, ונשאר כך. וכשמלך אלמעז במצרים והתפוררה השושלת לבית עלי לקחו תחת חסותו הקאדי אלפאצל עבד אלרחים בן עלי אלביסאני והביט עליו בעין טובה וקבע לו משכורת שנתית. והיה משתתף עם רופאים אחרים כי לא בטח בעצמו בנסיונו מבלי להיעזר ברופאים אחרים.

לעומת זאת הכרוניקן אבן אבי אוציבעה מלא הערכה לרמב׳׳ם. הוא נולד בסוף המאה השתים־עשר ונפטר בשנת 1270, ובין חבריו היה אברהם בן הרמב״ם, שהיה אף הוא רופא. בספרו ״טבקאת אלאטבא״ (דרגות הרופאים) הוא כותב על הרמב״ם בין היתר: ״היה יחיד בדורו במלאכת הרפואה ובהליכותיה בקי במדעים. היתה לו ידיעה עמוקה בפילוסופיה, הסולטאן אלמלך אלנאצר הביט עליו בעין טובה, ונרפא על ידיו, וכן גם בנו אלמלך אלפאצל…״. אבן אבי אוציבעה מסיים דבריו על הרמב״ם הרופא בציטוט שיר שבח על הרמב״ם וברשימת ספריו בנושא זה:

אמר הקאדי סעיד בן סנא אלמלך           בשיר שיבח בו את הנשיא משה:

 הנה רפואת גאלינוס לגוף בלבד              ולו בא אליו תם הירח לרפוי

ורפואת אבי עמרם לגוף ולשכל               הרי היה משלים לו את מבוקשו מן השלמות

ולו היה מרפא את הזמן בחכמתו              ורפא אותו ביום תומו ממומיו

היה מנקה אותו מחלי הבערות במדעו        והבריא אותו מחליו בערב ראש חודש

ספרי הנשיא משה: קיצור ט״ז ספרים לגאלינוס: מאמר ברפואת הטחורים: מאמר על הנהגת הבריאות: מאמר על סמי המות והרפואות כנגדם; ספר פירוש הסממנים וספר גדול בדת היהודים.

גם ההיסטוריון אלצפדי ציין את גדולתו של הרמב״ם כרופא בדמשק ובקהיר: ״…ירד ליבשה ונסע לדמשק כשנקרא אל הקאדי מחיי אלדין בן אלזכי כאשר גבר עליו חוליו באותו זמן. באותו זמן טיפל בו (הרמב״ם) עד אשר הבריא החולה בריאות שלמה ורצה לגמול לו… אחרי כן נסע משה למצרים… והיה לרופא בחצר הקאדי אלפאצל…״.

43 – מעשה בבן חכם ובבת מלך

מספרת פריחה סוסן

אשתו של רב חכם היתה עקרה. באחד הלילות ראה הרב בחלומו, והנה מלאך מבשר לו, כי אשתו עומדת ללדת בן. יום אחד אחרי הלידה נאלץ החכם לצאת למרחקים. לפני נסיעתו ציווה על אשתו שתלמד את הבן, אשר שמו בישראל, היה ״שלמה״, לקרוא ולכתוב. ואכן, אשת־החכם דאגה לבנה, והוא הספיק ללמוד חכמה הרבה. כאשר היה בן חמש־עשרה, היה מלומד יותר מאביו.

יום אחד עלה הנער על גג הבית, והנה עבר נשר וחטפו. העביר הנשר את הנער לעיירה של נוצרים, שבה לא היתה אף נפש יהודית אחת, והשאירו בגן המלך. כאשר התעורר הנער, הוא מצא את עצמו בגן זר. ראוהו אנשי הארמון ומיד רצו לראות מה קרה. הם שאלו אותו:

— מי אתה ? ענה ואמר:— יהודי אני.

אמר המלך:— גירשתי את כל היהודים מן המדינה שלי, אבל לך אתן מקום מגורים אצלי, כי רק אלוהים, הוא הוא שהביאך הנה. הודיע להם הנער:

— לא אוכל להיות בלי יהודים.

— למענך אחזיר את היהודים למדינה

 — הודיע המלך.— יגורו הם אתך.

 קיים המלך את הבטחתו והחזיר לעיר שש משפחות יהודיות. במקום הוקם בית־כנסת, והנער היה יושב בו מהשכם בבוקר ועד חצות הלילה, לומד והוגה בתורה.

ולמלך היתה בת יחידה, ומכיוון שחדרו של הנער נמצא תחת כיפת חדרה של בת המלך, היתה היא מאזינה לילה לילה לקול הבחור הלומד בלי הפסק, והיא לא ידעה כלל מה זה יהודי, ובלבה הרהרה ושאלה את עצמה! מדוע קורא בחור זה בלי הפסק, יומם ולילה ?

לילה אחד לא יכלה בת המלך להתאפק עוד. היא קמה אחרי חצות, הלכה ועמדה מול חדרו. תחילה ניסתה לדבר אתו, אך הוא לא מצא לנכון לענות לה, כי חשבה לשידה. הוא התחיל להגות את שם המפורש, עד שבת־המלך עזבה את מפתן חדרו ועלתה לכיפת הגג. שם מצאה את אחד המשרתים וסיפרה לו על הבחור שלא רצה לדבר אתה. היא התרעמה!— מיהו בכלל הצעיר שאינו רוצה לדבר אתי ?

ירד המשרת מן הגג והלך לדבר עם הבחור על הבחורה שעמדה על סף חדרו. התנצל הנער היהודי:— חשבתי את הנערה לשידה! אילו ידעתי כי בת־ המלך היא, הייתי עונה לה ברצון רב.

חזרה בת המלך לחדרו של הבחור ואמרה!— עז רצוני ללמוד את הדברים שאותם אתה לומד. כן רוצה אני לדעת מדוע אתה לומד כל כך הרבה.

ענה לה הנער!— אנו היהודים קוראים ועוסקים בתורה, כדי לזכות לתחיית המתים ולעולם הבא.

— אם כן הדבר, רצוני הוא ללמוד ולשמור את חוקי דתכם. — הודיעה בת המלך. וכך, מדי לילה בלילה, היתה בת־המלך לומדת עד שהתחילה לאכול מאכלים כשרים והתגיירה. היא אף הציעה לנער לשאתה לאשה, והוא העמיד תנאי אחד ויחיד! על בת־המלך לשמור על מצוות הדת היהודית.

בת המלך הסכימה לקבל את התנאי. השניים החליטו על נישואין ובת־המלך נקראה בשם עברי! מרים.

יום אחד, בהיות הצעיר על גג הארמון, נראה אותו נשר עצמו בשמים. הוא חטף את הצעיר והחזירו הפעם אל בית אמו. פקח הבחור את עיניו, והנה הוא בביתו שלו, אך מרים, בת־המלך, איננה אתו.

עברו־חלפו ימים והבחור נפל למשכב מרוב אהבתו למרים. גם היא נפלה למשכב מרוב אהבתה אליו. מיום ליום הורע מצבו של הבחור. הוא רזה עד מאוד, וניכר היה בו, שלא יוכל להחזיק מעמד זמן רב. יום אחד פנה אליו אביו בשאלה!— בני, מה קרה לך ?

תחילה סירב הבן לספר לאביו את קורותיו, אך בסופו של דבר נכנע וסיפר לו על בת־המלך שהתגיירה. הוא עמד לשאתה לאשה, אך בא הנשר וחטפו.

הבטיח האב לעשות מאמצים כדי למצוא את בת־המלך וכדי להביאה אליו.

הוא השאיר את בנו על ערש הדווי, עלה על אונייה ויצא למרחקים כדי לחפש את מרים.

והמלך, אביה של מרים׳ שלח שליחים לכל ערי המדינה וציווה עליהם!— עליכם למצוא רופא שיוכל לרפא את בתי.

שמע אבי הבחור על בת־המלך החולה, הבין כי אין היא אלא מרים, והחליט להציע את עצמו כרופא.

ביקש האב מאת המלך להניחו יחידי עם בתו ומבוקשו ניתן לו. הוא הכין מרק־יונים והגישו לבת־המלך, ובשעת ההגשה לחש לאוזניה: ״מרים״. היא פקחה את עיניה והוא הוסיף ללחוש לה: ״אני אביו של שלמה״. כך החלה בת־המלך לחזור לאיתנה, והכול חשבו כי הפלא נעשה בזכות מרק היונים. כאשר ידעה בת־המלך לשבת וללכת, נדברו האב וכלתו המיועדת להסתלק מן המקום ולהגיע לשלמה.

הלך האב למלך ואמר לו:— כבוד המלך, הרי ידוע לך, כי בתך חולנית היא. אם תחלה שנית, היא עלולה למות. תרשה לה איפוא לטייל אתי טיול של כמה ימים וארפא אותה לחלוטין.

נענה המלך לבקשתו של הרופא, והעמיד לרשותו גם כסף הרבה ואונייה מפוארת.

לקח האב את בת־המלך אתו ושניהם הגיעו לעירו של שלמה. אך שלמה הוציא את נשמתו בו ברגע שבו דרכו מרים ואביו על מפתן הבית.

בכתה בת־המלך והתאוננה באוזני האב:— הלא אתם, היהודים׳ מאמינים בתחיית המתים. וגם אני האמנתי בה ומשום כך ויתרתי על אמונתי וקיבלתי! עלי את דין היהדות. ואם שלמה אהובי לא יקום לתחייה, הרי אין דתכם שווה ולא כלום .

לחש האב:— ברוך הוא וברוך שמו!— ומיד חזרה רוחו של שלמה, והאב פנה אליו:— קום, שלמה! הנה מרים באה.

חגיגת־החתונה נערכה על ידי האב־החכם, ומרים נשארה יהודייה נאמנה ולא חזרה לביתה.

מורה הדרך לשיטה זו היה רבי ישראל נג'ארה, ועל פי דוגמתו נהגו במזרח ובצפון אפריקה. ההזדקקות לנעימה, וכתיבת השיר על פי דגם מוסיקאלי מוכר, כשרבים מדגמים אלה הם שירי זמר מורכבים ביותר, הצריכו את השירה העברית ליצור תבניות שיר מורכבות ומסובכות ואף לכלול בשיר הברות חסרות משמעות שבאו להשלים את המוסיקה.

    הנה כי כן אנו מבחינים בחמש תקופות מרכזיות בתולדות השירה בצפון אפריקה.

א. התקופה הקדומה – המאה העשירית – תקופה זו כוללת פייטנים שכתבו בסגנון הפיוט הקדום – רבי יהודה קורייש, יעקב בן דונש ואדונים בר ניסים.

ב. אסכולה השירה הספרדית. התקופה מקבילה לשירת ספרד. בתקופה זו יש לראות את ספרד ואת צפון אפריקה כמרכז אחד ונכללים בה ראשני המשוררים הספרדיים – דונש בן לברט ויצחק אבן כלפון שהם ילידי צפון אפריקה – המאה העשירית והמאה האחת-עשרה – וכן במשק התקופה הספרדית – מאות שתיים-עשרה – חמש-עשרה – משוררים כמו יהודה אבן עבאס, נחום המערבי ויהודה בן דראע, שהם דוגמאות בלבד למרכז שירה גדול שנבלע בתוך המרכז הספרדי.

ג. שירת המגורשים, מגורשי ספרד שהגיעו לצפון אפריקה והעניקו תנופה לשירה העברית ולכללי לימוד היהדות, כך הגיעו הרב יצחק בר ששת ( הריב"ש ) ורבי שמעון בן צמח ( הרשב"ץ )ורבי סעדיה אבן דנאן לאלג'יר, ורבי שמעון לביא למרוקו ולטריפולי, וכן בני המגורשים כגון יצחק מנדיל אבי זמרה באלג'יר.

ד. השירה המאוחרת, משוררים מן המאה השש-עשרה ועד המאה השמונה-עשרה, המושפעים משירת רבי ישראל נג'ארה ומתורת הקבלה, והם תשתיתה ועיקרה של השירה העברית בצפון אפריקה, רבי יעקב אבן צור ורבי דוד חסין במרוקו. רבי פרג'י שוואט ורבי אליהו סדבון בתוניס. רבי מוסא בוג'אנח בלוב ורבי סעדיה שוראקי באלג'יר. שיריהם ממלאים את קובצי השירה והפיוט, ופיוטיהם מושרים וחיים עמנו עד ימינו אלו.

ה. " השירה החדשה ", המשוררים בני המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, אשר מקצתם המשיכו בשגרת השירה שקדמה להם, ומקצתם חידשו מורות ותכנים בשירתם, כגון רבי דוד קיים, מעורכי הקובץ " שיר ידידות ", ולפניו רבי רפאל משה אלבאז. לימינו אלה ממש אנו מגיעים עם שירתו של רבי דוד בוזאגלו, שירה רבת פנים וגוונים, שחלק ממנה עוסק באירועים הקשורים במדינת ישראל, במלחמותיה ובמאבקיה בשנים האחרונות.

משוררנו רבי דוד בן אהרן חסין, בן המאה השמונה-עשרה, עומד בלבה של התקופה הרביעית ובשירתו משתקפת היטב השירה העברית בצפון אפריקה על סוגיה ותכניה, לשונה ודרכי העיצוב שבה ועל יעדיה האומנתיים, הדתיים והחברתיים במעגלי השיר האופיינים לתקופה. החברה היהודית במרוקו, חגיה ומועדיה וימי אבלה. כל אלה משתקפים ועולים מתוך שירתו של רבי דוד חסין ומתוכם בולטת אישיות הכותב הן כיחיד והן כבן הקהילה וכבן לעם ישראל, כפי שנראה בפרקים הבאים.

נָטַע עַם קוֹדֶשׁ צּור תּוֹךְ גַּן בִּתַן, / כְּפָרִים, נְדָרִים, שׁוֹשַׁנִים_;

 נדיבי עמים לחמיהם נתץ / וגם מֵמֵיהֶם נֶאֱמָנִים,

 אֱמוּנִים בְּצִבְיוֹנָן קוֹמָתָן, / המה עומדים לימין אביונים.

 יהיו דשנים ורעננים, / זרעם עמם נבון לברכה.

מה גדלו מעשיך יְיָ! / מאֹד עמקו מחשבותיךָ!

10 ישרים, זַכִּים, תמימים, בָּרִים, / וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם,

פועלי צדק, דוברי משרים, / ותורת ה׳ בפיהם,

מְיַשְּׁרִים עָקוֹב וַהֲדוּרִים, / יְהִי נָא שָׁלוֹם בְּחֵילֵיהֶם.

 יַזִּיל הָאֵל טַל אוֹרוֹת עֲלֵיהֶם, / שֶׁפַע מִמְּקוֹר הַבְּרָכָה.

מה גדלו

• האל שיכן את הקהילה היהודית המקומית במעין גן עדן, וכל בני הקהילה ראויים לשבח ולתהילה, כצמחי הבושם והפרחים המבשמים את גן העדן; נטע עם קודש צור: על פי בראשית ב, ח ״ויטע ה׳ אלהים גן בעדן״ גן בתן: גן מפואר, על פי אסתר א, ה' ז, ז, ח ״גנת ביתן״, ״גנת הביתן״; כפרים, נרדים: על פי שיר השירים ד, יג. ציון הצמחים בא לתאר כאן גם את גניה המטופחים של גיברלטר.
• בני הקהילה חיים בשפע ואינם מקמצים בנדבות: אפילו המים שהם שותים נקיים וטעימים. נדיב׳ עמים: תהלים מז, י, אך כאן הכוונה לבני הקהילה, שהיו נדיבי לב עם המשורר: לחמיהם: במקום לחמם, משיקולי משקל: לחמיהם נתן, וגם ממיהם נאמנים: על פי ישעיה לג, טז.
• כל בני הקהילה אנשי אמונה הם ובעלי דמות וקומה נאות, עוזרים ומטפלים כיאות בעניים המחזרים על פתחיהם. אמונים: על פי תהלים לא, כד ״אמונים נוצר ה׳״: בצביונן קומתן: על פי חולין ס ע״א ״כל מעשי בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו״.
• יהיו דשנים ורעננים: על פי תהלים צב, טו: זרעם… לברכה: על פי תהלים לז, כר; זרעם עמם נבון: גם הבנים הצעירים של הקהילה נבונים ולומדי תורה: והמשורר מברך אותם שתמשיך לשרות עליהם הברכה.
• המשורר מתאר את כל המידות הטובות שהוא מצא ביהודי גיברלטר, ומציין גם את מעמדם הרם, בחינת ״עטרת תפארת לראשם״. ועטרותיהם בראשיהם: על פי יחזקאל כג, כב וברכות יז ע״א.
• פועלי צדק: על פי תהלים טו, ב: דוברי משרים: על פי ישעיה לג, טו: ותורת ה׳ בפיהם: על פי שמות יג, ט.
• מישרים עקוב והדורים: אוהבים שלום ורודפים שלום, מפשרים בין בעלי ריב או סכסוך: על פי ישעיה מ, ד: מה, ב: יהי נא שלום בחיליהם: על פי תחלים קכב, ז: חיליהם: במקום ״חילם״, משיקולי משקל וחריזה.
• יזיל… הברכה: המשורר מאחל לבני הקהילה חיי שפע וחדווה: טל אורות: ישעיה כו, יט: מקור הברכה: כינוי להקב״ה, מלשון התפילה.