פיוט סימן אני דוד חסין. יָהּ לְךָ רוּחִי כָּלְתָה-פייטנה של מרוקו
יָהּ לְךָ רוּחִי כָּלְתָה
בתהילת ה׳ ובסיפור יציאת מצרים. לנשמת. שיר בתבנית מיוחדת בעל טור מדריך וטור מסיים ועוד שתי מחרוזות בנות שלושה טורים בחריזה פנימית מתחלפת ובחריזה סופית מתואמת לחריזת המדריך. כל הטורים משולשים.
משקל: חמש הברות בצלעיות א, ג. שמונה הברות בצלע ב.
כתובת: פיוט נועם ׳לך נפשי׳ [נ״י לנשמת] סימן: אני דוד חסין. מקור: א- לד ע״ב; ק־ לו ע״ב; נ״י 5350 – 23 ע״ב (נ״י 1); נ״י 3097 ־ 20 ע״ב (נ״י 3).
יָהּ לְךָ רוּחִי / כָּלְתָה לַחְזוֹת פִּלְאֶךָ / יוֹם זֶה חַג פִּסְחִי
אֵל גְּדוֹל דֵּעָה / הִצַּלְתָּ עֵינִי מִדִּמְעָה / רַגְלִי מִדְּחִי
נִפְלָאוֹתֶיךָ / וְנוֹרָאוֹתֶיךָ / בְּרָב עֻזֶּךָ
יָהּ נַעֲלֵיתָ / כָּל בְּכוֹר הִכִּיתָ שַׁמְתָּ / מָאוֹס גַּם סְחִי
5- דִּכִּיתָ רַהַב / וְהוֹצֵאתָ יַלְדֵי אַהַב / מִבֵּית כַּסְלוּחִי
וְּבתוֹךְ עֲדָתְךָ / אַגִּיד גָּדְלְךָ / אֲנִי עַבְדְּךָ
דַּרְכִּי הִסְכַּנְתָּ / לְרֵעִי בַּנְתָ זֵרִיתָ / רִבְעִי וְאָרְחִי
חָסִיןָ יּה מִי-כָמוֹכָה / נִשְׁמָתִי תְבָרֵךְ שִׁמְךָ / נַפְשִׁי וְרוּחִי
- 1. יה… רוחי: על-פי תה׳ קמג, ז. לחזות פלאן: לזכות לראות בנפלאותיך בעת הגאולה. 2. אל גדול דעה: כינוי לקב״ה, על-פי ברכת ׳היוצר׳. הצלת… מדחי: תה׳ קטז, ח. 3. נפלאותיך… עזך: על-פי תה׳ סו, ג. 4. כל בכור הכית: על-פי שמ׳ יב, ל; מאוס גם סחי: על־פי איכה ג, מה. 5. דכית רהב: על-פי תה׳ פט, יא, ופירש״י ׳רהב – מצרים׳. מבית כסלוחי: כינוי לארץ מצרים, על-פי בר׳ י, יד. 6. ובתוך עדתך: בנ״י 3 הגרסה ׳וברב חסדך׳. ובתוך… גדלך: על־פי תה׳ קיא, א. דרכי… וארחי: על-פי תה׳ קלט, ב-ג. הסכנת: השגחת על דרכי כסוכן וממונה. רבעי וארחי: דרכי ומרבצי, לכתי וחנותי, בכל מקום היותי. זרית: מדדת בזרת. 8. חסין… כמוך: על-פי תה׳ פט, ט. נשמתי… ורוחי: על-פי ׳נשמת כל חי׳, ורמז לייעוד הפיוט.
מעבר מסלקציה אישית לסלקציה משפחתית.
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
מעבר מסלקציה אישית לסלקציה משפחתית.
תחילת שנת 1953 לא בישרה על הגברת העלייה ביחס לזו של שנת 1952 : שערי מזרח אירופה נשארו נעולים, עולים מארצות המערב לא רצו לעלות לארץ, ומצפון אפריקה לא רצו " להפקיר זקן " בן 36 או נכה לגורלו.
לכן הציע יצחק רפאל בהנהלת הסוכנות בפברואר – אצ"מ S100/945, 1953פרוטוקול ישיבת הנס"י, 16 בפברואר 1953 – ובמליאת הסוכנות במרץ 1953 – אצ"מ S100/946 , פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י, 9 במרץ 1953 לעבור מסלקציה אישית – לסלקציה משפחתית. דהיינו : אם יש במשפחה בריאים ומפרנסים, וביניהם גם זקן, עיוור או בעל מום שהמשפחה תוכל לפרנסם – יש להעלות את כל המשפחה.
עוד תקף רפאל את משרד הבריאות על שהרחיב על דעת עצמו את סמכותו ופסל עולים גם מטעמים סוציאליים, כגון בגלל גיל מעל 35 שנים ; או שהרופא האמון החליט כי אף שהעולה בריא, לא יוכל להשתלב בחיי הארץ, משום שאיננו מסוגל לעבודה קשה. אכן שום עולה לא רשאי היה לעלות לארץ ללא חתימתו של הרופא האמון, ובמרוקו מונה לתפקיד זה ד"ר אליעזר מתן. זה עשה ככל יכולתו למנוע את עליית יהודי מרוקו. הרחבה בנושא זה תופיע בפרק רביעי " משרד הבריאות והסלקציה ".
גם ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, רטן כנגד משרד הבריאות על שהוא מתערב בעניינים לא לו :
" משרד הבריאות הורה לבצע בדיקות לכל משפחת נער המועמד לעלייה מסגרת עליית הנוער, גם אם המשפחה אינה מועמדת לעלייה, ואם יש בה חולה, הנער למרות היותו בריא, לא מאושר לעלייה…רופא האמון במרוקו פוסל צעירים בריאים לעלייה משום שבמשפחתם זקן או בעל מום, מחשש שבעתיד הם יצטרפו לבנם, ועל כן עליית הנוער עלולה להיפסק ממרוקו.
ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, תמך בהצעת רפאל לסלקציה משפחתית : " אל לנו לגרום לפירוד משפחות לעולם ועד. יש לזכור שיש בעיה של צעירים שילכו לצבא…הגענו לעלייה שהיא מחצית מהעלייה שהייתה בתקופת הספר הלבן, האם אנו רשאים לעשות הגבלות מלאכותיות ? ".
אבל גיורא יוספטל וד"ר שיבא התנגדו בתוקף להצעת רפאל.
הצעתו זו של רפאל – לעבור מסלקציה אישית לסלקציה משפחתית – הובאה לדיון ב " מוסד לתיאום ". בדיון זה מנה רפאל שתי סיבות לירידה בעלייה : האחת – הפסקת העלייה ממזרח אירופה ; והאחרת – הסלקציה בצפון אפריקה ופרס.
עוד ציין ששלמות המשפחה הצפון אפריקנית משמעותית בקרה היהודים שם, וכדבריהם : " או שמעלים את כולנו או שאף אחד אינו עולה ". עוד חזר רפאל ופירט את מעלליהם של אנשי משרד הבריאות, הנוטלים לעצמם סמכות לא להם ועוסקים ופוסלים עולים בגלל עניינים סוציאליים ; ולבסוף :
" אין מורים הלכה בפני רבו. יושב כאן שר החוץ ואין אני רוצה לדבר על עניינים פוליטיים. כפי שאני מכיר את המצב – ואני עוסק בזה שנים – יש תקנה פוליטית רצינית ליהדות מרוקו, ויהדות תוניסיה ויהדות פרס. אינני רוצה להזכיר את הסיבות. אצ"מ S 100/511 פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום ", 15 במרץ 1953
והסיבות ל " תקנה פוליטית " זו הרי ידועות…….
שוב הדגיש רפאל, כי הריבוי הטבעי בצפון אפריקה הדביק את קצב העלייה, אך מדינת ישראל לא תרמה לפתרון הבעיה היהודית בצפון אפריקה. על כן הוא מציע :
1 – להשאיר את הסלקציה הרפואית כפי שהיא, ובסמכות של משרד הבריאות.
2 – לשנות את הסלקציה הסוציאלית מאישית למשפחתית. דהיינו, אם יש במשפחה זקן או נכה והמשפחה יכולה לפרנס אותם – יעלו יחד עם המשפחה.
3 – לאשר את העלאתם של 5.000 – 6.000 יהודים מדרום תוניסיה, הנמצאים בין שני מיליון ערבים, ללא סלקציה ; והחולים במחלות מידבקות והמקרים הסוציאליים, שאין להם מפרנסים, לא יעלו ארצה – אלא יפוזרו בערי תוניסיה ויטופלו על ידי הקהילות היהודיות שם ובמימון הג'וינט.
שר החוץ משה שרת התנגד להצעת רפאל, משום שלא תאמה את האינטרס של שמירה על יחסי ישראל צרפת :
ישנו עוד גורם שעלינו לתת את הדעת והו השלטון הצרפתי שבדרך כלל מתנגד לעלייה, והוא טוען – השלטון הצרפתי – שעלייה מהירה תגביר את היצרים הלאומניים של תושבי הארץ ותכביד על השלטון.
משה קול התלונן על ד"ר שיבא ומשרד הבריאות. לטענתו, הם בודקים את כל משפחת המועמד לעליית הנוער ; ואם אחד מבני המשפחה חולה או נכה – אף שאינם מועמדים לעלייה – הם פוסלים את עליית הנער.
שר הפנים, י' רוקח התנגד להצעת רפאל וטען, שהמקרים הסוציאליים בארץ הם נטל כבד מנשוא. שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות, לוי אשכול, התנגד למעבר לסלקציה משפחתית והעלאת 5000 – 6000 יהודים מדרום תוניסיה ללא סלקציה, כהצעת רפאל, ואמר :
כולנו רוצים שיבואו יהודים בריאים, וכולנו מבינים שאנו כבולים בפסולת אדם, מפני שהארצות הללו מטאטאים את הרחובות ושולחים לנו בשורה הראשונה את הנחשלים הללו.
על מעורבות משרד הבריאות בסלקציה הסוציאלית שלא בסמכותו אמר ד"ר שיבא, המנהל הכללי של משרד הבריאות :
" משרד הבריאות נחשב לשוטר הגבול הקפדני ביותר, משום שאני יודע משני רופאים שם – בצפון אפריקה – שרק הנחשלים רוצים לעלות ואילו את הבריאים אין לנו שום נשק להעלותם.
אם יש מקרה סוציאלי – עלינו להקפיד בו כמו במקרה של בריאות, ובאשר לעליית הנוער – נתתי הוראה לרופא שאם ילד רוצה לעלות, צריכים לבדוק את כל המשפחה, כבר הסברתי, ששולחים בכוונה את הילד הקשה והבלתי מוצלח – אלי פילו – האיש שקרן וחולה נפש תרתי משמע.
" המוסד לתיאום , החליט לקבל רק חלק מהצעתו של מנהל מחלקת העלייה, וכך פסק :
" 1 משרד הבריאות יטפל בענייני בריאות.
2 – הסלקציה הסוציאלית תהא משפחתית. אם המשפחה כולה עולה, ושי בה איש שצריכים לפרנס אותו – דבר זה לא ישמש עיכוב לעליית המשפחה כולה, אלא האיש הנתמך עולה עם משפחתו.
3 – בבעיות דרום תוניסיה נכריע בעתיד.
כדי למנוע אי בהירות לגבי חלוקת האחריות בין משרד הבריאות למחלקת העלייה של הסוכנות, ועל מנת לפרט ולהבהיר את ההגדרות – מפרנסים, חולים, נדרשים וכו..- הפיצו מרד הבריאות ומחלקת העלייה ביוני 1953 מסמך משותף תחת הכותרת ; " עלייה מובחרת – הגדרות וכללים לביצוע "
דימוים של יהודי צפון אפריקה-עולים במשורה- אבי פיקאר
דימוים של יהודי צפון אפריקה
ההסבר המתבסס על המצב הכלכלי מנטרל כל משמעות עדתית של המדיניות החדשה. לכאורה היה המצב תוצר של התנאים בארץ ולא של המועמדים לעלייה. אולם כדי להסביר את הסטייה החריפה כל כך במדיניות העלייה אין די בהסתמכות רק על המצב הכלכלי הקשה שנוצר במדינה באותן שנים. יש לבחון גם את השפעתם של גורמים נוספים, הקשורים לדמותם של העולים העתידים לבוא ולמערכת הדימויים בחברה הישראלית.
כאמור העלייה מצפון אפריקה בתקופת העלייה ההמונית הייתה מצומצמת בהיקפה ומוגבלת בהרכבה. כל עוד הגיעו לארץ רבבות עולים בשנה ממזרח אירופה ומהמזרח התיכון לא היה חשש מפני גידול בעלייה מצפון אפריקה. הממדים המצומצמים של העלייה אפשרו למעשה לשלוט גם על סוג העולים ולתת עדיפות לכוחות צעירים. לקראת סוף 1951, כאשר מקורות העלייה האחרים הסתתמו ויהדות צפון אפריקה הייתה המועמדת העיקרית לעלייה, התעורר חשש שעם הגברת העלייה משם ייפרצו גדרי ההגבלות. ההחלטה על הסלקציה נועדה אם כן לקבע את המצב כפי שהוא בתקנות ובמדיניות רשמית ומוגדרת.
הפרסום הפומבי הציג את מדיניות העלייה הסלקטיבית, שההחלטה בעניינה התקבלה בשלהי 1951, כמדיניות נטולת פניות שכוונה לכלל העולים מארצות שהעלייה מהן אינה עליית הצלה.
הערת המחבר : בהחלטה נאמר שכללי הגבלת העלייה יחולו ׳בשורת הארצות שבהן אפשרית בחירת המועמדים לעליה כגון מרוקו, טוניסיה, אלג׳יר, טורקיה, פרס, הודו, ארצות אירופה המרכזית והמערבית׳(הנהלת הסוכנות, 18.11.1951 [לעיל, הערה 21]).
אולם דוברים שהתבטאו לפי תומם ובהקשרים אחרים בעניין הנסיבות שהביאו להחלטה לנקוט מדיניות זו חושפים בדבריהם את המקום המרכזי שהיה לעלייה המתוכננת מצפון אפריקה בכלל הנסיבות הללו. למשל יוספטל, אחד מהשותפים המרכזיים להחלטה, שחזר כעבור חמש שנים את הסיבות שהביאו אותו לסגת ממדיניות העלייה ההמונית. הוא טען שעד שלהי 1951 האמינו במחלקת הקליטה שהיישוב יוכל ׳לעכל׳ מספר עולים מסוים. ׳איפה נשברנו – נשברנו עם אחרוני העלייה המרוקאית והטריפוליטאית ב־1951 […] זה היה לומפן פרולטריון, אנשים ללא עתיד׳.
הערת המחבר : הנהלת הסוכנות, 19.9.1956, אצ״מ, S100/109. המשמעות המילולית של המונח ׳לומפן פרולטריון׳ היא פרולטריון של בלויי סחבות. הכוונה היא, על פי קרל מרקס, לשכבה הנמוכה של הפרולטריון המורכבת מפושעים, מובטלים ופועלים נטולי הכרה מעמדית, שאי־אפשר לארגן אותם
שלמה זלמן שרגאי, שעמד בראש מחלקת העלייה מ־1954, היה ישיר יותר בהגדירו את אוכלוסיית היעד של מדיניות העלייה הסלקטיבית. את הדברים הוא אמר לאחר שנטען כלפיו שההקלות בהגבלת העלייה שהוא דרש עבור יהודי צפון אפריקה מפלות לרעה עולים מארצות אחרות. שרגאי הסביר שהמצב הפוך: ׳כאשר נתקבלו כללי הסלקציה, בעיקר נתקבלו בארצות כמו אפריקה וכו'. שם הבעיה קיימת מכיוון שרוב העלייה באה ממקום זה. לא חשבו באותה שעה שיש בעיה לגבי בלגיה או אנגליה […] כל הצמצומים וההגבלות היו לגבי צפון אפריקה, מפני שלגבי יהודים מארץ אחרת לא הקפידו׳. כלומר ניסוח כללי ההגבלה חל לכאורה גם על עולים מ׳בלגיה או מאנגליה׳, אך שרגאי הבהיר שהעוסקים בדבר ידעו שהתקנות מכוונות לעולים מצפון אפריקה כי ׳שם הבעיה קיימת׳.
השאלה העדתית והיחסים בין יהודים אירופאים ליהודי אסיה ואפריקה בתנועה הציונית ובמדינת ישראל היו כאמור מורכבים. מגמת השילוב, פרי האתוס הלאומי, ומגמת ההסתייגות, פרי המורשת הקולוניאלית, שימשו בהם בערבוביה. קיומו של הלך החשיבה הקולוניאלי השפיע על דימוים של יהודי ארצות האסלאם בעיני קברניטי המדינה והייתה לכך השפעה גם על מדיניות העלייה. קבוצות מסוימות של עולים זכו להתייחסות שלילית חריפה. הבולטים שבהם – יהודי צפון אפריקה ובייחוד עולי מרוקו. יותר מבכל שאר יהודי ארצות האסלאם דבקה בהם תדמית שלילית, והיא באה לידי ביטוי קיצוני בכתבתו של עיתונאי הארץ אריה גלבלום: ׳עליית תימן ובעיית אפריקה׳.הכתבה הייתה אמנם בוטה וחריגה בקיצוניותה, אך ביטאה את אחת המגמות הרווחות בשיח הציבורי על יהודי צפון אפריקה.
אלכסנדר בן נון, מחנך באחד ממוסדות עליית הנוער, הגדיר את שלושת המאפיינים של ׳הפסיכיקה –מִכְלוֹל הַתְּכוּנוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת, מַעֲרֶכֶת פְּעֻלּוֹת הַנֶּפֶשׁ. –של הילד ממרוקו:
(1) פרימטיביות;
(2) ברוטליות;
(3) כבוד עצמי מופרז׳.
יוספטל, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, הזכיר ששמונים אחוזים מיושבי מחנות העולים אינם אשכנזים, ו"בין הספרדים החלק הנחשל והמפגר הוא זה שבא מצפון אפריקה׳. חיים שיבא, מנכ׳׳ל משרד הבריאות ואחד הלוחמים המרכזיים למען הגבלת העלייה מצפון אפריקה, אמר זאת בפשטות: ׳יהדות צפון אפריקה בלבד לא תבנה את א״י נוכח התנאים בהם הם חיים. יש הכרח לגוון את העלייה והדרכים לכך עדין אינן סתומות׳.
הערת המחבר : דוח על ביקורו של שיבא בצפון אפריקה, בלא תאריך, אצ״מ, .S6/6008
יוספטל ושיבא, כפי שהתברר לימים, היו מחסידיה של הגישה המסתייגת. אולם גם אישים שבהחלט אפשר לראות בהם בעלי גישה משלבת התבטאו לעתים קרובות בגנות העולים מצפון אפריקה. למשל רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, הסביר עד כמה שונים יהודי טריפולי מה׳חומר׳ הצפון אפריקני הגרוע. המוסד לתיאום, 4.6.1950, אב״ג.
ההדגשים הינם שלי ועל אחריותי בלבד ולא של המחבר ..אלי יפלו
שלוחי ארץ-ישראל בשירה ובפיוט של יהודי צפון-אפריקה / אפרים חזן-פעמים 24
מיד בקריאתם חש הקורא באהבה ובחיבה המקיפות את השד"ר מצד הקהילה בכלל ומצד המשורר בפרט : לא זזתי מחבבו – וקראתיו אבי' . דגלו עלי אהבה בלי קצבה' . תיאור אישיותו המופלאה של השלוח . גדולתו בתורה ומידות טובות שיש בו – כל אלה מתוארים בהרחבה ובנדיבות. וכמובן , המשורר קורא לקהל לסייע לשד"ר למלא שליחותו , היינו לתרום בעין יפה וביד רחבה לארץ ישראל . המשורר מברך מקרב לב את השלוח . ובמיוחד שיזכה לשוב בשלום וללא פגע לארץ הקודש , מדרך החלאות שהוא הולך בה. השירים מדגישים את זיקת השלוח לשולחיו , שכן חלק לא-מבוטל מהתרשמות בני הקהילה מהשד"ר היה מבוסס על מכתבי השליחות' והמלצות חכמי ארץ ישראל . כמו בשירי-שבח בכלל , אף בשירים אלה מנצל המשורר את שמות המהוללים למישחקי לשון , שיבוצי פסוקים ורמזי מקורות. באופן טבעי מבליטים שירים אלה את עניין שליחות המצווה ואת זכות ארץ- ישראל ושבחיה ותולים שבחים אלה אף בשלוח
עוד יש לציין בשירים שלפנינו את החריזה על-פי המבטא המקובל בצפון אפריקה כגון : תרצה-אשה-מתנשא ; את השימוש ברובדי-הלשון : לשון המקרא , לשון חכמים ואף בלשון הארמית, זה בצד זה וזה בתוך זה , והוא ממאפייני לשון שירתו של רבי דוד חסין . בעניין זה בולטים השיבוץ 'שבחו רבנן לדצבי' , וכן השיבוץ שהוא תרגומו של אונקלוס לאבני החושן )שמות כח : יז ( , 'סדרא קדמאה ברקן סמקן ירקן מרמצן ובהקן בתוך מרחבי מעניין גם מישחק הלשון 'מה נאה . . .
נר זה מישחק המילים נר- ניר מתאפשר על-פי המיבטא של יהודי צפון אפריקה, ההוגים צירה וסגול כחיריק ולהיפך . נוסיף כי גם שיבוצי המקראות בסיומות המקראיות ובתוך הטורים הם מלאכת מחשבת נאה , כגון ברכתו של המשורר לרבי שלום עמאר במחרוזת האחרונה ) אני היום אשירה(
נורא דגול מרבבה
ינחילך בארץ טובה
שם תַּעֲלֶה וראה ב-
נִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם !
הסיומת המקראית )תהילים קכח : ו( כבר הובאה בטור שלפני האחרון , וחילק המשורר מלת 'בנים' והעמיד הברתה הראשונה בחריזת הסטרופה ושאר הפסוק מסיים את המחרוזת, אלא שהמשורר קיצץ בהמשך הפסוק 'שלום על ישראל' , והפך מלת 'שלום' לפנייה נרגשת לשלוח המבורך .
נעבור עתה אל השירים עצמם .
אקריב היום תשורה שי למורא
שיר שבח לכבוד שלוח ירושלים , צבי הלוי , ששהה במארוקו קרוב לשנת תקמ"ב- 1782 הפייטן מתאר את מעלותיו של ר' צבי ובעיקר את גדולתו בתורה .כתובת השיר : 'פיוט יסדתי לכבוד שליח ירושלים תוב"ב ]תבנה ותכונן במהרה בימינו[ החכם השלם כהר"ר ]כבוד הרב רבי[ צבי הלוי .נועם 'קומי יעלת הישר' סימן 'אני דוד בן חסין חזק ' .
תיאור : 15 מחרוזות דו-טוריות, וכל טור מתחלק לשתי צלעיות. ב 3 – הצלעיות הראשונות חרוז הסטרופה ובצלעית האחרונה חרוז האזור. העובר לאורך השיר . חריזה : אב, אב / גג , גב / דד , דב / וכו' .
משקל : 11 הברות בטור )השוואים והחטפים מן המניין ( ," באות אחרונה של מלת האקרוסטיכון הוא מעמיד 14 הברות בטור. מקור : תהלה לדוד, דף מ ע "א .
90 – אקריב היום תשורה
פיוט יסדתי לכבוד שליח ירושלים תוב"ב החכם השלם כבוד הרב רי צבי הלוי. סימן אני דוד בן חסין חזק.
אַקְרִיב הָיּוֹם תְּשׁוּרָה / שִׁי לַמּוֹרָא
לִצְפִירַת תִּפְאָרָה / עֲטֶרֶת צְבִי
נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בּוֹ / שֶׁהַכֹּל בּוֹ
לֹא זַזְתִי מֵחַבְּבוֹ / וּקְרָאתִיו : אָבִי
יָפֶה דּוֹדִי אַף נָעִים / רֹאשׁ נְדִיבִיםְ וְשׁוֹעִים
מִבְחַר אֲהוּבִים וְרֵעִים / עֵינַי וְלִבִּי
דִּגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה / בְּלִי קִצְבָּה
וְּכמֹו אֵשׁ לֶהָבָה / בוֹעֵר בְּלִבִי
וְעַל טוּב אֶזְכְּרֵהוּ / וְאַנְוֵהוּ
אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא / עָדִיף מִנָבִיא
דֵּין אִיהוּ נִיהוּ הֲדַר / אֲשֶׁר נִשְׁבַּע וְנָדַר
לַאֲבִיר יַעֲקבֹ דָּר / בְּאֶרֶץ הַצְּבִי
בְּדַת הָאֵל יִתְבּוֹנָן / כִּתְרֵי מִנָּן
שַׁבְּחוּ רַבָּנַן / לְדִצְבִי
נָגִיד רַב וְנֶאֱמָן / וְנַעֲמָן
מִנֹּפֶת צוּף וָמָן / מָתוֹק בְּקִרְבִּי
חֲסָדִים מָלֵא כֻלּוֹ / וְנֹגַהּ וְגַם אוֹר לוֹ
כָּשֶּׁמֶשׁ בְּהִלוּ / נֵר מַעֲרָבִי
סִדְרָא קַדְמָאָה בָּרְקָן / סָמְקָן יָרְקָן
מְרַמְּצָן וּבָהְקָן / בְּתוֹךְ מֶרְחָבִי
יִפְתַּח אִישׁ אֶת יָדוֹ / מִמְּאֹדוֹ
וְלִפְנֵי כְבוֹדוֹ / אוֹתוֹ יָבִיא
נְדָבָה לוֹ תֵרָצֶה / כְּמוֹ קְּרְבָּן אִשֶּׁה
לִפְנֵי צוּר מִתְנַשֵּׂא / אֱלֹהֵי אָבִי
חָכָם יָרֵא וְתָם / שְׁלַחוּ מִתָּם
וּלְקַיֵּם מִצְוָתָם / רָץ כַּצְּבִי
זְכוּתָם תִּהְיֶה אִתוֹ / בְּעֵת לֶכְתּוֹ
בְּבוֹאוֹ וּבְצֵאתוֹ / וּזְכוּת הַתִּשְׁבִּי
קַבֵּל נָא, מִכְלַל יֹפִי / שִׁירַת זִמְרַת צִפְצוּפִי
לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי / וְהֶגְיוֹן לִבִּי
ש"ס דליטא -השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו- יעקב לופו
ישיבות באירופה, בארצות־הברית ובישראל קלטו תלמידים ממרוקו שמרביתם כאמור לא התכוונו כלל לחזור ולהורות במוסדותיהם. סיפור חייו של הרב יהודה אלקיים, שהיה מנהל הסמינר לבנות ״בית יעקב״ בטנג׳יר בשנת 1957, ולימים נשיא רשת ״אוצר התורה״ בצרפת, הוא דוגמה אופיינית לכך.
הרב יהודה אלקיים נולד בקזבלנקה בשנת.1928 בשנת 1951, כשלמד בפאריז הנדסת חשמל, התוודע לרב קלמנוביץ שביקר בה. הוא הצטרף לעולם הישיבות, והחל ללמוד בישיבת גייטסהד שבצפון אנגליה, בשנים 1957-1951, והיה לתלמיד חכם בעל מוניטין. בישיבה בגייטסהד למדו תלמידים נוספים ממרוקו והיא זכתה לכינוי ״המושבה הצרפתית״. תלמידים אלה שלטו היטב בשפה הצרפתית והיו בעלי השכלה אקדמית. בשנת 1953 הקים הרב וולטנר את קריית החינוך בטנג׳יר והזמין את אברכי גייטסהד לקחת חלק במשימה החינוכית כרבנים וכמורים. התלמידים דחו את הצעותיו משום שביקשו להקדיש עצמם ללימודים בישיבה ולא לעסוק בהוראה. הרב רפאל ברוך טולדנו, רבה הראשי של מקנאס, ביקר באותה עת בגייטסהד, נפגש עם האברכים וניסה לשכנעם לשוב למרוקו. הוא הסביר שבסירובם הם זונחים את אחיהם במרוקו ועל ידי כך מסכנים את שלומם ומפקירים אותם להתבוללות ושמד. הרב אלקיים התרצה להפסיק את לימודיו, לחזור למרוקו ולמלא בה תפקיד חינוכי, רק לאחר שהתייעץ עם הרב הידוע יצחק זאב סולובייצ׳יק (״הבריסקער רב״) שביקר בישיבה ונתן את ברכתו למעשה. הרב אלקיים היה אפוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
הלחץ והבהילות שנגרמו על ידי הרב קלמנוביץ במהלך העברת התלמידים לארצות־הברית, עוררו תכונה רבה בקהילה. הרב עבו כתב לרב קלמנוביץ שהוא חושש מהתערבות השלטונות ומהאפשרות שייאסר. ייתכן שבגלל הבהילות שבתוכה פעלו עברו על החוק בהסדרי הוויזות ובביקורת הגבולות.
מערכת היחסים בין הרב קלמנוביץ לרב עבו התנהלה בסגנון המדגיש את הדומיננטיות של זה הראשון תוך הפעלת האוטוריטה הרבנית שלו. סגנון זה אפיין גם את מערכת היחסים בין קלמנוביץ לבין יתר המנהיגים הדתיים בקהילה המקומית. הרב לא נמנע מלהפעיל את האוטוריטה הרבנית שלו על מנת להגיע להחלטות בתחום החינוך שיהיו על פי רוחו, גם כשהיה בדעת מיעוט. במובן זה הרב עבו היה עושה דברו של הרב קלמנוביץ. בספר זכרונותיו כותב הרב קלמנוביץ: ״כידוע לקחתי את האברך הר״ר רפאל עבו שליט״א מטבריא והשארתיו שמה להמשיך את עבודת הקודש…״ ואילו הרב עבו מספר, כאמור, במכתביו שלא פעם גער בו הרב קלמנוביץ על כך שאינו משתדל מספיק בעניין העברות התלמידים. באחד המכתבים ששלח לרב עזרא עטיה (קרוב משפחתו) הוא כותב: ״נאלץ הנני להישאר כאן בחג המצות לפי הוראות אמריקה כי אם אסע יתקלקל כל מה שעשיתי…״
מחליפת המכתבים בין הרבנים ברור לחלוטין, שנוסף להקמת רשת ״אוצר התורה״ במרוקו הוטל על הרב רפאל עבו לאתר את בני התורה הכישרוניים ביותר ולשלחם ללימודי חוץ בישיבות מחוץ למרוקו.
ממכתב שכתב הרב עבו ליוסף שמאע, סגנו של יצחק שלום מייסד ״אוצר התורה״, נראה שהוא מתגאה בתפקידו כמגייס בחורים לישיבות הליטאיות ולא עושה זאת מתוך ״כפייה״: שמי הולך טוב מהתחלת מרוקו עד סופה וכולם אוהבים אותי חוץ ממנהלי האליאנץ ואלה שונאים מחמת קנאה… והשם יודע שאין כוונתי להתגאות רק לכבוד התורה ולומדיה, שאינני רק חניך אלא למדתי בישיבות גדולות של אשכנזים ויודע איך מנהלים ישיבות, ועבדתי בזה ויש לי תעודות רבנות מרבנים גדולים אשכנזים וספרדים… ואם יש ספרדי הלומד בישיבות אשכנזים נזקף על חשבוני… גאוותו של הרב עבו היתה נעוצה בהערכה הרבה שרחש ללימודים בישיבות האשכנזיות הליטאיות. הוא היה חניך ובוגר שלהן ואמון על שיטות עבודתן. נטייה זו של הרב עבו מאפיינת רבים מהרבנים הספרדים/ מזרחים בעולם התורה הליטאי. למרות שחשו על בשרם את האפוטרופסות וההתנשאות האשכנזית לא חדלו מלהעריץ את עולם התורה ועולם הישיבות האשכנזי, ושאפו להשתייך אליו ולהיות חלק ממנו.
חינוך שאיל לוי-בתי הספר של הקהילה היהודית במונטריאול
חינוך שאיל לוי
מנכ״ל עמותת בתי הספר היהודיים
בתי הספר של הקהילה היהודית במונטריאול
הקהילה היהודית של מונטריאול מעוגנת היטב בחברה הקוויבקית. זוהי קהילה, אשר לה תשתיות מתאימות, המסוגלת להציע שירותים משלה. רשת בתי הספר של הקהילה מורכבת מ-15 עמותות, הפועלות ב-23 קמפוסים באי של מונטריאול ובהם אוכלוסייה המונה מעל ל- 7,000 סטודנטים. ברור כי עם מספר כה גדול של סטודנטים, רשת זו משתייכת למוסדות החינוך החשובים בקוויבק.
בתי ספר אלה הם עצמאיים. יש להם תוכניות לימוד ומועצות ניהול עצמאיות. הם מאוגדים במסגרת העמותה של בתי הספר היהודיים, עליה מוטלת מלאכת התיאום של כל משא ומתן בין חבריה לבי המוסדות הממשלתיים. כמו כן, העמותה מתאמת את התקשורת ביניהם, על מנת שכולם יקבלו מסר אחיד.
אף על פי כן, יצוין כי, בניגוד לוועד של בית ספר, אין לעמותה סמכות החלטה על בתי הספר החברים בה. המנדט האחד והיחיד שלה הוא ליידע אותם, לכוונם ולתמוך בהם בעבודתם, על פי הצורך כשכל מקרה הוא לגופו.
רשת בתי הספר שלנו מהווה אחת ההצלחות, אשר הקהילה היהודית של מונטריאול יכולה בהחלט להתגאות בה, וכמוה גם החברה הקוויבקית. בתי הספר שלנו מוכיחים מעל לכל ספק כי הם מחויבים לכיבוד הנורמות החינוכיות של משרד החינוך, התרבות והספורט, ולקידום הערכים המשותפים של חברה מודרנית ודמוקרטית, בעת ובעונה אחת עם שימור אופייה הייחודי של קהילתנו.
הצורך לשמר את המסורת, התרבות ודרך החיים שלנו, במלה אחת את רציפותנו כעם, מובטח ומושג באמצעות החינוך היהודי. לשם כך, הכרתה של הקהילה באחריות זו של בתי הספר היהודיים מתבטאת בתמיכה כספית שנתית ניכרת, הבאה להתווסף לחלקם של בתי הספר, כדי לסייע לתלמידים נזקקים. לפיכך, בתי הספר שלנו פונים לכולם, ונגישים לכל בני הקהילה אף על פי שהורים מסוימים אינם מסוגלים לעמוד בעלות הלימודים.
על כן, אין אנו מהססים להצהיר, כי החינוך היהודי הוא בראש העדיפויות בקהילה שלנו. אולם, אין הדבר מנוגד לעובדה, שכל ילד מחונך כך שיוכל לתרום לחברה הקוויבקית, להתקדם בנקל במסגרותיה ולהיות חלק בלתי נפרד ממנה. זאת ועוד, חינוך זה מוקנה בסביבה יהודית, במוסדות מוכרים לשם תקצוב על ידי משרד החינוך, התרבות והספורט ובהתאם להנחיותיו. כך, בתי הספר מכינים את התלמידים לבחינות הרשמיות של הממשלה, הן ברמה של בתי הספר היסודיים הן בבתי הספר התיכוניים.
מאידך, על פי הסכם בלעדי בין עמותות בתי הספר היהודיים לבין משרד החינוך, מחויבים בתי הספר היסודיים המלמדים בשפה האנגלית לקיים מערכת של 14 שעות שבועיות בצרפתית לפחות. יש לנו גם תלמידים רבים מהמגמות הצרפתיות שלנו, הרשאים להירשם לבית ספר דובר אנגלית.
למרות שתלמידינו לומדים שלוש ולעתים גם ארבע שפות, כאשר אחדים הם בנים למשפחות מהגרים אשר שפתם אינה שפתה של החברה הקולטת, ולמרות העובדה שהם מצויים בכיתה 33 שעות בשבוע ויותר, אנו גאים במיוחד מהישגיהם בלימודים הכלליים, בכל פעם שהמשרד מנתח את הישגי המוסדות השונים. כמו כן, ראוי לציין כי כמעט 100% מכלל תלמידינו זוכים לתעודת בגרות וכ-90% מבוגרינו ממשיכים את לימודיהם במוסדות אקדמאיים. מספר לא מבוטל ביניהם זוכים לתעודות אקדמאיות, מהתארים הראשון והשני ועד הדוקטורט. השונות הקיימת בקהילתנו משתקפת בשונות שבבתי הספר שלנו, ובכל זאת כל בתי הספר של קהילתנו נהנים מאישור משרד החינוך וממילא חייבים להתאים את עצמם לחלוטין למערכת החינוכית, כפי שזו נקבעה על ידי משרד החינוך, התרבות והספורט/ עובדה חשובה שיש לציון היא כי 56% מהמועמדים היהודיים בגיל בי״ם לומדים בבתי הספר שלנו, לפי החלוקה הבאה: 66% בבתי הספר היסודיים ו-42% בבתי הספר התיכוניים. קהל דוברי הצרפתית בבתי הספר היהודיים מהווה 24% מכלל אוכלוסיית התלמידים. במקרה של הקהילות החרדיות, 100% מילדיהם לומדים בבתי הספר היהודיים. בתי הספר היהודיים מנוהלים על פי צורכיהם של ההורים בקהילותיהם, תוך כדי שהם צמודים לדרישות המקומיות ו/או הדתיות של הלומדים בהם. דרישות אלה משתנות על פי דרגה החרדיות של אותה אוכלוסייה, אך הרשת כולה חולקת את גאוות השייכות לקהילה היהודית ואת הקשר לזהות ולמסורת היהודיות.
לפיכך, בשעה שהרשת נקראת לדגל ולאתגרים חדשים, שומה עלינו להבטיח כי המציאות הזו תובן היטב ותילקח בחשבון, תוך כדי שימת דגש שעם מעט רצון טוב ויוזמה ידעו בתי הספר, פעם אחר פעם, לענות לציפיות של מערכת החינוך ובו זמנית לכבד את הדרישות הדתיות של הקהילות כולן.
דר׳ דן מנור – רבי יעקב אביחצירא ־ האיש ותורתו
דר׳ דן מנור
רבי יעקב אביחצירא ־ האיש ותורתו
א. המאמר הוא תמצית מחיבורו של ד' מנור: 'קבלה ומוסר במרוקו', יד יצחק בן צבי, ירושלים תשמ״ב. לבן מראי המקום יהיו רק מהחיבור הליל.
ב. למי שאינו מתמצא בנושא, השימוש בפרסוניפיקציה ובאנתרופומורפיזם הוא לבוש חיצוני בלבד לאמת מופשטת, משום שאי אפשר לתאר אלוהות עלומה בחביון עוזה, בתפיסת המקובלים, אלא בשפת אנוש, מעין: "דברה תורה בלשון בני אדם"
ר' יעקב אביחצירא (להלן – הרי״א) נולד בתאפיללת בשנת תקס״ז – 1807. נמנה עם האישים הבולטים בקרב יהודי צפון אפריקה. רישומו ניכר במסורת העממית, ודמותו מקובלת בקרב כל השכבות החברתיות של יהודי מרוקו. מדי שנה עורכים לזכרו הילולא רבת מוקירים. תמונת דיוקנו מצויה כמעט בכל בית ליד דיוקנותיהם של אישים נערצים אחרים כהרמב״ם. אך המקורות העממיים שמהם ניתן לדלות פרטים על דמותו ועל קורות חייו הם שניים בסך הכל.
א. 'מעשה נסים'. זהו קובץ סיפורים שנרקמו בחוג המשפחה, המקורבים והחסידים, ונפוצו בקרב יהודי המגרב. אברהם מוגרבי העלה אותם על הדפוס, וצירף אליהם גם מה ששמע מפי: "מגידי אמת" כלשונו. 'מעשה נסים' הוא מהדורה דומה לקבצים ידועים, דוגמת "שבחי האר"י", "שבחי הבעש״ט, "שבח חיים" ועוד. מתוכנו מצטיירת דמות של הרי״א, איש מופת המחולל נסים ונפלאות בעת הצורך, דמות של צדיק בחסד עליון, ששמו נישא בפי כל.
ב. מקור אחר הוא ההקדמות שנספחו לכתביו של הרי״א. שלוש מהן נכתבו בידי בניו, אחת בידי תלמידו ואחת בידי ר' רפאל אלבז. להבדיל מן הסיפורים, הן מהימנות יותר. הן סוקרות בקווים כלליים את השכלתו ופועלו הספרותי, אך הפרטים הביוגרפים של המחבר קלושים בהם.
אילך היוחסין
על אילן היוחסין של המשפחה אין שום פרט במקורות העבריים שנתחברו במאות הי״ז-י״ט, כגון: הכרוניקות וספרות השו״ת. במקורות הללו מופיעים משפחות היחס, שהטביעו את חותמם על הקהילה היהודית, כמשפחת אבן דנאן, אבן צור, טולדנו, סרירו, בירדוגו ועוד. אך על משפחת אביחצירא אין שום זכר, רק עם הופעת ר' יעקב החלה המסורת העממית לגלות עניין בייחוס אבות, וקבעה את ר' שמואל אלבז כמייסד השושלת. לפי מסורת זו, ר׳ שמואל היה אמור להפליג למרוקו בספינה ביום ו', אלא שההפלגה נדחתה ליום שבת מחמת תקלה, ומפאת חילול שבת הוא הפליג על חצירה בים, שהובילה אותו עד מחוז חפצו. בזכות הנם הזה הוסב שמו לאביחצירא.
אכן, בין גדולי חכמי פאס במאה הי״ז, היה חכם אחד בשם ר' שמואל אלבז, ואילו ר' שמואל אבוחצירא היה ידוע בקהילות המזרח והמגרב כבן דמשק. הוא היה איש צנוע, שישב על מחצלת בבית הכנסת, כשכל המתפללים ישבו על כרים וכסתות, ולכן כינוהו אבו חצירה. מכאן, שההסבר לכינוי אבוחצירא הוא ההתנהגות מוסרית, ולא הנס. המסורת העממית כדרכה מיזגה את שתי הדמויות ויצא מה שיצא.
אכן, סבירה יותר עדותו של ר' אליהו אביחצירא, שלפיה אב השושלת היה ר' עיוש: "וזהו היחס שלנו, אבינו הראשון הוא החכם השלם… כמוהר״ר עיוש אבוחצירא". לאור העובדה שהעתיק את הדברים ממגילת יוחסין, כפי שהוא מציין, הרי אין לפקפק באמינותם.
סביבתו הגיאוגרפית והחברתית של הרי״א.
נושא זה נדון בהרחבה במקום אחר. נעיר עליו כאן רק במילים אחדות. תאפיללת שוכנת בעמק זיז לרגלי האטלס הדרומי. זהו אזור הררי מבותר ורצוף ניגודים אקלימיים בהתאם למבנה הנוף. ראשיתה של התיישבות יהודית כאן לוטה בערפל. ההשערה היא, שהמתיישבים הראשונים היו אלה ששרדו מהעיר תואת לאחר חורבנה בידי הברברים. הם ייסדו יישוב יהודי בשם סיגילמסה שבמרכזו תאפיללת.
אוכלוסיה יהודית זו, על תרבותה הכפרית, שונה במידה רבה מזו המרוכזת בערי החוף והצפון. השוני הזה נובע מן העובדה ההיסטורית, שהקהילות העירוניות יונקות מהמורשה הרוחנית והתרבותית של יהדות ספרד, שכנראה פסחה על הקהילות הכפריות. ועל כך הרחבנו את הדיון במקום אחר תוך הבאת דוגמאות רבות לשוני הזה. נביא אחת מהן. ר' יהודה בן עטר כותב באחת מתשובותיו לחכמי א״י בשנת תפ״ז, כי נוסח הכתובה של מגורשי קאשטיליה נתקבל בערים: פאס, מכנס, תיטואן, צופרו אלקצר, חוץ מתאפיללת ואגפיה.
דמותו של הרי״א
המסורת מספרת שבגיל ט״ז לחייו הוא היה: 'מלא וגדוש בפרדס התורה', וזכה על כך לדברי שבח מפי אחד מחכמי דורו בשם ר' מרדכי בן שאול. אכן, הוא עצמו מעיד בזו הלשון: "וכד הוינא טליא (כשהייתי טלה) הייתי מפרש…אח"כ ראיתי שהראשונים ז״ל כתבו כן". יש להניח שבכינוי "טלה" הוא מתכוון לימי עלומיו – מה שמאשר את דברי המסורת.
על מעמדו כמורה הלכה נכתב בהקדמות לחיבוריו: "דן ידין יורה דעה… ועם פוסקים הוא נמנה, דיינא דנחית לעומקא דדינא (דיין היורד לעומקו של הדין)". הערכה זו מתאשרת מהחלפת שו״ת בינו לביו גדולי דורו, כמו ר' יצחק בן ואליד, בעל'ויאמר יצחק', ור' עמור אביטבול בעל'מנחת העומר', נתייחס כאן רק לשתי דוגמאות: אחת השאלות שהובאו בפני המחבר ובפני ר' יצחק בן ואליד, דנה בערעורו של שכיב מרע על צוואתו לאחר שהחלים. זמנה של השאלה היא שנת תר״א – שנת שלושים ושלוש לחייו של המחבר. שאלה אחרת דנה ברווחים מכסף שהופקד ביד גוי המשתמש בו בשבת.
המחבר התיר ואילו ר' יצחק אסר, וכך הוא כותב: "זה מה שכתבתי על פסק הדין שכתב מהרי״ע בוחצירא נר״ו להתיר בנותן מעות לגוי…".
La personnalité du Grand Rabbin Yaacov Abehssera-Rabbin Professeur Moché Amar
Rabbin Professeur Moché Amar
La personnalité du Grand Rabbin Yaacov Abehssera
L'origine de la famille Abehssera
La famille Abehssera est originaire du sud du Maroc, de la région de Sijilmassa nommée aujourd'hui Tafilalet. Cette famille descend de Rabbi Chmouel Abehssera (Abouhatsiri) né à Jérusalem et qui a vécu à Joubar en Syrie. Rabbi Haim Yossef David Azoulay (Hahida) écrit au sujet de Rabbi Chmouel, dans son livre Chem Hagdolim : " Notre Maître Rabbi Chmouel Abehssera est un saint homme de D. qui s'isolait à la synagogue à Joubar dans une ville nommée jusqu'à aujourd'hui Joubar. Comme il se tenait à l'écart de la société et des choses de ce monde, on l'appelait Rabbi Chmouel Abouhatsiri. J'ai entendu des anciens des faits extraordinaires et miraculeux par lesquels il a sauvé Israël de bien des problèmes et j'ai vu de mes yeux ses actes pour le secours d'Israël. Que son mérite nous protège". Nous apprenons des paroles du Hida que l'origine du nom Abehssera provient de la coutume du père de la dynastie de s'isoler dans la cour de la synagogue et de ne pas se montrer à l'extérieur.
Donc, Abouhatsiri veut dire celui qui vit dans la cour ihatser). Une autre tradition dit que le fondateur de la famille se tenait à l'écart de la société et des choses de ce monde ; et qu'il dormait uniquement sur une natte (hatsira) sans matelas ni couvertures. Une autre traduction parle du miracle qui s'est produit en faveur de l'ancêtre lors d'un voyage en bateau, une tempête s'est déchaînée et le bateau a commencé à couler. Rabbi Chmouel a pris sa natte l'a mise à l'eau, s'est assis dessus et a navigué ainsi jusqu'à terre. D'autres disent que le nom provient de l'occupation du chef de famille qui fabriquait des nattes.
Rabbi Yaacov, fils de Massoud, est né en 5567 (1807) et a reçu le nom de son grand père. Quand il a grandi, il a reçu un enseignement de la Thora et dès son jeune âge on a découvert en lui des dons supérieurs. Il étudiait avec tant d'intérêt qu'il ne sortait presque pas du Beit- Hamidrash. À l'âge de 15 ans, il savait à fond la Michna et les Poskim (décisionnaires). Vers l'âge de 18 ans, il a commencé à étudier la Kabala.
Son père, rabbin et chef de la communauté, l'a accoutumé à s'occuper des affaires sociales. Et à chaque question qui lui était posée, il l'adressait d'abord à son fils, pour le préparer à le remplacer en tant que chef spirituel. Rabbi Yaacov lui-même s'était imposé une vie de hassid et d'ascète. Il s'isolait avec D., parlait peu, étudiait la Thora et priait beaucoup.
Déjà dans sa jeunesse, il a assumé le rôle difficile de rabbin. Il était aussi juge et dirigeant de la communauté. Il a dirigé la communauté avec humilité et simplicité. Par ses vêtements aussi il ne sortait pas de l'ordinaire, ne portait que des habits simples, si bien que ceux qui ne le connaissaient pas pouvaient croire qu'il s'agissait d'un des pauvres de la ville.
Quand il arriva avec quelques Juifs de sa ville au Tafilalet, une région reculée du Maroc, lieu où il n'était pas connu mais où il était renommé, le chef de la communauté voulut leur préparer une chambre pour dormir, chez les plus simples des gens, comme il était de coutume de faire avec de simples voyageurs de passage. Mais quand il leur demanda d'où ils venaient, ils répondirent : du Tafilalet. Il leur demanda s'ils connaissaient Rabbi Yaacov Abehssera et s'enquit de sa santé. À ces questions, Rabbi Yaacob se tut mais un de ses compagnons ne put se retenir de rire, c'est alors que le chef de la communauté comprit que Rabbi Yaacov lui-même était devant lui. Il lui demanda pardon et le pria de venir loger chez lui, mais Rabbi Yaacov refusa en disant que le privilège en revient au Juif de modeste condition prévu et qu'il ne logerait chez personne d'autre dans cette ville.
Rabbi Yaacov dirigeait la Yechiva dans sa ville, s'entourant d'élèves. Il les poussait à être studieux pendant qu'il pourvoyait à leurs besoins. De sa Yechiva, sont sortis des rabbins qui ont exercé dans toute la région. La Yechiva a existé pendant 100 ans environ. Jusqu'à Rabbi Yaacov, la ville de Tafilalet et les environs étaient pauvres en Thora et grâce au Rabbin toute la région est devenue un lieu de Thora, de foi et de Hassidout. Pendant son sacerdoce, la situation financière des Juifs était très précaire et Rabbi Yaacov a secouru les pauvres. Sa maison était largement ouverte aux nécessiteux; il recueillait des fonds qu'il distribuait aux pauvres. Il se déplaçait de ville en ville au Maroc, en Algérie et même en Tunisie., Il organisait des quêtes et ramassait les fonds nécessaires à l'entretien de sa Yechiva et au soutien des pauvres de la ville. Sa grande préoccupation pour les habitants de la ville forçait le respect et faisait l'admiration de sa communauté et de tous les Juifs du Maroc. Ses nombreux voyages ont fait connaître sa sagesse, sa foi et sa piété.
En tant que dayan, il a jugé les pauvres avec beaucoup d'abnégation. Il a fait en sorte de résoudre des problèmes judiciaires sans provoquer de préjudices comme dans le cas suivant: une femme a prié Rabbi de l'aider dans une querelle qu'elle avait avec son mari. Comme le Rabbin et son aide passaient alors par un endroit périlleux, le Chamach pria la femme de se taire jusqu'après le passage périlleux, mais Rabbi Yaacov le réprimanda en disant: "Le danger ne se trouve que dans les lieux où l'on peut faire déformer le jugement." Et il ne bougea pas de là jusqu'à ce qu'elle ait dit ses doléances et qu'il lui ai écrit son verdict. Parfois ses décisions étaient étonnantes et paraissaient contraires à la Halakha écrite. Par la suite, on s'apercevait que ses décisions étaient justifiées.
פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 על פי תעודות חדשות
פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 על פי תעודות חדשות
תמורת תשלום מס הגולגולת וביצוע " תנאי עומאר " על ידי היהודים שחיו בארצות האסלאם, חלה חובה על השלטון המוסלמי לשמור על חייהם, רכושם, חירותם הדתית ועצמאותם הקהילתית. הנחה מקובלת בספרות היסטורית כי התחייבות דו צדדית זו נשמרה בדרך כלל.
כמה מההיסטוריונים והאנתרופולוגים יוצרים אידיאליזציה של חיי היהודים בארצות האסלאם בכלל זה במרוקו. כראייה להנחתם מסייעים בעובדה כי החיים היהודיים נמשכו באין מפריע במשך דורות, וכי היו יהודים שהתעשרו, מהם מקורבים לסולטאנים בתפקידים שונים.
הרב יעקב משה טולידאנו למשל כותב על ימי שלטונו של מוחמד אבן עבדאללאה, ששלט בין השנים 1790 – 1857, כי " בשנת תקי"א זרחה שמש צדקה ליהודי מרוקו " והוא מכנהו " אוהב ישראל " וכמי שהתייחס " בחיבה אל היהודים ".
בהתבסס על עובדה זו שבחצרו פעלו יהודים בתור מזכירים, תורגמנים וממלאי שליחויות דיפלומטיות. למעשה הוא ניצל אותם לתועלתו האישית. יהודים אלה אמנם נהנו מפריבילגיות ואילו גורלם של המוני בית ישראל לא השתנה לטובה, וחלו עליהם ההגבלות וההשפלות בכל דור.
גם אילוצם של יהודים לעבור למללאח בפאס בשנת 1438 ובשאר הערים בדורות הבאים נדרש לזכות ולגנאי. יש הרואים בצעד זה הגנה עליהם לבל יותקפו, ואחרים כפי שהדבר בא לידי ביטוי במקורות יהודיים – כחלק מרצון של השלטונות לבודדם ולהשפילם. ויש המסיקים מסקנה חיובית על פי הידוע מהזיכרונות האישיים מתקופת הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו.
האחרונים מתעלמים מגורלם של המוני העם בתקופה שקדמה לפרוטקטורט, שסבלו לעתים מהגבלות נוספות לאלה הכלולות ב " תנאי עומאר ", מהתנכלויות של מושלים ומוסלמים מפשוטי העם שהתבטאו בהשפלות, פגיעות גופניות, רציחות, עלילות, גירושים, שוד ופגיעה בחייהם הדתיים.
פרטים שונים ידועים ממקורות יהודיים וזרים, וידע מפורט יותר על תופעות אלה נודעו ליהודי אירופה ולדיפלומטים הזרים החל בשנות ה-60 של המאה ה-19 ואילך, לאחר יסודן של כל ישראל חברים והאגודה המקבילה באנגליה " אגודת אחים " Anglo Jewish Association.
תיירים, דיפלומטים ומיסיונרים נוצרים שכתבו על היהודים במרוקו ציינו, כי למרות שהיהודים אינם אזרחים שווי זכויות כמוסלמים, השלטונות לא פגעו בחופש הדת שלהם, ומוסלמים אף מכבדים את דתם של היהודים. ואמנם הקהילה היהודית נהנתה מחופש דתי, מעצמאות שיפוטית הכוללת אמצעי ענישה, ושירותי הדת התנהלו בדרך כלל ללא התערבות השלטונות במקומיים או המרכזיים.
לעומת הכלל יש לציין כי לפי מקורות עבריים ולועזיים מהמאה ה-17 עד ראשית ה-20, היו פגיעות בחייהם הדתיים של יהודים במרוקו בעקבות פרעות, או פקודות של מושלים מקומיים, מהם שאושרו על ידי הסולטאן.
היות ולפי " תנאי עומאר " אסור לבנות בית כנסת או כנסיה, ורק אלה שנבנו בתקופת הטרום אסלאמית מותר שיישארו, הרי בתי הכנסת ותכולתם היו מוקדים להתנכלויות. על היהודים היה להוכיח שבית הכנסת היה קדום, או לפחות יסודותיו.
דרך אחרת להתגבר על הגבלה זו היה קיום תפילות בבתים פרטיים, כי אלה אינם כלולים באיסור. במהלך הדורות נסגרו בתי כנסת, חוללו או נהרסו, כמה מהם הפכו למסגדים, נמנעו לימודים של תינוקות של בית רבן, ספרי תורה חוללו או נשרפו, נאסרה תקיעת שופר בראש השנה ובעת הלוויה, ונאסרה הרמת קול בתפילה.
המעשים נעשו לעתים על ידי פורעים ואחרים לפי הוראה מגבוה. נציין כמה אירועים : בשנת שע"א – 1611, נשרפו חמישה ספרי תורה והרבה ספרי קודש בעיר תאדלה על ידי פורעים ערבים. שנה לאחר מכן פרצו לבית כנסת בעיר פאס, נגנבו חפצי קודש וחוללו ספרי תורה.
כ-11 שנים לאחר מכן נהרסו בתי כנסיות בעיר תפילאלת וספרי תורה נרמסו. בשנת שפ"ז – 1627, נסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו בעשרה וביטלו ללמוד התינוקות, בערים פאס, תיטואן, ואלקסאר.
בשנת ת"ו – 1646 ניתנה פקודה להרוס שבעה בתי כנסת של התושבים ושל המגורשים בעיר פאס. כדי שלא יהרסו אותם עד היסוד שולמו קמים יקרים. תשמישי הקדושה הוחרמו, ורק ספרי התורה ניצלו לאחר תשלום שוחד, ונותרו רק שני בתי כנסת פרטיים על תילם.
חמש שנים לאחר מכן שוב הורחבו בתי כנסיות בפאס. כנראה לאחר שנבנו שוב האישור השלטונות תמורת תשלום. בתיטואן הוחרם בית הכנסת הגדול בשנת תכ"ה – 1665.
ימים מרים באו על יהודי מרוקו תחת שלטונו של מולאי יזיד – המזיד 1790 – 1792, בנו של מוחמד אבן עבדאללאה. בין שאר גזרותיו פקד להרוס בצי כנסת ולהופכם למסגדים. בית הכנסת הגדול של התושבים בפאס הפך למסגד, ולאחר מות אליזיד נשאל קאדי מה לעשות בו, ותשובתו הייתה יש לסתור אותו ואת הצריח כי הוא אסור בהנאה למוסלמים.
רבי יוסף משאש זצוק"ל כותב בספרו " אוצר המכתבים " חלק ב' בסימן אלף רסב את הדברים הבאים. הדברים נלקחו מהספר הנזכר על ידי.
כשסתרו הקהל, בית הכנסת הידועה ונקראת על שם אדוננו הרב כמוהר"ר אפרים אלנקאווה זיע"א, והיו חופרים היסודות לחדשה, נמצאת אבן גדולה בחיק האדמה, וכתוב עליה באשורית בזה הלשון :
" זה השער לה' ( השם נמצא כתוב מלא ) פתחו שערים ויבוא גוי צדיק, כי ביתי בית תפילה, גדול יהיה כבוד הבית, שנת וירם קרן לעמו א' י' ע' ע' ם', על כן נמ"כ עליה, כך נמצאו שני גרישין של אותיות " ירם קר, שמורים על עיקר החשבון, שהיא שנת תקן לפ"ק, שבו חזקו את בדקה, ותיבת איעעם, אמרתי אני, שהיא ראשי תיבות על הכתוב, אלדים יכונניה עד עולם סלה.
אני היו"ם ס"ט – עד כאן דבריו של רבי יוסף מתוך ספרו " אוצר המכתבים "
שלוחי ארץ-ישראל בשירה ובפיוט של יהודי צפון-אפריקה / אפרים חזן-פעמים 24
אני היום אשירה לכבוד ספיר יהלום שיר שבח לכבוד שלוח טבריה , רבי שלום עמאר , מחכמי מראכש שעלה לארץ ישראל . יש לשער שהשיר המפורסם 'אוחיל יום יום אשתאה' , המתאר את טבריה ומדבר בשבחה , נכתב בהשפעתו ועל-פי תיאוריו של רבי שלום.
כתובת השיר : 'פיוט יסדתי לכבוד חד מינן דסליק להתם . החכם השלם כהר"ר שלום עמאר שליח טבריה תוב"ב נועם 'יא כלאיק ' סימן 'אני דוד בן חסין .תיאור: שיר שבח הכולל טורי פתיחה )מעין מדריך( ועוד 6 מחרוזות. בכל מחרוזת 3 טורי סטרופה וטור מעין אזור, ובו סיומת מקראית החורזת במלה 'שלום' .
– אני היום אשירה
םיוט יסדתי לכבוד חד מינן דסליק להתם. החכם השלם כבוד הרב רבי שלום עמאר שליח טבריה תוב"ב – סימן אני דוד חסין
אני היום אשירה / לכבוד ספיר יהלם
צרור המור ויקרא / אליו ה' שלום
דר שוכן ברום חביון
ישכן תמיד, עליון
תוך עיר קדש, עיר ציון
תתענג על רב שלום
וכמו פעם בפעם
קרא תוך רבבות עם
דת דרכיה נעם
נתיבותיה שלום
דרשו הנמצא כזה
חכם עדיף מחוזה
מה נאה מה טוב נר זה
אוהב ורודף שלום
במושב זקנים ת-
הלל. צור אורה יעטה
יחנך וגם יטה
לך כנהר שלום
נאור, דגול מרבבה
ינחילך בארץ טובה
שם תעלה וראה ב-
נים לבניך שלום
חסין קדוש בטובו
השם עבים רכובו
ידריך אותך בנתיבו
וישם לך שלום
גם רבי יעקב בירדוגו חיבר שירים לכבוד שד"רים . משני שיריו בסוג זה , לכבוד ר' יוסף מצליח ולכבוד ר' רפאל פראנקו אביא את השני , שזיקה נוספת לו לארץ-ישראל בהיותו כתוב על-פי הלחן והמתכונת של 'אוחיל יום יום אשתאה' לר"ד חסין . שיר זה מציין את גדולתו ומידותיו הנעלות של השלוח , את שמחת הקהילה שזכתה לארחו , את שבחי ארץ – ישראל , קריאה לסייע בנדיבות לשלוח וברכות ואיחולים לו שיזכה לשוב בשלום לארץ-הקודש. המשורר מרמז , כי ר"ש פראנקו הוא משורר בעל יכולת ) ' ולו בשיר זרוע'( . ודאי שלוחים כמותו הביאו את השפעת שירתה של א"י למערב ואת השפעת המערב למזרח . כך נפוצו שני שיריו של ר"ד חסין 'אוחיל יום יום אשתאה' ובמיוחד 'אערוך מהלל ניבי . . . לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא' , שנקלטו היטב בקהילות המזרח התיכון . והאחרון אף נדפס בסידורים שונים בנוסחי הספרדים.
כך חגגנו את חג המימונה, בתארודאנת שבעמק הסוס. ד"ר יוסף שטרית
כך חגגנו את חג המימונה, בתארודאנת שבעמק הסוס.
ד"ר יוסף שטרית
זכרונות חוויית חג המימונה – במשפחה ובקהילה.
עד עצם היום הזה החוויות המרשימות ביותר, שנשארו לי מחג המימונה, מאז הייתי ילד ועד היום, אלה הן חוויות הקושרות את חג המימונה לטבע. קיימות תיאוריות וסברות רבות לגבי מוצאו של חג זה. אמנם, החג מבחינה היסטורית (כנראה) הוא חג די מאוחר, מהמאה ה־18 ועד היום. אין עדויות על קיום החג קודם ל־200 השנים האחרונות. החג כנראה קיבל את אופיו, ואת צביונו הידוע, מהמאה ה־19 ועד ימינו. אני עצמי לא גיליתי שירים בהם מוזכר חג זה, בתקופה מוקדמת יותר. בשירים שגיליתי, לכל המוקדם מהמחצית השניה של המאה ה־18 מוזכר חג המימונה. במיוחד ע״י המשורר רבי שלמה גוזלאן, חי בדרום מרוקו על פאתי הסהרה, בקהילת תאמגרות. בתוך שיר על פסח, ועל סמליותו של פסח, חג המימונה מוזכר בסוף השיר בערבית יהודית. בשירים אחרים שגיליתי גם מהמאה ה־19, חג המימונה מוזכר דווקא בהקשר למלחמה אפשרית, בין היהודים למוסלמים (אוייביהם).
השיר נכתב בערבית, ויום המימונה, הוא יום קרב, אשר בו עתידים היהודים לנצח את אוייביהם. זהו שיר אנונימי, ונכתב במספר גרסאות, ובמספר כתבי־יד, וכולם מהמאה ה־19 לכל המוקדם. השירים ביתר כתבי־היד, נכתבו ע״י משוררים יהודים, המדברים על הנקמה של יהודי מרוקו, העתידים לצאת רכובים על סוסיהם למלחמה באוייביהם המוסלמים.
אולם, טרם גיליתי היכן נכתבו שירים אלה ומיהו מחברם? את השירים מצאתי בכתבי־יד, שנכתבו בדרום ומערב מרוקו, או בהרי האטלס. האם אלה הם הדים למלחמות של ימי הביניים בין היהודים למוסלמים, אולי ? האם אלה הם הדים לעויינות, ששררה בקהילות מסויימות, במיוחד בקהילות של הרי האטלס, או בקהילות של העמקים הדרומיים, בין הקהילות לבין שכניהם? זאת קשה לדעת במצב העכשוי של המחקר.
כאמור בשירים מסויימים, יש בהחלט זכר ואזכור לחג זה, אבל, ללא הסממנים, שאנו מכירים, של אירוח ושל אוכל, מטעמים,דברי מתיקה ועוגות.
למעשה, רק רבי דוד בוזאגלו (נפטר ב־1975 בקרית־ים) הקדיש שיר בערבית לחג המימונה. השיר נכתב כנראה בשנות החמישים, או השישים, ובו מתואר הוי החג, באופן שחיו אותו קהילות מסויימות במרוקו. החג נתפס כסמל לידידות ששררה בין היהודים למוסלמים. בין ההמונים היהודים להמונים המוסלמים (עמך),המשורר יוצא חוצץ נגד המנהיגים הערביים המסיתים את ההמונים נגד היהודים, למרות העובדה, שהשכבות העממיות חיו עם היהודי ואף קבלו אותו כאח.
חג המימונה והטבע.
לגבי החג הזה נקשר לטבע. כל סממניו, אלו הם סממנים של התחדשות הטבע. היהודים חגגו את חג המימונה אחרי צאתם מתפילת מנחה, בשמיני של פסח. מיד אחר התפילה, המתפללים נהרו אל מחוץ לשכונת היהודים, לכרמים ולפרדסים, כדי לראות את האילנות והעצים בלבלובם, וברכו את ברכת האילנות,וזאת משום שהאילנות פורחים ומלבלבים בזמן זה של השנה.
אחר מנחה והברכה, הגברים עם הילדים שהתלוו אליהם חזרו לביתם, לאכול סעודה אחרונה של החג (כשרה). לאחר מכן, כיוון שכמעט כל משפחה בקהילה היתה קשורה עם מכר מוסלמי, החי מחוץ לשכונת היהודים, הגבר או האשה או שניהם יחד, הביאו למוסלמי הידיד סל מלא מטעמים יהודיים, של פסח, הסל הכיל פשטידה מביצים ובשר, מטעם יהודי מובהק, וכן מעטמי בשר אחרים, מצות, וסלטים, גם אם המוסלמי היה מרוחק מספר קילומטרים מהיהודי.
הסל הוכן ואני התלוויתי לאמי, ולאבי, ולדודי אל בתי המוסלמים. המוסלמי ידע טוב מאוד, שהיהודי יקיים את המנהג ויבוא לבקרו. הקשרים בין המשפחה היהודית למשפחה המוסלמית התקיימו מדורי דורות. ובכל פסח המוסלמי ציפה לבואו של היהודי, ובמידה וזה לא הופיע המוסלמי נפגע ולא מעט. מה עוד שהיהודי ציפה לתמורה.
משך כל ימי החג, היהודים לא אכלו חמץ, ובקהילה מסורתית אשר חייתה את היהדות האותנטית והקפדנית ביותר, כמו הקהילה שלי בתארודאנת, בדרום מרוקו שבעמק הסוס, עד לשנים האחרונות, לא שתו תה עם סוכר, כיון שסוכר היה בחזקת חמץ. כך שאת התה (או הנענע בלבד) המתיקו תוך כדי צריכת תמרים, משך כל ימי חג הפסח. והתה הראשון ששתו עם סוכר, היה בביתו של המוסלמי. המוסלמי הכין ליהודי את התה עם סוכר, ולמרות שנותרו כשעה וחצי לצאת החג, היהודי היהודי כדי לכבד את מארחו שתה את התה המוגש.
המוסלמי קיבל את היהודי על־פי כל כללי טקס האירוח המזרחי, והגיש ליהודי מטעמים בעיקר פירות. בסל שהתרוקן בינתיים היהודי קיבל מוצרי חלב (חלב, לבן, חמאה), קמח ושמרים. את השמרים אי־אפשר היה לקנות בשוק, ולא ניתן להחזיק בבית, בימי הפסח מחמת החמץ, והכנתם דרשה הרבה זמן. כך שאת השמרים המוסלמי הוא שסיפק, המשפחה המוסלמית ידעה שבלי שמרים היהודי לא יוכל להכין לאותו ערב בצק.
צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו- צפרו, עיר השיטפונות.
7 – צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו
בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים מההרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.
הבא אל צפרו מכיוון פאס עובר על פני שדות תבואה פריים, השייכים לתחנות ניסיונו ממשלתיות ולבעלי אחוזה פרטיים , ביניהם גם יהודים, הגרים בפאס או בצפרו. פאס הולכת ומתקרבת אל שכנתה הקטנה, אף על פי שהיא גדולה ממנה בשנים, כאילו התכוונה להפכה לפרבר שלה.
בצד השדרות הרחבות של צפרו החדשה, הצרפתית, משובצות חווילות קטנות, מוסתרות בתוך עצים וגינות נוי, הן משוות לשכונה זו אופי של קייטנה, רובע מגורים של עתירי נכסים, ובמרכז העיר, שבו חנויות מספר, של עיר גנים.
רושם זה חולף מהר כשנכנסים בין חומות המדינה הערבית, והוא נגוז כליל כשעוברים את הנחל הזורם בין המדינה לבין המללאח . לפתע נקלעים לתוך אחד ממשכנות העוני הדחוסים ביותר של מרוקו. על שטח של עשרה דונמים מצטופפים כאן כארבעת אלפים יהודים, כלומר כשני מטר מרובעים וחצי לנפש חיה. נקה מזה את השטח, שתופסות הסמטאות, רחבות השווקים הזעירים, החנויות, בתי כנסיות ובתי המדרשות ותסיק, כי בבתי הקברות מקציבים כאן בממוצע יותר שטח למת, מאשר לאדם חי.
אין פלא, כי במללאח של צפרו כל הבניינים מבחוץ ומבפנים, וכן הסמטאות, הם במימדים של זעיר אנפין, כאילו מיועדים לננסים ולא לבני אדם בעלי קומה רגילה. בביקורינו באתרים ארכיאולוגים, מה שנותר משרידי הבתים והחדרים, אנו משתוממים למראה המימדים של העיר ובתיה, כל שטחה אינו עולה לפעמים על עשרה, חמישה עשר דונמים. החדרים שניים על שלושה מטרים, רחובות ברוחב של מטר – מטר וחצי, כאן רואים " עיר " כזאת במציאות.
ומאחר שצפרו כולה עיירה קטנה, וכמעט שאין ריווח בין העיר החדשה ובין המללאח, הניגוד בין הסביבה היפה ובין הרובע העלוב פתאומי כל כך , שמזעזע ומכאיב הוא. נראה, שאפילו הטבע כאילו קשר קשר עם הכוחות העוינים, להציק ליהודים.
הוואדי הנושא מי הבריכה הופך כאן לקללה, כי בגאות מימיו לאחר גשם עז, עובר הוא על גדותיו, שוטף את המללאח האומלל, הורס את בקתותיו וגוזל את פרי עמלם של תושביו האביונים. בזיכרונם של אנשי צפרו נחרתו השנים שבהן לקח הנחל המשתולל קרבנות באדם והשיטפון הגיע למימדים מחרידים.
בתוך רשימה אוטוביוגראפית של אחד מרבני צפרו, שנפטר לפני שנים מועטות, מצאתי שני קטעים על השיטפונות, שראוי להביאם כאן כלשונם, ללא כל שינויים. המחבר מזכיר אותם מאחר שהראשון אירע בימי חתונתו.
" היה זה בשנת 1890, ובליל שבת, וואד אגאיי העובר בתוך העיר עלה על גדותיו דרך מבואו ממעל לחומת העיר, שנפלה תחתיה והייתה לרביבים והמים גברו וישאו את שברי החומה, ומדי עוברם הרימו בתים וחצרות, שהיו על שפת הנהר. ואותם שעמדו נגד תגבורת הנהר נכנסו להם המים דרך החלונות הגבוהים בשטף נורא ומתו בעוונותינו הרבים מרובע היהודים 48 נפשות וי – מח.ומערבים אין מספר, השיטפון השני, שהעלה את תיאורו על הנייר, היה לעת זקנתו, בראשית שנת תש"י – סוף שנת 1950 – " ויהי בחודש תשרי בערב חג הסוכות שכנה עננה הרת זעם על עירנו זאת צפרו יע"א.
והשמים התקדרו בעבים ותחשך הארץ. השמש אספה נגהה ועלטת אופל וצלמות ריחפה על העיר ואור וצר חשך בעריפיה. ותחת אשר כל העם מקצה היום שוטפים ועוברים ברחובות קריה להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים כשקים מכינים חצים ומות להמטיר על העיר ולהורידה שחת.
ובעת שכל העם היו מחכים לשמחת יום טוב, פחד ופחת היה לנו, שאחר חצות היום האירו ברקים בשחקים וקול רעם וחזיז נשמע ברצנו, קול גדול חזק ונורא מאוד, ואז נפתחו ארובות השמים וימטירו מבועי מים בשטף אף מרגיז הלבבות. וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן ולא דרכה בם רגל אנוש. ואנחנו מחשים יראים וחרדים , מה יהיה באחרית דבר ומה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות לבלע ולהשחית בלי כל חמלה, ומה יהיה מהמצווה הנשגבה של ישיבת הסוכה אשר פיזרנו עבורה הון עתק.
ויהי בלילה, עת תפילת ערבית, והנה העיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה ומכל עבר נשמע קול שבר, קול ענות, קול יללה, קול בכייה. תחת אשר לעת כזאת היינו רגילים להטות אוזנינו לשמוע אל הרנה, עתה בעוונותינו הרבים נהפוך הוא ותחת קול שמחה נשמע קול אנחה. כי הנהר המוזר ההוא, העובר בין רוכסי הרים אחז בדרכו דרך עקלתון במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה, ומדי עוברו בשטף אף הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה העומדים על שפתו.
ובחיקו ישא רגבי עפר וזבל הכרמים, אשר כולם עזרו לרעה ויסכרו מוצאי ממימי הנהר, אשר בחומת העיר ואז גאו המים ויעלו על החומה. ומלחצם הכביר נדחפה ותיפול תחתיה וברגע שטפו מים אדירים ויבואו על העיר ויגברו המים ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר. מהם סוחרים מהם אושכפים – רצען, סנדלר – העומדים צפופים משני עברי הנהר, העובר בתוך, וגם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים ודרך הרחובות ודרך החלונות והחרכים הגבוהים ונמלאו על כל גדותיהם וממונם ורכושם ירדו לטמיון. והקול קול נחל שוטף ברחובות נשמע באוזנינו , ואנחנו עומדים בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים, ורבים אשר התמלטו בעור שיניהם ועזבו את אהליהם וימלטו את נפשם דרך גגות אל מקומות רחוקים מן הנהר.
כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא ההוא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים, וחיכינו עד אור הבוקר וגם אור החשמל כוסה במשאות העלטה והירח לא יהל אורו, ואחר חצות הלילה שקטה המהומה. והסערה נהפכה לדממה ונשכב על מטותינו שנת עראי כשוכב בלב ים.
ויהי בבוקר, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת על העיר ועל יושביה, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. וזה אומר בכה וזה בכה, הצד השווה שבהן כל מחסני המסחר שעלה מספרם לשבע ועשרים ומאה, ארבעים מהם נהרסו עד היסוד, ולא נשאר בהם אבן על אבן, והשאר נשברו דלתותיהן וכל הרכוש שבתוכם אבד, וכמה מבעלי בתים נעשו עניים מרודים באותה שעה רחמנא לצילן.
עוד זה מדבר וזה בא ויאמר, שכמה בתים נהרסו כליל ותחת ההרס מתו אחת ועשרים נפש. ונשמע וימס לבבנו, ומכל זה ידענו מדת רחמים יתברך אשר ברוגז רחם יזכור. ולולי ה' שהיה לנו וגזר בשיטפון בתחילת הלילה שבני העיר כולם ערים וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל.
אחרית דבר – נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד " אם הבנים " הם ונשיהם וטפם, ושם היו מספיקים להם אנשי הועד לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עמים בארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. וגם בני עירנו ישמרם צורם אשר נמלטו מתוך ההפיכה התנדבו נדבות גדולות למטרה זו, ישלם ה' פעלם.
המחבר ח.ז הירשברג מציין שהביא את הכתוב ככתבו וכלשונו, למעט תיקון מעט שגיאות והוספת פיסוק וניקוד, ולכן זהו מסמך מקורי שהובא כאן.