ארכיון יומי: 1 במאי 2016


הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

הקבלה בצפון אפריקה

חשיבות רבה נודעת להימצאותו של ספר הזוהר במארוקו. כידוע, לא היה עותק מלא של הספר בידי המדפיסים הראשונים באיטליה, והמגיה במנטובה (שי״ח, חלק א) מעיד כי ״לא נחה דעתנו עד שמצאנו העתקה אחרת ישנה באה מצפת״, והעתקה זו הביאו עמהם, ככל הנראה, עולי המערב במאה הט״ז. כך נולד זוהר חדש משום שבידי מקובלי מארוקו שעלו לצפת היו קונטרסים שחסרו במהדורות הזוהר של דפוסי מנטובה וקרימונה, ועריכת זוהר חדש נעשתה אפוא לאור החומר שהובא מצפון אפריקה. אף ר׳ שמעון אבן לביא, בפירושו לזוהר, מעמת כמה פעמים את גיירסת הדפוס עם נוסחאותיו שלו שמכתב־יד. כלום היה בידיו כתב־יד שהגיע עמו מספרד או שמא מצאהו במארוקו? כך או כך, חשוב הדבר ששמור עמו נוסח שונה לפעמים, העשוי לסייע בביקורת הטקסט. אף נזכור את עדותו של ר׳ אברהם אדרוטיאל הנזכר לעיל, שהוא טרח למצוא קטע מן הזוהר בפרשת יתרו שלא היה בידיו, עד שהגיע לספרייתו של הרב כלף. ובוודאי יש לייחס חשיבות רבה לעדותו של רבי משה בסולה, באמצע המאה הט׳יז, כי ״אנשי עיר פיס שהם מזמן קדמון, נמצאו אצלם ס״ה [= ספר הזוהר] ושאר ספרי קבלה שאין להם מציאות בשאר ארצות׳׳.

 סיוע חשוב לכך אפשר למצוא בהודעתו של אחד מגדולי מקובלי צפת במאה הט״ז, ר׳ משה קורדוברו, הכותב בשנת ש״ח: ״והועד אלינו שנמצא ספר הצנורות … ובעונותינו לא זכינו אליו, ואומרי׳ שהוא נמצא אצל אחינו שבמדינת פאס יצ״ו״. סביר להניח כי ה״אומרים״ היו מן העולים אשר הגיעו ארצה ממארוקו במאה הט״ז ותפסו מקום של כבוד בחייה הרוחניים והחברתיים של צפת. בפאס פעל גם מקובל בשם רבי יהודה חליווה (חלאווה), שנשכח במרוצת הדורות ורק בדורנו העלוהו מתהום הנשייה. פירושו לתורה עומד לצאת לאור בידי פרופ׳ מ׳ אידל. בכ״י ירושלים 8°3731, דף 205 א-ב, נרשמו ״כללים נחמדים מהר״י חליווא תנצב״ה ע״ד הקבלה״. חליווה עלה לארץ ישראל.

בספרים שונים, בעיקר בכתבי־יד, ניתן למצוא איזכור של שמות של אישים שחיו במאות הט״ו־הט״ז או לפני כן. על חלקם מצוין שהם מקובלים, ויש שהם מוסרים דבר סוד בנושא כלשהו. פרטים מועטים נותרו על חייהם, ועל כל פנים ניתן לדלות רשימה לא־קטנה של שמות, כגון: אברהם בן־מוחא, דוד אלשקר, דוד בן שמואל הלוי, חיים ביבאס, יחיא בן חמו, יעקב הלוי, יצחק אבטאן, יצחק קורייאט, יצחק קלדרון, יצחק קצב, ישעיה בקיש, כלף, מרדכי הסבעוני, מרדכי זיתון, ראובן בן יבגי, שלום זיתון, שלום ממנות ושלמה בן אברהם במאה הי״ז.

פעמים אפשר למצוא חוגים שהתרכזו בערים מסוימות, ובהם נטלו חלק מקובלים חשובים. למשל, במאה הט״ז וראשית הי׳׳ז פעל המרכז בדרעא, וכן חוגו של ר׳ משה אלבז. במאות הי׳׳ח והי׳׳ט פעלו מרכזים בתיטואן, תאפילאלת, מראכש, סאלי, פאס, מכנאס, מוגדור וכו'. אישים מרכזיים שסביבם פעלו חוגים, ופעמים אף יצרו רצף של כמה דורות, הם ר׳ יעקב מראג׳י, ר׳ אברהם אזולאי ור׳ יעקב פינטו, ר׳ יעקב גדליה, משפחת (א)בן צור, משפחת קורייאט, משפחת אביחצירא וכדומה. פעמים מתלווה תחושה של קבלת מסורת והמשכיות, ופעמים ידובר על יצירתיות. ויש ששתי אלה תלכנה שלובות זרוע. ואני רוצה להדגים זאת מדבריו של אחד המקובלים. ר׳ יצחק הכהן כותב, ״כי לא כתבתי ולא דברתי כי אם אחר עמל וטורח וקבלת חכמים״(גנות ביתן, עמי 98). או: ״והבן אם יש לך עינים לראות. והעירותיך בזה המקום. זהו סוד כפי מה שנתעורר לבי מן השמים לזה הפי׳ אע״פ שלא ראיתיו ולא שמעתי, והשם יכפר כי למענו אני עושה״(שם, עמי 112). אך גם שילוב: ״הרי לך ששה כוונות, שנים שקבלתי וארבעה כפי מה שנראה לי. והשי״ת יכפר כי למענו אני עושה, ליחדו אני רוצה״(שם, עמי 116).

כאמור, מרכז חשוב של מקובלים פעל בדרום מארוקו, בחבל דרעא. מחוז זה, שבו מצויים היו מיסטיקנים מוסלמים, המורביטון, שימש כר גם לפעילותם של מקובלים. י״מ טולידאנו וג׳ שלום כותבים אפוא על ״קן מקובלים״ שהיה בדרעא. לפי הפרטים הידועים כיום על המתרחש בחבל ארץ זה במאה הט״ז, יש להניח שהיה זה חוג בעל מסורת ארוכה. לא חסר עניין הוא סיפורו של ר׳ משה קורדובירו, והוא המקור ההיסטורי הראשון הקושר את התגלות ספר הזוהר לדרעא. חלק ממקובלי דרעא עלה לצפת במרוצת המאה הט״ז, ואף זכה לתפוס מקום חשוב בחייה הרוחניים המתחדשים של צפת. כך, למשל, מספר ר׳ שלומיל מדרעזניץ באגרתו:

ואח׳׳כ עולים הראשי ישיבות בית חכמים וחסידים גדולים ובעלי עבודה על הבימה. שם האחד הוא החכם מוהר״ר מסעוד סגי נהור, והוא מורי ורבי [ י], ידוע לכל ישראל רוב קדושתו ורוב בקיאותו. ושם הב׳, מהור׳׳ר שלמון מערבי יצ״ו, מפורסם הוא לעיני כל ישראל בחכמה ובענוה יתירה ובחסידות מופלאה וכו׳.

שני חכמים אלה באו ממארוקו ושניהם בקיאים היו בזוהר, בספרי קבלה ואף בכתבים שהיו ברשות רבי חיים ויטאל.

במהלך המאה השש־עשרה יונקת הקבלה במארוקו משני מקורות עיקריים: מקורות פנימיים ומקורות של מגורשי ספרד. לקראת סופה של המאה הט״ז הלכה וגברה ההשפעה של מקובלי צפת, וקשרים אלה הלכו והתהדקו אף יותר באמצעות שלוחי ארץ ישראל.

המגורשים מספרד שהגיעו למארוקו היו גורם בעל משקל בקרב יהדות זו. היו בהם מקובלים גדולים וידועי שם (אמנם ר״ש לביא ור״י אלאשקר היו צעירים בזמן הגירוש), שהיו עשויים להזרים דם חדש, ואולי גם להנחיל מסורת חדשה. מאלה ייזכרו שמותיהם של: ר׳ שמעון בן לביא, ר׳ אברהם סבע, ר׳ יהודה חייט, ר׳ יוסף אלאשקר ור׳ משה בן צור ״ממגורשי קשטיליא״. אמנם, לבד משני האחרונים, ובמיוחד האחרון שהיה אבי משפחת בן צור הנודעת, שהיכתה שורשים עמוקים במארוקו, הרי שלושת הראשונים לא תקעו בה יתדות אהליהם, ויצאו הימנה בשלב מסוים. אף על פי כן הם הצליחו להטביע בה חותמם, במידה זו או אחרת.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצ"ל

 רבי יצחק קאלאמארושדרים

כלולות ״בית אל״ שנת ה׳ תרט״ו(1855)

שד'ר דירן היה בעיר צפרו בחדש טבת תרט״ו והזכיר בסתם בקבלת הכסף לרבי חיים אליהו אביטבול ״שד׳ר מעיה״ק ירושלים״ בשנת תרט״ו והוא היה שדר של בית אל  ואח״כ היה שד'ר לעיה״ק חברון ת״ו בשנת תרט״ו הרחבת לי לפ״ק, הוא ז״ל נפטר ביום הכפורים תרמ״ד(1884), ובכל המקורות כתוב שיצא למרוקו בשנת תרט״ז, והאמת שהיה בעיר צפרו בטבת תרט״ו.

ב״ה

מאי החמי השד'ר מעיר הקדש ירושלם תובב״א, איך קבלתי מיד יד'ן החכם השלם והכולל כמהר״ר ר׳ חיים אליהו בוטבול מקופת ״ויברך דוד״ ומקופת ״ירושלם״ תובב״א. ומקופת רחל אמנו ויע״א, ונם מהקדש. שיש בידו סך הכל שמנה וששים מתקלים, ובאו לידי ורשותי הסך הנז' במושלם.

ישא ברכה מאת ה': ויאריך ימים ושנים. לעבודתו יתברך שמו ומלא ברכת ה' כה דברי הצעיר שד'ר מעיר הקו׳ ירו' תובב״א, והיה זה ביום עשרים לחדש טבת שנת בצר הרחבת לי לפ״ק

ושלום ע״ה יצחק קאלאמארו

רבי ברוך פינטו

לשיפוץ בתי כנסת בירושלים

ר׳ יוסף נסים בורלא ורבי ברוך פינטו

שלוחי כולל הספרדים

 ה׳ תרי״ז ותרי״ט(1859 – 1857)

 שלוחי כולל ירושלים

האי זוגא דרבנן השדרי״ם הנ״ל, ידועים ומפורסמים ובספרי השדרי״ם למניהם מהוללים ומשובחים מפי שולחיהם. הראשון ראב״ד, ויפה אף נעים נעים זמירות ישראל מעורר הלבבות ומעורר הרחמים, פה מפיק מרגליות דורש כתרי אותיות והיה שליח גם למוסד ״בתי מחסה״ ועל השני מסופר עליו כשעבר השד״ר מוה׳ ברוך פינטו זצ״ל במערב שהוא היה מפורסם בחוכמתו, אמר שראה ב׳ מעיינים, גדולים במערב אחד, מוה״ר יעקב אבטאן במראקס (נפטר שנת תרל״ג) וא׳ מוה׳ שאול אבן דנאן(נפטר תרל״א)״.

שליח זה השני יצא בראשונה בשביל שיפוץ בתי כנסיות, והיה איפוא צעיר בגיל 20 כמצויין בשטר השליחות, ונודע כאחד הדיינים המפורסמים, ובשליחותו הראשונה תרי״ז נעלב בכמה מיני בזיונות ראה הלאה במסמך הכוללות

בנו'

יקר מחכמה ומכבוד איש אמונות רב ברבות. לנו לעינים. והוד' ידו נטויה לכונן את ירושלים הדר הוא מעלת הגביר החכם המרומם אור יומם רצוי אוהב התורה ולומדיה כמהר' אהרן אילבאז הנגיד מצפת נרו׳ יאיר לעד לעולם ובריא אולם בירא׳

אחרי עתרת החיים והשלום אנן דמסגינן בשלימותא ותפלתינו קבע אל מול פני הקדש כתל המערבי למען יחי הוד' לנצח אך׳ שמח שקט ובוטח ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח ברב הונים ותפארת בנים כירא: אותותינו אלה אנן בדידן חכמי ורבני עיה״ק ירושלים ת״ו באנו בשורותים אלו לצוות להאי רחימו דנפשין שדר לן ציר אמונים ברוך מבנים דין הוא הדר פתח הסמדר יושב אהלים ושקדן בתורה מע' החכם השלם והכולל להודות ולהלל ממשפחת רם כמוה״ר ברוך פינטו נרו׳ שליח מצוה דכוללות ארבע בתי כנסיות שבירושלים ת״ו הוא ההולך קדמת אשור וברוך מפיו יקרא את כל התלאה אשר מצאתנו מריבוי החובות אשר נעשו בבנינם כידוע, וידענו כי מטיבותיה דרומי חפץ חסד ומרבה להטיב מלבד כי יעמוד לימינו להפיץ ולהדיח מעליו כל מין מערער אשר יעמדו עליו אלא אדרבא לעתרו ולתומבו ולסעדו בבל הבא מידו ולמלא את ידו נדבה חדשה במדה גדושה ולצות עליו לכל אהוביו וריעיו וכגון דא מצוה רבה יען הנדבה הזאת היא יקרת הערך לפאר ולרומם את בית אלדי'נו. והסומך בידו עליו תנא ברכת טוב סמוך לבו לא יירא, והמערער ועומד לנגדו וגורם לו נזק יחוש לעצמו. כי בן עליה דמר קא סמכינן לצוותו ולאמץ את כחו יען רך הלבב ולא ניסה באלה. אולם חיליה לאורייתא ומרתחא ליה וכתר' שם טוב עולה. בטחנו כי ימצא חן וכבוד בעיני רומ' ובעיני כל הדורש טוב על עיר הקדש ירושלים תובב״א ושוט׳ יסגא הלכד׳ המעתירים בעדו תמיד ודושט״ו כנהר׳ וכנאה׳ החותמים פעה״ק ירושלים ת״ו בחי תמוז הת'ר טו'ב ש׳ ברכת ה׳ היא תעשיר לפ״ג ושלום

דא גושפנקא      דחתימנא ביה אני הראשון לציון חיים נסים אבועלפייא ס"ט

שמואל יהודה ארוואץ – דוד אברהם קארייו – רפאל מאיר פאניזיל – חיים משה פיזאנטי

מרדכי אליעזר סוזין – חיים דוד חזן 

זאב וילנאי- היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ

 

הרב יעקב משה טולידאנו 1בחברון התיישב במחצית המאה התשע עשרה, רבי יהודה בן רבי שמואל ביבאש, יליד ג'יברלטאר בן משפחה שמוצאה ממרוקו, מהעיר סאלי, עירו של רבי חיים בן עטר, רבי יהודה ביבאש שהיה מחולמי ציון הראשונים, נדד בקהילות שונות וישב בקורפו על כסר הרבנות. בסוף ימיו עלה לארץ, בשנת 1852, ובחר למושבו את עיר האבות והתיישב ברובע היהודי סמוך למערת המכפלה.

בטרם עלייתו אליה עזר לאחד משלוחיה לייסד בקורפו קופת " מגן אבות " ומהכנסותיה, לקנות בעיר האבות נכס על שם קהלת קודש קורפו.

הוא הביא לחברון את ספריתו הגדולה ואמר להקדיש זמנו לתורה. מקץ חודשים נפטר, בשעה שדרש בבית המדרש : " כי כמעט הייתה מיתתו מיתת נשיקה ממש, כי בהיותו מדבר בדת ומוציא מפיו רזין עלאין, נתעלף והלך לבית עולמו ". הישיבה בחברון שהייתה סמוכה לבית הכנסת אברהם אבינו, נקראה על שמו. ביבאש היה מורו הרוחני של רבי יהודה אלקלעי, ממבשרי ציון הראשונים.

עולים מערביים לא רק התיישבו בעריה הקדושות של הארץ, שבהן היה קיים יישוב יהודי מדורות, אלא באו גם לערים שבהן היו יהודים בודדים. ידיעת השפה הערבית ואורח חייהם הדומים בהרבה לאלה של הערבים, עזרו למערביים בהסתגלותם המהירה לסביבה החדשה. הם עסקו בעיקר במלאכה, במסחר ובחנוונות ברחובות היהודים ובשווקים הערבים. מהם עסקו ברוכלות והסתובבו בכפרים הערבים כל ימות השבוע וחזרו לשבת אל בתיהם.

יהודים מערביים היו חלוצי המתיישבים ביפו, בראשית המאה התשע עשרה ואחרי כן היו בין בוני תל אביב בראשית המאה העשרים. בבוא המערבים הראשונים ליפו, בשנת תקצ"ח – 1838 – בקירוב, העיר הייתה עוד מוקפת חומה ורוב תושביה מוסלמים.

הם התיישבו בסמטאות הסמוכות אל הנמל, סביב בית כנסת ואכסניה שהוקמו לפני בואם לצרכי העולים בדרכם אל ירושלים. ברשימת היהודים תושבי יפו שהוגשה למונטיפיורי בשנת תקצ"ט – 1839 -, נזכרים מערבים יוצאי הערים מראכש, סאלי, אורן ( ווהראן ) ואלג'יר, בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים זעירים.

מבין העולים מצפון אפריקה שהתיישבו ביפו צמחו בשנים הבאות משפחות מפרסמות כמו : מויאל ( אבי המשפחה בא מהעיר רבאט ). שלוש ( אבי המשפחה בא מאוראן. אחד מבניו אהרן שלוש, פעל רבות להרחבת היישוב ביפו וביוזמתו נבנתה השכונה הנקראת על שמו – שכונת אהרן, בגבול נוה שלום.

ועל מצבתו חקקו : " ארץ המערב ילדתהו וארץ הצבי גדלתהו, הוי נא אמרה העיר יפו כי אבדתהו…שממה ומשמה העיר יפו הייתה לפניו, ולהחיותה הקריב עתו ומאודו ויאיר לה פניו " גם בנו יוסף אליהו המשיך בעסקנות כאביו והיה ממייסדי תל אביב ומעסקניה החשובים

מערבי אחר ביפו שהקים ביזמתו שכונה קטנה הוא משה אשולין, הנקראת על שמו – אהל משה, והיא בקצה השכונה הוותיקה נווה צדק. סמוך לה השכונה מחנה יוסף, הנקראת על שמו של הרב יוסף ארוואץ, שפעל ביפו וישב על כסר הרבנות בקרב עדתו.

מערבים היו חלוצי המתיישבים בעיר חיפה, בשנת 1830 כשהיא הייתה עיירה קטנה ומוקפת חומה ולה נמל זעיר. העולים התיישבו בפינתה הדרומית באותה שכונה שנקראת מאז בערבית : חרת אליהוד – רחוב היהודים, והייתה מרכז חייהם במשך דורות אחדים.

במפקד שהוגש לשר מונטיפיורי בשנת 1839, היו בחיפה 120 ספרדים ורובם יוצאי אפריקה הצפונית. מהם 11 יוצאי העיר אוראן, 4 – מרבאט, 1 – מאלג'יר ו 1 – מתלמסן. רבים היו רוכלים בכפרים אשר בסביבה. במפקד אחר משנת 1875 שהוגש למונטיפיורי נזכרים גם יוצאי מרוקו מהעיר תיטואן, בחוף הים התיכון.

מרבניה הראשונים בחיפה היה אברהם כלפון שבא מטבריה, אחרי מותו, מסיבת כבודו הרב, נקבר בצד קברו שך רבי אבדימי דמן חיפא, מחכמי התלמוד, " הצדיק " של יהודי חיפה. מערבים התיישבו גם בעכו השכנה, ובצדיון יותר צפונה, בימינו עיירה בתחום מדינת לבנון.

עדה גדולה של מערביים קיימת בטבריה ובניה השתכנו בה מלפני דורות רבים. רבי מערבי נודע היה רבי רפאל אוחנה, יליד מכנאס, שעלה לארץ והתיישב בטבריה בשנת 1865. בה כתב חיבוריו השונים וגם ספר " טובת מראה " – סובב הולך למאמרי פנת יקרתי קריה עליזה…זו טבריה חמדה גנוזה " שיצא לאור בשנת 1897.

הוא מתייחס אל רבי סלימאן אוחנה הנזכר, שהיה מגורי האר"י בצפת. משפחה מערבית אחרת בטבריה היא טולידאנו, אבי המשפחה עלה לארץ בשנת 1862 מהעיר מכנאס. אחד מבניה היה רבי יעקב משה טולידאנו, חוקר וסופר. מחיבוריו החשובים הוא ספרו " נר המערב " על תולדות יהודי מרוקו. היה רב ראשי בתל אביב יפו וזכה להיות גם שר הדתות בישראל.

ברשימה של יהודי צפת שהוגשה למשה מונטיפיורי, בשנת 1839 מובאים 62 ילידי אוראן, 40 מאלג'יר, 3 –  ממראכש ו2- מפאס. הם באו אליה בשנים 1820 – 1830. רובם היו עניים ויש מהם שהיו עוסקים בעבודה שכירה, במלאכה וברוכלות בכפרים הערבים. משפחה צפון אפריקאית מפורסמת בצפת הייתה משפחת עבו שאביה רבי שמואל, היה יליד אלג'יר, ושימש שנים רבות, גם בזכות נתינותו הצרפתית, כקונסול צרפת בכל הגליל והשפעתו הייתה רבה גם על הערבים. אחרי מותו בשנת 1879, מלא את מקומו בנו יעקב חי, שהגיש עזרה רבה למייסדי המושבות הראשונות בגליל העליון. מסיבת חשיבות משפחה זו ומעשיה לטובת מירון השכנה, הונהג המנהג להוציא מביתה הפרטי את ספר התורה, בעת העליה ההמונית אל ההילולה הגדולה על קבר רבי שמעון בר יוחאי, בליל ל"ג בעומר, מדי שנה בשנה עד עצם היום הזה. ספר תורה זה שמור בבית הכנסת על שם רבי בנאה, הקבור בתוכו, שמתפלליו היו בעיקרם מערביים.

במירון הקדושה התגוררו משפחות אחדות של יוצאות מרוקו. אחד מחלוצי המתיישבים במושבות הגליל העליון מספר בשנת 1892 : " במירון נמצאים אחדים מאחינו המערביים, לאמר יהודי מאראקא, אבל אינם עובדי אדמה, כי אם בעלי מלאכה שונים "

בתקופה מאוחרת יותר מספר אותו תושב הגליל העליון על כפר מירון שהיה בחציו שייך לספרדים, " ומצאתי שם משפחות אחדות מיהודי מרוקו שעבדו שם גני ירקות בנחל על ידי מירון "

בעיירה שפרעם, בסביבות חיפה בירכתי הגליל התחתון, התיישבו מערבים והצטרפו אל קהילתה היהודית הקטנה. אמנם ברשימת שמות יהודיה, שהוגשה למונטיפיורי בשנת 1839, אין זכר למערבים. בשנת 1856 עבר בעיירה זו תייר אנגלי והוא מספר גם על תושביה היהודים שעוסקים בעבודת אדמה ולהם רכוש בכפרים בסביבה.

הקונסול הבריטי בחיפה שליווה את התייר במסעו מספר שהם היו יוצאי אלג'יר, ברובם שהגרו אליה לפני מאות בשנים מצפון אפריקה, אל ארצם הם. חברי המשלחת הבריטית " פאלסטיין אקספלוריישן פאונד , שהתקינו את המפה הגדולה של הארץ, שהו בשפרעם בשנת 1875 והם מספרים על שלושים משפחות של יהודי מרוקו שבאו אליה בשנת 1850. הם עסקו בחקלאות וכך היה גם בשנת 1867, אולם עכשיו המושבה בטלה.

סוף הפרק

Le Mossad – Michel knafo

Le Maroc – le Pays et le Peuple

Résumé historique

Le Maroc, situé au nord-ouest du continent africain, constitue depuis des siècles l'extrême Occident de la conquête arabe, entamée par le grand guerrier musulman Moussa ibn Noussir né à la Mecque vers 640 et qui devait s'étendre à la plus grande partie du monde connu.

Le Maroc devait servir de rampe de lancement pour la conquête arabe de l'Espagne, sur le continent européen. Au cours de cette période de conquête, les cultures et les modes de vie de trois continents: l'Asie, l'Afrique et l'Europe devaient se rencontrer ici et s'influencer réciproquement,.

Le Maroc qui était le plus proche de l'Europe – distante de 40 km seulement – devait donc être la base où devaient être concentrées les réserves matérielles et spirituelles pour la confrontation sur l'hégémonie politique et religieuse sur le monde connu de l'époque.

La conquête de l'Espagne et d'une partie de l'Europe chrétienne à partir du Maroc devait être le dernier stade de l'expansion de l'islam dans cette région. Après des siècles d'isolement et d'indépendance farouche, le Maroc s'était peu à peu ouvert à l'influence européenne, à partir du milieu du XIXème siècle. Deux ans avant la Grande Guerre, en 1912, la France et l'Espagne se partageaient le pays et y établissaient leur protectorat.

Le Maroc d'aujourd'hui, à l'instar des autres pays de l'Afrique du Nord, est un pays marqué par l'influence des Français et des Espagnols qui l'ont dominé pendant plusieurs décades. Qui veut connaître sa véritable nature doit remonter beaucoup plus loin dans l'histoire.

L'actuel roi du Maroc, Mohammed VI de la dynastie alaouite, est le fils d'Hassan II, lui-même fils de Mohammed V qui recouvra en 1956 l'indépendance de son pays après le départ des deux puissances coloniales

 Geographie

Le Maroc d'aujourd'hui s'étend sur une superficie de 710,650 kilomètres carrés. Ses frontières sont limitées au nord par la mer Méditerranée, l'Atlantique à l'ouest l'Algérie à l'est et le Sahara au sud. La longueur des frontières terrestres du pays est de 2,002 kilomètres et ses côtes s'allongent sur 1,835 kilomètres. La chaîne montagneuse du Moyen-Atlas traverse le pays de l'est à l'ouest. Au nord se trouvent les montagnes du Rif et au sud l'Anti-Atlas et le Haut Atlas.

Economie

L'agriculture est à la base de l'économie marocaine. Si en 1963, 75% des 10,5 millions d'habitants vivaient de l'agriculture, cette proportion est descendue aujourd'hui à 40% alors que la population est de 32 millions. Le taux de croissance annuel de la population est de 2.1%.

Les principales cultures sont l'orge et le blé et ensuite les fruits, agrumes, oliveraies, vigne. Au sud du pays pousse l'arganier qui donne une excellente huile. Il faut y ajouter les légumes et le coton ainsi que l'élevage de vaches, moutons, chèvres, chevaux, ânes, et chameaux. La pêche aussi occupe une grande place, principalement la sardine, le thon et les crustacés. Le port de Safi est le plus grand port sardinier du monde.

La forêt couvre 3,8 millions d'hectares et fait vivre 20% de la population. Le principal produit de la forêt: le liège, destine à l'exportation. Les mines constituent après l'agriculture la plus grande richesse du pays, principalement les phosphates, mais aussi le charbon, le fer, le manganèse, l'anthracite, le plomb et un peu de pétrole.

Population

Essentiellement des Arabes musulmans et des Berbères. Sur une population globale de 32,000,000 on compte aujourd'hui quelques 2,500 juifs et quelques 4,000 Européens.

Grandes villes

Casablanca, la grande métropole avec 3,200,000 habitants. Rabat, la capitale avec 1,500,000 d'habitants.

Safi, 845,000; Agadir, 780,000. Marrakech, la capitale du sud avec près d'un million d'habitants. Fès, 1,000,000; Tanger, 554,000; Tétouan, 856,000; Oujda, 962,000; Meknès, 750,000.

Langue, religion, monnaie

L'arabe classique est langue officielle; la langue vernaculaire est l'arabe dialectal. Dans le commerce on utilise surtout le français et l'espagnol. Le berbère sous ses différentes formes est répandu dans les montagnes. L'islam sunnite est la religion de l'Etat. La liberté de culte est garantie aux autres religions.

La monnaie locale est le Dirham qui a remplacé, après l'indépendance, le franc et la peseta. 10 dirhams valent un dollar environ.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר