מסעו של משה מונטיפיורי למרוקו

אירוע חשוב בחיי יהדות מרוקו היה מסעו של מונטיפיורי למרוקו בסוף 1863. זה נערך בעקבות עלילה כי יהודים בעיר סאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נעצרו. סגן הקונסול הספרדי דרש להוציאם להורג, ואכן זה היה גורלם של שניים מהם.

מונטיפיורי הצליח לשחרר את שני האחרים ממעצרם. מקרה זה וכן גם אירועים אחרים חשפו את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו ואת הסכנות שארבו להם, והדבר דרבן להתערבות.

מונטיפיורי ביקר אצל הסולטאן במראכש בפברואר 1864, וביקשו, בין השאר, שיוציא הוראות להגנה על היהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו. עוד ביקש שלא יציקו להם, ושיוכלו ליהנות מהיתרונות השמורים ליתר נתיניו של הסולטאן, ומאלה של הנוצרים הגרים בערי הנמל של מרוקו.

בבואו לסולטאן קידם את פניו של מונטיפיורי משמר כבוד של 6,000 פרשים, דבר שהרשים אותו ביותר ונטע בו את התקווה ששליחותו תצליח ויחול שינוי במצבם של יהודי מרוקו.

תגובת הסולטאן שנמסרה למונטיפיורי ב־5 בפברואר 1864 הייתה ט׳היר שריפי הכולל הצהרה שמעמדם של היהודים יושווה לזה של שאר הנתינים, ויזכו לשוויון בפני בתי המשפט, וכן הוראה לכל המושלים כי עליהם לנהוג ביהודים במידת הצדק, לשמור על חייהם ורכושם, לא לעשות להם כל עוול, והעבריינים ייענשו.

שום סוחר או אומן יהודי לא ייאלץ לעבוד בניגוד לרצונו, ותשולם מורה לעבודתו. היהודים ייהנו בעתיד מיתר ביטחון. ההוראה חודשה ב־1872 ברם, צו זה, שחזר עליו יורשו, הסולטאן חסן הראשון ( שלט בשנים 1894-1873 ) ושצוטט בשנים הבאות על ידי דיפלומטים אירופים שהתערבו למען היהודים, נותר על הנייר.

ההתערבות החיצונית ליבתה את העוינות כלפי היהודים, ועוררה נגדם טענות שאין הם נותנים אמון ב׳׳חסדו״ של הממשל. התנכלויות ליהודים גברו ובאו לידי ביטוי בשוד, בפרעות, בעלילות, בגירושים וברציחות. מ־1864 עד 1880 נרצחו — לפי מידע שהגיע לאירופה — 307 יהודים, ואין זה כולל את כל מרוקו.

הרוצחים לא הועמדו לדין. אירופים ויהודים נאורים באירופה השלו את עצמם שיהודי מרוקו יזכו לשוויון בפני החוק כמו המוסלמים, לפי הדגם האירופי במאה ה־19, אך הדבר מנוגד ל״שריעה״ ( =ההלכה ) האיסלאמית. רק בערי החוף ובייחוד בטנג׳יר, שבה ישבו הדיפלומטים, שופר מצב היהודים: הותר להם לגור בכל מקום בעיר, ולא נאלצו לחלוץ נעליהם ברובע המוסלמי.

התחרות בין מדינות אירופה על השפעתן במרוקו

בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה ובשלב מאוחר יותר גם גרמניה התחרו ביניהן על ההשפעה במרוקו. גרמניה, שנחלה תבוסה במלחמתה נגד צרפת ב־ 1871 , לטשה עיניה לאפריקה. משלחות סחר גרמניות הגיעו למרוקו משנות ה־70 ואילך.

צרפת כבשה את תוניסיה ב־ 1881 , ושאפה לספח את מרוקו, ואילו המדיניות של בריטניה הייתה לשמור על עצמאות הסולטאנים, תוך הבטחת האינטרסים הכלכליים שלה. חולשת הסולטאנים בתחום הצבאי והכלכלי הגבירה את תלותם במדינות אירופה: משלחות של קצינים אנגלים וצרפתים הדריכו את צבא הסולטאנים, המסחר עם מדינות אירופה מילא את קופתם, והם היו תלויים גם במוצרי התעשייה ובכלי הנשק שהובאו מאירופה.

התערבותן של מדינות אלה למען היהודים ובקשותיהן לשיפור מעמדם ולמתן חסות, היו חלק מן המערכה והתחרות על מעמד הבכורה במרוקו החלשה.

בהתאם להסכמים בין מרוקו למדינות זרות, ביניהן 'בריטניה (1856), ספרד (1861), צרפת (1863 ), הותר לנציגיהן הדיפלומטיים במדינה זו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן, המשמשים בתור תורגמנים, סוכנים או בתפקידים אחרים.

תעודות אלה פטרו את מקבליהן מתשלום מס גולגולת ומההגבלות שחלו על הד׳מיים. היו יהודים שכיהנו בתור סוכנים קונסולריים ותורגמנים אצל הנציגים הזרים, אבל מעגל הנהנים בפועל מתעודות החסות הורחב גם ליהודים שלא מילאו כל תפקיד בקורפוס הדיפלומטי, מהם שעמדו בקשרי סחר עם האירופים, ואחרים שידם השיגה כדי תשלום עבור תעודות אלה.

נושא הענקת החסות היה שנוי במחלוקת. מספרם הגדול של הנהנים מתעודות החסות לא היה לרוחו של הסולטאן חסן הראשון. גם גורמים זרים ביקשו להפסיק את מכירתן לאנשים שלא היו זכאים להן על פי ההסכמים.

ג׳והן דרומונד האי ( Drummond Hay ) — קונסול כללי של בריטניה במרוקו מ־1845 ושגריר בין השנים 1886-1860 ,שייצג גם את האינטרסים של אוסטריה, דנמרק, הולנד ורוסיה במרוקו, אישיות דומיננטית ובעלת מעמד מכובד בחצר — ייצג את עמדת בריטניה בהגנה על היהודים הנדכאים.

הוא טען שרק מיעוט קטן ואמיד ( מאות ספורות ) מבין היהודים נהנה מן החסות, והרוב הוא קרבן שלה, שכן כתוצאה מהענקת החסות גברה העוינות כלפי היהודים. לעומת זאת, האגודות היהודיות כי״ח ו״אגודת אחים״ בלונדון, ועשירי היהודים במרוקו תמכו בהמשך הענקת החסות.

הענקת תעודות החסות לבעלי הממון העמיקה את הפער ההברתי והכלכלי. עול המסים והתשלומים השרירותיים לשלטונות הוטל על כתפי השכבה הבינונית והנמוכה, ואילו העשירים היו פטורים ממנו.

במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות 14 מדינות, וארצות הברית בכללן, ובה הוחלט על תקנות מגבילות לעומת הקלות שבה ניתן היה עד אז להשיג חסות זרה. גם מי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זרה ולאחר מכן חזר למרוקו, נעשה שוב נתין מרוקני לאחר זמן מסוים, וסבל מההגבלות החלות על הד׳מים.

בוועידה עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הלא מוסלמים. בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה אל הסולטאן בו דרשו כי יבטיח חופש דת לכל נתיניו, נוצרים ויהודים, ענה הסולטאן שבני כל הדתות בממלכתו יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק — ייענש. בשנים הבאות נטו הדיפלומטים להסיר את החסות מיהודים שלא היו זכאים לכך.

בשליש האחרון של המאה ה־19 סבלו יהודי מרוקו מעריצותם של מושלים מקומיים. הוראות הסולטאן למושלים להתייחס ליהודים ״בצדק״ לא הועילו, והוא עצמו לא שימש דוגמה חיובית. בתזכיר שנכתב ב־3 בפברואר 1888 על ידי ״אגודת אחים״ וועד שליחי הקהילות והוגש לשר החוץ הבריטי, נכללים 27 סעיפים של הגבלות והשפלות החלות על היהודים.

יהודים ונשותיהם נאלצו לבצע עבודות כפויות, גם בשבתות ובחגים.^, אחרים היו קרבנות של עלילות." בין 600 ל־700 יהודים ובהם נשים וטף, גורשו משלושה כפרים בהרי האטלס בחורף 1891, לפי הוראת הסולטאן. רק לאחר התערבות דיפלומטית הורשו לחזור לבתיהם שנשרפו בינתיים.

בעקבות ידיעות שהגיעו ללונדון על כך שיהודי דמנאת נתונים לפרעות, ויהודי מראכש סובלים מאכזריותם של המושל והקאדי, מצוקה שגרמה להתאסלמותם של אחדים מהם, ביקר במרוקו בדצמבר 1893, שמואל מונטגיו, עסקן ופילנטרופ יהודי, חבר בוועד שליחי הקהילות ובפרלמנט הבריטי. פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ ופנייתו לשפר את מצבם של היהודים לא נשאו פרי.

לאחר מותו בשדה הקרב של הסולטאן חסן הראשון ב־9 ביוני 1894, עלה על כס השלטון בנו בן ה־14 עבד אלעזיז הרביעי. בשנות שלטונו ( עד אוגוסט  1908) התרופפה היציבות המדינית והכלכלית של מרוקו. אי היציבות נוצלה להגברת המעורבות של מדינות אירופה, והכשירה את הקרקע לפרוטקטורט של צרפת על רובה של מרוקו ולפרוטקטורט של ספרד — על מיעוטה, ב־1912.

פגעי טבע שונים כמו בצורת, שנמשכה לעתים שנים, מגפות ומכות ארבה, גרמו למחסור במזון ולהאמרת מחירים. מחלות, שלעתים הפכו למגפות המוניות בייחוד ברבעים היהודיים הצפופים והמלוכלכים, חסרי התנאים התברואתיים ההכרחיים, העלו את שיעור התמותה. תופעה אופיינית בתקופה זו הייתה נהירה מהכפרים לערים, מהערים הפנימיות לערי הנמל.

ומשם היגרו יהודים אחדים לארצות אירופה ואמריקה. העניים, שהיוו את הרוב הגדול של יהודי מרוקו התרוששו יותר, בעוד העשירים נהנו מרמת חיים גבוהה ומתנאי מגורים טובים מחוץ למלאח הצפוף. זה הרקע החברתי־כלכלי לפעילותם של המיסיונרים האנגליקנים במרוקו במאה ה־19.

קנטטה למופלטה

במחתרות היינו, גם את תש"ך עברנו

בקדש ויום כיפור , לחמנו זה לא סיפור

 מבצעים ומארבים , פשיטות ומרדפים

אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

שלנו יש מופלטה קנטטה למופלטה.

 הגענו בהמונים , בספינות ומטוסים

 למדינה בצורה , העומדת מול כל צרה

 הקמנו עיירות , מחצור ועד שדרות

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

 ראשי ערים ושרים , קצינים ושגרירים

רופאים וגם מורים , סופרים ומשוררים

 גם לרמטכ״ל נתפלל , שיגיע בעזרת האל

אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלטה

 על הדרבוקה והעוד , אמרו זו לא תרבות

יצרו מבחן בוזגלו, ודחו גם את אפללו

 זה הוכח לעם הספר , בדבריו של חייט חפר

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

 ואחרי חמישים שנות דור , מאילת ועד חצור

 זה הזמן לזקוף הראש , ובקול גדול נדרוש

הכרה וחרטה , מתרבות המופלטה

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

אך הכי חשוב לזכור

כי מרוקאים זה לא רק מופלטה

אני חושב שזה ממצה את דעתי האישית

אוהב אתכם – אשר כהן

רבי שמעון בר צמח דוראן – הרשב"ץ

שירתו וכתיבתו…..

ההדירה והוסיפה

מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח

של יד בן צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים

הרשב״ץ ומפעלותיו

הרשב״ץ, מענקי הרוח של עם ישראל, נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר בשנת קכ״א (1361) ונפטר בשנת ר״ד (1444) באלג׳יר. הוא נמנה עם משפחת דוראן, שנודעה בכינויה ׳משפחת הסופרים׳. משפחה זו הייתה מחותנת עם המשפחות של הרמב״ן, של ר׳ יונה גרונדי ושל הרלב״ג, והרשב״ץ עצמו היה בן בתו של רלב״ג. – רבי לוי בן גרשום . לדבריו, משפחתו גורשה ב־1306 מפרובאנס למיורקה ומשם הגיעה ב־ 1391 לאלג׳יר, עם גזרות קנ״א.

הרשב״ץ נתמנה לרב ראשי של העיר תלמסאן שבאלג׳יר בשנת 1407, ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה. הוא מכונה רשב״ץ או התשב״ץ על שם ספר השו״ת שלו, ׳תשובות שמעון בן צמח׳ ושמור בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה: הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח בפאלמה.

הרשב״ץ כתב שני חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות: ׳אוהב משפט׳ ו׳מגן אבות׳. ׳אוהב משפט׳ הוא פירוש לספר איוב, שבהקדמה לפירושו ובפרקים ח-י מצוינים עיקרי היהדות. ספרו ׳מגן אבות׳ הוא פירוש למסכת אבות, ובו מוצגות בעוז ובכישרון העמדות שרווחו בעת ההיא בין חכמי ישראל בספרד בפולמוס היהודי-נוצרי. דמותו של הרשב״ץ כאיש אשכולות״ מתגלית במלוא הדרה ביצירותיו ההגותיות והתורניות שנדונו ונסקרו בהרחבה, וכן ביצירתו השירית המוצגת בספר זה.

ספר זה מציג לראשונה את מכלול שיריו של הרשב"ץ, ר' שמעון בן צמח דוראן, שהיה מענקי הרוח של עם ישראל. הרשב"ץ נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר שנת קכ"א – 1361, ונפטר בשנת ר"ד – 1444 באלג'יריה.

בעקבות פרעות קנ"א – 1391 – הוא היגר לאלג'יריה, שם נתמנה בשנת 1407 לרב הראשי של העיר תלמסאן ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה.

הרשב"ץ, המכונה גם התשב"ץ על שם ספר השאלות ותשובות שלו, " תשובות משעון בן צמח " מוכר בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש-עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה ; הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח במיורקה, והיה פילוסוף וכתב כמה חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות.

הספר מציג פן חדש בדמותו של הרשב"ץ – היותר משורר. מורשתו השירית, הנמצאת לעת עתה בידינו בכתבי יד ובדפוס, מסתכמת בשמונים וחמישה שירים. קורפוס השירים מציג את שירתו על סוגיהועל סגולותיה ברמה ספרותית גבוהה, ומביא עמו את מיטב המסורת של שירת ספרד בלוויית אווירת התקופה. הרשב"ץ היה מצינורות השפע שהפיצו את תרבות יהודי ספרד בצפון אפריקה.

ד"ר אתי בן-סעדון,חוקרת השירה העברית בימי הביניים, מלמדת בחוג לספרות עברית במכללה ובמכון שכטר ביורשלים.

סא. תחילת דברי

סוג: פתיחה שירית רביעית מתוך חמש לספרו ׳אוהב משפט׳.

תבנית: שיר מרובע בתבנית ספרדית בעל שבעה בתים.

חריזה: א א א, ת // ב ב ב, ת (ת = תת).

משקל: המתקרב.

חתימה: אין.

מקורות: כ״י סנקט פטבורג 5112, דף ג ע״א (נ). נדפס: ספר ׳אוהב משפט׳, דף ד ע״א (א).

תְּחִלָּת דְּבָרַי / וְרֹאשׁ מָאֲמָרַי / אֲהוֹדֶה בְּשִׁירִי / בְּרֶטֶט וְרֶתֶת

 לְמוֹשֵׁל וּמָשַׁל / וְיִמְשֹׁל וְנִכְשַׁל / מְאַמֵּץ וְנֶחְשַׁל / וְעָרִיץ יְמוֹתֵת

וְכוֹתֵב וְחוֹרֵת / בְּסִפְרוֹ מְשָׁרֵת / וְנוֹתֵק וְכוֹרֵת / שְׁבָחָיו יְכוֹתֵת.

שְׁמוֹ יִסְמְכֵנִי / וְהוּא יִתְמְכֵנִי / לְבַל יִשְּׁכֵנִי / מְקַנֵּא מְהוֹתֵת

 יֵהָפֵךְ לְדֹפִי / דְּבַר חֵן וְיֹפִי / וְיָסֵר צְנִיפִי / וְאוֹתִי יְמוֹתֵת

 וְלִבִּי בְּחָלְיוֹ / מְדֻכָּא וְדָכְיוֹ / וְחֶצְיוֹ לְחֶצְיוֹ / מְפַרְפֵר וּמוֹתֵת

וְנוֹשֵׂא תְּפִלָּה / לְאֵל הַתְּהִלָּה / לְחֵיקִי פְּעֻלָּה / לְמוֹדֵד וְלָתֵת

ביאור:

1 ברטט: ברעד.

 ורתת: ועווית, והתכווצות.

2 ימותת: יהרוס. 3

 וחורת: וחוקק.

ונותק וכורת: על פי בכורות לא, ע״א: ׳אם על כורת חיב, על נותק לא כל שכן?׳

נותק: תלש, כרת.

יכותת: ישמיד.

4 מהותת: מתנפל, משתער, על פי תה׳ סב, ד: ׳עד אנה תהותתו על איש׳.

5 צניפי: מטפחת שכורכים על הראש, מצנפת.

6 ודכיו: ומשבריו.

 7 פעולה: שכר עבודה.

למודד: לקבוע שיעור.

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

ותיקי האנטישמיות באלג׳יריה מצאו אוזן קשבת ב׳נציבות הכללית לענייני היהודים/ שלא נתנה תמיד את מלוא אמונה בהערכותיו ובחוסר להיטותו של ׳הממשל הכללי׳ באלג׳יריה, הן בתור מוסרי מידע חרוצים, הן בתור יועצים בסתר. הד״ר לוסיאן קוסטה מן הפקולטה לרפואה באלג׳יר יעץ באופן שוטף לרנה גאזאן (Gazagne), הממונה על ׳מדור האישים׳ ב׳נציבות הכללית׳, בעניין בקשות הפטור שהיפנו אליו רופאים או בעלי מקצועות חופשיים אחרים שמוצאם יהודי." הד״ר קוסטה פעיל היה במיוחד בעת סילוקם של הסטודנטים היהודים מאוניברסיטת אלג׳יר:

הסטודנטים הצרפתים באלג׳יריה קיבלו בצער את ה־3 אחוזים. הם רצו למעשה 0 אחוזים. ואם הסכימו למכסת ה־3 אחוזים, הרי זה מתוך חשש שמא יראו כאנשים קיצונים בעיני יושבי המטרופולין שאינם יודעים סכנה יהודית מהי ואינם מבינים איזה יצור הוא היהודי […]. די בבושת פנים שהסבה לנו התבוסה הצבאית בעיני המוסלמים כדי לא לשוב ולהתבזות בגילוי של חוסר עקביות במשטר החדש שלנו, אשר, חרף היותו לאומי במהותו, לא העז לומר ליהודי שאינו אלא זר.

הד״ר קוסטה, שהרחיק לכת עד שתקף את מי שהיה שר החינוך בימים ההם, ז׳רום קארקופינו(Carcopino), נתמך במסעו בידי הרקטור ז׳ הארדי ופי ז׳ייו(Gillot), נשיא אגודת הסטודנטים באלג׳יר.

אמת, לא רק שיקולים אידיאולוגיים הם שהניעו את הזעם האנטי־יהודי של אלה: בעת שבה די היה להיוודע כיהודי כדי להפסיד מקצוע ורכוש, אלג׳יראים רבים לא עמדו מפני הפיתוי והלשינו על עמיתיהם, שכניהם ויריביהם לשעבר כדי להשיג, במאמץ לא גדול, את סילוקה של תחרות מציקה או אפילו את ניהולו הזמני של עסק יהודי מעורר תאווה. זאת עשו, לדוגמה, עורכי־הדין באוג׳דה שבמארוקו ובסטיף שבאלג׳יריה, כאשר ביקשו לזרז את פסילתם של ארבעה מעמיתיהם היהודים בשל האשמה כי יחסם היה מסחרי למקצועם: וכמותם גם קואופרטיב הדגנים באוראן אשר, ברצונו להשתלט על טחנות־הקמח היהודיות בעיר, הסתמכו חבריו על הצורך ׳לטהר׳ את המקצוע בסילוקם של ׳העצלים, הלא־רצויים והטפילים׳, וכן ׳היהודי שלעולם יישאר, כהגדרתו, הטפיל הנצחי׳.

התחיקה הגזענית לא היתה אלא היבט אחד — מרכזי אמנם — במערכת יחסיהם עם החברה הסובבת. לבד מן הגזירות האנטי־יהודיות, שעליהם בישר ׳הז׳ורנאל אופיסיאל׳ חדשים לבקרים, נאלצו יהודי צפון-אפריקה לעמוד מפני אווירה של איומים ואיבה כללית שטיפחו גופים מקורבים למשטר — בעיקר ׳המפלגה העממית הצרפתית׳, ׳לגיון הלוחמים׳(Légion des Combattants), וה׳מליציות׳ (.S.O.L). התעמולה האנטי־יהודית, שהופצה באמצעות העיתונות, הכרזות ומעל גלי האתר, הגיעה לשיאה ערב נחיתתם של בעלות־הברית: ב־7 בנובמבר 1942 הופיע בעיתון ׳לה ויג׳ מארוקייך (La Vigie Marocaine) כרוז של ה׳מיליציות׳, שתבע לטהר את מארוקו מן ה׳פסולת׳ היהודית, בלשון המבשרת על פוגרומים ממשמשים ובאים.

תמונה זו לא היתה שלמה אלמלא נוספו לה המעקבים, החקירות וההטרדות שהיהודים שימשו להם מטרה מצד המשטרה. הם הוחשדו דרך קבע בהפיכת בתי־הכנסת, המסעדות והמסבאות שלהם למקומות מפגש לגוליסטים או לקומוניסטים; ואילו רבניהם הואשמו בעריכת תפילות למען נצחון האנגלים ואיסוף כספים למימון יציאתם לאנגליה של פעילים יהודים ואחרים: נשותיהם ניצלו את שעות הציפייה בטורים הארוכים ליד חנויות וצרכניות כדי להשמיע הערות ׳מטופשות׳ באוזני המוסלמים, בגנאי המשטר החדש: ואילו עקב החמרת ׳הנומרוס קלאוזוס׳ בבתי־הספר, נאלצו הורי התלמידים לרשום את ילדיהם במוסדות המיסיון המתודיסטי האמריקני באלג׳יר, אך ורק כדי ׳להתקרב אל האנגלו־סקסים׳.

מלכתחילה עוררו היהודים את חשדנותה של המשטרה ואת שנאתו של חלק מדעת־הקהל. בעיירה אומאל (Aumale) הגיעו הדברים כמעט לכדי עימות כללי מפני ששני צופים יהודים יצאו מאולם בית־קולנוע לפני הקרנתו של יומן החדשות, מעשה שפורש מיד בתור הפגנת איבה כלפי המשטר.

אווירת החשדנות החריפה עד כי לפחות בשתי הזדמנויות איימו על מנהיגי היהדות באלג׳יריה כי ייעצרו בתור בני־ערובה אם יוסיפו בני־דתם להשמיע הערות ביקורת כלפי המשטר.

גיבורי ההגדה

כבר בפתח ההגדה, בקטע המקביל ל׳עבדים היינו׳, מוצגות הדמויות המרכזיות בסיפור: ׳עבדים היינו להיטלר הצורר, / ויצילונו בעלות הברית מידו / ביד חזקה ובזרוע נטויה. / ואילו לא באו האנגלים והאמריקנים, / הרי לא היינו ניצולים / לא אנו ולא בנינו / ולא בני בנינו. / אחוזי אימה היינו מהיטלר ועצמתו׳(שורות 31-24). פרעה הוא כמובן ׳היטלר הצורר׳, ובהמשך נוספות עליו עוד דמויות מהמפלגה הנאצית ומהמפלגה הפשיסטית באיטליה. כנגדם ניצבות בעלות הברית, המחליפות את אלוהים בתפקיד המושיע, שהוא למעשה הגיבור המרכזי בהגדה של פסח, אשר אין בה כמעט גיבורים אנושיים.

החלפת האל בבעלות הברית חוזרת ונשנית פעמים רבות לאורך ההגדה, ולמעשה כמעט בכל המקומות שהאל נזכר בהם במקור יש לצפות להחלפתו בציון כללי של בעלות הברית (או אחת מהן: אנגליה, אמריקה, רוסיה והגוליסטים ) או בדמות אחד ממנהיגיהן: בעיקר רוזוולט, המוצב במקומות רבים במקומו של האל המושיע, או דה־גול, הממלא את מקומו של האל המוציא ממצרים,  ובמידה מועטה גם צ׳רצ׳יל. מפתיעים במיוחד קטעים שבהם הומרו דבריו של האל בדברי מנהיגי האומות, כדוגמת דברי דה־גול ׳ועברתי בארץ צרפת ב—­ההוא׳ ובו׳(שורות 224-220). יש לציין גם את ההקבלה של דמויות ארבע־. הבנים ודמויות חכמים שנזכרו בהגדה לדמויות היסטוריות, וכבר הערתי על ההקבלה המפתיעה בין חמשת התלמידים לחמשת מנהיגי מדינות הציר ועל הצבת ׳רבי יוסף סטלין׳ במקומו של רבי יוסי הגלילי.

הבחירה השיטתית להעמיד את בעלות הברית ומנהיגיהן במקומו של אלוהים היא מרכיב חשוב בתפיסת העולם הבאה לידי ביטוי בחיבור, והיא זורה אור על היבטים רבים בבחינה שלו, של מחברו ושל קהל היעד שלו יועד. כמו כן בולטת בחיבור המגמה להדיר את האל מן הסיפור, אך האל נזכר בכל זאת בכמה ביטויי מפתח, למשל: ׳ברוך המקום ברוך הוא. / ברוך שהביא את האנגלים ואת אמריקה ברוך הוא׳ (שורות 60-59); ׳ויעש אלוהים נס ויבא את האנגלים׳(שורה 89); וכן נזכר שמו עוד כמה פעמים בהקשרים עקיפים. דוגמות אלה שוללות את האפשרות לזהות בהגדה תפיסת עולם אתאיסטית. עם זאת מידה ניכרת של קטרוג כלפי שמיא בוודאי יש כאן.

ניתוח הכלים הספרותיים ב׳הגדה די היטליר׳ עשוי לסייע בהגדרת מקומה של הפרודיה בחיבור. אי אפשר להתעלם מהמטען הפרודי המצוי בסיפור, והוא בולט במיוחד במעברים הבין טקסטואליים הנכפים תדיר על הקורא. אולם היסודות הפרודיים משמשים למטרות שונות ולעתים מנוגדות: סטירה תאולוגית חריפה, אירוניה, הבעת אופוריה, עדות לתקווה היסטורית ועוד. השימוש המגוון באמצעים פיגורטיוויים להבעת פרודיה אינו מאפיל לדעתי על הנימה האחרת השלטת בחיבור, והמעידה על כוונתו של המחבר להעמיד סיפור חדש בדגמים מסורתיים. לכן אין לדעתי הצדקה לטעון כי המניע המרכזי של המחבר בחיקוי ההגדה היה קומי או סטירי, כפי שטענו אחרים.

אמר רבי אלעזר                                               אמר רבי אלעזר

קאל מוסיו רוזוילט פדיסכור                                אמר מר רוזולט בנאום

טראני אנא כיף ולד סבעין סנא וזכית לי מדכור        הרי אני כבן שבעים שנה וזכיתי שתיזכר

הדים לאלמאן פליאלי בלכור                               הריסת גרמניה בלילות, בהפגזות

חתתא דרשהא מוסיו שורשיל                              עד שדרשה מר צ'רצ'יל

פחאל מא קאל לפסוק                                        שנאמר

תפככר אס עמלת פיהום לא ויתיים ארמי               למען תזכור את אשר עשתה בהם הארמייה השמינית

פטריק מאצאר                                                 בדרך ארץ מצרים

טול ייאמך וייאמי                                              כל ימי חייך וימיי

נתפככר מא צאר                                               אזכור מה אירע

טול איים חיאתך ליאלי                                      כל ימי חייך, הלילות

ולעלמא קאלו                                                   וחכמים אומרים

טולאיים חיאתך מניין תזי לייאם דרוסייא               כל ימי חייך, להביא לימות רוסיה

ברוך המקום                                                      ברוך המקום

מבארך אללאה ברוך הוא מבארך הווא                 ברוך המקום ברוך הוא

מבארך די זאב לינגליז ולאמריך מבארך הווא        ברוך שהביא את האנגלים ואמריקה ברוך הוא

מקאבלת רבעא דלולאד תכללמת תורה                 כנגד ארבעה בנים דיברה תורה

לינגליז כייס, היטליר דאלם                               אנגליה חכם, היטלר רשע

ומוסוליני מא יליקס להדרא                               ומוסוליני שאינו ראוי שידברו בו

האות האנטישמי

עוד לפני 11 בספטמבר נחשב בן-לאדן בעולם האיסלאמי לגיבור. בשנת 1989, לאחר נסיגת הצבא האדום מאפגניסטן, הוא יצא לסיור ניצחון בסעודיה. יותר מרבע מיליון קלטות של נאומיו נמכרו אז באורח חוקי, ואינספור עותקים פירטיים הופצו בדרכים לא חוקיות. גל האהדה השני הגיע בשנת 1998. לאחר הפיגועים הקשים שביצעה אל־קאעידה בשגרירויות ארצות הברית בניירובי, בירת קניה, ובדאר־א־סלאם, בירת טנזניה, שבהם נהרגו יותר מ־250 איש, הגיבה ארצות הברית בירי 66 טילי שיוט אל מחנות אימונים של אל־קאעידה באפגניסטן. בן־לאדן, שיצא בלא פגע, היה עתה למושאו של פולחן אישיות. השם ״אוסאמה״ פירושו אריה, והמפגינים בארצות האיסלאם קראו לפיכך: ״אוסאמה האריה יצא מהכלוב לטרוף את אויבי האיסלאם״. מנהיג האיסלאמיסטים בסודאן, חסן אל־טוראבי, הצהיר אז שבן־לאדן הוא הדגם לחיקוי של הנוער המוסלמי. השנאה לארצות הברית, אמר, ״מולידה רבבת בן־לאדנים״.

הפולחן הגיע לשיאים חדשים לאחר 11 בספטמבר. אם בן־לאדן היה אכן אדריכל המתקפה, התמוגג הפובליציסט המצרי סלים עזוז ביומון האיסלאמיסטי ׳אל־אחראר׳: ״אצור פסל בן דמותו ואציב אותו בביתי, ובמשרדי אתלה את תמונתו. הוא הוכיח שארצות הברית […] יכולה להיות מושפלת״. בשבועון האחים המוסלמים במצרים, ׳אאפאק ערבייה׳, התפייט אחד, ד״ר אחמד אל־מגדוב: ״הו, אוסאמה […] אתה גיבור במלוא מובן המילה. לך כל מעלותיו של הגבר, אלו החסרות אצל חצאי־הגברים השולטים במשאבי הערבים והמוסלמים״.

גם בשטחי הרשות הפלסטינית התקבלו פיגועי 11 בספטמבר בתשואות סוערות. שיא האופוריה נרשם בקרב האיסלאמיסטים ברצועת עזה. לפחות תריסר צוותים של חמאס התאמנו במחנות של בן־לאדן באפגניסטן, ואחמד יאסין שילם להם ישירות את הוצאות הנסיעה. הרשות הפלסטינית נאלצה שוב ושוב לפזר כינוסים והפגנות של תמיכה בבן־לאדן. ביהודה ושומרון לא היו פני הדברים שונים במיוחד. בשכם, למשל, 3,000 איש נאספו יחדיו להפגנת שמחה ולקריאות ״אללה אכבד״ בהגיע הידיעות הראשונות על המתקפה.

וכיצד הגיבו לרצח ההמונים בניו יורק, שנומק במונחים דתיים, אנשי הדת המוסלמים? השיח׳ מוחמר סייד טנטאווי, אימאם מסגד אל־אזהר בקהיר ובעל הסמכות הגבוהה ביותר באיסלאם הסוני, גינה את המעשה והכריז כי הוא נוגד את רוח האיסלאם. אולם משמעות רבה יותר יש לעובדה ששום חכם דת מוסלמי, בשום מקום בעולם, לא הכריז על בן לאדן כופר בשל עמידתו בראש ארגון טרור. לא נשמעה גם עמדה השוללת שלילה מוחלטת את נוסח האיסלאם שבן לאדן מציג בקלטותיו. רק במקרים יוצאי דופן נשמעה בעולם האיסלאמי הקריאה המתבקשת לאסור פיגועי התאבדות. בחודש אפריל 2002, כאשר נאספו במלזיה נציגי 54 החברות בארגון מדינות האיסלאם, נדחתה הצעת המדינה המארחת לראות מעתה בכל התקפה על אזרחים פעולת טרור. התמיכה בפיגועי ההתאבדות הפלסטיניים בכינוס זה הייתה כמעט פה אחד, כאילו השתלט כבר הג׳יהאדיזם של אל־בנא על העולם המוסלמי כולו.

שערורייתית לא פחות הייתה תגובתו של האיחוד האירופי. שלושה ימים לאחר 11 בספטמבר נתן את האות שגריר צרפת בישראל, ז׳אק הונצינגר, בהזהירו כי יהיה זה ״חוסר אחריות משווע להשוות את התקפת הטרור על ארצות הברית לפיגועי ההתאבדות נגד ישראלים, כיוון שההקשר שונה לחלוטין״. השגריר הונצינגר ילמד אחר כך לדעת שאל־קאעידה וחמאם ממשיכות שתיהן מסורת אחת, את מסורת קוטב, וכי חבריה של התנועה האחת מעורבים גם בחברתה. האם יש בכל זאת נסיבות מקלות לרצח ההמונים מבית חמאס? האם אירופה מגלה מעט יותר הבנה למעשי טבח כאשר הם מכוונים כלפי יהודים מישראל ולא כלפי המעצמה האמריקנית?

בכל מקרה, גישתם של האירופים מקלה על עסקיהם עם העולם הערבי:

רק כשאתה מפריד לחלוטין בין אל־קאעידה לחמאם, אתה יכול לפרש את הטרור הפלסטיני נגד אזרחים ישראלים כחלק, מוגזם אמנם, מ״מאבק שחרור״, ולהמשיך לנהל במצפון שקט עסקים עם מממניו האיראנים של טרור זה. העובדה שהרשות הפלסטינית ביקשה מהאיחוד האירופי שיקצה 20.6 מיליון אירו לתגמול משפחות של מחבלים מתאבדים, נודעה רק עקב הדלפה. סעיף זה, ״מזון וסיוע כספי למשפחות של מרטירים״, נכלל ברשימת בקשות שהגיש לאיחוד בחודש אפריל 2002 שר התכנון של הרשות, נביל שעתי.״ בקשה מסוימת זו נדחתה, אך השתיקה סביבה והמשך הסיוע האירופי העבירו היטב את המסר: ערפאת יכול לתמוך בפיגועי ההתאבדות ואף לממנם בכספי האיחוד בלי להסתכן בהפסקת התמיכה האירופית. בריסל דחתה את כל הידיעות והאזהרות שהגיעו מישראל, וכך ״לפחות מאה, אולי מאות, לוחמי מיליציה של פת״ח״, שהשתתפו בפיגועים נגד אזרחים ישראלים, ״קיבלו באותה תקופה כסף אירופי כעובדים בשירותי הביטחון של הרשות״.

במקום שיובן הקשר שבין פיגועי ההתאבדות בתל אביב לאלו שנעשו בוושינגטון ובניו יורק, פיתחו הפרשנים באירופה קשר סיבתי בין פיגועי 11 בספטמבר למדיניות ישראל, ש״יצרה קרקע פורייה לטרור״ והחלה את הסלמת ״ספירלת האלימות״ שהובילה לפיצוץ בניו יורק. בחודש פברואר 2002, בעוד לשכתו של ערפאת מקבלת מאירופה עוד 60 מיליון אירו בלי תנאים או ציפיות, תקפו האירופים את ישראל על שהיא מנהלת ״מלחמה נגד הטרור״ שבה היא ניצבת, לפחות מילולית, לצד הממשל האמריקני.

התשואות שהשמיעו מדינות האיסלאם לפיגועי ההתאבדות בישראל, והעמדה האירופית שגילתה כלפיהם הבנה טובת לב, יצרו אפוא מצב פרדוקסלי: מתקפת 11 בספטמבר חזרה כבומרנג דווקא אל ישראל, כאילו עמד במאי מטעם אל־קאעידה מאחורי הקלעים של תיאטרון פסיכולוגיית ההמונים העולמית.

המדינה היהודית אף הוצגה לעתים כאחראית הישירה לאירועי 11 בספטמבר. האגדה שהמציאה והפיצה תחנת הטלוויזיה אל־מנאר של חיזבאללה, בדבר 4,000 יהודים שלא הגיעו באותו בוקר לעבודתם במרכז הסחר העולמי לאחר שקיבלו אזהרה סודית מהמוסד, קנתה במהירות הבזק את לבם של מיליונים רבים ברחבי העולם. המשפט ״היי, אמריקה, איך 4,000 יהודים ברחו מהפיצוץ?״ היה לססמה מקובלת בעולם האיסלאמי.

Haftara du 8e jour de pessah הפטרת יום שמיני של פסח 

שארח על התרגום בלשון ערבי להפטרה יום שמחני של פסח

רבי אברהם אזולאי. 

אמנם, רבני ירושלים, בהסכמתם ל״זהרי חמה״, בשנת בקש״ו צדק [תח] כותבים: אברהם אזולאי נר״ו. אך לא נראה לערער בשל כך אם מסורת המשפחה. תאריך החיד״א מקבל גם אישור ממקום אחר. רבי דוד קונפורטי כותב. כשעליתי לירושלים פעם אחת בשנת ת״ה ליצירה… זכיתי להקביל פני כל אלו הרבנים הנז׳ זולת מעטים שכבר היו בבית עולמם… והר״ר אברהם אזולאי זלה"ה ולא זכיתי להכירם.

רבינו נקבר בחברון. גם אם מצבתו נשארה שלמה אי אפשר לזהותה, בגלל מנהג חברון שלא לכתוב דבר על המצבות. לידו נקבר רעהו, רבה של חברון, רבי אליעזר בן ארחא.

בית רבינו

רבינו אינו מזכיר מתי נשא אשה. בשנת שע״ט, עת ברח מחברון כותב ״ואמלטה אני וביתי״ וכן בחזרתו לחברון ״אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון״. אך בהקדמת ״בריכת אברהם״, בכ״ה אלול אותה שנה, מתפלל רבינו שיזכה ״להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה״. א״כ נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד. כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו ״בעלי ברית אברם״: ״ובה׳ בטחתי כי הוא יעזרני… ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא״. ספר זה נשלם בר״ח טבת שנת ש״פ.

בנו של רבינו, מהר״ר יצחק, שכאמור נולד אחר ר״ח טבת ש״פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלו כתובים בצורה מעניינת ומפליאה: הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.

כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב״בעלי ברית אברם״

כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו :תקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי״ב.

שתי בנות היו לרבינו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, היתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה, רבי אברהם ישראל: ״אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלהי כמהר״ר אברהם אזולאי ז״ל… לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבא מארי זלה״ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד׳ שנים. והיא בחכמתה היתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד אלא כי היתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא״. כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה. בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה.

בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר״ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת ״חסד לאברהם" שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם ״אורים גדולים״ ו״אור לישרים״.

את בתו השניה השיא רבינו לרבי דוד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר״ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו, רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבית של בעל הפרי-חדש, וכתב ספר ״זרע אברהם״. הוא ניהל בארץ מלחמת חרמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.

החיד״א וזקנו

כתבי רבינו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד״א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו: ״חנני אלהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה׳ יזכני להגות בו כל ימי חלדי [ולהנחילם] לכל בני, יחד עם החלקים האחרים… [בן] בן בנו של מורי הרב המחבר… הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס״ט״.

ועל עותק ספר ה״לבוש״ של רבינו כותב החיד״א: ״זאת היתה לי ירושת אבות.״ חיים יוסף דוד אזולאי ס״ט״. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבינו הוסיף: ״וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בכת״י״. הרי שירש החיד״א את כל כתבי רבינו.

חלק מחיבורי רבינו למד החיד״א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ואמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבינו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו^. אולם תמיד – בדחילו ורחימו. כשהגיע החיד״א לחברון כתב בראש ספר ה״לבוש״ שירש מרבינו: ״וזיכני המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה׳ פה עה״ק חברון ת״ו, שלהי סיון תקכ״ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז״ה הקבור פה יגן בעדי כי״ר״.

״מר זקני הרב״ קורא החיד״א לרבינו. ונשאל על כך באיטליה: ״איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני״. והשיב החיד״א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים ״הלא תראה הרב הגדול מהר״ש בן הרשב״ץ כותב אדוני זקני על הרמב״ן בכמה תשובות, והוא שישי לרמב״ן".

החיד״א ביקש מבנו, הר״ר רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, ״שמשה היה שביעי לאברהם״. ונכדו של החיד״א הוא שביעי לרבינו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ״ז משה.

לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבינו עברה מהחיד״א לנכדו זה. וכשהוא מתענין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי^.

המקובל האלוהי

רבינו נודע כאחד מגדולי המקובלים בתקופתו. רבני ירושלים כותבים עליו בשנת ת״ח, ארבע שנים אחר פטירתו: ״החכם השלם המקובל האלוהי איש אלוהים קדוש הוא״.

מאוחר יותר נתפרסם רבינו בעיקר בזכות ספריו, שהפכו להיות מספרי היסוד של תורת הקבלה. בשנת תט״ו נדפס בונציה ספר ״טוב הארץ״. אשר תוכנו: להודיע לבני האדם קדושת א״י ע״פ כתבי האר״י, רח״ו, הרמ״ק ורבי אברהם אזולאי. הגה״צ רבי חיים הלברשטאם, האדמו״ר מצאנז, שנתבקש להסכים על ״אור החמה״ כותב: ״דברי הרב מהרא״א הנ״ל אינם נצרכים להסכמה. הלא מפורסם שמו בספרי הקדושים מבעלי מקובלים הקודמים, כולם מהללים ומשבחים לבעל המחבר הנ״ל למקובל גדול״.

את דרכו לתורת הסוד מתאר רבינו בהקדמה ל״קרית ארבע״: ״שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי, מסתופף בצל החוכמות החיצוניות…ויער ה׳ את רוחי, ורוח קדשו נוססה בי, לדרוש אחר חכמת האמת. ודרשתי ממרי מדות הנמצאים בזמני להבינני קצת מפשר אמרי ספר הזוהר ומוצאו ומובאו, ולא נכנסו הדברים באזני, ופרשתי… וכאשר חפץ בי ה׳ בא לידי ספר פרדס רימונים להאלקי הרמ״ק זלה״ה והיה לי למשיב נפש ויעירני כאיש אשר יעוד משנתו וטעמתי כי מתוק האור אור החכמה האלקית ואדור נדר לה׳ לעלות

אל ארץ חמדה. להתענג באור יקר אשר חבר הרב זלה״ה על ספר הזוהר".

אכן, זכה רבינו לא רק לעסוק בספר אור יקר לרמ״ק, ואף לעשות קיצור ממנו. אלא גם לגאול את כתבי המקובל רבי חיים ויטאל. וכמו שכתב החיד״א בשם הגדולים: ״…יצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן מהרח״ו מ׳ שמואל ועליהם יש לסמוך. אך אין בשערים הנז׳ מהדורה בתרא, כי מהרח״ו ציוה לגונזה בקברו. ורבנן קדישי אשר בדור על ידי ייחודים הוציאוהו מקברו על ידי ש״ח״.

וביתר ביאור בערך ספר עמק המלך: ״וכבר כתבנו כמה פעמים שמז״ה מהר״א אזולאי ומהר״י צמח ז״ל עשו הפסקות ויחודים עד שהרב מהרח״ו ז״ל נתן להם רשות לחפור בקברו, ולהוציא משם הכתיבות שצוה הוא ז״ל לגונזן, והוציאום משם…וכל האמור ידעתי נאמנה בבירור״.

כמו כן כותב רבינו על כתבי מהר״ר סולימאן אוחנא, מגורי האר״י, שהגיעו לידיו. חלק ממאמרים אלו מביא רבינו בשמו בספר ״בעלי ברית אבדם״.

בקבלה מעשית לא עסק רבינו כנראה באופן נרחב. נותרה כידוע קמיע ליולדת, מעשה ידיו, והדפיסה החיד״א בספרו ״יוסף בסדר״ סימן ו/ כמובן שאין להוכיח מקמיע בודד באיזו מידה עסק בכתיבת קמיעות וכדו׳.

מתורתו של רבינו שתו רבים. על כך יעידו ההעתקות הרבות של כתביו הפזורים ברחבי העולם, וריבוי המהדורות לספריו²¹⁰ בתורת הקבלה. בחלק מהפירושים המאוחרים משובצים דברי רבינויי². על מידת פרסומם מעיד גם קרובו רבי יהודה זרחיה אזולאי ממארכיש²¹²: ״בכל מקום שאני הולך עושים לי כבוד בשביל אבותי ומשפחתי. הה״ר דוד אזולאי והר״ר אהרן אזולאי והה״ר אברהם אזולאי אשר כמה ספרים חיברו״^.

אלו הם חיבוריו:

א] ״קרית ארבע״ ביאור על הזוהר. לו קורא רבינו ״חיבורי הגדול״.

נקרא כך כיון שהוא מיוסד על תורתם של ארבעה אנשי מידות: האר״י הקדוש זלה״ה כמהר״ר חיים ויטאל נר״ו, כמהר״ר אברהם גלנטי זלה״ה, כמהר״ר משה קורדובירו זלה״ה, שפירושיהם קובצו בספר זה. וכן נקרא על שם המקום הקדוש, בו קבורים ארבעה זוגות ״שזכותם היא שעמדה לי ושם חיברתיו ת״ל״. הספר חולק לשלשה חלקים, שכל אחד מהם הוא ספר בפני עצמו: אור הלבנה, אור החמה, ואור הגנוז, וכפי שיפורט להלן. כתיבתו נסתיימה בשנת קהל גדול ישבו הנה לפ״ק [=שע״ח].

״אור הלבנה״ תיקון הטעויות וחילוף הנוסחאות שנפלו בספר הזוהר״. וטעם שמו: ״כי הוא המאור הקטן המאיר לאדם ההולך באישון חושך הטעויות״…ואל יחשוב אדם שיש בספר הזה שום הגהה מסברא ח״ו, אלא מספרי כת״י המדויקים. וכמו שהגדירו החיד״א^, הגהות על ספר הזוהר כמו מהרש״ל לש״ס. ״אור החמה״ להבין לשונות הזוהר הבלתי עמוקים ונהנים ממנו כל העם״.

אחר כתיבת הספר, בשנת שע״ח, התפלל המחבר: ״וה׳ יעזור לי לגמור את המצוה לצרף עמהם קיצור מביאור החכם השלם האלקי כמהר״ר אברהם גלנטי זלה״ה״י. ואמנם זכה לעשות קיצור לספר

״ירח יקר״ מהרא״ג, ארבע שנים לאחר מכן, וקראו ״זהוי חמה״, וכך כתב בהקדמתו: ״קראתי בשם הקיצור הזה ספר זהרי חמה, להיות שהוא חלק מספרי הגדול ספר אור החמה והוא חלק מהכל״.

אך לא אסתייעא מילתא, ו״זהרי חמה״ לא צורף לכתה״י של ״אור החמה״ אלא נדפס בפני עצמו, לראשונה בונציה שנת הת״י, על ספר בראשית בלבד. ושנית במונקאטש תרמ״א. בעוד ש״אור החמה״ נדפס בירושלים, תרל״ו.

רק מאוחר יותר הגיעה גאולתו, על ידי האדמו״ר משינאווה, הגה״צ רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם, שגם מצא את ז״ח ספר שמות, ולעשות רצון צדיק הדפיסם יחדיו, בפרעמישלא, בשנת ״ואור החמה עם זהרי חמה״ לפ״ק [תרנ"ו]. ד״צ מהדורה זו, ב״ב תשל״ג, הוא הנפוץ כיום. כשהרמז בפירושו לזוהר מזכיר את ספר ״קרית ארבע״ כוונתו לספר אור החמה.

החלק העוסק בפירוש דברי הזוה״ק בפרשת ״ואתה תחזה״, המדבר בחכמת הפרצוף. יצא לאור בנפרד תחת השם ״מחזה אברהם״, תחלה בשנת תר״מ, בחוברת נפרדת ואחר כך במהדורות נוספות, לאחרונה ירושלים תשל״ד ד״צ מהדורת ירושלים.

ג. ספרים שנדפסו מחוץ לגבולות פורטוגל

בחלק זה מצויים ספרים שנכתבו בידי יהודים שנולדו בפורטוגל אך נדפסו לאחר הגירוש מחוץ לגבולות פורטוגל. בצדם הבאנו מספר ספרים הקשורים לפורטוגל בעקיפין, והם נדירים או בעלי עניין ביבליוגרפי מיוחד, ביניהם למשל תנ״ך פרארה, שמדפיסו נולד בפורטוגל.

בסעיף זה לא נלקחו בחשבון מחברים שנולדו בספרד וחיו תקופה מסוימת בפורטוגל, למרות שכמה מהם כתבו שם חלק חשוב של יצירותיהם. לפיכך לא נכלול את חיבורו של אבן וירגה, שבט יהודה, או חיבורים אחדים של אברהם זכות. גם ספריהם של אנשים חשובים כמו אברהם סאבא, יעקב אבן חביב, יהודה חיט, יוסף בן חיים יעבץ ויוסף קארו לא נכללו. היוצא מן הכלל היחיד הוא האלמנך פרפטואום לאברהם זכות ([16] להלן), בגלל חשיבותו לתרבות הפורטוגלית וההדים שהעיר בארץ זו.

צירפתי לחלק זה גם את ספרו של יעקב דה פאנו, אשר רגליו לא דרכו כלל על אדמת פורטוגל. זיקתו ליהדות פורטוגל מפורטת בתיאור לספרו.

[16] Abraham ben Shemuel Zacuto.

Almanach perpetuum, exactissime nuper emendatu omniu celi motuum cum additionibus in eo factis tenens complementum. (Venetiis, Petra Liechtenstein Coloniensen, 1502). 24 1., 429 p. of tabs. "Cum gratia et Priuilegio". Opus Ephemeridium siue Almanach perpetuu… impressum :בסוף הספר קולופון est ac absolutu Venetiis… per Petru Liechtenstein Coloniensem. Anno Salutifere

incarnationis 1502. Die 15 Julii.

בשוליים ובדפים הריקים שבספר מופיעות הערות בכתב יד וכן חתימות שונות, אולי חתימות בעלים. מתנת  Harry Friedenwald לבית הספרים.

המהדורה הראשונה של חיבור זה יצאה לאור בלייריאה בשנת 1496 תרגום מקוצר של הספר ״החיבור הגדול״ שכתב זכות עוד בהיותו בספרד, בין השנים 1478-1473. הספר היה נפוץ מאד ושימש גם ספנים רבים, ביניהם כפי הנראה גם קולומבוס וואסקו דה גמה. התרגום והעיבוד ללטינית נעשה בידי תלמידו של זכות, יוסף ויזיניו, שגם כתב פרוש עליו.

• יצחק אברבנאל.

ראש אמנה [על שרשי האמונה וראשי יסודי הדת]. קושטאנט׳, דפוס דוד ושמואל ן׳ נחמיאש, יצחק קספוטה, רס״ה רס״ו. [176] די. 29 ס״מ. מראשי העמודים. נדפס בלא שער.קולפון כולל גם: זבח פסח, עם הפנים; נחלת אבות. חתימות וחותמים של בעלים קודמים בעמוד הראשון. משוקם.

עותק נוסף באוסף מהלמן(בתוספת נחלת אבות בלבד).

• יצחק אברבנאל.

פרוש על נביאים ראשונים. פיזרו, חמ״ל, [רע״ב]. 302 ד׳. עם הפנים.

חתימת בעלים קודמים. משוקם.

בבית הספרים 4 עותקים.

 [19] יצחק אברבנאל.

ספר משמיע ישועה, חברו השר דון יצחק אברבנאל. [שלוניקי], (דפוס יהודה לבית

גדליה), (רפ״ו). עח ד׳. 28 ס״מ. חסרים ד׳ עה-עו.

• יצחק אברבנאל.

פרקי אבות עם פרוש… רבינו משה בן מיימון… ועם פרוש… דון יצחק אברבנאל בן יהודה… וקרא בשם… נחלת אבות. ונציה, מארקו אנטוניאו יושטיניאנו, ש״ה. 216 ד׳.

בבית הספרים עותקים אחדים של מהדורה זאת, וכן של מהדורה אחרת: ונציה, בבית ״רזי די קבאלי, שכ״ז.

• יצחק אברבנאל.

מרכבת המשנה, פירוש למשנה תורת אל׳. חברו שר וגדול בישראל, דון יצחק אברבנאל… והוספנו מראי מקום… סביוניטה, דפוס טוביה פואה, שי״א. קמה, [1] ד׳.

בעמוד האחרון מופיע דגל המדפיס וכן שמות בעלים. דפוס ראשון.

פרושיו של יצחק אברבנאל, אולי היהודי הפורטוגלי המפורסם ביותר, זכו למהדורות רבות. פרושו לספר דברים היה הספר העברי הראשון שנדפס שם, סביוניטה 1551, וצונזר ע״י הצנזור כפגיעה בנצרות. דפוס פואה נסגר ע״י הצנזור שמונה שנים מאוחר יותר.

בבית הספרים מצויים שני עותקים.

• יצחק אברבנאל.

עטרת זקנים… חברו… דון יצחק אברבנאל… סביונטה, בבית טוביה פואה, שי״ד. מ, [4] ד׳.

• יצחק אברבנאל.

פירוש התורה מהחכם… דון יצחק אברבנאל… והוגה… על ידי… שמואל ארקוולטי… ויניציאה, זואן בראגדין, של״ט. תכה [צ״ל תכד] די. מהדורה ראשונה.

עם חותמת London Society ואקס־ליבריס של אלישע מ׳ פרידמן, אשר תרם את הספר לבית הספרים.

בבית הספרים 3 עותקים נוספים.

• דוד בן שלמה אבן יחיא.

ספר לשון למודים בחכמת הדקדוק להחכם… ר׳ דוד אבן יחיא… [קושטנטינה], דפוס דויד ושמואל בן נחמיאש, ירו״ן [= רס״ו], [60] די.

8 ד׳ אחרונים כוללים: שקל הקודש, מאמר קצר במלאכת השיר [מאת ר׳ שלמה אלמולי].

עמוד ראשון ועמוד אחרון בצילום. דפוס ראשון.

עותק נוסף של אותה מהדורה באוסף מהלמן.

באוסף מהלמן גם מהדורה נוספת של ספר לשון למודים, קושטנטינה ר״פ (1519), אף היא כוללת את שקל הקודש.

מהדורה נוספת: קושטנטינה(אצל אליעזר בן גרשון שונצינו, י״א בניסן ש״ב). עותק נוסף של מהדורה זו נכרך עם נשמת אדם לר׳ אהרון שמואל בן משה שלום. המחבר (1524-1440) היה מדקדק ופרשן. בשנת 1477 מונה לרבה של ליסבון, עיר הולדתו, אבל מאמציו למען גולי ספרד אילצו אותו לצאת לגלות. בזקנתו חי בקונסטנטינופול, שם נפטר. החוקרים אינם תמימי דעים אם הוא שחיבר את ״שקל הקודש״, מסכת קטנה על השירה. לדעת אחדים, המחבר הוא שלמה בן יעקב אלמולי, ואחרים טוענים כי המחבר הוא אכן דוד בן שלמה אבן יחיא, שכתב את החיבור עבור תלמידו וקרובו דוד בן יוסף אבן יחיא.

• דוד בן שלמה אבן יחיא.

משלי [עם] פירוש ספר משלי הנקרא קב ונקי [מאת ר׳ דוד ב״ר שלומה אבן יחיא…] (שלוניקי, דפוס דון יהודה לבית גדליה, רפ״ב). רכ-רמו, [9] ד׳.

נדפס יחד עם ספר תהלים עם פרוש הרד״ק, (להלן [28]), ומכאן מספור העמודים. :כרך בנפרד (אף שקיבל בבית הספרים אותה סיגנטורה כמו [28]). 9 הדפים ־אחרונים הוספו ממהדורה אחרת.

עם מדבקה של Jewish Cultural Reconstruction, וחותמת של בעלים קודמים בדף הראשון. הערות נוספו בגב השער.

• משה בן שם טוב אבן חביב.

מרפא לשון… דרכי נעם… הם שני חבורי׳… [קושטא, ר״ע]. [8] ד׳. כותרת. הדף האחרון הושלם בצילום.

בבית הספרים נמצאים גם שני עותקים של מהדורה אחרת: ויניציאה, דפוס דניאל במבירגי, ש״ו. [26] די.

• אברהם בן נסים חיון.

אמרות טהורות… להחכם… אברהם חיון בן… נסים חיון מלישבונה. [קושטא, ־ע״ח].²⁸ [ח] ד׳.

עותק נוסף באוסף מהלמן.

בבית הספרים גם עותק של מהדורת שלוניקי, בית אברהם בן מתתיה בת שבע, שנ״ו. כרוך עם הפרוש למגילת איכה לר׳ שמואל בן חביב די וידש.

• יוסף בן אברהם חיון.

ספר תהלים… עם פרוש הרב ר דוד קמחי… ועם פרוש הרב ר יוסף בן אברהם חיון… שלוניקי, דפוס דון יהודה לבית גדליה, רפ״ב. רט, רל־רלא, קלב-קלו [צ״ל קלח], [1],רכ-רמו, [9] ד׳.

7דפים [1], רכ-רמו, [9], כוללים את ספר משלי, לעיל [25], ־פוס ראשון.

דרך פעולתו של בית־הדין בסיאודד ריאל

כוחה של האינקויזיציה, נוסף על מקור סמכותה הכנסיתית והמדינית, נבע מארגונה. ומן המוסכמות הוא שזו ידעה לארגן את פעולתה למופת, וכך נראתה זרועה הארוכה בעיניהם של בני אותם דורות. היא צירפה לעצמה את הכוח והמסתורין, שבאו לה כמוסד כנסיתי, אל כל מה שניתן לה כמוסד מוציא לפועל מטעם המדינה, וכבעלת שתי סמכויות יצאה לפעול בשם שניהם. בשיטות פעולתה נטלה הן מן הכנסיה והן מן המדינה, והיא הקיפה בספרד של הימים ההם שטחי־חיים רבים וחלשה על כולם באמצעות ארגונה רב־הפעלים.

כידוע, פתחה האינקויזיציה הקסטיליאנית את דרכה בפעולה נגד האנוסים, שהאשימה אותם בהתיהדות או בשיבה אל היהדות, והיא סיימה את פעולתה בעשרים וארבעה שטחי־פעולה. שטח ראשון במעלה בכל ימי תולדותיה שלה הוא הפעולה נגד האנוסים היהודים השבים אל עמם ואל דתם, והדרך שבה אירגנה אותה האינקויזיציה היא ששימשה אותה לימים בשאר שטחי פעולתה.

במסגרת דיוננו זה בדעתנו לדון בדרך פעולתו של בית־הדין בסיאודד ריאל. וכבר ציינו שהיה מיסודו בית־הדין שעתיד היה לפעול בטולידו, ואף נמצא ששופטיו ופקידיו של אותו בית־דין פעלו בסיאודד ריאל כבטולידו. כשלעצמו הוא בבואה נאמנה לכל בית־דין במסגרת האינקויזיציה הלאומיודהספרדית. בשיטת עבודתו של בית־הדין שישב בתחילה בסיאודד ריאל ופעלו בטולידו, נדון בפרקים הבאים.

א. ראשיתה של החקירה האינקויזיטורית

משהחליטה הסופרימה ליסד את בית־דינה בסיאודד ריאל, כהכנה לפעולה בטולידו, נשלחו אליה אינקויזיטורים ומלוויהם. הללו הכריזו, כאמור, בכנסית סנטה מדיה על תקופת־חסד, שכל כוונתה היתד. לעודד אנוסים שיבואו להתודות לפגי בית־הדין על עוונות התיהדותם ולהודיע לו כל דבר הידוע להם על אנוסים אחרים שקיימו מצוות הדת היהודית. עם זאת נועדה תקופה זו לגביית עדויות של נוצרים על אנוסים שקיימו מצוות. על תקופת החסד הכריזו לאחר דרשת־הטפה, ואת ההכרזה אף נהגו כרגיל להדביקה על פתח הכנסיה הראשית והוכרז עליה גם במגרש העיר. בדרך־כלל חייבים אנו להבדיל בין קריאה כללית לקביעת תקופת־חסד לבין פקודה או הוראה אישית, או הזמנה אישית, שנמצא כמותן בתיקיהם של רבים מנאשמי סיאודד ריאל שנידונו בהעדרם מן המשפט או שנידונו לאחר מותם. הקריאה להופעתם של הנעדרים ממקומם נעשתה בכנסיה הפארוכיאלית אשר אליה נשתייכו, במגרש העיר וליד שער ביתם, והיא גם הודבקה בשערי הכנסיה ובשער ביתם.

בקריאה זו נאמר שדינם יהיה דין של מורדים, בכנסיה ובמלכות, ויצא לחיוב ורכושם יוחרם כדינם של כופרימ־בוגדים במדינה. בקריאה ליורשיהם של נפטרים שנתבעו לדין נאמר, שאם הללו לא יופיעו להגן על קרובם (אביהם, אמם, דודם, אחיהם וכיוצא בהם ביחסי־קרבה), יהיו נידונים לפי דין של מורדים. לי שיער, שהצו המובא בתיק משפטם של סנצ׳ו די סיאודד ואשתו מרי דיאם הוא הצו הכללי להופעה שניתן בתקופת־החסד. אך נראה שהנחתו זו בטעות יסודה. אמנם, הללו נידונו, כבורחים מפני האינקויזיציה, להסגרת דמויותיהם לזרוע החילונית, אבל אין לשכוח שראשיתם של המשפטים היתה ב־14 בנובמבר 1483, כלומד בתום תקופת־החסד, ורק אז ניתנו צוי־ההופעה האישיים. ואף־על־פי שהדעת נותנת שנמנו בצוים אלה גם ענינים הנוגעים לכלל האנוסים ולדרכם, הרי הצו בתיקם של מנצ׳ו די סיאודד ומרי דיאס אשתו הוא אישי לכל דבר. מסתבר שדמיון המעשים המנויים במשפטים הוא שהביא את לי לשער את השערתו. עיון במשפטיהם של האנוסים שנידונו בסיאודד ריאל הוא שיעמידנו על ההבדל שבין קריאה כללית לצו אישי ובין הופעתו של נאשם.

מיום שהוכרזה תקופת־החסד בסיאודד ריאל, ה־14 בספטמבר 1483, ועד לפתיחת המשפט הראשון, ה־14 בנובמבר 1483, עברו דורשים ימים, ונמצאנו למדים על שמירתה הקפדנית של תקופת 60 הימים שניתנו כתקופת־חסד. סיוע לקפדנות זו נמצא במשפטו של חואן די צ׳ינצ׳יליה, המכונה גם בשם חואן סוגה, חייט עני שהשתתף במלחמה בפורטוגל בשנת 1476. חואן די צ׳ינצ׳יליה איחר להופיע להתודות. הוא הודה על כך והצטדק שאמנם הופיע בזמן תקופת־החסד לפני האינקויזיטור, אלא שהלה דחה אותו בלך ושוב. ייתכן שהיה זוכה לכפרת עוונות כמו שזכו רבים מאנוסי סיאודד ריאל שהתודו בתקופות החסד, שכן היקף המצוות שקיים אינו רב ביחס, אבל על שום שאיחר באופן רשמי ולא התודה בזמן, נתבע לדין ודינו יצא לשריפה.