הווי ומ. מחזור החיים-רפאל בן שמחון- אל אדון מי כמוך פיוט יסדתי לכבוד המילה
34 – אל אדון מי כמוך
פיוט יסדתי לכבוד המילה
אל אדון מי אל כמוך / תהלתך ימלא פינו
על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו
אנא אל רם / בזכות אב רם
חוס וחמול עם צוה למול / בשר עורלתו
נפלאים מעשיך / את גלמי ראו עיניך
אין קדוש כה' כי אין בלתך / ואין צור כאלהנו
על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו
יחיד נקרא אב המון / נטע טוב נטעת קנמון
בריתך שר כמו דת אמון / חק בשארו שׂם גם בנו
על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו
דבר במלה נכבדות / בזכותה יצאנו מעבדות
משחת יציל אל חי ידידות / זרע קדש שארנו
על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו
ומאז קבלנו זאת / אות הברית בעליזות
בשמחה ובגיל על כן בשכר זאת / אל חי חלקנו צורנו
על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו
דמה ירצה כזבח / אויבינו תגיש לטבח
אזי יתרומם וגם ישתבח / שמך לעד מלכנו
שמך לעד מלכנו
Le Judaïsme Marocain et sa Merveilleuse Nostalgie de Sion
Le Judaïsme Marocain et sa Merveilleuse Nostalgie de Sion
Mon coeur est en orient
Les juifs du Maroc, au delà de toutes les épreuves, ont toujours attendu avec confiance que sonne l'heure de la Délivrance et de l'arrivée du Messie. L'espoir du retour à Sion allait de soi et ne souffrait aucune contradiction à leurs yeux. C'est ainsi que devait les trouver les annonciateurs, les représentants de l'Etat d'Israël indépendant: des juifs vivant depuis des siècles dans un sentiment de provisoire. On peut dire symboliquement qu'ils n'ont jamais, au cours des générations, déposé leur sac à dos ni quitté leur bâton de pèlerin toujours prêts à répondre à l'appel du grand départ.
La nostalgie de Jérusalem qui recouvre Sion et tout Eretz-Israël remonte à des temps immémoriaux. Elle était nourrie par la Alyah d'individus vers Eretz-Israël, les visites périodiques d'émissaires de Terre Sainte et avant tout par les prières de la liturgie quotidienne. Le vœu "l'an prochain à Jérusalem" avait pour les fidèles quelque chose de concret.
L'installation des juifs en Afrique du Nord est très ancienne, remontant au moins à deux mille ans – précédant de beaucoup en tout cas la conquête arabe. Cet ancrage dans le passé était présent dans la conscience des juifs du Maroc, mais aussi bien que dans celle des dominants d'aujourd'hui, les Arabes qui reconnaissaient cette antériorité.
C'est un judaïsme de fidélité, de candeur et de simplicité – aussi bien dans les relations avec Dieu qu'avec les hommes, qui a su préserver la tradition, la langue hébraïque et l'espoir de la délivrance.
Quelle est en effet la logique de cette attente millénaire? Les souffrances perpétuelles et les sacrifices sans fin sont-ils compatibles avec la logique? Y-a-till une explication simple à la disponibilité de mettre sa vie en danger, traverser tout ce vaste pays pour tenter d'atteindre la côte ou la frontière?
Va-t-elle de soi la disponibilité d'accepter de s’embarquer de nuit sur un fragile rafiot dans le seul espoir d'atteindre un jour Sion quel qu'en soit le prix?
Il était une fois parmi les candidats au départ pour Sion, une mère son bébé dans les bras. La nuit, le froid, la peur et le silence absolu de crainte d'éveiller les soupçons – un silence demandé par les émissaires d'Israël, autant dire un ordre indiscutable! Mais le diable s'étant mêlé au froid et le bébé ne put se retenir. Ses pleurs risquaient de mettre en danger toute l'opération. Tous les efforts de la mère charitable ne parvenaient pas à le calmer. Le bébé ne pouvait savoir que l'enjeu était l'Alyah à Sion. Dans son désespoir, la mère s’empressa de recouvrir l'enfant avec ce qui lui tomba sous la main. Et effectivement les pleurs s'arrêtèrent. Mais en arrivant à bon port, elle s'aperçut que l'enfant était mort, étouffé. Comme si des millénaires de pleurs et de sang n'avaient pas suffi et qu'il fallait encore un dernier sacrifice.
Mieux que tout, ce conte véridique peut faire saisir ce qu'est le sionisme de ces hommes simples; comment il se confond avec la Alyah. Leur cœur et leur bouche parlent la même langue, et leur prière pour le retour à Sion et la reconstruction de Jérusalem empreinte de sincérité.
Ce sont de tels juifs qu'ont trouvé face à eux les émissaires d'Israël, venus les familiariser avec les principes de l'autodéfense et préparer leur Alyah en Israël. Ce n'est pas une terre vierge qu'ils ont trouvée. Génération après génération, elle avait été profondément labourée et préparée à la récolte avec comme outils la religion, la tradition et la croyance messianique.
Les juifs en diaspora d'Ismaël
Les relations entre juifs et arabes, entre juifs et musulmans, ont varié selon les pays et les époques. En règle générale, ils n'ont pas connu la conversion forcée et le massacre comme dans certains pays chrétiens. Ils n'ont connu ni l'Inquisition espagnole ni les pogromes polonais ou russes, et encore moins le génocide à la Hitler. Cela ne signifie pas qu'ils n'ont pas connu les persécutions et les tueries, mais à une bien plus petite échelle.
De même, la haine des juifs dans les pays islamiques n'a jamais été aussi ancrée. L'Histoire raconte aussi des épisodes d'épanouissement à l'époque de L'Age d'Or dans les relations entre la communauté juive et les dirigeants de ces pays musulmans. Nous connaissons aussi le temps d'échange de la culture islamique et du judaïsme.
Dans les derniers temps, le bon voisinage et l'aide mutuelle étaient encore de coutume, ils ont disparu petit à petit de par la renaissance du mouvement national arabe et la création de l'Etat d'Israël. Il en était ainsi en tout cas au Maroc. Les relations de bon voisinage entre juifs et musulmans ont résisté même aux changements de régime.
Il y a eu, dans le passé lointain, des périodes de développement scientifique, d'épanouissement culturel quand les rabbins maghrébins étaient au centre de la création juive universelle. Mais ces temps étaient depuis longtemps révolus et n'en subsistaient que de rares traces. Les émissaires israéliens sont arrivés jusqu'aux villages les plus reculés où la tradition était maintenue dans toute sa simplicité originelle. Ce que le temps n'avait pas fait, le miracle devait faire. Leur attachement à la tradition juive et à Eretz-Israël devait être une révélation fulgurante pour les émissaires d'Israël qui devaient arriver jusqu'à eux. Pour le comprendre, il faut saisir l'image globale du judaïsme marocain, sans établir de distinction entre villes et villages. Avec les réserves que comporte toute généralisation, on peut le définir par la candeur naïve envers Dieu, le respect pour les parents, le sens de l'hospitalité et des relations humaines. Leur foi est simple et naïve comme leur croyance en la Délivrance qu'ils attendent depuis des millénaires. Ils ne savent pas quelle forme elle revêtira le jour venu – par voie de miracle ou par la main de l'homme. Pour eux la montée à Jérusalem et le retour à Sion vont de soi – quel qu'en soit l'annonciateur.
פרשת תינגיר 1944-1943- אלית שמלה
פרשת תינגיר 1944-1943
תינגיר הוא כפר ברברי השוכן בנָאָה גדולה ומבורכת ברקלי תמרים ובעצי הדר בהרי האטלס הגבוה שבדרום מרוקו, באזור ורזאזאת שבמחוז מראכש, כ־14 ק״מ מקניון טודרה, 172 ק״מ מוורזאזאת ו־350 ק״מ ממראכש.
בתקופת כהונתו של המרשל ליוyי(Lyautey), הנציב הכללי הראשון של צרפת במרוקו, נקבע מחוז מראכש, כמו מחוזות פאס ומכנס, כאזור צבאי, ובתינגיר הוקמה מפקדה של הצבא הצרפתי. עד הכיבוש הצרפתי חיו היהודים במזרח מחוז מראכש ובדרומו, אזור שכונה בלאד אַלְסִיבָא, הארץ החופשית, במידה מסוימת של חוסר ביטחון.
חבל ארץ זה היה בשליטה של שבטי ברברים שלא סרו למרותו של הסלטאן, שישב בשפלה, בבלאד אַלְמַחְ'זָן.
הם אמנם זכו לחסותו של הפאשא המרוחק במראכש, הגְלָאוִי, אולם הגנה זו לא יכלה להיות מוחלטת ולהינתן בכל עת ובכל מקום ברחבי המחוז. בכפרים המרוחקים נזקקו היהודים להגנה מקומית, ולמשל באַסְפַלוּ, 6 ק״מ מתינגיר, לא זכו כנראה היהודים להגנה, המלאח במקום נחרב לחלוטין בשנת 1919, והקהילה היהודית במקום חדלה להתקיים. אין תמה אפוא שיהודים באזור קיבלו את הצרפתים כמושיעים. יהודי מסקורה, כפר הסמוך לתינגיר, הביע את ההקלה שחשו יהודים בעקבות הכיבוש הצרפתי: ׳עם צרפת כל אחד מקבל את המגיע לו. צרפת שולטת בצדק׳. בכל כפר היה שיח׳ היהודים נציג הקהילה לפני השלטונות המקומיים, הצרפתים והכליפה, המושל המרוקני המקומי. בשנת 1930 מנתה הקהילה היהודית בתינגיר 730 איש, ובשנת 1949 -.634 ׳אליאנס׳ הקימה בקהילה בית ספר. הקהילה היהודית בתינגיר חדלה להתקיים עם עלייתם לישראל של אחרוני היהודים, 337 איש, במבצע ׳יכין׳, בשנת.1963
ראשיתה של הפרשה ב־8 בפברואר 1943, עם מינויו של הקפטן רובר שארייר (Charreyre) לראש הלשכה לענייני ילידים Bureau des Affaires Indigènes בתינגיר.
ב־9 בספטמבר 1943 באה קבוצת נכבדים יהודים מתינגיר לקזבלנקה כרי לבקש מוועד הקהילה בעיר לסייע להם להשתחרר מהגיהינום שכפה עליהם הקצין לענייני ילידים בכפרם, לחייב אותו להפסיק לאיים על הקהילה או להעבירו מתפקידו. הם מסרו למפקח על המוסדות היהודיים בנציבות הכללית ברבאט מכתבי תלונה, וביקשו כי ישלח אותם ל׳ועד לשחרור לאומי׳ באלג׳יר ולנציב הכללי ברבאט.
ואלה עיקרי הדברים כפי שהוצגו על ידי היהודים:
1 – שיח׳ היהודים בתינגיר הלך כמקובל אל הקפטן שארייר, הקצין החדש לענייני ילידים, כדי לברך אותו על הצבתו בכפרם. הקפטן סירב לקבל אותו.
- 2 – אחר כך קרא הקפטן הצרפתי לשיח׳ היהודי כדי להזמינו להשתתף במפקד לשם גביית המס הכפרי טֶרְטִיבּ. מס כפרי זה הוטל בשנת 1901 בידי המלך מולאי עבד אלעזיז על היבולים והמקנה (צאן ובקר). תודה מיוחדת לפרופ' יוסף שטרית על שסייע לי בתרגום המילים מערבית.
במעמד זה הורה הקפטן למחזן, שוטר מרוקני במשטרה המקומית, לשפוך על השיח׳ פח צבע.
3 – כעבור שלושה או ארבעה ימים, בוואדי שבו התקיים המפקד לגביית המס, שאל הקפטן שארייר את השיח׳ היהודי אם היהודים מרוצים מהשלטון החדש, והשיח׳ ענה: ׳אכן אנחנו מרוצים׳. בתגובה הורה הקפטן לשני מֻחזנים שהיו עמו לקחת את השיח׳ ולהטיל אותו לתוך מי הוואדי המלוכלכים, וכשהיה רטוב, הוציאו אותו וגלגלו אותו בחול, ושוב הטילו אותו למים ואחר כך לחול, כך במשך חמש שעות.
אחר כך קיבל השיח׳ היהודי את ההוראות הבאות:
א. חל איסור רשמי על כל יהודי, מבוגר או ילד, ללבוש לבן.
ב. חובה לצבוע את כל הבגדים, מהראש ועד הרגליים, מהכיפה(chéchia) ועד הנעליים ,(babouches belghas בשחור כאות אבל על השלטון החדש.
belghas נעליים מרוקניות מסורתיות בעלות קצה מחודד אופייני babouches: סוג אחר של נעליים מרוקניות; :chéchia הכיפה השחורה שחבשו יהודי מרוקו.
ג. כל הפרה של הוראות אלה תגרור כליאה בבית סוהר לשלושה חודשים.
- אחרי מתן ההוראות הושלך לכלא כל יהודי שנתפס לבוש בלבן ולו בחולצה לבנה בלבד, ובגדיו הלבנים הוחרמו. צעיר יהודי שבא מקזבלנקה לתינגיר, ושלא ידע את ההוראות החדשות, נאלץ בהוראת הקפטן שארייר להסיר מיד את חולצתו הלבנה והקפטן נתן אותה למוסלמי.
כשהתלוננו היהודים על הוראות אלה ענה להם שארייר: ׳אתם תשתחררו מהאבל רק כשהאמריקנים יפנו את מקומם שוב לצבא של פטן.
ספר מעשה נסים-יששכר בן עמי
זא ואחד צלטאן באס יבני לקסבא ובנא צור דלקסבא בנין חזק ואמיץ וטאח ג׳ פעמים בנאה וטאח׳ קאלולו ליועצים דיאלו האד לחאזא מא ידאויוהא גיר ליהוד הומא די יערפו סבא עלאס חתה תה תבניה ויטיח צאפד למלך עלא ד׳ מוסא ע״ה זאבו מן בוחלו והווא ע״ה כאן זקן ושבע ימים קאלו תעטיני סי ראי די האד צור די תה נבניה ויטיח. קאלו תעלם יא סידי באיין האד לבלאד הייא קדימא והאד למודע כאנת פיה מעדה דליהוד ודאבא עטיני לכדאמא דליהוד ועטיני למודע פאס נדפן האד לעדאם כן היה כאן יכזר ברוח הקודש ויקוללהום חפרו פהאד למודע יזבדו לעדאם וכן היה חתה די כמלוהא כאמלא וקאל חום לח׳ ללכדאמא רכבו לוח ורפד לחי קפיפא דטראב סבקהלהום ללוח וקאלהום בניו ובנאו וצבר צור מאבקאם טאח וקאללו האדאך צלטאן האד לביר די מא עמלת פייא האד לבלאד נסמיהא עלה יסמך סמאהא צור מוסא. והאגדאק תה נכתבו פלכתובות ופלגיטין יסם לבלאד הווא צור מוסא והאד סי די זרא ללמלך די כאן יבני צור ויטיחלו מא יבאנלכום חתה עזב היא הייא נית זראת פייאמנא האדי לחסבא די סת מניו ואחד לגוי מזווז ואחד נצראנייא ינגליזייא וזא לטרף דלמע־ רה די בוחלו ובנא ואחד דאר בנין חזק וטאחתלו וזאב מעללמין אוכרין ועאודולהא לבנין וטאחת ועאודולהא לבנין.
למררא תאלתא וטאחת חתה קאלולו למסלמין די סאכנין פלבלאד האד סי זראלך מן סבא יאכמא רפדתי לחזאר מן למערה דליהוד ומסא עזל לחזאר די רפד מן למערה רדהוט למודעהום ודבח טאור עלא לחכמים די מדפונין הנאך ורזע בנא ואוקפת דאר מה בקאת־ סי טאחת קלולנא באיין צאב סי יריעות דספר וצאב חיבור ושופר ומגילה ובורדו דלחכם והאדאך סי די צאב עמלו פואחד לבית מעזול וחדו ותה יסעלהא כול נהאר עלא זכות דלחכם והא הנא תה נתבעה עלא לחיבור באס יעטי־ הולנא לאיין הווא קאל ימסי יכצר עליה לפלוס וידפסו הווא ודי ינאי ע״ה מול למכפייא עלאס תסממא מול למכפייא תה יעאודולנא ראשונים מן גיל לגיל כאיין ואחד למודע תה יסמיוה ״אלמדיך בסלחא בלערבייא מדינא וכאן פיהא צלטאן וכאנו סאכנין פיהא ליהוד ומאזאל לעוד היום סוואק דליהוד ואחד למודע תה יסמיוה לחדאדא ואחד למודע תה יסמיוה לעטארא ואחד למודע תה יסמיוה לקיצארייא ואחד למודע תה יסמיוה זאמע דליהוד והנאך לחכמים מדפונין.
הנאך מערה קדימא מא ענדנא ביהא ידיעה לידיעה די ענדנא הייא תא יקולולנא ראשונים באיין נתגלה להם ר׳ דוד הלוי ז״ל בחלום וקל־ הום די מא יקדרס יזי ענדי לדרע יזי למואלין אלמדין ראה הנאך תה נקראו כאמלין פלישיבה דילהום ומאת למלך דלמדין וכאנת ״שיבה״ וכלו ליהוד די כאנו פלימדין והרבו לענד כואנהום לבוחלו ומא לחקו לבוחלו חתה פאת לעסא ולחי ר׳ ינאי כאן באקי פבית המדרש דילו תה יקרא מעא תלמידים ומא ענדו כבאר ומסאתלו בנתו לבית המדרש קלתלו תעטרף די יהוד למדין ראה תכלו וזאו לבוחלו רעבים וצמאים נאס תעסו זולתי נתי קלהא אנא אם עמלתולי ללעסא קלתלו עמלנלך מכפייא די סכמו קלהא סיר זיבלי דיך למכפייא זאבתהאלו קרא עליהא האדאך סי די קרא וקאלהא סיר עביהא יכונו ידכלו יאכלו עשרא בעשרא וכלו כאמלין מן דיך למכפייא ושבעו מליח אכול והותר האדא הווא לכבאר ותחקיק די ענדנא חנא עליהום מן גיל לגיל והאד לעאם נהאר לכמיס די לילת הושענה רבה תעסאו רבעא דלבחורים חבו יעמלו ואחד נזאהא קאם ואחי מנהום קלהום אזי נמסיו למואלין בוחלו ונעמלו הנאך סעודה עלא לחכמים והאד לבחורים.
תה נעארפוהום באיין הומא חשובים מוסי קלי הערך ואחי יסמו אהרן גבאי ואחי שלום סמחון ואחי מסעוד תויזר ואחי אליהו עמאר וגלסו חדא לחכם תה יקראו תחלים הומא תה יקראו תהלים ומסעוד תויזר נכנם בו רוח הווא רוח קדוש ותה יקוללהום קלכום לחי ר׳ מוסא בן ישי ראה פרח ביכום מן די זיתו פנהאר דלארצייאט דיילו נתומא ברבעא אשריכם ואשרי חלקיכם ונתום ברבעא תחדאזו תוקפו פלבניאן ותזיו גהאר לארבע פלוחדא דנהאר תעמרו 5 דלקראעי דלמא קרעא ליהודה אוחנונא סאכן פמררקאס יכללצהא בכמסין פר׳ וקרעא למשה ואענונו סאכן פמרראקם יכללץ כמסתאעץ לפר׳ וקרעא לר׳ כליפא ואעקנין מאכן פדאר לביצא יכללץ רבעא ועסרין פר/ וזוז קראעי דורו ביהום פלמללאח ואוראלנא למודע וקולנאלו האד למודע די קולתלנא מא פיה מאן קאלנא לוקת די תזיו דאה תציבו למא הנאך וכן היה מן די בדינא תה נחפרו לסאסאת דלבניאן באנוקינא קדדאם לקבר די ר׳ ינאי תלאתא דלקבוראת ומן בעד בנינא לבית חתה אוצלנא לסקף טלענא עמלנא סעודה עלא לח׳ ומנורא מא קאדינא סעודה כאן מעאנא אהרן מלול וקבדו רוח קדוש חתה הווא ובתוך הדבור קאל:
כא יקולכום לחכם ע״ה מא באקי תמסיו לסי חד סירו גיר למנאנא ועביולהא יתדו דלמא מן למא דיאלו והייא תקום בראצהא אביאצהא וחנא זאיין פטריק נזלנא סואיין מן למערה ורזע דאך לבחור עאוד דכל פיה האדאך רוח וטאח תה יקוללנא באיין האדוך תלאתא דלמציבות די בניתו ואחי יסמו ר׳ דוד אוחנונא יארצייאט דיאלו פכמסתאעץ די חשון ועמלנא חנא יארצייאט דיאלו ושני דילו די משה אבן חמו יארצייאט דיאלו פכמסתאעץ די אלול ושלישי דיאלו ד׳ יעקב סגיד יארצייאט דיאלו לילת שבועות ור׳ ינאי מול למכפייא יארצייאט דיאלו פכמסא ועסדין פשבט ופעם אחרת נתגלה לו האדאך גיר פלחלום וקאללו אזי ללמודע דסעיל דלחכם גדדא דלכמיס ועממד כמסא דלקראעי דלמא וכן היה עממרהום בלמא ומן זיהת האד לחאזא דלמא זראת חתה ליוסף תויזד נזבאדלו ג״כ הווא וכאף בזזאף וגייט לשלום סמחון וקאללו מא תכאפס דהן מבנו ודה ן מננו יוסף תויזר והאד למא די זאב מסעוד תויזר פידו הווא למא דלכמסא דלקראעי די עממר מן פוק לחכם והאדאך רוח הווא רוח קדוש והאדאך לבחור כלאמו אמתיים לאיין הווא תם ומן די תא יטלקו רוח מא יעקקל חתה עלה כלמא ודי כיף זראלהום האד לענין זאו לענדי ועאודולי וקולתלהום עלאס מא זאוניס אמא לוכאן זאוני לוכאן כתבתלהום עלא קבל הומא אמתיים ואין להאריך כי אם בשלומכם שירבה ויגדל יום שנכפל בו כי טוב שנת ועשית מנור״ת לפ״ק בסדר אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת וא״ש.
ע״ה דוד יפרגאן ע״ה
שמעון אלמאליח
גם אני החותם כך שמעתי
ע״ה אברהם בל״א מאיר נחמיאש.
Jerusalem – Bet Hamikdash Said Sayagh
Jerusalem est d'abord un temple. Un temple, on n 'a pas besoin de le chercher. Il doit etre la, 
erige a jamais. On l'attend au centre.
J'ai deambule dans les rues animees, sans precipitation. Mille visages se mirent dans mille visages. La face d'Israel est la face de l'Homme, tout l'Homme :
Tu es le juif du village
Je suis le juif des peuples
Tu es le juif des juifs et des non juifs
Je fugue de moi-même
Vers toi
Jusqu'au dernier exil
Peut-etre
La derniere pierre
J'ai vagabonde, parmi les etals d'artistes qui s'evertuent a faire de cette terre des medaillons de colombes fragiles et delicates dans l'attente d'une fraternite festive, des étoiles bleues, des lettres qui suggerent une matrice commune aux peuples qui ont ecrit, qui ecrivent.
J'ai parle, marchande dans toutes les langues d'aujourd'hui, avec des commercants venus de Perse, du Yemen, de Russie… J'ai entendu toutes les declinaisons de l'hebreu, melees à tous les accents du monde ; plus de cent cinquante nationalites sertissent la mosaique Jerusalemite, hierosolymitaine, si vous voulez.
Said a Yad Vashem 23 Avril 2010
J'ai fini par monter dans un taxi. Le chauffeur qui habite en Cisjordanie, tient a ce que ses enfants parlent hebreu et reve de paix.
Il lit fierement en arabe les noms des rues, les directions annoncees sur les pancartes. Partout l'arabe accompagne l'hebreu. Ai-je le droit de rever ! Le sympathique chauffeur m'a amene dans les lieux de la memoire.
Jérusalem est la mémoire de l'Homme. Elle est la litanie incessamment repetee des noms qui ne s'epuiseront jamais depuis que l'Homme a decouvert sa nudite, jusqu'aux frissons de terreur qui vous glacent a Yad Va Shem.
L'angoisse d'une disparition programmee ne vous lachera plus. Je me rememore mon poeme :
Ou etais-tu ou etais-je quand s'est levee la nuit
Et que les jours ont noirci noirci
Et que les vert-de-gris grosses plantes fetides
Ont immole les agneaux, immole
les agneaux
Les agneaux par milliers de milliers
Et le sang des corps freles a coule coule
Rouge rouge dans le noir noir de la nuit
La lumiere qui brillait cette nuit
Etait-elle une lumiere
Elle brillait de ce gris
Si gris si gris qu 'il est noir
Elle est noire la lumiere noire l'as-tu vue
Au zenith de la nuit du silence
Tous les cris tous les feux toutes les suies
Toutes les femmes tous les hommes tous les enfants
Pas un bruit dans ce noir nuit de nuit
Aujourd'hui, je suis à Jerusalem et Jerusalem est là. Les differents temps historiques et sacres s'y melent dans un enchevetrement qui la singularise parmi toutes les cites, qui la rend unique.
דברי הימים מכנאס-ר' יוסף משאש ז"ל
נז
ס׳ פינחס, ש׳ תרפ״ח לפ״ק.
אוצר המכתבים כרך א'
ידידי החה״ש וכר, כהה״ר יעקב הלוי ישצי׳ו. מכתבו הבהיר הגיעני, בו מפציר בי ליישב מאי דקשיא ליה על מ״ש במס׳ מגילה דף י״ב ע״א, והשתיה כדת, מאי כדת ? אמר רב חנן משום ר״מ כדת של תורה, מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה, אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה, עכ״ל, ופי׳ רש״י ז״ל, כדת של תורה, אכילת מזבח מרובה משתיה, פר ושלשה עשרונים סלת לאכילה ונסך חצי ההין, עכ״ל. וקשיא ליה למר, מה ענין אכילת מזבח לאכילת אדם? של מזבח היא גזירת הכתוב, דאין טעם למצות קרבנות? דע ידידי, כי כפי׳ רש״י ז״ל כן פירש ר״ח ז״ל, ע״ש בגליון הש״ס, וכן נמצא בליקוט אסתר בשם אבא גוריין ע״ש, וכוונתם, דאף שהקרבנות הם גזרת הכתוב, מ״מ נוכל למילף מנייהו גם לענין אדם, וכן אמר רמי בר חמא הפשט ונתוח בעולה והוא הדין לקצבים, וכוי (ביצה כ״ה), וכן גמרינן מכמה דברים בקרבנות דאזלינן בתר רובא אף דליתיה קמן, כמ״ש בחולין דף י״א ע״א, ע״ש.
ואחר החפוש מצאתי בהגהות מהר״ץ חיות ז״ל, שכתב משם הגר״א ז״ל, ראיה אחרת לדת של תירה, ממ״ש באבות פ״ו כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, הרי דבפת לא נתנו שיעור, ובמים נתנו שיעור, משמע.. דאכילה מיובה משהיה, וקלסיה לפי׳ זה, שכתב עליו, דפח״ח, ע״ש. ואך לדעתי המעט, קשה טובא על דברים אלו, א/ דכ?אי אולמה דמשנה דאבות, על דברי ר׳ מאיר דהכא, והלא כאשר נקשה עליה דר״מ, מנ״ל דדת של תורה אכילה מרובה משתיה, כן נקשה על ההיא דאביתד ב/ דלא דמו כלל. דהכא מיירי בשתית יין, והתם באבות במים? ג׳, דלדעתי המעט נראה ברור, שאין פירוש ומים במשורה תשתה דהיינו בקצבה, דלמה ייא ישתה כדי שביעה, הלא המים מצויים בכל מקום ובחנם? ועוד מה תועיל לאדם משורה אחת של מים להסיר צמאונו, הלא המשורר! היא רק חלק אחד משלשים וששה בלוג כמ״ש במס׳ מציעא דף ס״א ע״ב, ע״ש, ואיך יתנו שיעור כל כך קטן דלא חזי כלל, ועוד שאם כוונתם ז״ל לענין קצבה, הו״ל לומר משורת מים תשתה, או ומים משורה תשתה ?
ומדאמרו במשורה, נר׳ ברור לדעתי, שהוא ע״פ מ״ש בש״ס ע״ז דף י״ב ע״ב, וז״ל לא יניח אדם פיו על גב־ הסילון וישתה, מפני הסכנה, שמא תכנס לו עלוקה לתוך פיו, וכן לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים לא בפיו ולא בידו אחת, מפני העלוקה, ע״ש. ופי׳ רש״י, בידו אחת, ממהר וזורק בפיו ואינו בודק, אבל בשתי ידיו, יכול לעכבו בידו ויעיין, ע״ש. ומשמע פשוט דבכלי עדיף מכלהו, ולכן צוד, כאן התנא, ומים במשורה תשתה, דוקא במשורה, דהיינו בכלי, ונקט במשורה, ולא בכלי, בא ללמד, שלא תדקדק על הכלי שיהיה חשוב, רק אפילו במשורה שהיא מדת הלח, דהיינו כלי פחות, שתה בו, ולא תשתה מפיך לסילון וכר, כמש״ל, וא״כ דברי הגאון ז״ל קשה להלמם.
ואך לקוצ״ד נר׳ להביא שתי ראיות שפירי שהנביאים אשר דבריהם ומעשיהם כשל תורה, כמ״ש במס׳ ר׳׳ה דף י״ט ע״א דדברי קבלה כדברי תורה דמו, ע״ש. והם, חדא, דכתיב בש״א כ״ה, במנחת אביגיל לדוד, ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם, ושני נבלי יין, וחמש צאן עשויות, וחמש סאים קלי, ומאה צמקים, ומאתים דבלים, ותשם על החמורים, ופי׳ רש״י ז״ל, צאן עשויות, ממולאות בשר דק ובצים, ע״ש, ומאה צמקים, מאה אשכולות של ענביש יבשים, כמ״ש יב״ע, ע״ש, ומאתים דבלים, מאתים ליטראות של דבילה, כ׳׳פ יב״ע, ע״ש, או מאתים עגולים, כמ״ש רד״ק ורש״י והמצודות, ע׳׳ש. הרי לך כמה מיני מאכל, רבים וגדולים, ואין עמהם כי אם שני נבלי יין, ללמד שאכילה מרובה משתיה, ואביגיל היתר. אשד. נביאה, כמ״ש במגילה דף י״ד, ע״ש, ומעשיה כשל תורה. ב. כתיב בדוד, בש״ב וי, ויחלק לכל העם וכו׳ לאיש חלת לחם אחת, ואשפר אחד, ואשישר. אחת, ופירשו בש״ס פסחים דף ל״ו ע״ב, אשפר, אחד מששה בפר, אשישה, אחד מששה באיפה, ולא הזכיר יין כלל, ואך שמואל פירש התם, אשישה, גרבא דחמרא, ע״ש, וכ״פ המפרשים ז״ל עיי״ע, ואף שלא נתנו שיעור לחלת לחם, מ״מ ממילא ידעינן שהיא גדולה מאד שיאכלו בר, חלק מעשה בפר, ועמהם רק גרבא דחמרא, הרי דאכילה מרובה משתיה, ואך היינו דוקא לפי פי׳ המפרשים דאשישה, הוא שם כלי של יין, דהיינו צלוחית של יין, אבל לפי׳ רש״י ז״ל שם בגמרא, שפי׳ גרבא דחמרא, איפה של יין, ע״ש א״כ תהיה השתיה מרובה מאכילה, כי איפת יין היא ע״ב לוגין, ומוכרחים לומר, איו שהיו פרים גדולים מאד, שחלק מששה בכל אחד, עם חלת לחם כמדתו, יהיו מרובים משתיה, אף שהיא ע״ב לוגין, או מפני שהיין של ארץ ישראל משובח, לכן נתן להם הרבה להוליך כל אחד לביתו, לשתות ממנו מעט בכל פעם, ולעולם אכילה מרובה משתיה. זהו הנר׳ לע״ד בזה.
היו״ם הזה, ס׳׳ס
אחרי מופלג ראיתי, שמ" ש רז״ל, ומים במשורה תשתה, הוא לישנא דקרא ביחזקאל ד׳, וז״ל: ומאכלך אשר תאכלנו במשקול עשרים שקל ליום. מעת עד עת תאכלנו. ומים במשורה תשתה שישית
־ההין מעת עד עת תשתה. ע״כ. והגה קשה לי, שמהכתוב משמע, שהמשורה היא ששית ההין, שהיא שני לוגין, כי ההין הוא י״ב לוגין כמ״ש במנחות דף פי׳ח ע״א, וכ״כ רש״י ז״ל בפי תצוה, דרבע ההין הוא שלשה לוגין, ע״ש, ואיך אמרו במציעא דף ס״א ע״ב, שהמשורר. היא חלק מל״ו בלוג ? ואחר זמן ראיתי לרד״ק ז״ל שם, שכתב וז׳׳ל, ומים במשורה תשתה, ארז״ל כי משורה מדד, קטנה אחד משלשים בלוג, (ט״ס וצ״ל משלשים וששה כמ״ש) ומ״ש ששית ההין, לא אמר שהמשורה ששית ההין, אלא שלא ישתה מעת לעת אלא ששית ההין, ומאותו ששית ישתה במשורה כעט מעט, שלא ישבע מהמים באחת מן הפעמים וכוי, ע״ש. וזה הודעה לישראל על זמן המצור שיהיו בצער אין אוכל ואין מים, ע״ש. וא״כ למדנו שפי׳ ומים במשורה, הוא רק משל, שלא ישתה הרבה בפעם אחת רק מעט מעט, ואף שהכתוב נאמר רק לעת המצור שלא היה להם מים, מ״מ היא עצה סובה ג״כ אף בעת שיהיה לאדם מים רבים, שישתה ־ק מעט מעט, ולא הרבה בפעם אחת, והיא על דרך הרפואה, כמ״ש בס׳ ארח לחיים סוף דף 69, ע״ש. דוה־ כוונת רז״ל באבות, ומים במשורה תשתה, דהיינו כעס מעט, ולא הרבה בבת אחת, ולא נתכוונו כלל ־לצוב רק משורה ולא יותר, אלא ישתה הרבה מה שירצה, ואך לא בבת אחת, רק מעט מעט בסירוגין. "אך מש״ל בשם רש״י ז״ל בפסחים ל״ו ע״ב, דגרבא הוא איפה של יין, צ״ע, שהרי במסכת ־.־ימות פיו״ד משנה ח׳, אמרו, כל גרב שהוא מחזיק סאתים, ע״ש, ובגטין דף ס״ט ע״ב פי׳ רש״י תלתא גריב׳, סאין, ע״ש, משמע שהגרב הוא סאה? ואפשר לומר דגרבא לחוד וגרב לחוד, וגרב יש בו גדולים וקטנים בני סאתים ובני סאה. ע״כ.
מבצע מוראל, קזבלנקה 61
מבצע מוראל, קזבלנקה 61
מבצע מוראל היה מבצע להעלאת יהודי מרוקו, שנערך מ-16 במרץ 1961 עד ב-24 ביולי 1961 ובמסגרתו עלו לישראל כ-500 ילדים יהודים.
לפני סגירת השערים לעלייה ממרוקו לישראל, הצליח "המוסד" לארגן יציאה חשאית של משפחות עד שקרה אסון – ספינת המעפילים "אגוז" טבעה וכל 44 נוסעיה, מחציתם ילדים, נספו. נוצר צורך דחוף בנתיב חדש, רעיון חדש.
כך נולד הרעיון: שליח ארגון יתחזה לנציג של ארגון שווייצרי הומניטרי שיוצב בקזבלנקה יפנה לשלטונות מרוקו ביוזמה להוציא מאות ילדים יהודים ומוסלמים לחופשה בשווייץ. אחרי שהות קצרה בשווייץ ימשיכו הילדים היהודים לישראל. מבצע זה היה תוכנית סודית של "המוסד" להברחת מאות נערים ונערות יהודים ממרוקו לישראל לפני סגירת השערים לעלייה.
באותו הזמן בשווייץ: דיוויד ליטמן בן למשפחה יהודית בריטית עשירה היה בראשית 1961 בן 28, נוצרי-אנגליקני, ומנהיג קבוצות ההוקי, הקריקט, הטניס והאגרוף היה בעל ביטחון עצמי גבוה. בית הספר הבריטי הכין אותו לכל משימה, הוא ידע מה המצב במרוקו, היהודים אומנם נעשו אזרחים בעלי זכויות שוות אחרי מתן העצמאות, אך השלטונות המרוקאים על מנת לשמור על תושביהם שהיו זקוקים להם יותר מאי פעם, למלא את החלל שנוצר אחרי עזיבת כרבע מליון הצרפתים את מרוקו, אסרו את יציאתם החופשית את המדינה. ליטמן שמע גם על טביעתה של הספינה "אגוז" עם 44 המעפילים. הוא חש עצבות גדולה וחיפש מה לעשות למען עמו.
ליטמן התדפק על דלתותיהם של הארגונים היהודיים בז'נבה וביקש שיטילו עליו משימה אולם לא היה להם מה להציע לו. הוא הגיע לבסוף לארגון OSE (ראשי תיבות בצרפתית של עבודה וביטחון ליתומים), שעסק בהצלת ילדים בתקופת השואה ואחריה. בשביל מנהל הארגון ליטמן היה מתנה משמים כי יומיים קודם לכן פנו אליו מהסוכנות היהודית בשווייץ בבקשה לסייע במציאת מתנדב לשליחות חשאית במרוקו. ליטמן בחזותו ובביוגרפיה שלו התאים כמו כפפה ליד לתפקיד וכך נולד מבצע מוראל. ליטמן סיכן במבצע לא רק את עצמו אלא גם את משפחתו. כדי לשמור על חשאיות, מפעיליו לא סיפרו לו שהוא עובד עבור "המוסד" והוא היה בטוח שהוא עובד למען הסוכנות היהודית. דויד ליטמן יצא מיד לקזבלנקה מצויד במכתב מארגון שווייצרי הומניטרי, שם פתח משרד והתחיל לעבוד.
אנשי המוסד גד שחר ופנחס קציר עברו מבית לבית בקזבלנקה ושכנעו את הורי הילדים לתת לילדיהם לעלות לישראל. כל זה נעשה תוך סיכון וללא ידיעת שלטונות מרוקו. אלה היו אחרוני העולים ממרוקו לפני ששערי הארץ הזו נסגרו ליציאת יהודים. הצעירים אולצו להיפרד ממשפחותיהם ולצאת "אל הבלתי נודע".
במלאת 25 שנה למבצע מוראל, בשנת 1986 התקיים באשקלון כנס של הילדים שעלו. הכנס הפגיש את בני הזוג ליטמן עם הילדים שבגרו וליטמן זכה לתעודת הוקרה על פועלו.
חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי יגאל בן־נון
חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי
יגאל בן־נון
עוד לפני כיבוש מרוקו בידי כוחות צרפת, התחיל תהליך הדרגתי של חינוך יהודי עצמאי בקהילה, ששפתו ותרבותו צרפתית. עם הקמת בתי־הספר של כי"ח בראשית המאה, השיג היהודי יתרון על רוב המוסלמים. אחרי העצמאות התעוררה שאלת תרבותם של יהודי מרוקו במדינה החדשה. אף שאין טבעי מכך שמדינה עצמאית תאמץ את שפתה כשפת הוראה וכשפת המנהל בה, תהליך הערביזציה בחינוך, במנהל ובבתי המשפט הפך לגורם מאיים על תהליך היטמעותם של היהודים בתרבות הצרפתית. הערביזציה יכלה לשים קץ לקידום החברתי והמקצועי שהושג בעמל רב בזכות החינוך הצרפתי. נחיתות היהודים בשליטה בשפה הערבית הקלאסית היוותה מחסום עיקרי בתהליך התערותם בחברה המרוקאית החדשה. שלא כצרפתי שישיבתו במרוקו הפכה לארעית אחרי העצמאות, נדרש היהודי להדגיש את מרוקאיותו דרך אימוץ השפה הערבית הכתובה. עם זאת, ההטפה לערביזציה מצד חסידים כעלל אלפסי ומוחמד דואירי לא מנעה מהם לשלוח את ילדיהם לבתי־ספר צרפתייםתוך התעלמות מססמאותיהם. אולם, היהודי נדרש להתאים עצמו למציאות ולאמץ את השפה הערבית, אף שהתאמה זו היא במידת מה התיישרות כלפי מטה. כדי להתגבר על הקושי, נאלץ היהודי ללמוד ערבית ברמה שיהיה מסוגל להתמודד באמצעותה שווה בשווה עם המוסלמי. מצד שני, עליו לשמור על יתרונו בשליטה בשפה הצרפתית וגם לרכוש יסודות בסיסיים בעברית שיאפשרו לו לקיים את מסורת אבותיו. עם זה, לא מעט מורים יהודים לימדו ערבית בבתי־ספר מוסלמים, אך לא היו מוסלמים שלימדו בבתי־ספר יהודיים. במצב דברים זה התבשרו היהודים על רצון השלטונות להלאים חלק מבתי־הספר של כי"ח, מקור כוחה ויתרונה של הקהילה.
כבר בחודשים הראשונים אחרי העצמאות רווחה הדעה בקרב פקידי משרד החינוך שמעמדם אז של בתי־הספר של כי"ח חייב להשתנות. על פי הסכם שנחתם בין ראשי החברה ובין שלטונות צרפת, משנת 1928, זכתה הרשת בסבסוד רב מצד הנציבות במרוקו. השאלה שהדאיגה את ראשי כי"ח ונציגיה במרוקו הייתה סוגיית הישגיהם החינוכיים של היהודים במרוקו העצמאית והחשש לפגיעה בהם בעתיד. שר החינוך הראשון דר' מוחמד אלפסי, הזדרז להרגיע את היהודים והצהיר שהם יכולים להיות אזרחים טובים רק אם יהיו יהודים טובים. ממשלת מרוקו מימנה למעשה את משכורות מורי בתי־הספר, אף שאחדים ראו במוסדות אלה גוף זר ששיתף פעולה בעבר עם הקולוניאליזם הצרפתי וניתק את יהודי המדינה מזיקתם הטבעית למולדתם. למן שנות הארבעים גורמים אלה ידעו גם על שיתוף פעולה שהתקיים בין ראשי כי"ח ובין נציגי הסוה"י.
מטרת החברה אחרי העצמאות היה לדאוג למעמדה החדש במדינה העצמאית, להבטיח חינוך יהודי כל זמן שמתקיימת קהילה במקום ולהתקפל מיישובים אחדים כאשר מספר התלמידים לא הצדיק קיומו של בית ספר. כי"ח היה מיוצג במטה המבצעי בפריס יחד עם ארגונים יהודיים וישראלים אחרים שטיפלו ביהדות מרוקו ולחברה היה מעמד של גוף נספח שקיבל מידע אך לא היה מעורב בפעולות המטה. המטה התייעץ עם כי"ח הנושא הגנת קהילות יהודיות מרוחקות במקרה של מהומות.
Brit-La vie Juive a Mogador
La maison
Voici ce qu'il en était. Lorsque le Sultan voulut faire peupler la ville, il fit appel à quelques-unes des meilleures familles juives. Il les avait installées principalement dans ce quartier. Il leur avait donné gratuitement le terrain et les avait financés pour que chacun construise sa maison à sa mesure et selon son goût. C'est pour cela qu'on trouve à Mogador des maisons différentes quoique de plans à l'origine presque identiques. C'est-à-dire un rez-de- chaussée à usage commercial, au-dessus deux étages pour l'habitation plus une terrasse avec une buanderie et une pièce servant de Soucca, de forme carrée ou rectangulaire.
Les chambres étaient très spacieuses et avaient de hauts plafonds. Elles communiquaient généralement entre elles et couraient tout autour d'une galerie, elle-même, protégée par une balustrade à ciel ouvert au centre de la maison. Ce qui veut dire que les habitants d'en haut avaient vue sur les étages inférieurs et sur le rez-de-chaussée.
Comme de bien entendu, les maisons avaient vue sur la rue centrale. Elles étaient plus claires et plus aérées que celles qui étaient à l'intérieur des rues latérales. Mais en ces temps-là on n'attachait pas beaucoup d'importance à la vie au grand air. On considérait que plus l'intérieur était fermé plus il y avait intimité et discrétion. La vie de la femme se passait davantage à l'intérieur qu'à l'extérieur.
Selon la religion juive, la femme ne doit pas être exposée à la vue des étrangers, surtout si elle est mariée. Comme il est dit dans le psaume 45-15": "Kol Kevodah Bat Melekh Pnima" "Tout l'honneur d'une princesse est à l'intérieur" et c'est pour cela que les maisons étaient agencées de cette manière-là. Cela permettait à la Dame de passer d'une chambre à l'autre, sans passer par le couloir, de peur d'être vue par des yeux étrangers. Ceci dit, ce principe n'était pas appliqué rigoureusement. La femme était assez libre d'aller et venir à sa guise, mais quand c'était nécessaire, et non à tout bout de champ.
Les femmes donnaient des fêtes entre elles, sans compter les fêtes
familiales, mariages, circoncisions, Bar Mitsva, qui se faisaient en grande
pompe, où, hommes et femmes étaient reçus ensemble.
Les maisons avec leurs salons immenses étaient conçues à cette fin. Car les
réceptions dans les établissements publics n'étaient pas connues à cette
époque.
Aux yeux des personnes religieuses la seule anomalie de ces réceptions tenait au fait de faire asseoir-tout le monde à la même table, sans séparer les hommes des femmes comme le veut la coutume.
Chez les Arabes, aucun homme étranger n'avait le droit de pénétrer dans la maison si le mari ou le chef de famille ne l'y introduisait lui-même. Toutes les femmes se tenaient cachées dans leurs chambres.
Pour revenir à notre sujet, le commerce se faisait au rez-de-chaussée et le négociant habitait les étages supérieurs. Ainsi, il mettait toute l'affaire entre les mains de son comptable, et lui, supervisait de loin sans avoir besoin d'être constamment à son bureau.
Les négociants menaient une vie princière. Ils avaient le monopole du commerce entre leurs mains et n'avaient pas d'autres concurrents. Ils étaient liés entre eux par des liens de famille.
Les Musulmans, qui habitaient à cette époque la ville étaient des soldats au service du Sultan, placés là pour remplir diverses fonctions. Ils étaient prêts à défendre la ville contre une invasion éventuelle. Ce n'est que bien après la fondation de la ville que la population arabe s'y est installée en grand nombre.
Une histoire de familles-JosephToledano. Anconina
ANCONINA
Nom patronymique vraissemblablement d'origine espagnole, au sens difficile à cerner. Il semble bien que cela soit un diminutif affectueux de ancon, anse, petite anse. On peu trouver un début de confirmation de cette origine espagnole dans le fait que le berceau d cette famille, à l'est du Maroc, à la frontière algérienne, dans la petite ville de Debdou peuplée par des Juifs espagnols ayant fui les terribles massacres de Séville en 1391. Lor de ce qu'on appelle la première expulsion d'Espagne, les réfugiés connaissant les visées ci l'Espagne sur le Maroc, avaient évité de s'y installer, préférant le territoire algérien et de là arrivèrent également dans l'est marocain. Autre hypothèse, ethnique de la ville d'Ancona dans les anciens Etats du Pape, en Italie, qui abrita une grande communauté juive aprè l'expulsion d'Espagne. Ce nom doit être d'introduction tardive, ne figurant pas sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIème siècle. Au XXème siècle, non extrêmement peu répandu, porté au Maroc (Debdou, Oujda, Casablanca) et en Algérie dans l'Oranais.
- YEHOUDA:
Rabbin connu à Debdou, seconde moitié du XVIIIème siècle, mort vers 1774.
RICHARD:
Acteur français de cinéma, théâtre et télévision. Il a souvent tenu des rôles de mauvais garçon et de délinquants dans des films policiers, notamment dans le film de Coluche "Adieu Pantin", et if grand succès de l'année 1997 sur les marchands du Sentier parisien, "La Vérité si je mens".
גירוש קנ"א-אליהו רפאל מרציאנו ואחרים
רבי אברהם זכות
בשנת קנ״א שמת המלך היה שמד גדול ובטוליטולה נהרג ר׳ יהודה בן הרא״ש ור׳ יצחק בן שושן ואחרים, ובשביליא ולירדא, וברצלונא ומיורקא שקמו על היהודים והרגום בחרב ולקחו את בניהם ונשיהם והוליכום למכור על הים הויסקיאנוש והמירו דתם יותר מד׳ אלפים יהודים ונתנו סימן אל קנא, כי קבלנו שלקחו הגויות בביתם עד שמתעברות והיו בניהם גוים והם עצמם הרגו לאבותיהם, ואע״פ שהיו בניהם צדיקים אנחנו ערבים זה לזה כ׳׳ש בדבר זמה מי שמקרב ומתחתן לע״ז הש״י מקנא קנאתו וצדיק י״י ואין מי יאמר לו מה תעשה.
ואז באו לאלגזייר ולוהראן ולבוגייא ולתונס מזה השמד, ור׳ מיימון בר סעדיה נגאר בא לקונסטנטין ובא החכם ר׳ יצחק פרפת בר ששת והר׳ שמעון בר צמח דוראן בשנת קנ״א עקב שהרביצו ושהרבו תורה בישראל ועשו שו״ת וספרים רבים ובפרט ר' שמעון דוראן הגדיל לעשות ס׳ מגן אבות בשנת קפ״ה שהראה שם כחו מה שהיה יודע בכל החכמות ובכל התלמוד ופירש לאיוב קראו אוהב משפט ופירוש לאזהרות הכל י״ד ספרים והתשב״ץ שהם ג׳ ספרי ר״ל תשובות שמעון בן צמח ופסקי׳ לגמרות ודרשות, ופירוש לכל התורה ופיוטים. ובנו ר׳ שלמה עשה תיקון סופרים ספר נכבד. ,ומלחמת מצוה.
ר׳ אברהם זכות, ספר יוחסין השלם, לונדון 1857, עמי 225.
ובי שלמה בן וירגא
שנת חמשת אלפים וקנ״א לפרט היו גזרות כוללות ברוב ספרד(בקהלות) היותר גדולות בחכמה ובמנין, כי קמו גויי הארצות פתאם עליהם להרוג ולשלול שלל ולבוז בז אם לא יצאו מכלל הדת. ורבים מהשרידים עמדו על נפשם ודתם וקבלו עליהם לעמוד על כל מה שיגזרו עליהם (וקיימו) תורת אמת במקומה והדרה, ונהרגו רבים על קדושת השם. וכן היה במלכות ארגון, וולנסיה, מיורקה, ברצלונה, לירידה. ובאותם מקומות מקצת מהם יצאו מכלל הדת מרוב המצוקות והאימות כי נלאו מאד. ועם כל זה נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב.
וכל אותם האנוסים שמו פניהם לבקש דרך להציל את נפשם וגזרו עליהם גלות ללכת מגוי אל גוי בארצות אויביהם עד ימצאו מקום בטוח לשמור תורתם – וה׳ עזרם. אבל אותם שהלכו לארצות הערב עברו בדרכי מדבר. לא יכילנו ספר כמו שכתבו הם לקרוביהם הנשארים בארצם. ובפרט כי אנשי הכפרים היו קמים עליהם באמור שהם הולכים לשמור את דתם, והיו אוסרים אותם בשלשלאות עד יודע הדבר למלך. ומקצתם היו נצולים בתת יגיעם וממונם לרודפים אותם, ומקצתם מתוקף הצרות היו אומרים: נתנה ראש ונשובה כי כבר יעדנו אל אמת – ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם. (סי׳ כ״ז)
בשנת מאה וחמישיס (ואחת) לאלף הששי בספרד בימי המלך דון אנריקו בהיותו נער קמו עמים רבים להוציא את ישראל מכלל הדת והציקום והכום מכה רבה ועצומה לא נשמעה כמותה. ביום שירדו ישראל לשערי העמים, ומרוב הצרות וחיסורים יצאו עם רב מספרד מכלל דת משה רבנו, ובפרט קהל גדול שביליה רובם המירו את כבודם, וקהל קורדובה וקהל איסיגה וכל אנדלוסיה וערים גדולות אחרות, וכן מדריד וליישקט ואוקנה, ועיר גואיטי וקאשטיל מנרים ומוניוס וטוריגוש ובאשקלונה – לא נמלט איש. וכן בשאר קהלות עברו עליהם צרות אשר אסור להעלותם על ספר מפני שמחרידות הלב מאד, ומשם והלאה מרעה על רעה יצאו. (סי׳ מ"ח).
ר׳ שלמה אבן וירגא, ספר שבט יהודה, הנובר תרט׳׳ו.
רבי אליהו קפשאלי
ובשנת קנ״א קנאו השרים קנאה גדולה ביהודי הנ״ל וחבלים פרשו רשת ליד מעגל מוקשי שתו לו סלה…
בעת ההיא כשל עוזר ונפל עזור, ויבז המלך בעיניו לשלוח יד בדון שמואל לבדו וימלא חמה חמת מלך מלכי מות, מי יאמר אליו מה תעשה. ויצא דבר מלכות מלפניו להשתמד כל היהודים אשר תחת כל מלכותו ואם אין א׳ דתם למות.
ודתא נפקת ויהודאי מתקטלין, ויהרגו רבים לאין מספר על קדושת שם אלהינו, ורבי׳ נשתמדו בעל כרחם שלא בטובתם ורבים נמלטו, כי עד הימים ההם לא היתה כל ספרד תחת מלך אחד וכל היכול למלט עצמו הרי זה משובח. ויהי מן הגזרה ההיא והלאה רבו האנוסים בספרד כי רבים נאנסו, כי ראו עליהם חרב חדה ותער הגלבי' ולא חלו בם ידים ויחליפו בגדיהם, למשפחותם בגויהם. ומאז מתו רוב חכמי ספרד ונתבטלו הישיבות ושמם העולם ונשתכחה התורה כמעט.
ר׳ אליהו קפשאלי, סדר אליהו זוטא, י״א, פרק נ״ה, ירושלים תשל׳׳ו.
רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה – השמד ה-18-19
שלמה אבן וירגה (ה'ר"כ, 1460 – ה'שי"ד 1554) היה היסטוריון ורופא ספרדי בדור גירוש ספרד, מחבר הספר ההיסטוריוגרפי שבט יהודה.
שלמה אבן וירגה נולד בספרד למשפחת חכמים נכבדת. היה ידוע כרופא וכחכם. כחמש שנים לפני גירוש ספרד נשלח לאסוף ממון לשחרור היהודים שנשבו בעיר מאלגה שנכבשה על ידי הקתולים. בזמן גירוש ספרד עבר לפורטוגל שם חי כאנוס ובשנת 1506 עבר ממנה לאיטליה. כעשרים שנה לאחר הגירוש כתב את ספרו "שבט יהודה".
השמונה־עשר
האי אשר נקרא היום איגגלאטירה נעשה שם שמד גדול ועצום בכל אותם קהלות גדולות ועצומות אשר היו שם בימים ההם בחכמה ובינה וכבוד, וביחוד העיר הגדולה הנקראת לונדריש אשר היו שם קרוב לשני אלפים בתים, כלם אנשים בעלי חכמה ועושר. ושם עשה החכם ר׳ אברהם ן' עזרא אגרת, קראה אגרת שבת. והשמד היה שימירו דתם. וכאשר עמדו על קדושת השם, העלילו עליהם שהיו עושים זיוף במטבע, ובאה תביעה זו לפני המלך, והמלך חקר ומצא כי המעלילים הם היו המזיפים והיו מטילים האשמה על היהודים, ונמלטו. לימים שבו הנוצרים ובקשו מי שיעיד נגד היהודים, ומצאו כרצונם איך ראו יהודי קוצץ המטבע. ואעפ׳יי שידע המלך כי הכל שקר, מפני המיית העם בקש להשליך מעליו תרעומות אלו, ושמא יקומו העם וחרב בידם כדרכם ואין מציל, כי יבוא כנהר צר, גרשם. והיה גירוש זה שנת חמשת אלפים ועשרים ליצירה.
התשעה־עשר
בשנת הגירוש הנזכר נאנסו ב׳ קהלות גדולות נאפוליש וטראנה לשימירו דת, והמירו רובם. וסבת השמד לא מצאתיו, אבל כן שמעתי מזקנים, כי כומר אחד נתקוטט עם יהודי בעיר טראנה, ובקש להטיל האף על כלם, וישם עץ ישו באשפת איש יהודי ואמר בבקר שחלום חלם איך היהודים שמו העץ באשפה. מיד יצאו כמה נוצרים לחקור ולחפש, ונמצא בבית איש יהודי באשפתו. אז העם נתמלא חמה, ובקשו לשלוח יד בכל היהודים. והשופטים כשמעם קמו להציל את העם, כי היו חושדים כי מיד הכומר היתה זאת. וכי ראו השופטים כי אין כחם כנגדם, כי העם רב מאד, יעצו ליהודים שימירו דת וינצלו, כי אין להם תקנה אחרת. ורובם המירו,ומקצת היהודים ברחו לנאפוליש, והגוים רדפו אחריהם. גם אנשי נאפוליש תושבי הארץ כאשר שמעו הדבר, אותם שנתנו אמנה בענין, קמו על היהודים אנשי העיר נאפוליש שיתנו היהודים הבורחים, ואם לאו שיהרגו את כלם. וראו עצמם אלו ואלו בסכנה עצומה, לבד אנשים רשומים אשר נחבאו בבית השרים. וקצתם הוכרחו להמיר דת, והשאר מן הנחבאים כאשר נחו הגוים עדין יראו, ויצאו ללכת לארצות רחוקות. והיו בטראנה ובארא ונאפוליש אנשים חשובים מאד בידיעה, ובפרט מליצים ומשוררים, לא נמצא כמותם בארץ, לבד באנשי פרובינצא אשר גברו בזה על כל משפחות היהודים. לימים נודע למלך כי הכומר זייף, והמלך צוה לתלותו, אלא מפני עטרת הכומרות קמו העם על הדבר, וצוה המלך לגרשו אל האיים הרחוקים.
שלוחי ארץ ישראל בשירה ובפיוט של יהודי צפון אפריקה-אפרים חזן אפרים חזן- פעמים מס' 24
שלוחי ארץ ישראל בשירה ובפיוט של יהודי צפון אפריקה
אפרים חזן
השד"ר הוא שלוח ארץ -ישראל , נדד בתפוצות ישראל ואסף תרומות למען הישוב
בארץ . הוא סימל בעיני יהודי הגולה את 'ירושלים' , וזו היתה שם נרדף לארץ – ישראל
כולה, ביטוי לכיסופי הגאולה ולאהבת ארץ-ישראל.
לא ייפלא אפוא שבני הגולה קיבלו בזרועות פתוחות ובאהבה רבה את השד"ר ופתחו לו את ליבם ואת כיסם , ורק קשייהם ועוניים הגבילו את יכולתם לתת . בספרו המפורט והמקיף על שלוחי ארץ -ישראל , מציין אברהם יערי במיוחד את יחסם האוהב של בני צפון -אפריקה אליהם .
ומפורסם הוא תיאורו של החיד"א המספר על נשות תוניס ההולכות בעקבותיו ומנשקות שולי גלימתו בחשאי : ' . . . והייתי מטייל בשבת בחצר עם הגביר , והרגשתי , שהנשים היו מאחרי ולוקחות שולי בגדי בנחת וקלות לנשק אותם. . . הערצה מופלגת זו , והאהבה הרבה, שהשפיעו יהודי צפון-אפריקה על שלוחי ארץ ישראל , באות לידי ביטוי מלא וממצה בשירי משורריהם .
שירים אלה אינם שונים בפרוזודיה –תורת המשקל בשירה -, בלשון או בדרכי העיצוב הספרותי משירים אחרים של כל משורר ומשורר שכתבם . ברם יש בהם תמונה של הנוכחות הממשית של ארץ – ישראל של מטה בעיניהם של בני צפון -אפריקה. כמו כן שירים אלה משמשים מקור היסטורי , לעיתים יחיד, למעשי השד"רים ולאישיותם. עוד יש בשירים אלה כדי להעיד על השד"רים כנושאי תרבות ממקום למקום, שבעזרתם מגיעים שירים ולחנים מארץ לארץ ומקהילה לקהילה , עד שלימים ישקע השיר או הלחן וייראה כאילו שייך הוא למקום החדש מאז ימות עולם .
עיקרו של מאמר זה מצביע על אופן התקבלות השד"ר בקהילות צפון -אפריקה , וההערצה והאהבה שהוקף בהן , ומתוך כך , אנו למדים על מקומה של ארץ ישראל ומרכזיותה בכלל חייה של הקהילה . יש בדיוננו כדי להבהיר, מפני-מה רבע מכלל הקדושים הנערצים על יהודי מארוקו באו מארץ הקודש, והם נמנים עם 10 מתוך 12 הקדושים היותר נערצים בקרב יהדות זו .
א. בשבח השד"רים
השירים בשבח השד"רים הם המקור היחיד המתאר במפורש את רגשותיהם ואת רחשי לבם של יהודי צפון אפריקה כלפי שלוחי הארץ . אף הדמות והאישיות המתוארות בשיר ייחודיות, ויש בהן , כפי שנראה מפירוט הדברים , צדדים שאי אפשר להעלותם בתיאור פרוזאי . והכוונה בעיקר לרגשות העולים מתוך הסגנון והלשון המיוחדים של השיר והמשורר וזכרי המקורות המשובצים בשיר.
שירים אלה בני זמנם ומקומם הם , שהרי נכתבו לכבודו של אדם מסוים , ואף עניינים שבתולדות חייו מוזכרים בשיר. כיוון שכך אין למצוא את השירים הללו בקבצים הכוללים של שירה ופיוט, אלא בדיוואנים – אלו הקבצים המיוחדים למשורר אחד וקולטים את כלל שירתו – והם אינם מצויים בידינו בשפע . אם נבקש ללמוד מן השירים המובאים במאמר על מידת תפוצתם של שירים מסוג זה . נוכל לראות בהם דגם מייצג בלבד, ולהביא בחשבון את היחס שבין מאות קובצי השירה והפיוט הכלליים ובין מעט הדיוואנים המיוחדים למשורר אחד.
אחד הדיוואנים החשובים הוא קובץ שיריו של גדול משוררי יהדות מארוקו והמפורסם שבהם , רבי דוד חסין . דיוואן זה נדפס פעמיים ) אמסטרדם תקס" ז ; קזבלנקה תקצ "א( , ושיריו כלולים בכל קובץ צפון אפריקאי .
מדור שירי השבח שבספר נקרא ' יקרא דחיי' , והוא פותח בשישה שירים לכבוד שלוחים של ארבע ערי-הקודש : ירושלים , חברון . צפת וטבריה . בשירים אלה עולה דמותם המופלאה של שד"רי ארץ ישראל , כפי שראה אותה רבי דוד, ומתוכם אביא כאן שני שירים.