מורשת יהדות מרוקו

האיש המסתורי

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

בפרק זה אספר על דמות שנויה במחלוקת. בשמו של האיש לא אנקוב. קוראים בני המקום, יודעים או יידעו במי מדובר. נקרא לו סגינהור. האיש ערירי ללא אישה ומעולם לא התחתן, אין לו קרובים או חברים, ואולי גם לא ידידים. מעולם לא עבר איש את מפתן חדרו החשוך.

 נשים שכנות סקרניות שהעיזו להציץ, מעולם לא עשו זאת שנית, בעקבות ריח של טחב וכו'…איש מסתורי מאוד היה הסגינהור. בעיני נשים ובנות במקום, נקשרו לו אגדות שונות. הרבה מהן פחדו ונזהרו מלשונו העוקצנית ומכוחו המאגי, כוחו זה בא מהילת המסתורין שהצליח לרקום סביבו, מעולם לא סיפר על עצמו דבר.

מחייו הפרטיים, על מעשיו ומחדליו, אם בכלל היו כאלה. מה שחשב או ראה צורך לומר גמגם את זה לעצמו, ואם משיהו ניסה לקלוט משהוא מהגמגומים, העלה חרס בידו. גם שכניו הקרובים לא פענחו את גניחותיו, וויכוחיו הקולניים עם עצמו, אם עם כוחות אחרים שלא מעלמא הדין.

כפי שהאמינו הרבה מדלת העם, ובמיוחד הנשים. הרבה נשים שנזקקו לשירותיו, עשו זאת באמונה עיוורת. כי מסביבו נוצר המיתוס שבכוחו לרפא ילדים ותינוקות, אמהות רבות האמינו שהוא רופא הילדים הטוב ביותר.

לאם צעירה שבנה או ביתה, הקטנים חלו, יעצה לה שכינתה שתקרא " לסגינהור שיקרא לה בשמן ". וכך נוספה לקוחה למאות שטופלו בשיטתו אפופת המסתורין של רבי " סגינהור ". ומה לא עושה אימא צעירה כדי שעוללה יהיה בריא ? וכל זה כאמור בתקופה של טרום הפניצילין, וכל מיני חיסונים ותרופות חדשות הנהוגות בימינו.

האיש היה מגיע לביתה של אם הילד החולה ומתיישב לו, קודם מבקש משהו לעצמו מעין כוס תה או מים קרים וכדומה. מוסיף קצת ריטונים ושם על תלאות הדרך והחום הכבד או הקור, הכל בהתאם לעונה, ובכלל לטלטל אדם בגילו אין זה קל.

רק אז התפנה לשאול על החולה עצמו, ומתחיל בטכס של שפיכת השמן לתוך צלוחית המים לשם קביעת " הדיאגנוזה ". היה יוצק כוס מים לתוך צלחת עמוקה, לוקח בידו בקבוק שמן, שופך ממנו כמה פעמים קילוחים קצרים ודקים, מחכה שניות מספר עד שינוח לו השמן על המים, ואחר כך מרכז " מבטו " לעבר הקערה, מצרף אל כל המידע שקיבל לפני כן מהאם על מחלת ילדה.

ולאחר כמה גמגומים בלתי מובנים, מתחיל לדבר: ילדך נפגע מעין הרע, למה השארת את ביתך לבדה ביום פלוני אלמוני ובמקום מסוכן, או שפכת מים חמים על שדים ששחקו באותה עת. בעצם אלה היו סוגי הקביעות הסטנדרטיות שלו, ואת כל זה כמובן הוא רואה בצלוחית המים והשמן.

והאם המבוהלת והחרדה לשלום פרי בטנה, מבקשת ממנו שישתדל למענה. והוא : חלילה לו להראות את עצמו כאדם הפונה אל רהבים ושטי כזב. אלא, תולה הוא הכל בזכות אבותיו, ונותן מרשמים בעל פה, בחלקם לקטר בשמים כדי לגרש רוחות רעים. ושפיכת שמן במקום מסוים לרצות את השדים.

אבל כאמור את הברכות ומילוי הבקשות של האם, יתלה בזכות אבותיו. ואכן האיש הנו נצר למשפחת רבנים ידועי שם. ואם זה יעזור והחולה יבריא בע"ה, אזי יש לו למיודענו תנאים, העל לפי יכולת המשפחה ומצבה הפיננסי.

מעכשיו האם תתחייב לתת למיודענו סכום קבוע מידי חודש בחודשו עד גיל הבר מצוה ומעבר לזה, ברוב המקרים הסכום אינו גדול, כמעט סמלי אך הוא לו ויתר. וערות אמהות רבות שילמו דמי לא ירחץ למיודענו, והוא הקפיד לפקוד כל אחת מהאמהות הללו במועד המיוחל, בדיוק ביום בו נגמר החודש.

וכשהוא מופיע קולו הולך לפניו, קול עבה ומחוספס : הנה אני באתי ! לא פעם תלחש אם לבנה או לבתה, לומר שאמה לא בבית. אך אל דאגה, אצל סרבניות כאלה הוא יופיע ביום שישי, יום בו כל הנשים היהודיות עוסקות במלאכת ההכנות לשבת.

בצעדיו הכבדים ימשיך הלאה בית אחר בית, רחוב אחר רחוב, חדש וישן גם יחד. בעקשנות ובהתמדה ימשיך לגבות את חובותיו, ודומני שלא נמצאה אם אחת שיכלה לעמוד בסירובה לשלם, מול עקשנותו וטרדנותו של האיש.

ואם בכל זאת נמצאה אחת כזאת שמצבה הכספי לא איפשר לה, היא תזכה ממנו באמירות ומשלים המביעים בוז. למשל : קשה לקבל קש מהבית של פרות. או זה מכבר אמרו לי שבביתכם אוכלים שלושה בצלחת שטוחה וארבעה בעמוקה, בקיצור מלחכי פינכה. כאמור פתגמים כאלה באים להביע את מורת רוחו מקמצנותם של דיירי הבית, ואף על פי כן ינסה מזלו שוב ושוב. 

על פזרנותו של האיש אי שלא ידע ולא שמע, ולא נודע אי פעם שפרט כסף להוצאה כלשהי. לא היה סוחר או בעל מכולת שהעיד שקנה ממנו דבר, כזה היה האיש. עמל קשה לשם השגת הכסף, והקפיד מאוד שלא להוציאו. אצל המנויים שלו השיג כל מחסור באוכל, לבוש וכדומה, מלבד זאת, הוא זכר את כל האזכרות שהיו בעיר, ופקד אותן אחת לאחת.

במיוחד אצל אלה שציינו את הערב בארוחה דשנה. תמיד ידע לתפוס לו מקום בתחילת השולחן, קרא כמה פרקים באדרא זוטא בעל פה, וגם הקפיד לתקן אחרים שטעו. הוא תמיד רצה יותר ממה שיכלו לספק לו. את צערם של אחרים מעולם לא ראה במו עיניו, ואוזנו תמיד אטומה לשמע הסבר הגיוני.

ובכל מקום כזה תמיד מצא לנכון לשבת במקום השמור לרבנים ולמכובדים, שגם הם לא אהבוהו, אם כי התייחסו אליו בסבלנות, כחלק מתופעה מקומית שצריך להשלים עמה. עניי וקבצני העיר לא אהבוהו, הם התגרו בו שאלות כגון : איפה אתה שם את כל הכסף שלקחת וגזלת מאיתנו ? אנחנו קבצנים למחייתנו ואתה למי אתה נותן את הכסף ? הוא לא היה עונה, והתייחס בביטול לכל טענותיהם.

ואכן כסף רב צבר האיש. תעלומה עוד יותר גדולה הייתה. מה עושה האיש בלילות בודד בחדרו. איש לא ידע מה מצב ניקיונו, קירותיו ומה צבעם. מיותר לציין שעל הכסף אין מה לדבר, אם בכל זאת מישהו העז לשאול בבדיחות הדעת אולי רבי, יגיד בכל זאת מה עושה הכסף ? יקבל תשובה חמקנית שאינה אומרת דבר, חיוך אירוני מצודד, וגמגום המגביר את המסתורין, זוג עיניים בוהות שתבען השני דהה מזמן, וכשמבטו מופנה לעבר קול המדבר אליו, אזי אזי חשק לשאול יותר. 

והנה בשלהי שנות הצנע, ערב מלחמת העולם השנייה, נמצא בכל זאת מישהו שהעז יותר להאיר את החשכה הנצחית בחדרו, ובין הקירות המקופלים וריח הטחב עתיק היומין, הגנב מצא את האוצר ! זה היה אוצר ממש, סלים גדולים מלאים מטבעות עד אפס מקום. מיון של המטבעות היה מושלם הגנב נדהם. הוא פשוט החליט שהעסק יותר מדי גדול בשבילו, אין לו כוח להרים לבד, הזמן קצר והמלאכה מרובה. הגנב צריך היה להחליט ומהר, ביקש ומצא מיד שותף לדבר העבירה.

מיודענו התגלה כאדם בעל חוש כלכלי בריא, רובו של האוצר היה ממטבעות שזה מזמן יצאו מן המחזור. אך אל דאגה ערכו המתכתי של הכסף הזה עלה לאין שיעור על ערכו הריאלי, כלומר, מטבע של חמישה פראנק מכסף טהור, היה שווה פי כמה  מהמטבע החדש. לגנבים הייתה מלאכה לא קלה, איך להעביר את המטען מול עיניהם הפקוחות של השכנים, וביתם לא כל כך קרוב. כנראה הם החליטו להתמודד עם הסל הגדול, אם כבר אז כבר, ורק שכחו שלכסף יש צליל. ושניהם התנדנדו אנא ואנא עם הסל.

מעידה קטנה במדרגות, והסל הפך את המדרגות לסולם מוזיקאלי שהעיר את השכנים, ומשם המשך הסיפור פשוט. המשטרה, המאסר והמשפט שהסתיים במאסר של כמה שנים. כזה היה סיפורם של הגנבים, לאחר שריצו את עונשם, גזרו על עצמם גלות מרצון, כי אוי לו לאדם שקלונו התגלה לעין כל.

וכי מי יכול לעמוד מול אלפי מבטים שאינם אוהבים חמסנים, גנבים וגזלנים למיניהם. אחד כזה שהתהלך בין היהודים במללאח מצא את עצמו מנודה ללא הכרזה, כולם סרו מדרכו. והוא הרגיש בבחינת " סורו סורו טמא אל תגעו ", ואם אחד כזה שמעד, שילם ונשאר, צריך באמת להיות משהו מיוחד, כדי שיתחיל הכל מחדש. מעטים היו כאלה, ולאו דווקא בעבירות פליליות כגון הנ"ל. מצבם של עברייני המוסר חמור פי כמה מאלה שהזכרתי. השמועה מתפשטת במהירות הבזק, ואם אמנם לא מורים עליו באצבע ברחוב, שה לו לאותו אדם שלא לחוש במבטים שאין בהם הסבר פנים מאיר.

מר זקני הרה״ג ר׳ אהרן סודרי זצ״ל חיבר למעלה משלושים שירים, רוב השירים נדפסו בספר ״ישמח ישראל״, ויתר השירים מודפסים כאן לראשונה.

שיר סי׳ אהרן חזק — לחן יה שוכן רומה

אליך אשא עיני בתפילה, חטאתי תשא, אל תבט עולה זימה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

הבט ורחם שוכן עליה, שלח מנחם לבת צביה תמה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

ראה כי עיני דלפה לחיה, מהר ענני ותעדה חלייה נזמה.

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

נגיל בחסדך עיני צופיה, בנוה כבודך יזרח והיה שמה נומה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

חזק עדתך, הבת עניה, תשוב לביתך, היפיפיה רמה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

זכור אב עקד, בהר מוריה, בן אשר נפקד, אחרי חיה כמה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

קדוש ישראל, רב עליליה, יגל אריאל, ותעוז קריה הומה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

סי׳ אהרון אסודרי חזק שיר (לחן אמוני)

אל קוני, אריך בקול, חונני, הושיעני.

 הושיעני, מיד אויב עינני, רחמני.

 רחמני, מיקוד יגון, פדני נהלני.

נהלני, מבין אויב, שם אני, אספני.

אספני, לעיר קודשך, קבצני, סעדני.

סעדני, שעה שיחי, והגיוני, ותרצני.

ותרצני, מחה פשעי, וזדוני, דגלני.

 דגלני הרם ראשי, וקרני ראה עוניי.

ראה עוניי, אשר חינם, הכוני, יראוני.

יראוני, על בדמותם העלני, חזקני.

 חזקני, צורי לעובדך, הדריכני, שמחני.

מסורות אלה, שזהות מחבריהן ומקורם נתעלמו ברובם עם השנים, נתקדשו בידי יושבי המקום, נשמרו ונעתקו על ידיהם, יוחסו לעיתים למקובלי דרעה באופן כללי או למקובלים מסוימים בה באופן פרטי. ייחוס מסורות אלה למקובלי דרעה אינו בא ללמד על חיבורן שם, אלא על השתמרותן ומציאותן שם, בדומה לדברי רבי משה קורדובירו על הזוהר : עיקר מציאותו שם ומשם נתפשט אלינו.

בקבוצה השניה – כתבי יד קבליים שנתחברו בידי מקובלי דרעה מראשית המאה ה-16, העומדים בסימן קבלת הצירופים. עם קבוצה זו נמנים החיבורים שבחלקו הראשון של " מאור ושמש ", " ספר המלכות " לרבי דוד הלוי " מעינות החכמה " לרבי מרדכי בוזאגלו, וכן חיבוריהם של רבי מוסא בן מחפוטא ואברהם בן מסעוד אסקירה בעל " גנזי מלך ".

בבירור הזיקה שבין מחברים אלה, דומה כי רבי דוד הלוי למד בדרעה עם רבי מוסא בן מחפוטא, שנותרו ממנו בידינו ראשית של שיר קבלי, המצוי בקובץ של, חידושים וליקוטי דינים, רשימות היסטוריות, פיוטים, סגולות ורשימות משפחתיות – שערך רבי רפאל בן שלמה אבן צור, אב דבית דין בפאס.בדף 272 של הקובץ מצוי שיר, שבכותרתו מצוין " שלש עשרה עיקרי יסוד תורתנו בדרך משל ומליצה להחכם החסיד ועניו המקובל רבי מוסא אבן מחפוטא זצ"ל.

בן נאיים וטולידאנו ציינו, שבן מחפוטא היה מחכמי פאס, חי סביב שנת ש"ל – 1570, ונזכר בדברי רבי משה אסולין מפאס. יעקב משה טולידאנו מציין כי תלמידו של רבי דוד אולי אף של בן מחפוטא היה רבי מרדכי בוזאגלו בעל " מעינות חכמה ", וקרוב לודאי שרבי אברהם בן רבי מסעוד אסקירא בעל פירוש " גנזי המלך " על " ספר המלכות " נמנה אף הוא עם חוג זה.

כתבי היד.

כתב יד ששון – כתב יד זה שנתחבר בדרעה במאה ה-16, הוא פירוש על התפילות ועל פי תוכנו הוא אנתולוגיה של מקורות הלכתיים וקבליים מתקופות שונות, המתייחסים לתפילה. זה חיבור אנונימי, שמו ושם מחברו אינם ידועים, שנערך ונכתב בידי אחד ממקובלי דרה, ונעתק בידי שמואל הלוי אבן יולי. על ייחוסו של הכותב העורך אומר המעתיק בראש הספר :

מודעת זאת בכל הארץ מודעה רבה להודיע ולהודע איך ספר זה הוא לאחד קדוש מדבר ממקובלי דרעא הקדמונים זצ"ל. ולפי רוב הענוה את שמו לא הגיד והיה העלמה. והוא פירוש התפילות לשבתות וראש חודש מידי חודש בחודשו ומידי שבת בשבת ונהרא, נהרא ופשטיה פושט והולך גם לרבות על דרך אמת וצדק.

אף הוא היה מתכוון להורות את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ואתיה תוך תוך לקט ציבחר מיכא ציבר מיכא מספר ארחות חיים לרבנו אהרן הכהן אשתרוק ומספר התמיד לרבנו ראובן בר חיים צבי זלה"ה הכ"ד איש צעיר עני ונכה רוח מדבר משחיו. אדם להבל דמה עפר מן האדמה, עבד לצורי וגואלי שמואל הלוי אבן יולי ס"ט.

זה הספר לשמו לא ידעתי כי אכנה והוא כלול מכל וכל על ענייני תפילות השנה ומנהגה כולו ורובו, מספר ארחות חיים והוא כלול מפרדס ה"כ דברי המתאבק תחות עפרא דתחות סנדליא נע"ם ס"ט.

 ספר התמיד לרבנו ראובן בן חיים, רבו של הרב המאירי, יוצא לאור בעיר פאס בפעם הראשונה על פי כתב יד יחיד בעולם שמצאתי במרוקו בעיר מכנאס עם מבוא והערות מאת יעקב משה טולידאנו.

שני הספרים שציין המעתיק בהקדמתו : " ספר ארחות חיים " לרבי אהרן הכהן אשתרוק ו " ספר התמיד " לרבי ראובן בר חיים צבי – ספרי מנהגים מן המאה ה-13 שעמדו לפני המחבר בנוסחם המלא – משקפים את הספרייה ההלכתית העשירה שעמדה לפני הכותב.

מקורות הלכתיים אחרים וספרי מנהגים הנזכרים בפירוש התפילות כוללים הר"מ מקוצי, הרב שמחה מאשפירא, בעל האשכול, ספר " המנהיג " ו " שבולי הלקט " בצד הספרייה ההלכתית הרחבה מן המאה ה-13 נזכרים בכתב היד מקורות קבליים רבים מן המאות ה-13 וה-14, לבד מספר הזוהר המצוטט ונזכר בתדירות.

נזכרים חיבורים רבים של משה די ליאון כגון " משכן העדות ", " סוד ההבדלה ", ו " סוד המלבוש ". " ספר הבהיר "," מראות הצובאות ", " תיקוני זוהר " , הנקראים בפי המחבר " זוהר הרקיע ". " קבלת האחים הכהנים ", " ספר מסורת הברית " ו " אגרת היחוד ", ," ספר הקנה " ועוד….

מה מן ״הביוגרפיה הרפואית״ של הרמב״ם משתקף בסיפורי העם היהודיים ומהם הקווים שהוסיפו לדמותו? גדולתו של הרמב״ם כרופא משתקפת בכל הסיפורים — לא רק בסיפורים על הרמב״ם הרופא בחצר המלך, אלא גם בסיפורים שנתרחשו בשוק או בביתו.

את סקירתו על אגדות־העם שנושאיהן הרמב״ם הרופא בחצר המלך ביסס ברגר על טקסטים שראו אור בדפוס בלבד, הכוללים את הסיפורים שבספרים ״שלשלת הקבלה״, ״הולך תמים ופועל צדק״ ו״ספר המעשיות״ לגסטר ואת הסיפורים שנתפרסמו ביידיש. בינתיים עלה בידי לרכז חומר רב סביב נושא הרמב״ם הרופא מדפוסים, מכתבי־יד ומן המסורת שבעל־פה. בספר זה הבאתי 55 סיפורים על הנושא, שהם כ־40% מכלל הסיפורים שבו. כך למשל, לגבי סיפור תחרות ההרעלות שבין הרמב״ם והרופא(ים) שברגר הזכיר רק מ״שלשלת הקבלה״; עתה מתברר, שנוסחים רבים של הסיפור מצויים בכל קהילות ישראל במזרח ובצפון אפריקה, הן בכתבי־יד, הן בדפוסים והן במסורת שבעל־פה (שנרשמו באסע״י ועל ידי). סיפורים אלה ארוכים ומפורטים, ושונים בפרטיהם בקהילות השונות. בארצות המוסלמיות הושפע סיפור זה גם מן הסיפור המסופר במסורת המוסלמית על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון. מן הסיפורים המרובים בחרנו להביא כאן אחד־עשר סיפורים (סיפורים 9, 23, 33, 46, 52, 58, 83, 85, 111-109). גרעינו של סיפור זה יסודו, ככל הנראה, בשם אחד מספריו של הרמב״ם העוסקים ברפואה, ״סמי המות והרפואות נגדם״, שחיבר לפי הוראת הוזיר עבד אלרחים בן עלי אלבייסני (ראה גם לעיל בתחילת פרק זה).

לסיפור על האדם שתרופתו רעל הזכיר ברגר נוסח אחד בלבד מיידיש, אבל במזרח זהו סיפור נפוץ מאוד. שישה נוסחים שונים ממנו הבאנו בספר זה (סיפורים 59, 81,80,60, 115,114). גם סיפור זה ככל הנראה יסודו בכתוב בספרי הרפואות של הרמב״ם, שמצא את ההבדלים בן ארסי הנחשים השונים ועמד על הטיפול השונה הדרוש בכל מקרה. הרמב״ם גם דאג לחלק תרופות תרייאך (צרי) מטעם השלטונות במצרים לאנשים שהכישום עקרבים ונחשים, וכפי שכותב ד״ר ז׳ מונטנר: ״מכת הנשוכים ע״י נחש במצרים בתקופת הרמב״ם היתה אקטואלית מאד. הרמב״ם הקדיש כמעט ספר שלם לעזרה הראשונה לטיפול ולאבחנת מין הארס, אם על ידי אפעה (Vípera) (המוטרופי) או על ידי תנין (Cobra) (נויוטרופי). הוא דאג להחסנת הסירה (Sera) של ימים (התריאקה), בבתי מרקחת ממשלתיים, להביא את הרפואות הדרושות מחו״ל כדי שיהיו מוכנות מיד לנזקק״.

העובדה שהרמב״ם היה רופא להמון העם בחינם, כפי שעולה מאיגרותיו, באה לידי ביטוי בסיפור העממי: כך בסיפור בלתי ידוע עד עתה, הנמצא בכתב־יד מקרב יהודי מצרים משנת 1840 (סיפור 7), וכך בסיפורים רבים על דאגתו של הרמב״ם ליהודי עני בתפקידו כרופא בחצר המלך (סיפורים 18, 38, 45, 121).

נושא אחר הבא לידי ביטוי מרשים בסיפורים על הרמב״ם הוא הצלחותיו בבדיקות שתן: על פי הבדיקה הוא ידע לא רק איזו מחלה נושא בעל השתן, אלא גם אם השתן הוא של בהמה או של אדם, אם הוא של אישה או של גבר (ראה סיפורים 8, 18, 44 ,51, 120). האגדה מספרת, שבנו אברהם הרופא היה בקי במלאכה זו כמעט כמוהו(ראה סיפור 22).

נושא אחר התופס מקום בסיפורי הרמב״ם כרופא הוא הרמב״ם כנער מתלמד ברפואה ומורהו, וסיפורים אחרים המספרים את העניין בצורה הפוכה — הרמב״ם כרופא ונערו המתלמד אצלו. סיפורים אלה, כאמור, מושפעים מן הסיפור על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון במסורת המוסלמית. בסיפורים אלה הרמב״ם לומד את הרפואה אצל רופא מומחה כאילם וכחירש, כדי להתקבל אצל הרופא הקנאי, והוא לומד את הרפואה עד שידע יותר ממורהו, ובשעת מבחן הוא מדבר ומונע ממורהו הרופא לסכן את החולה בשעת ניתוח.

בסיפורים אחרים מסוג זה הרמב״ם הוא הרופא ואילו תלמידו הוא שמונע ממורהו הרמב״ם לסכן את החולה בשעת ניתוח (ראה במיוחד סיפורים 58,5, 106, 107). יש גם סיפורים המספרים על ״תלמידי״ הרמב״ם ברפואה בדרך היתולית (סיפור 116).

יש שהסיפורים על הרמב״ם הרופא מבוססים על אקסיומה רפואית המיוחסת לרמב״ם, כגון שלא ניתן לרפא עיוור מלידה, בניגוד לדעת אחרים, הנוקטים מעשי מרמה להוכיח את דעתם (ראה סיפורים 53, 117,56). בסיפור עממי אחר מובאת דעתו של הרמב״ם על בצל ופלפל והשפעתם על ראיית האדם (סיפור 118), ויש סיפור המספר על תרופה לשחפת (סיפור 119).

קרובים לסיפורי הרמב״ם כרופא הם הסיפורים שבהם הרמב״ם איננו משתמש בתרופה מקובלת אלא בתרופה פסיכולוגית. כנגד שעמומו של המלך הוא נוקט אמצעי נועז — סטירה על פני המלך (ראה סיפור 113); ובסיפור אחר (61) הוא מבקש את המלך לבוא אליו למרפאתו כדי להתרפא, וזאת כדי להכעיסו ובכך לגרום לרפואתו.

3. 3. הסיפורים על הרמב״ם בחצר המלך

הסיפור העממי תיאר את הרמב״ם כמי שממלא בחצר המלך תפקידים נוספים על היותו רופא. במיוחד אמור הדבר בשני תפקידים, מהנדס וחכם־יועץ.

בסיפורים מסופר על מעשים שעשה הרמב״ם ואשר בזכותם לקחו המלך לחצרו ונישא אותו מעל כל השרים והיועצים. לפי הסיפור המובא לראשונה ב׳׳שלשלת הקבלה״ התפרסם הרמב״ם בחכמתו הרבה ויצא שמעו בכל הארץ ולקחו מלך מצרים לו לרופא. ר׳ גדליה בין יחיא, בעל ״שלשלת הקבלה״, ממשיך ואומר: ״במצרים היה מנהג שהיו גדולי החכמים שבשבע החכמות המפורסמות יושבים על חמשה כסאות, וכשהביא המלך את הרמב״ם לחדרו לא ידע על איזה כסא להושיבו כי מצא את חכמתו גוברת על כל החכמים בכל החכמות״ (ראה סיפור 20).

בחצר המלך נתקל הרמב״ם בשונאים ובמקנאים שהיו מלשינים עליו לפני המלך. עניין זה אינו רק פרי הדמיון היוצר, כפי שעולה מאיגרת שכתב הרמב״ם לר׳ יפת ב״ר אליהו הדיין בעכו: ״גם ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני״. ככל הנראה מכוון רמב״ם לרופאים שנתקנאו בו והלשינו עליו. על נושא זה, כאמור לעיל(בסעיף הקודם), יש סיפורים רבים, החל מן הסיפור שב״שלשלת הקבלה״.

בסיפורים אחרים מתואר הרמב״ם כמהנדס בחצר המלך הבונה את ארמונו של המלך לשביעות רצונו, קנאתו ושנאתו של האומן הנוצרי גורמת לו שהוא כורה בור לרמב״ם, ובסופו של דבר הוא שנופל בו(דאה סיפור 21; וראה גם להלן בסעיף 6). האם הרמב״ם עסק בהנדסה? האם יש לסיפור זה אחיזה במציאות? אבן אלקפטי כותב על הרמב״ם: ״מוסא בן מימון הישראלי האנדלוסי. האיש הזה היה מיושבי אנדלוסיה ויהודי לפי דתו הוא למד את מדעי הקדמונים באנדלוסיה, רכש ידיעות יסודיות בחכמת ההנדסה וברפואה״.

התככים בחצר המלך כנגד הרמב״ם המשתקפים בסיפור העממי חרגו מענייני רפואה והנדסה. הסיפור העממי העמיד את הרמב״ם כיועץ וכחכם ליד המלך שהשרים מתנכלים לו ורוצים להכשילו. המלך אהב את הרמב״ם על רוב חכמתו וגידלו מעל כל השרים, והשרים בקנאתם ובשנאתם חיפשו כנגדו תואנות. באחד הסיפורים (128) האשימו את הרמב״ם כאילו טמן בתוך נעלי המלך את השם מחמד, ובסיפור אחר טפלו עליו עלילת אונס (סיפורים 27, 128, 131); באחד הסיפורים (124) טענו שהרמב״ם מחפש הזדמנות להרע למלך, ובסיפורים אחרים (88,87) היתה זו שנאת חינם בלא נימוקים. בסיפורים אחרים על הרמב״ם בחצר המלך מודגשת חכמתו היתרה לעומת השרים. בסיפור אחד (89) הרמב״ם עונה בחכמה לשאלת המלך, ובסיפור אחר (70) הוא מצליח בחכמתו להוכיח את טענת המינים (הכוונה לקראים) לבעלותם על התורה כטענת סרק: וכן גם לגבי הטענה שהחינוך יגבר על הטבע (סיפור 134). גם מחזור הסיפורים של יהודי תימן המכיל שלושה ספורים, נושא שלושת הסיפורים הוא התנכלות שר בחצר המלך להרמב״ם (סיפורים 29-27, 131-127).